קטגוריה: רשימות על אמנות

הרגעים האלה הולכים ונעשים נדירים בגלריות ובמוזיאונים – רגעים של עצירה נדהמת, כמו מול חיית טרף בג'ונגל, ובאותה דריכוּת וחשיבות. לפעמים התגובה דומה למפגש באיזו טעות, בדבר שלא אמור היה להיות שם ובכל זאת עיניך הרואות. בגלריה הקטנה נולובז ב"קריית המלאכה" (אגב, אם תורשה לי התפרצות רגעית: איזה מתחם דוחה כמקום לאמנות!) הגעתי במקרה לתערוכה של שלמה כץ (1992-1937), אמן שלא שמעתי את שמו עד היום. לא התרשמתי מכל הציורים באותה מידה, אבל אחד מהם, המובא כאן, נפלא בעיניי. הסגנון מזכיר מיניאטורות פרסיות והודיות אך גם רנסנס מוקדם (דוצ'ו וג'וטו גם יחד) ואפילו אמנות יוונית ארכאית. בציור שלפניכם, ששכחתי לרשום לעצמי מה כותרתו, נראה שאב מביא את בתו למחזר או חתן. ה"שיחה" בין כובעו של האב והקשת שמעל ראשו של המחזר היא נפלאה, ורומזת יפה כל כך לניגוד שיש בו גם השלמה בין שני הגברים, הדומים זה לזה, כמעט כהשתקפות הדדית. הנערה שולחת יד אל ענף המושט אליה מן המחזר – מחווה הדדית כה עדינה, והאב אוחז באפסר הסוס, וגם זאת הסטה מבריקה של העולם הפנימי, של האֵרוס.

העצים נפלאים. הם אינם מנסים להיות דמויי טבע. הם שטוחים ודקורטיביים אבל רשרושם נשמע בתוך כל הזהב הזה. לצערי אני כותב על התערוכה ביום נעילתה. זה ציור הראוי לאוסף הקבע של מוזיאון ישראל.

רגע שני השבוע, במוזיאון ישראל הנ"ל, היה לי מול תערוכה קטנה של מטבעות דווקא. מוזיאון ישראל הוא אחד המרחבים האהובים עלי בישראל. הסיבה העיקרית היא מבנהו המבוכי. אני בא בשעריו כבר 30 שנה ועדיין איני מבין בדיוק איך החללים מתחברים זה לזה. במוזיאון למבוך הזה יש ערך, מפני שאתה מוצא את עצמך גולש בין זמנים, סגנונות, ארצות, אמנים, כריכים (הכריך הטבעוני של משק עפאים – גזר מבושל וכרוב כבוש – הוא אחת מיצירות המופת הקטנות של המוזיאון) ותערוכות. בניגוד למוזיאון תל אביב, למוזיאון ישראל יש עומק זמן – פרהיסטוריה, אבני יד, קרני שור בר, מגילות מדבר יהודה, לצד אמנות חדשה ובת זמננו.

באתי לתערוכות אחרות: התערוכה "זו ילדותי הקדומה" (נא לכבות את הסאונד המעצבן של האנימציה!) מציגה שפע פנטסטי של פריטי ילדות עתיקים, מלוח כתיבה ביזנטי ועד קרני צבי שנמצאו בקבר קדמון של נער – והדמיון מנסה לשווא להבין מדוע הקרניים שם, או תינוק קבור בכד (ממצא מזעזע שהתחבר אצלי לציור הנפלא בן ה-100 של נחום גוטמן, באותה קומה במוזיאון ישראל, "לפני הסער", ובו אדם וצאנו, כולם על סף בעתה, מתחת שמש של לילה, והוא מטלטל בידו כד של חושך), ועוד ועוד. גם תערוכת "דממה רועשת" ו"יופי רגעי" מלאות דברים נהדרים – דיאלוג בין לאוטה ועוּד, קולו של יצחק רבין במעין סרקופג מהדהד, ג'ון קייג' יושב בריואנג'י בקיוטו; ג'ון קייג' מנגן את יצירתו הדוממת 4:34 בפסנתר סגור, שילוב מבורך של של ציורים מסין ומיפן (בעיקר מאוסף יעקב פינס) עם אמנות אירופית… זה לא נגמר, כמו חלום ארוך, ניגר לאטו. צריך לבוא למוזיאון ישראל עם שק שינה וצידנית.

