"הבז": טעימות מספר חדש — פוסט של עידן לנדו

השבוע ראה אור בהוצאת "כרמל" ספר מיוחד במינו: "הבז" של ג'ון א. בייקר. את הספר הזה קראתי לראשונה במקור האנגלי לפני מספר שנים (קוראי הבלוג חדי הזיכרון יידעו אולי איך התגלגלתי אליו), ומאותו רגע הוא השתכן בליבי, והפך לבן לוויה קבוע, אהוב וסודי. אבל הסוד היה קשה מנשוא, וחשתי דחף עז לחלוק אותו ולהפיץ אותו […]

באמצעות "הבז": טעימות מספר חדש — לא למות טיפש

לקנות תינוק צבעוני

??לדעת לפני שקונה??

אני תמונות מוצרי חנות נלקחות בסוגו. שלנו ניהול עיר, כל התינוק יהיה במערך טבעי, אל תדאגו נוכחות להדביק, צבע כך שתהליך · שחיקה. סחורות בודדות במהלך ירי עשוי להשתנות בהתאם לאור, זווית, או צבע מחשב של השפעתו תהיה מעט שונה, בבקשה תנצח בסוגו. תמונה פיזית מפורטת יותר של כל זווית, אתה יכול לפנות אלינו!?? לקנות תינוק צבעוני יש להתייעץ עם שגיאה של צבעים האמיתיים שלהם ותמונות, שמא מחלוקות מיותרות סיבה??

הבעלים ייבחנו בקפידה לפני המשלוח של מוצרים במצב טוב לפני המשלוח, בשל פריטים להתנצח הוא סוג מיוחד, כך מום בשאלה כבר האמור לעיל, המסעדה שלב לא יוחזרו בעיות שאינן באיכות? בהתייחסו באיכות של נזק מעשה ידי אדם, התנגשות רע, שבור, וכו ' כמו כמה מינרלים של משטח אבן חן צורה טבעית של חסר, כותנה, בעיה אינו שייך לקטגוריה לערוק Binglie?? אנא הבן!

(הוראות לקונה בעלי אקספרס. התעניינתי ברכישת מטאוריט. לא נגעתי). 

מי ישקנוּ כוס חלב?

Relief stone carving of man milking cow with calf tethered nearby Egyptian Museum of Antiquities Cairo Egypt

חליבה. השושלת ה-11, מצרים. 2000 לפנה"ס בערך. המוזיאון המצרי, קהיר

 

בתבליט מצרי זה נחלבת פרה לצד העגל שלה. המצרי החולב מפנה גבו אל העגל ואל הפרה, וממוקד בעטינים. הוא חולב לתוך כלי, שנראה קטן למדי, אולי כלי של ליטר. מה שהוא אינו רואה, אך אנו הצופים מוזמנים לראות על ידי האמן, הוא שהפרה בוכה. דמעה גדולה יורדת מעינה. אחד מהסודות השמורים ביותר של תעשיית החלב הוא העובדה הנראית מובנת מאליה, שלפיה כדי שיהיה לפרה חלב היא צריכה ללדת – ממש כמו נשים אנושיות. דומה שלא אטעה אם אניח שרוב הילדים חושבים שלפרות יש תמיד חלב בעטיניהן, ושנוזל זה מיועד לשתיית האדם ("אני מייצרת חלב לגבינה", איה פלוטו). כך נעשה השוד לנורמלי בתפיסתנו. אבל החלב של הפרה שייך לעגל שלה, ולכן כדי שילד ישתה כוס חלב יש לקרוע את הילד של הפרה מעל אמו.

בתבליט המצרי ייתכן שייתנו לעגל לינוק אחרי נטילת החלב על ידי האדם, שהיא כאמור בממדים יחסית קטנים בתמונה זאת, אך אפילו זה מביא את הפרה לבכי. היא בוכה כי היא רוצה להיניק את בנה, אך מישהו אחר נכנס לתמונה, כמו גוזל קוקייה פולש המסלק את ביצי הציפור מן הקן. כל אחד יכול לתאר את עוצמת הבכי של אותה פרה אילו היה העגל עצמו נלקח ממנה, כמו בתעשיית הבשר של ימינו, ולא רק החלב, יחד עם כל החלב שלה, ועל ידי מכונת שאיבה בפס ייצור. החלבן המצרי אולי דיבר איתה, אולי ליטף אותה.

מה שראה האמן (או האמנית) הקדום הזה בצורה מדהימה, הוא את הזיקה בין צורת כלי החלב וצורת הדמעה: כלי החלב הוא דמעה גדולה. כמו בביטוי "יהלומי דם", אפשר לדבר על "חלב דמעות". אמן מצרי אחד, לפני 4,000 שנה, ראה את מה שתעשיית החלב רוצה שאיש לא יראה.

תמונות במכירת חיסול

ספרי "תמונות של בשר" מוצע למכירה בחצי המחיר בהוצאת הקיבוץ המאוחד. פרטים כאן.

