שׂפה עליונה

דומה שאיש לא בא למוזיאון תל אביב בכדי לראות את הציור הזה של מאוריצי גוטליב, שאכן מונח לו בחלל כמעט נסתר מעין, כך שאפשר לעמוד מולו בשקט. אני מניח שאילו הציור הזה היה שייך לאוסף של מוזיאון בארה"ב הוא היה מוצג בחלל מרכזי ומהווה מוקד של עליה לרגל. זה ציור חשוב, מעין "לאס מנינאס" יהודי, אבל מוזיאון תל אביב דאג שאיש מהמבקרים בו לא יראה אותו במקרה. אפשר להבין הרבה מאוד על התרבות הישראלית התל-אביבית ממיקום הקיר של הציור הזה, אבל לא ארחיב בכך.

מעניין בציור זה (מ-1878) הוא שֶמה שנתפס כציור של קהילה הוא למעשה דיוקן הרבה יותר אינטימי של הצייר עצמו (בשלושה שלבי חיים שונים), קרובים ובני משפחה. רוב הציור הוא אנשים קרובים או הצייר בעברו, כלומר זיכרונות-אני שהתגלמו כאן בגוף, וההפיכה הזאת של "אני ומשפחתי הקרובה" לתמונה שמייצגת בעבורנו את החיים היהודיים בפולין בכללותם היא הכישוף של הציור הזה, שקורה הרבה באמנות. כאן רציתי להעיר על פרט אחד, שרק אתמול הבחנתי בו.

File_000
מאוריצי גוטליב (1856, דרוהוביץ' – 1879, קרקוב); יהודים מתפללים ביום כיפור, 1878, שמן על בד, 192×245ס"מ, מתנת סידני למון, ניו יורק, 1955. פרט

הגבר המרכזי בציור, לא זה המתואר כאן אלא זה שלידו, מרים עיניו לשמַים בתפילה לאל. אפשר להבין את עמוד האבן שצומח לצדו ומתפצל באופן אירוני או תמים, אבל רציתי להעיר על הגבר שלצדו. הוא, כמו שאר המתפללים, אינם פונים לשמַים. הם מביטים זה בזה, או באדם (נוכחותו של צייר בסיטואציה הזאת היא בלתי אפשרית; מעולם לא נכנס צייר לבית כנסת ביום הכיפורים, והדבר מטעין את הציור בתחושת חלום-דמיון פרדוקסלית חזקה) – או בספר. אני עוקב במשך שנים אחרי ציורים של אנשים שקוראים ספרים, וזוהי אחת הדוגמאות הרגישות ביותר. שום רפרודוקציה לא מראה את הטקסט "מחזור של יום כיפור" הכתוב בכותרת הרצה של הספר. המילים האלה מלוות את שפמו של המתפלל כמעין שׂפה עליונה. הפרט הזה מתיך ברגישות מדהימה בין הקורא והספר: המילים הופכות למעין שפתיים, מעל השפתיים. המחזור כולו, התפילה כולה, כמו מוחזקת בכותרת הזאת, הופכת לחלק מן הפה והגוף. אפשר ממש לחוש את האוויר הנפלט מן הנחיר, מרעיד קלות את הדף – ודווקא מן הצד האחר של המילים.

הד ליחסי האדם-טקסט אפשר לראות במשחק האצבעות עם דפי הספר. יחס ארוטי זה של גוף ודפי ספר קיים אצל עוד דמויות בציור. אצל הגבר הזה הדבר חזק במיוחד מפני שהאצבעות והטקסט סמוכים למארג השתי-וערב של המרבד, הטקסטיל. האצבעות והדפים הם, במילים אחרות, מארג אחד. הגוף חודר אל בין הדפים, הדפים נכנסים אל בין האצבעות. היד התומכת בראש והראש הן כספר סגור, והעיניים ספק קוראות ספק עצומות-כמעט, תפוסות בחלום.

