דומה שאיש לא בא למוזיאון תל אביב בכדי לראות את הציור הזה של מאוריצי גוטליב, שאכן מונח לו בחלל כמעט נסתר מעין, כך שאפשר לעמוד מולו בשקט. אני מניח שאילו הציור הזה היה שייך לאוסף של מוזיאון בארה"ב הוא היה מוצג בחלל מרכזי ומהווה מוקד של עליה לרגל. זה ציור חשוב, מעין "לאס מנינאס" יהודי, אבל מוזיאון תל אביב דאג שאיש מהמבקרים בו לא יראה אותו במקרה. אפשר להבין הרבה מאוד על התרבות הישראלית התל-אביבית ממיקום הקיר של הציור הזה, אבל לא ארחיב בכך.

מעניין בציור זה (מ-1878) הוא שֶמה שנתפס כציור של קהילה הוא למעשה דיוקן הרבה יותר אינטימי של הצייר עצמו (בשלושה שלבי חיים שונים), קרובים ובני משפחה. רוב הציור הוא אנשים קרובים או הצייר בעברו, כלומר זיכרונות-אני שהתגלמו כאן בגוף, וההפיכה הזאת של "אני ומשפחתי הקרובה" לתמונה שמייצגת בעבורנו את החיים היהודיים בפולין בכללותם היא הכישוף של הציור הזה, שקורה הרבה באמנות. כאן רציתי להעיר על פרט אחד, שרק אתמול הבחנתי בו.

File_000
מאוריצי גוטליב (1856, דרוהוביץ' – 1879, קרקוב); יהודים מתפללים ביום כיפור, 1878, שמן על בד, 192×245ס"מ, מתנת סידני למון, ניו יורק, 1955. פרט

הגבר המרכזי בציור, לא זה המתואר כאן אלא זה שלידו, מרים עיניו לשמַים בתפילה לאל. אפשר להבין את עמוד האבן שצומח לצדו ומתפצל באופן אירוני או תמים, אבל רציתי להעיר על הגבר שלצדו. הוא, כמו שאר המתפללים, אינם פונים לשמַים. הם מביטים זה בזה, או באדם (נוכחותו של צייר בסיטואציה הזאת היא בלתי אפשרית; מעולם לא נכנס צייר לבית כנסת ביום הכיפורים, והדבר מטעין את הציור בתחושת חלום-דמיון פרדוקסלית חזקה) – או בספר. אני עוקב במשך שנים אחרי ציורים של אנשים שקוראים ספרים, וזוהי אחת הדוגמאות הרגישות ביותר. שום רפרודוקציה לא מראה את הטקסט "מחזור של יום כיפור" הכתוב בכותרת הרצה של הספר. המילים האלה מלוות את שפמו של המתפלל כמעין שׂפה עליונה. הפרט הזה מתיך ברגישות מדהימה בין הקורא והספר: המילים הופכות למעין שפתיים, מעל השפתיים. המחזור כולו, התפילה כולה, כמו מוחזקת בכותרת הזאת, הופכת לחלק מן הפה והגוף. אפשר ממש לחוש את האוויר הנפלט מן הנחיר, מרעיד קלות את הדף – ודווקא מן הצד האחר של המילים.

הד ליחסי האדם-טקסט אפשר לראות במשחק האצבעות עם דפי הספר. יחס ארוטי זה של גוף ודפי ספר קיים אצל עוד דמויות בציור. אצל הגבר הזה הדבר חזק במיוחד מפני שהאצבעות והטקסט סמוכים למארג השתי-וערב של המרבד, הטקסטיל. האצבעות והדפים הם, במילים אחרות, מארג אחד. הגוף חודר אל בין הדפים, הדפים נכנסים אל בין האצבעות. היד התומכת בראש והראש הן כספר סגור, והעיניים ספק קוראות ספק עצומות-כמעט, תפוסות בחלום.

 

תגובה אחת בנושא “שׂפה עליונה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s