בקישור יש גם קישור לתמונות שבספר, ועכשיו, כשאני מדפדף בהן, נראה לי שאפשר להבין מה קורה בספר ומה המהלך שלו רק ממבט בתמונות.

אילו הייתי כותב המשך לספר, הוא היה מתחיל מהדב הזה, ונגמר בפו הדב.

bear-chauvet

דב, מערת שובה, מזרח צרפת, שנת 34,000 לפנה"ס בערך

תנועת ראש (המלצה על ספר)

אמילי סנט ג'ון מנדל, תחנה אחת-עשרה, מאנגלית שרון פרמינגר, בבל 2017.

theater

בספר "לגיהינום ובחזרה: אירופה 1914–1949" של איאן קרשו מוקדש התיאור הבא לשפעת הספרדית שהכתה אחרי מלחמת העולם הראשונה: "מגפת השפעת ששטפה את היבשת בשנים 1918–1919 הוסיפה למאזן עוד המוני מתים בשיעור כפול ממספר הנופלים בשדות הקרב של אירופה" (תרגמה כרמית גיא, עם עובד/אופקים 2016, עמ' 108). זה הכול. משפט אחד. קרשו הוא היסטוריון דגול (אגב, דומה שספריית אופקים מעט הגזימה בדגש ששמה על ספרים על התקופה שבין שתי מלחמות העולם), אבל משפט כזה קצת מערער את אמוני בכתיבת היסטוריה. השפעת הספרדית קטלה לפי הערכות מתונות 40 מיליון איש תוך פחות משנתיים. אם סבל בממדים כאלה זוכה למשפט אחד בספר היסטוריה, איך אני יכול לסמוך על הספר? מה עוד הוא מסתיר? לא פלא שרבים אינם יודעים על השפעת הזאת; על הקרבות של מלחמת העולם הראשונה מפתה יותר לכתוב, הם דרמטיים יותר, ספרותיים יותר, מרבבות אנשים ונשים צעירים במיטות בבתי חולים.

הרומן הנהדר "תחנה אחת-עשרה" מצליח במקום שבו כתיבת ההיסטוריה מתקשה. זה רומן, והוא אינו מתיימר "לכסות" משהו מעבר לעלילתו ודמויותיו. גם הוא מתאר מגפה ויראלית של שפעת קטלנית, שבזמן קצר מכחידה כמעט את כל המין האנושי (מעריכים כי שרדו חצי אחוז ממנו). אבל המחברת (ילידת 1979) מצליחה לחדור, כביכול, את המשפט ההיסטוריוני האנונימי הנ"ל ולתאר רשת של גורלות אנוש ייחודיים בתוך ההתרחשות הזאת. כוחו העיקרי של הספר, בעיני, הוא לא בתיאורי העולם החדש-ההרוס, ולא במורכבות של היחסים בין הדמויות – ושני אלו עשויים להפליא – אלא במבטה של המספרת ביחס לציר הזמן. התנועה של מבטה בין הזמן שלפני פרוץ המגפה ובין הזמן שאחריה היא הישג גדול. היא רואה את האנשים לפני ואחרי רגע אחד של משבר עולמי. ילדה על בימת תיאטרון, בתפקיד ללא-מילים ב"המלך ליר" שתקבל תפקיד ראשי בספר הזה; השחקן שמגלם את המלך; מישהו שיעלה לבמה בניסיון להציל את המלך כשהוא יתמוטט, ועוד. מבט המספרת כאן נע במעין קשתות של זמן, מהעבר עד ההווה ובחזרה, בעולם שבו דומה שהזמן ההיסטורי קרס, ורצף אינו אפשרי עוד.

ההשפעה של התנועה הזאת קדימה ואחורה בזמן מצמיתה, מפני שהיא מאירה מחדש (גם עבורי כקורא) כל דבר בהווה, כלא-מובן-מאליו. לא יכולתי שלא לאמץ סוג כזה של מבט ביחס לחיי ולעולם בכלל, ויש משהו מערער בהתבוננות כזאת ביחס לעצמנו ולזמננו. כמו תנועת ראש רצופה ימינה ושמאלה שמביאה לסחרחורת. הוא כה מערער עד שחדר לחלומותי ביומיים האחרונים שבהם קראתי אותו, אבל על החלומות לא אספר כאן.

הספר משרה מלנכוליה מפני שיש בבדיון שלו גרעין של אמת-אפשרית, כמו השפעת הספרדית הנ"ל. הבסיס לפנטזיה הוא ההיסטוריה, ולא איזו המצאה פרועה שמושלכת אל עתיד שאין בינו ובינינו כל קשר. עלתה בי תחושה מוזרה בקריאה כאילו המתואר כאן לא הומצא אלא כבר התרחש, וזה נראה לי כמו המרב שספרות בדיונית יכולה להשיג. בציור של אונורה דומייה מתואר רצח על בימת תאטרון שבו הקהל נראה כמגיב במלוא הרצינות למשהו שהוא – ככל הנראה – רק הצגה. הספר הזה מתחיל בסצנה כזאת בדיוק, וכוחו הגדול הוא שהוא יכול להביא את הצופים/קוראים בו לתחושה דומה.