 

החרק היהודי

כמה ציטוטים לקורס המתוכנן "חרקים וספרות" (אוניברסיטת תל אביב)

===

שמות, י

וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-מַטֵּהוּ עַל-אֶרֶץ מִצְרַיִם וַה' נִהַג רוּחַ-קָדִים בָּאָרֶץ כָּל-הַיּוֹם הַהוּא וְכָל-הַלָּיְלָה; הַבֹּקֶר הָיָה וְרוּחַ הַקָּדִים, נָשָׂא אֶת-הָאַרְבֶּה. וַיַּעַל הָאַרְבֶּה, עַל כָּל-אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיָּנַח בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם:  כָּבֵד מְאֹד לְפָנָיו לֹא-הָיָה כֵן אַרְבֶּה כָּמֹהוּ וְאַחֲרָיו לֹא יִהְיֶה-כֵּןוַיְכַס אֶת-עֵין כָּל-הָאָרֶץ, וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ, וַיֹּאכַל אֶת-כָּל-עֵשֶׂב הָאָרֶץ וְאֵת כָּל-פְּרִי הָעֵץ, אֲשֶׁר הוֹתִיר הַבָּרָד […] וַיְמַהֵר פַּרְעֹה לִקְרֹא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן; וַיֹּאמֶר, חָטָאתִי לַה' אֱלֹהֵיכֶם וְלָכֶם. וְעַתָּה שָׂא נָא חַטָּאתִי אַךְ הַפַּעַם וְהַעְתִּירוּ לַה' אֱלֹהֵיכֶם וְיָסֵר מֵעָלַי רַק אֶת הַמָּוֶת הַזֶּה. וַיֵּצֵא, מֵעִם פַּרְעֹה וַיֶּעְתַּר אֶל-ה'.  וַיַּהֲפֹךְ ה' רוּחַ-יָם חָזָק מְאֹד וַיִּשָּׂא אֶת-הָאַרְבֶּה וַיִּתְקָעֵהוּ יָמָּה סּוּף.

חגבים (ארבה) בקיבוץ סעד, 1955
חגבים (ארבה) בקיבוץ סעד, 1955

 === 

מדרש שמות רבה יג, ז 

 "וַיּהֲפֹךְ ה' רוּחַ יָם", מַהוּ "לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד", אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כֵּיוָן שֶׁבָּא אַרְבֶּה שָׂמְחוּ הַמִּצְרִיִּים, אָמְרוּ נִקְבֹּץ וּנְמַלֵּא מֵהֶם חָבִיּוֹת. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רְשָׁעִים, בַּמַּכָּה שֶׁהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם בָּהּ אַתֶּם שְׂמֵחִים!? מִיָּד "וַיַּהֲפֹךְ ה' רוּחַ יָם חָזָק מְאֹד", זֶה רוּחַ מַעֲרָבִית. "וַיִּשָֹּׂא אֶת הָאַרְבֶּה" וגו', מַהוּ "לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד"? אֲפִלּוּ מַה שֶּׁהָיוּ בַּקְּדֵרוֹת וּבֶחָבִיּוֹת מְלוּחוֹת פָּרְחוּ וְהָלְכוּ לָהֶם.

 === 

קהלת רבה ה, ט

אֲפִלּוּ דְּבָרִים שֶׁאַתְּ רוֹאֶה בָּעוֹלָם מְיֻתָּרִין, כְּגוֹן זְבוּבִים וּפַרְעוֹשִׂים וְיַתּוּשִׁין, אַף הֵם בִּכְלַל בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ב, א) "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל-צְבָאָם".

 === 

בראשית רבה ח, א

הֵיךְ מָה דְּאַתְּ אָמֵר (ישעיה יא, ב): "וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה' רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה'", אִם זָכָה אָדָם אוֹמְרִים לוֹ אַתָּה קָדַמְתָּ לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וְאִם לָאו אוֹמְרִים לוֹ זְבוּב קְדָמְךָ, יַתּוּשׁ קְדָמְךָ, שִׁלְשׁוּל זֶה קְדָמְךָ.