אבל הדבר המדהים ביותר שמצאתי היה דווקא בתערוכת המטבעות. מוצגים בין היתר מטבעות אירופאיים ועליהם (מה?!) השם המפורש של אלוהי ישראל. מתברר ששליטים פרוטסטנטיים, אחרי הרפורמציה במאה ה-16, רצו למתג מחדש את האל שבחסדו הם שולטים כביכול ולכאורה. תרגומי המילה העברית ללטינית ולשונות אחרות, ששימשו את הקתולים, הביאו אותם להשתמש במילה העברית דווקא. אני תוהה כמה מהסוחרים באירופה ידעו מה כתוב שם. החיבור של ההוויה האלוהית המופשטת עם מטבעות עוברים לסוחר הוא מצד אחד מתועב (השימוש באלוהים לצורכי כסף אינו זר כמובן גם לתרבותנו המקומית). ומצד שני יש בזה אולי הבנה מובלעת שהכסף הוא אכן אלוהות, כאז כן עתה. על כל פנים, הופעתו של השם המפורש על מטבעות מדנמרק, גרמניה וכדומה, הייתה עבורי הפתעה מוחלטת. ואודה שנתעורר בי רצון עז להשיג לעצמי מטבע אחד כזה, כמעין קמע.

***

[קרדיטים ופרטים בקישורים, לא רציתי להעמיס בטקסט]

***

קומקום ובו ידית כפופה, כמעט נוגעת בזרבוביתו. המרווח ביניהם הוא של מילימטר אך הוא כה טעון ונוגע ללב. עוד קצת אורך והכלי היה מסתבך בתוך עצמו, מקצר את עצמו כמו מעגל חשמלי כושל. אבל במצבו הכמעט-פגום הידית כמו מחקה את זרם התה המשוער שיימזג מן הזרבובית, רק בכיוון ההפוך, מהפּייה לאחור.

הקומקום – יצר אותו מאיר מוהבן – מזכיר את תיאור החכם העקום אצל ג'ואנג דזה. "ראה כמה עקום עשתה אותי הבריאה. גבי בולט כחטוטרת, קרביי – תחתונים למעלה ועליונים למטה, סנטרי תקוע בטבורי, כתפי מעל לראשי…" (יואל הופמן, קולות האדמה, מסדה, עמ' 35). הקטע הוא תיאור של קבלת הצורות והמאורעות: "כשבא זמנך לקבל, אתה מקבל. כשמגיע תורך לאבד, אתה מאבד". הקומקום הזה הוא מין חכם כזה, כי בהשוואה לצורה "תקנית" של קומקום הוא שגוי, וכמות שהוא הוא יפהפה, וראוי לתצוגה במוזיאון.

במוזיאון טיקוטין בחיפה אכן ראיתיו אתמול, בתערוכה החדשה "בשבח הצללים" (אוצרת: שושי צ'כנובר). כותרת התערוכה היא כותרת ספרו של ג'ונאיצ'ירו טניזקי (תרגום דורון ב' כהן, אסיה), שכדאי לקוראו לפני ההגעה לתערוכה. ההליכה בתערוכה היא גם הליכה בספר (יש בה מובאות מתוכו על הקירות), אם כי התערוכה אינה עוסקת רק בענייני אור-צל, כמו הספר הנפלא הזה, מעורר הנוסטלגיה היפנית.

הקומקום עומד ליד כוס קטנה. זה לא סט מתאים. הכוס חומה, באה מעולם אחר, אבל מאותו תנור. לא צריך להיות בעל דמיון מופלג כדי לחוש בציפיית הקומקום למזוג ובציפיית הכוס להתמלא. המים החמים, אם יימזגו, ימלאו את הכוס בשלמות ובקלות, כאילו הם עשויים מאריג אחד, למרות הזרוּת במראה ובצבע. והם אכן ילודי אותו אריג-מציאות – החימר, האש, העקמימות, החלל הריק שבּו, שבּה.

הדפס בן מאה שנה (אגם האצ'ירוגטה, מאת קווסה הסוי, 1927; ראו כאן את רישום ההכנה בעיפרון ואת לוח העץ טרם צביעה). מה שיעורו? שכוכבים ועץ הם פיסות בתצרף (פאזל) אחד. שהבית וההר שניהם בעולם. שאור הירח נח על מֵי האגם כפי שהוא נח על קליפת העץ. שלא צריך לראות את עיגול הירח כדי לראותו. שהשורשים שותים אור ירח ישירות מן האגם. שיש חושך תכלכל. ושאפשר לנשום בתוך כל זה. דהיינו שאפשרי עולם כזה.