 

נ"ב

ועוד ספר.

 

 

ליד המים

בריכת חורף קטנה בתוך גן בוטני בקיבוץ בעמק האֵלָה. אביב. רק במקום כזה אפשר לראות עד כמה פעילים החרקים. רצים ושבים, תופרים בחוטים לא נראים את כל הגן, רוכסנים זריזים מזמזמים או חרש, נעלמים כל הזמן ומופיעים. בקושי נראים, לא נתפסים, מותירים סימנים קלושים על המים, אדוות ששורדות לשבריר שניה אחרי שהם כבר במקום אחר. […]

[פורסם במקור באתר ירח חסר: הייקו בעברית. להמשך קריאה לחצו על התמונה]

טְרֶנְד

bison-large-pic

ביזון, לפני כ-14,000 שנה, גילוף בקרן של אַיָּל, 10.4×6.9×2.3 ס"מ קרדיט: RMN-Grand Palais (musée de la Préhistoire des Eyzies) / Franck Raux

הביזון הזה, פרט של המין הנכחד ביזון ערבות, ייחודי כל כך כי הוא מתקפל פנימה. לא תוקף, לא בורח, לא מלחך עשב. הוא חי עם עצמו, בתוך גופו. תחושת החיוּת והעדינות העולה ממנו (וביזון הוא חיה מאוד חזקה) בלתי נתפסת, הוא נמצא ברגע סטטי של התכנסות. הוא יפה מאוד, אבל יותר מזה – הוא חי מאוד. חי כקפיץ. יש לו פוטנציאל נצחי של השתחררות. תנועתו המתקפלת פנימה, המתכנסת, היא גם, באופן פרדוקסלי ומרגש, הפניית מבט, או הצצה, אל המתבונן. גופו נמצא בין היראוּת להסתתרות בתוך עצמו, כמעט כמו ציפור הטומנת ראש בתוך גופה.

ראשו יוצר מעין משולש קטום, או טרפז, הממקד את כל גופו בחתך שאותו הוא מלקק. מהעין מוביל קִוְקוּו אל הפה; מעין המחשה גרפית של מבט החיה. אוזנו פונה מאִתנו והלאה, ולא קעורה לכיווננו. האוזן מתכנסת פנימה כמו הגוף; היא מעין בת זוג של העין, נמצאת על הסף בין תקשורת להתכנסות. הזיקה בין ה"חוד" של העין ובין חוד הקרניים יוצר מורכבות רגישה ביותר בין עוצמה ופגיעוּת. קשה שלא להשתאות לרגישות שבגילוף הקרניים: אחת מהן חקוקה ואחת מגולפת, והדבר יוצר תחושת עומק וחיים.

פיו נוגע במשהו שיכול להיות פצע בצד גופו. היות שהביזון הזה היה חלק מכלי עזר להטלה של כידון אפשר לשער שיש זיקה כלשהי בין כלי ההטלה והביזון. לפי דעה אחת גוּלף הביזון רק אחרי שבירת הכלי, והצורה נבעה מצורת שבר הכלי, שעוררה את דמיונו של האמן לראות בה את החיה (תופעה דומה אנו מוצאים במערות מאותה תקופה, שבהן לפעמים מצוירת החיה בתוך גומחה נתונה בכותל הסלעי). מצד שני, יש כלֵי הטלה דומים שבהם החיה היא חלק מן הכלי השלם, למשל כלי הטלה שבקצהו סוס מנתר. מכל מקום, דבר אחד די ברור: היה אדם, לפני שנים רבות, שפצע של חיה, כאֵב של חיה, היו בעבורו מניע ליצירה.

קשה לי להבין את תיאור היצירה כ"ביזון המלקק עקיצת חרק". סימן הפצע של חרק יהיה קטן בהרבה, ולמעשה בלתי נראה מתחת לפרווה. הפרופורציות מלמדות על פצע גדול בהרבה מעקיצה, והיות שמדובר בחלק מכלי נשק, נראה לי ברור שהסימן הוא של פצע ציִד. במילים אחרות, נראה לי שיש ניגוד בין כלי הנשק שהתגליף הוא חלק ממנו, נשק המשמש לקטילת בעלי חיים, ובין תיאור הביזון, שהוא מלא תשומת לב וחמלה. זוהי אמנות מלאת חמלה שמשתלבת בתעשיית כלי הציִד הקדומה ומדברת על הציִד "מבפנים". על כלי הציד הוא מתאר את הקורבן, אך לא כצייד שחוגג את תבוסת אויבו אלא כחבר; כמעט כמו אותה קסדה שעליה כתוב "בשר הוא רצח" בתקליט הידוע של "הסמיתס".

אם חמלה לבעלי חיים היא טרנד, הרי שלפנינו דוגמה משנת 12000 לפנה"ס. אולי טרנד, אבל איזו התמדה!

כְּפוֹר רִאשׁוֹן הַשָּׁנָה

עָגוּר חוֹלֶה

נִרְאֶה בַּמֶּרְחָק

            (בוסון, מיפנית: איתן בולוקן)