 === 

בראשית רבה לט, יד

"וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" (בראשית יב, ה) אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר זִמְרָא אִם מִתְכַּנְסִין כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם לִבְרֹא אֲפִלּוּ יַתּוּשׁ אֶחָד אֵינָן יְכוֹלִין לִזְרֹק בּוֹ נְשָׁמָה, וְאַתְּ אָמַר "וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ"?!

יתוש
יתוש (בהגדלה)

 === 

ויקרא רבה יד, ח

תָּנָא צוּרַת הַוָּלָד כֵּיצַד, תְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ דּוֹמֶה לְרָשׁוֹן [ראשן], שְׁתֵּי עֵינָיו, כִּשְׁתֵּי טִפִּין שֶׁל זְבוּב. וּשְׁתֵּי חֳטָמָיו, כִּשְׁתֵּי טִפִּין שֶׁל זְבוּב. וּשְׁתֵּי אָזְנָיו, כִּשְׁתֵּי טִפִּין שֶׁל זְבוּב. וּשְׁתֵּי זְרוֹעוֹתָיו, כִּשְׁתֵּי חוּטִין שֶׁל זְהוֹרִית. פִּיו, דּוֹמֶה לִשְׂעוֹרָה. גְּוִיָּתוֹ, כָּעֲדָשָׁה. וּשְׁאָר אֵבָרָיו מְצֻמְצָמִים בּוֹ כְּגֹלֶם, וְעָלָיו הוּא אוֹמֵר (תהלים קלט, טז)׃ גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ. וְאִם הָיְתָה נְקֵבָה, סְדוּקָה כִּשְׂעוֹרָה לְאָרְכָּהּ, נִתּוּחַ  יָדַיִם וְרַגְלַיִם אֵין בָּהּ. כֵּיצַד הַוָּלָד שָׁרוּי בִּמְעֵי אִמּוֹ, מְקֻפָּל וּמֻנָּח כְּפִנְקָס, רֹאשׁוֹ מֻנָּח לוֹ בֵּין בִּרְכָּיו, שְׁתֵּי יָדָיו עַל שְׁנֵי צְדָעָיו, שְׁנֵי עֲקֵבָיו עַל שְׁנֵי עַגְבוֹתָיו, פִּיו סָתוּם, טִבּוּרוֹ פָּתוּחַ, וְאוֹכֵל מִמַּה שֶּׁאִמּוֹ אוֹכֶלֶת, וְשׁוֹתֶה מִמַּה שֶּׁאִמּוֹ שׁוֹתָה, וְאֵינוֹ מוֹצִיא רְעִי, שֶׁמָּא יַהֲרֹג אֶת אִמּוֹ. יָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם נִפְתַּח הַסָּתוּם וְנִסְתַּם הַפָּתוּחַ.

 === 

חיים ויטאל, עץ חיים, שער הגלגולים, הקדמה לח

גם אמר לי [האר"י], כי בגלגול הקודם קיימתי מצות שחיטה, ועתה, בגלגול הזה הזהירני במאוד מאוד, שלא אשחט כלל ועיקר, ולא עוד שלא שהזהירני גם כן שלא להמית שום בריה, אפילו כינים ופרעושים כלל ועיקר: גם מורי ז"ל [האר"י], לא היה הורג פרעושים וכינים ושום רמש חי כלל ועיקר.

 === 

זוהר ויקרא, אמור, קז

פָּתַח וְאָמַר, (בראשית א) "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד". וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה – סְתָם, אֲפִלּוּ נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים וְיַתּוּשִׁים, וַאֲפִלּוּ אוֹתָם שֶׁנִּרְאִים מְחַבְּלֵי הָעוֹלָם, בְּכֻלָּם כָּתוּב "וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד", כֻּלָּם שַׁמָּשֵׁי הָעוֹלָם, מַנְהִיגֵי הָעוֹלָם, וּבְנֵי אָדָם אֵין יוֹדְעִים.