שלושה כוכבים, כמו משובצים במרווחים: בין ענף להר, בין ענף לענף, בין גזע ובית. הייתי רוצה לחשוב שהם "משולש הקיץ", וגה, דנבּ ואלטאיר, כלומר שגם אני, אחרי מאה שנה, אוּכל לראותם הלילה, אולי ליד הבית, אולי ליד עץ שליד הבית, מתחת לאותו ירח – הירח, כמובן.

השיעור העקרוני ביותר שמלמדים פסליו של דורצ'ין הוא לראות את העולם מעבר לצורות החומריות. פשוטו כמשמעו. למשל, בפסלי המלאכים הצורות עומדות באיזה אמצע בין גרוטה למלאך. הנכונות לאמץ דרך ראייה אחרת מקנה להם חיים. כל צופה בפסלים האלה הוא כמו האל הנופח ב"עָפָר מִן הָאֲדָמָה" (הכוונה לחימר, כמו של קרמיקה) "נִשְׁמַת חַיִּים" (בראשית ב, ז). ממש אפשר לחוש בהמתנה הדרוכה של הפסלים לבואנו.

יש מול גלריה גורדון (ממזרח, מעבר למגרש החנייה), שם מוצגת התערוכה, מגרש גרוטאות, ואפשר לחוש בפועל איך המבט עובר מגרוטאה כפשוטה לגרוטה שהועלתה לכדי אמנות. דרך הראייה הנדרשת היא בדיוק הנכונות לגשר בעזרת הדמיון על הפער בין המסגרת המושגית שמקנה כותרת הפסל, למה שיש לנגד העיניים.

במלאך הזה נגעה לליבי מעין ידית. נדמה לי שזה תֶּפֶס עגינה של סירות בנמל (mooring cleat). אם איני טועה, הרי שמיד נוצרת כאן מטפורה: מלאך-נמל, מלאך-מעגן. המלאך הופך למשהו המזמין עגינה, ואם יש מעגן הרי יש גם ספינה; אנחנו הספינה הזאת. המבט מוזמן לעגון, להיקשר. וזאת אף על פי שהמלאך נראה כמפנה עורף. מעגן מלאכי נסוג הקורא לחבל המבט להיקשר – זה סוג הדיבור השירי שמסתתר בפסלים האלה.

יתר על כן: הכנף כפופה מעט, כמעט כמזמינה להניח את הרגל ולטפס.

בראשו יש ארבעה חורים, והדבר מאפשר לדמיין את העיניים והפה בדרכים שונות, בהבעות שונות. כמעט כמו "וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָת" (יחזקאל א, ו). ויש בו חור מלבני המזמין הצצה פנימה. אולי זה שריון גב פעור, או כנף שנקרע בה צוהר. כתפו פצועה, מכורסמת, כאילו תקף אותו דוב שציפורניו ברזל.

כשיצאתי והסתכלי שוב בערמת הגרוטאות מול הגלריה ראיתי אותה לרגע מחדש – קבר אחים של מלאכים. הסבתי את ראשי והלכתי משם.

כשחזרתי מהתערוכה החדשה, המעניינת והמוצבת להפליא, שנת אפס, במוזיאון תל אביב (אוצרת נועה רוזנברג), מצאתי בתיבת הדואר את העלון הזה. נבלמתי ליד תא הדואר והתמלאתי מה שהיפנים מכנים סאבּי. מעל כל אפשרויות ה"תיקון" וה"חידוש" המנויות בעלון מתנוססת ההצעה ל"ניקוי מצבות בבית קברות". לחשוב על האיש – ואני עושה לו ברצון פרסומת – בין החלפת שקע לתיקון טיח, נוסע גם לבתי קברות ומנקה שם מצבות של זרים. ההבנה שגם זה חלק מבּדק הבית.

רגש דומה שורה גם על התערוכה. יצירה וחידוש מתוך השבירה, הדעיכה והמוות. הדבר ניכר אם רואים את הציורים מתוך המסורת שממנה צמחו. ישבתי בפינה הנפלאה, בחצר האחורית של בית הכנסת של גוטליב כביכול, של שלוש נשים ונער אחד (עליו כתבתי כאן פעם). דיוקנאות כל כך מלאי נשמה: עיניים גדולות, עיניים קורנות, עיניים אפלות, עיניים עצומות ולבנות… אלו ציורים שאין בהם שמץ מההרואיות או מהזחיחות הקלה או הכבדה שיש בדיוקנאות כה רבים במסורת הדיוקן. זה כוחם. נראה שהן יודעות שכבר לא מובן מאליו לזכות לתשומת לב של צייר בעידן של תיעוש ומלחמת עולם (הראשונה). הם כמו שחקנים אחרי שההצגה נגמרה והתיאטרון נסגר. אבל הם מתעקשים להמשיך לשחק, להיות מודל, כלומר בני אדם הראויים למבט ממושך, אינסופי בעצם.

הרישום שהכי תפס אותי – ולצערי אין לי רפרודוקציה שלו – הוא אקוורל עם עיפרון של פרחי מגנוליה מאת גוסטב שפר, רישום בן 120. כמו בציורי הדיוקן זהו ניסיון לצייר פריחה בעולם שמאבד את אהבתו לפרח, שממציא מכונת יריה, גדר תיל, טנק, לוחמה כימית… עולם שפרח נעשה בו קלישאה דקורטיבית או דבר זניח.

אפשר לחוש ברישום את כוח הצמיחה לצד ההיסוס הרועד של הקו. כאילו לפנינו פריחה מגמגמת, אמן שכבר אינו בטוח בדבר הזה, ציור פרחים, ובכל זאת עושה היטב. ההיסוס רק מוסיף ליופיו של הפרח. אפשר ממש להתחקות אחר הרישום הצומח בגישוש, פרק-פרק, עד העוקץ, עד שפתאום מהקו בוקעים עלי כותרת גדולים.

כדאי להסתיר בכף היד את הרישום למעט חלקו התחתון, ולראות שם את ששת הקווים ההתחלתיים, קווים מגששים, מנותקים, בודדים – ואז לראות איך הם עולים ומתמלאים חיים בהדרגה עד היפקחם, כל אחד כמקהלה קטנה של עלי כותרת לקראת פקיחה, כל אחד בעל אופי משלו, שרים ביחד.

מגנוליה היא צמח קדמון. היא התפתחה לפני היות דבורים בעולם ולכן מאביקות אותה חיפושיות. נמצאו מאובנים מהמשפחה הזו בני 95 מיליון שנה. אבל ברישום, מכל העבָר הזה נותר רק הווה נצחי, מהוסס ונוגע ללב.

לצד הפרחים שני רישומים אחרים של אותו אמן מאותו זמן: שני שלדים, אחד בשם "השליט" ואחד "הנווד". הפרחים האלה פורחים כהצעה של דרך חיים עתיקה, אחרת.

יום חורף אביבי. לבנין אל בוצין חסר פרחים. פרחי שקד ראשונים שגונם כלוֹבֶן העין. הקידות הרגילות: כף יד אל כף ידו של חרוב. פנים אל זר חוטרי אלָה מלבלבים שצמחו מִגֶּדֶם. שאיפה והעץ בתוֹכי, נשיפה ותוֹכי בעץ. מי הכותב את המילים האלה, אם כך? קצות אצבעות אל פרוות מרווה. פשפש מהורהר על עלה בשרני. רקפות ורודות ולבנות בקידתן התמידית, לָעוֹלָם ואלו לאלו.

אבקת פרחי עצים נסחפת באוויר המואר. מרבדי סביונים משמחים את הלב, ברורים כזיכרונות ילדוּת. פרחי קידה עונים לסביונים באספרנטו של הצהוב. דבורים עושות בפרחי רוזמרין כבתוך שלהן.

שלוש בצהריים. שליש ירח של שבט. אני מרים ראשי אל המקום שבו ראיתי, בשנה שעברה, מעגל סיסים. עתה הם רק ציפייה. וליתר דיוק חרדה קלה, שאיני יכול להימנע ממנה, שאולי השנה לא יבואו. שאנו נחכה, ונקרא להם, ואף נתפלל לשובם לציפור הגדולה שבשמַים – ולא. אולי בגלל המצב, המלחמה וכו', הם יוותרו עלינו. כמו בשנת בצורת, תהיה חלילה עצירת סיסים. האם הם מגיעים לנו? כלומר, האם אנו ראויים להם?

בעולם מתוקן, במקום למכור אוזני המן חודש לפני פורים ולהשחית בכך את שמחת החג, היו נערכת בימים אלה, בכל מקום בו חולפים או מקננים סיסים, פגישות לכבודם. האנשים היו נפגשים כדי לייחל ביחד לשובם ממסעם הארוך מאפריקה. בעולם מתוקן היו עתה בודקים את תיבות הקינון ומתקינים חדשות, קוראים שירי סיסים וכותבים שירים חדשים, שירי לקראת-סיסים, להבדיל משירי כבר-סיסים, שייכתבו בהמשך. בכותל המערבי, מושבת הסיסים הקדמונית, היו כל המתפללים מביטים אל השמַים וכל הפתקים הנתחבים באבנים היו כוללים את הפלינדרום האונומטופאי הקצר שנהגה עוד בפיו של ירמיהו.

בעולם מתוקן היו מציבים זקיפים בראשי תרנים, כמו בקן הצופה ("קן העורב" באנגלית) בספינות, פניהם לאפריקה, להודיע על הסיס הראשון. אנשים היו מוכנים לשלם על הזכות לאייש את עמדות הזקיף הללו. להיות הראשון שיראה את הראשון.

אבל עוד מוקדם. השמַים ריקים. אפילו ענן אין היום, רק השמש המנמיכה ואותו שליש ירח, המצייר, כמבשר רומזני ודיסקרטי, מראֶה ומסתיר גם יחד, צורת סיס לבן ברקיע – ולפחות את כנפיו.

[מתוך ספר קטן על סיסים ההולך ומתגבש בשיתוף עם אילן גולדשטיין ומתוכנן לסדרת "שכנים" ב-2027 – האזינו נא להסכת המצוין שלו, ובו גם פרק על סיסים]

שני ציורים תפסו אותי בחוזקה בתערוכת המאוד מעניינת "סוף היום" במוזיאון תל אביב. האחד, שתלוי ממש מימין לכניסה (המופרדת בתבונה בווילון כבד מהחלל הכללי) הוא ציור קטן של היינריך הרלה. עצים פסנתריים! הוא מחזיר את הפסנתרים כצורות לצמרות העצים, ואגב כך נותן לעצים לנגן בהרמוניות של קו וצבע.

אני מפקפק בכל כותרת של תנועה או אסכולה, והתערוכה הזו, המוקדשת למה שמכוּנה "האובייקטיביות החדשה", מדגימה זאת היטב. יש בה נימות שונות מאוד זו מזו – ציורים הזוכרים את הרנסנס הצפוני (השפעות הולביין הבּן בדיוקנאות וברויגל בסצנות עיר, למשל) מול ציירים שנוגעים כבר בפופ-ארט (אפילו ה"ה ג'ף קונס מתבשׂר בתערוכה). אפילו שני הציורים שנתפסתי בהם שונים זה מזה לחלוטין.

דיוויד אטנבורו אמר שכּל יצור עלי אדמות הוא תשובה אחרת לשאלה "איך לחיות". אפשר לומר שהתערוכה הזו מדגימה תשובות שונות לשאלה איך לחיות בתוך עולם שהולך ונהרס אחרי מלחמת העולם הראשונה, לצד תיעוש ועיור. מבחינה זו התערוכה נועדה גם לנו, וכתב על כך יפה האוצר בקטלוג הקטן. חלק גדול מציורי התערוכה שואפים פנימה את ההרס והוא קיים בתוכם כסגנון. זה מובן ואנושי. ציורים אחרים, כמו השניים "שלי", מנסים לבטא עמדה אידיאליסטית יותר, להציג את הראוי בתוך מציאות קורסת.

הציור השני, של וילהלם לכניט, הוא דיוקן בלתי נשכח ופואטי. זה דיוקן של אחי הצייר, מקס, מ-1924. דיוקן של אדם שבימים קדומים היה נסיך או עשיר או גיבור או נכבד, והיה מצויר ככזה, אך עתה, באירופה הקרועה, מנסה רק לשמור על זקיפות קומה ואצילות אנושית בתוך עולם מובס ומכני, אפילו דמוני – כפי שמראים ציורים רבים אחרים מסביבו.

אפילו כפתורי בגדו אינם נינוחים. אבל הוא אדמוני והוא לבוש צהוב ומאיר כמין פרח עייף בלילה, מתחת לירח. אוזנו כרויה לעברנו יותר ממבטו. הוא מאזין גם לי אומר את הדברים האלה.

לא פחות מנוכחותו הישירה של האח מעניינת ההתרחשות ברקע. מישהו כבד וכפוף הולך מאחור. הציור כמו מצמיד את הרקע לחזית, והדמות הזאת כמעט מטפסת על כתפו של האח כחרק אנושי כבד. צל הדמות כבר נוגע בו, והנגיעה הזו, שהיא מדומיינת, מוחשית לא פחות מהנגיעה הממשית של כף היד במקטרת.

פסי רכבת חוצים את ראשו כמעט כמו חץ מפלח. מקיפים את ראשו רמזורים אדומים, שסומק לחייו עונה להם קלושות. הגבּה השמאלית שלו ממשיכה את קו הגדר.

הוא אוחז בפיו מקטרת כבויה בציפייה לעשן הקטר שיגיע בקרוב – הרמזורים מבשרים על כך. החיבור המרומז בין הקטר הנעדר ומקטרת האח מבריק ונוגע ללב, מפני שהדממה שלפני הופעת הרכבת – או שמא הרכבת בדיוק עוברת מאחוריו – מועתקת לתוך ראשו.

צמרות עץ כדוריות נחות על צווארונו כפונפונים שהוצמדו בסיכה: מה שנותר מהיער.

גשר האבן הוא לו ככנפיים כבדות, כעול. הוא לא ינופף בהם ולא יעוף. אבל הרכבת תבוא ואולי תישא אותו למקום אחר. מתישהו. אולי. בינתיים היא רק בראשו.

כובעו – ואי אפשר לראות זאת בהעתק – מנצנץ בזהרורי אור ירח.

***

(סוף היום: מאה שנים לתנועת האובייקטיביות החדשה, אוצר ד"ר נעם גל, מתוך אוסף יאן פישר, מוזיאון תל אביב לאמנות, 14.12.25־23.5.26)

באיחור תמוה ביקרתי היום בתערוכה "חלומות צלולים" במוזיאון ישראל בירושלים. הו, איזו תערוכה מפוארת! התערוכה היא יצירת מופת של אוצרוּת, והיא בעצם מוזיאון בתוך המוזיאון. ברצינות גמורה אני מציע: יש להשאירה כתצוגת קבע. חלק מכוחה הוא השפע, ריבוי המוצגים, עוד ועוד חדרים, עוד ועוד פריטים שמחבר אותם מרכז כובד סמוי (ובעצם רשת שקופה) של רוח החלום והדמיון. לאט-לאט מתפוגג העולם "האמיתי", ואתה נרדם בהקיץ לתוך התערוכה. זו תערוכה מְשנַת-תודעה, בפועל. אחרי חצי שעה בתערוכה נהייתי סהרורי ממש. התחלתי לשחות בתערוכה כמו באקווריום.

לא נכון למקם את התערוכה תחת כנפי האסכולה הסוריאליסטית. יש בה הרבה מאוד דברים אחרים. אבל התערוכה עצמה היא יצירה סוריאליסטית, יצירה של על-מציאות. כוחה כה גדול עד שמוצגים אחרים במוזיאון, שאינם בתערוכה, נראו לי, אחרי שיצאתי ממנה, כחלק ממנה, למשל חרב ברזל צלבנית מן המאה ה-13/12 שנמשתה מן הים, וכולה מצופה מינרלים וקונכיות. זה ממצא ארכיאולוגי "מציאותי" או חלום גמור? חלום של הים התיכון על אשליית הכוח הצבאי?

התערוכה החלה עבורי במקריות מסתורית ("סינכרוניסיטי") שכמו הסבירה לי מדוע התעכבתי כל כך עד שביקרתי: אתמול בלילה חלמתי על גמל שלמה. לא אפרט כאן את החלום, רק אתאר את תחושת העקצוץ של הגמ"ש שהלך על כף-ידי וזרועי כשהושטתי לו יד בחלום כדי להעבירו למקום אחר (ילדים הציקו לו). והנה, עם כניסתי לתערוכה אני רואה בה את ההדפס הזה של מ"ק אשר, שבו גמל שלמה וחלום. גמל השלמה ער על האיש הישן, והמרחב כולו תלוי על בלימה כמו על סף החלל החיצון. ובעצם, האם גמל השלמה ער, או שהוא חלק מחלומו של אשר? וכמו במקרה של חרב הצדפים, איני יכול שלא לראות את מה שמחוץ לתערוכה, את החלום "שלי" כקשור לתערוכה, וחלומו-הדפסו של אשר הופך להיות עבורי, בעל כורחי, הערה על חלומי-שלי, הערה שלא כאן המקום לברר.

איני מתיימר לסקור כאן את התערוכה. אפשר לכתוב עליה ספר. אבל אעיר רק על אחד המוצגים הזעירים, שבנקל אפשר להחמיץ. זהו ספרון זעיר מעשה ידיו של יצחק חיים ישי, המשמש למניית ימי ספירת העומר. פריט זעיר מאיטליה, 1804. (רק עכשיו אני רואה: שם האספן הוא אליעזר בורשטיין). הוא פתוח ביום ה-13 לעומר, ומולו איור פשוט, כמעט ילדי, של סולם יעקב. המלאכים בסולם נראים לי כחיפושיות. הם קרובים יותר לגמל השלמה מאשר לכל דמות של מלאך בתולדות האמנות בכלל ובאיטליה בפרט. ומה הקשר בין סולם יעקב לספירת העומר ובין חלום לספירה הסדורה? ולמה נראה שהסולם מגיע לשמש?

עד כאן. אני הולך לישון. מי שאינו יודע היכן ירושלים, ייוועץ נא באפליקציות הניווט. אם הצעתי לא תתקבל, התערוכה תיסגר ב-18 באוקטובר.

***

אוצרת: עדינה קמיאן. אוצרת משנה: שרה בן-שושן. מעצבת: שירלי יהלומי

כה מרוממת רוח התערוכה יפן במלאכת יד המוצגת עתה במוזיאון טיקוטין בחיפה (אוצרת: ד"ר אתי גלס גיסיס, עוזרת אוצרת: עדן שוויצר). משפט המפתח מצוטט על קיר בתערוכה, והוא נכתב ידי נובויה ימגוצ׳י (המציג בה פעמון קרוע ההופך לבאר בזריחה ושקיעה): ״בני האדם אינם מסוגלים לראות את הנשמה באופן מוחשי, אך כששומעים את קול דנדון הפעמון הם יכולים לחוש בנוכחותה״. וזאת גם הסיבה שהתערוכה הזו אינה רק יפהפיה, אלא גם חשובה ועמוקה.

כל הדברים בתערוכה הזו הם דנדוני פעמונים כאלה:  גילומים מוחשיים של נשמות בני אדם דרך ידיהם המיומנות וחושיהם הממוקדים. אין שחר להבחנה בין אמנות (art) ואומנות (craft). לפעמים כלי של נגר (שלא לדבר על עבודת הנגרות עצמה) הוא יצירה מרגשת ואסתטית יותר מציור הנמכר במיליונים. כדאי לשכוח מההגדרות ומהתוויות ולראות מה מבטא מה שלנגד עינינו.

ניסיתי לטעון במקום אחר ששירה היא דרך חיים השואפת לכך ששום דבר לא יהיה סתמי. התערוכה זו מדגימה את גאונותה של תרבות יפן מפני שהיא מראה את השאיפה שחיי היומיום כולם יהיו לא סתמיים, כלומר שחיי היומיום כולם יהיו חיי שירה. כל דבר יכול להיעשות באופן סתמי וכל דבר יכול להיעשות בתשומת לב. הדלאי למה אמר שהדת שלו היא טוב לב (kindness). נראה לי שהדת היפנית האמיתית היא תשומת לב. לכן אמנים כה רבים רואים ביפן את מולדתם הסמויה.

תשומת לב היא תמיד לפרטים ולהשתלבותם במכלול, והיא תמיד כרוכה בהאטה. התערוכה מציגה ביטויים של תשומת לב בפינות שונות של החיים, מנעליים לארנקים, מאריגים לקופסאות, מכלי בית לכתיבה, מנגרות לביגוד, מרחצה לשירה ועוד ועוד. דברים רבים בתערוכה מרעידים את הלב מרוב התפעלות ובעיקר מרוב כבוד, כבוד לאורח החיים שממנו דברים כמו אלה יכלו להיווצר. כי מאחורי ספל תה כמו המוצג כאן יש עולם תרבותי ורוחני שלם. הספל קשור ליד האוחזת, ולחדר שבו היא מושטת, ולמחוות האנושיות בחדר, ולעיצוב הפנים, ולקליגרפיה התלויה, ולגן הסובב. כל פריט בתערוכה קשור לאורח חיים שלם.

למשל: ספל (ראקו) מן המאה ה-19 שעליו מצוירים עגורים ובמבוק. הספל נשבר ותוקן בזהב (״קינצוגי״). והנה, התיקון לא מתקן רק את כלי הקיבול לתה, אלא את המעוף, את העולם שבתוכו המעוף הזה מתרחש. הקדר שיצר את הכוס הזה חשב שראוי לשתות תה בלי להיות מנותק מהעופות ומהצומח, ומי שתיקן את הכוס חשב ששתיית תה מתוך מחשבה על עופות וצמחים היא דבר שראוי לשמור עליו, לתקנו. לתקן מעוף שבור.

תערוכה כזו מפנטזת חיים שבהם העולם כולו, זה הטבעי וזה שבני אדם עושים, הוא דנדוני פעמונים מכל עבר, כל יום (גם אם לא כל היום). הפנטזיה היא על אורח חיים וסביבה העשויים מאחוזים גבוהים של חומר פואטי.

עבודות המלאכה הללו הן תיקון עולם בפועל. לא כמעשה גבורה נועז וחד-פעמי, אלא כיומיום, כשגרה.

יי אם, אמא כלבה ושלושה גורים, המאה ה-16, 163×55 ס"מ, המוזיאון הלאומי של קוריאה

*

אמא כלבה ושלושה גורים. היא ענודה קולר ועליו פעמון. אם הוא משמיע קול, הרי הוא חלש מאוד, ונובע מתנועות ההנקה וההתכרבלות. מרווח זעיר בין קצה זנבו של הגור והפעמון. אפשר לשמוע את סף הדנדון.

שתי עיניים יחידות של שניים מהגורים היונקים מביטות בנו כזוג אחד. אחת מהן הפוכה. רגלי האמא חדות אך נינוחות, מגוננות בלי פחד ובלי אגרסיביות. היא יודעת שאנו רוחשים אך טוב; היא רואה זאת במבטינו.

קצה מכחולו של הצייר סוגר את שני עיניו של הכלבלב הישֵן על האמא. בשתי נגיעות קצובות הוא משכיב אותו לישון, מניח לנו לפקוח עיניים אל שנתו.

רגלו של הכלבלב הימני משתלבת בקימור הזנב של אימו. שני גופים? גוף אחד? אפשר לחשוב עליהם כשתי פיסות של פאזל נושם.

רגלי הכלבלב השמאלי הולכות על רגלה הקדמית של האמא כמו על אדמה. איזה דימוי מדהים של זיקה בין ילד ואימו. גופה היא הקרקע שהוא הולך עליה.

ומעל כולם, חוֹפה העץ ומגונן עליהם ועל השיחים החוסים בצילו, כפי שהכלבלבים חוסים תחת אימם.

אנו מוזמנים להיות כמו העץ הזה. לבוא כך אל הכלבים. ואל העולם.

כן, ישנם בעולם האדם דברים נצחיים, כמו אלימות, טיפשות. אבל כשאני רואה את האמא הזאת ושלושת הגורים שלה, ויודע שהם והצייר חיו בקוריאה, לפני 500 שנה, אני נזכר שישנם עוד דברים נצחיים בעולם, כמו האהבה המגוננת הזאת.

כשאני רואה ציור כמו זה (נא להגדיל על מסך גדול) התגובה הראשונה היא מין אאאאההה המתארך לרוחב המגילה, כמעט כמו הקול שיוצא מול דבר קצת מפחיד, או כמו ברכבת עקלתון בלונה-פארק. כל מי שראה דרורים יודע שאי אפשר לראות ולזכור את מה שמצויר כאן כתמונה קפואה. גם אילו היו מסתדרים ככה בעולם, אי אפשר "לצלם" את הרגע הזה מהתבוננות. הדרורים האלה הם מומצאים לגמרי, ובה בעת ההמצאה נובעת מהתבוננות והיכרות של מציאותם בטבע. הצייר הוא כמו חקיין שמכיר פוליטיקאי כל כך טוב שהוא יכול לדבר בקולו בכל סיטואציה.

הדרור הראשון משמאל מגרד (או אוחז) את ראשו בידו ומהרהר בהבעה ספקנית. הדרור השני הוא למעשה שניים, ומה שנראה במבט ראשון ככנף של אחד מהם הוא שתי הכנפיים של חברו: דרור מחביא דרור בשרוולו. הדרור השמאלי צוחק. אולי זה הצמוד אליו סיפר לו בדיחה.

אחר כך דרור אחד גבוה יותר, מתבונן למטה, אל מרגלות העץ, מקנה למגילה הרוחבית ממד מרומז של גובה. לצדו מופיע מעין דרור דו-כיווני, כלומר שניים צמודים הפונים ימינה ושמאלה. אחד מהם מביט בחבר שהתהפך. כנפו הימנית של ההפוך מצביעה אל זה שעף ומתקרב. מיד יפנו לו מקום על העץ.

הם דרוכים זה אל זה, פונים זה אל זה בערנות, יוצרים משולשים וצמדים, מדגימים תשע דרכים להיות דרור. רוח חיים נושבת לרוחב המגילה והיא נהיית כמעט ל"מגילה עפה", כמו בספר זכריה (ה, א). וגם העץ משתתף בחייהם בכל מיני הערות צורניות קטנות ומבריקות. רק ראו איך הענף בימין משתתף עם הכנף של הדרור ההפוך ביצירת מעין כלי קיבול לדרור המנמיך. או איך לזנבו של הדרור המביט לארץ מלמעלה עונה ענף קצר.

בעודי כותב את השורות האלה אני שומע ורואה את הדרורים בבניין שממול, וכאילו לא עברו אלף שנה, וכאילו אין הבדל בין סין לכאן.