 === 

ר' נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר״ן קמא יז, ב

כִּי הַצַּדִּיק מְבַקֵּשׁ וּמְחַפֵּשׂ תָּמִיד לְגַלּוֹת הָרְצוֹנוֹת שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. כִּי יֵשׁ בְּכָל דָּבָר רְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הֵן בִּכְלַל הַבְּרִיאָה, דְּהַיְנוּ מַה שֶּׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ רָצָה לִבְרֹא אֶת הָעוֹלָם בִּכְלָל, וְכֵן בִּפְרָטֵי הַבְּרִיאָה, בְּכָל דָּבָר וְדָבָר בִּפְרָט, יֵשׁ רְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, דְּהַיְנוּ שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ רָצָה שֶׁזֶּה הַדָּבָר יִהְיֶה כָּךְ׃ בַּתְּמוּנָה הַזֹּאת וּבַכֹּחַ הַזֶּה וּבַטֶּבַע הַזֹּאת, וְדָבָר אַחֵר יֵשׁ לוֹ תְּמוּנָה אַחֶרֶת וְכֹחַ אַחֵר וְטֶבַע וְהַנְהָגָה אַחֶרֶת. וְהַצַּדִּיק מְחַפֵּשׂ וּמְבַקֵּשׁ תָּמִיד אַחַר אֵלּוּ הָרְצוֹנוֹת, לְהַשִּׂיג וְלֵידַע רְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּכָל דָּבָר, כְּגוֹן׃ מִפְּנֵי מָה הָיָה רְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁהָאֲרִי יִהְיֶה לוֹ כֹּחַ וּגְבוּרָה כָּזוֹ, וּבְזוֹ הַתְּמוּנָה, וּבְזֹאת הַטֶּבַע וְהַהַנְהָגָה שֶׁיֵּשׁ לָאֲרִי; וּלְהֵפֶךְ, יַתּוּשׁ קָטָן הוּא חַלַּשׁ כֹּחַ מְאֹד, וְיֵשׁ לוֹ טֶבַע וּתְמוּנָה וְהַנְהָגָה אַחֶרֶת. וְכֵן בִּפְרָטֵי פְרָטִיּוּת, כְּגוֹן בְּהָאַרְיֵה בְּעַצְמוֹ׃ מִפְּנֵי מָה זֶה הָאֵיבָר שֶׁל הָאַרְיֵה צוּרָתוֹ כָּךְ, וְיֵשׁ לוֹ כֹּחַ וְטֶבַע כָּזֹאת, וְאֵיבָר אַחֵר יֵשׁ לוֹ צוּרָה אַחֶרֶת וְכֹחַ וָטֶבַע וְהַנְהָגָה אַחֶרֶת. וְכֵן בִּשְׁאָר כָּל הַבְּרוּאִים שֶׁבָּעוֹלָם דּוֹמֵם, צוֹמֵחַ, חַי, מְדַבֵּר שֶׁבְּכֻלָּם יֵשׁ שִׁנּוּיִים רַבִּים לְאֵין מִסְפָּר בֵּין כָּל אֶחָד לַחֲבֵרוֹ, וְכֵן בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד בְּעַצְמוֹ יֶשׁ בּוֹ שִׁנּוּיִים רַבִּים בִּפְרָטֵי פְרָטִיּוּת בֵּין כָּל אֵיבָר וְאֵיבָר, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה בַּעֲשָׂבִים וְאִילָנוֹת וּשְׁאָר פְּרָטֵי הַבְּרִיאָה, שֶׁבְּכֻלָּם יֵשׁ שִׁנּוּיִים רַבִּים מְאֹד בִּתְמוּנוֹתֵיהֶם וּבְכֹחוֹתֵיהֶם וְהַנְהָגוֹתֵיהֶם, וְהַכֹּל הָיָה מֵחֲמַת רְצוֹן הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, שֶׁרָצָה שֶׁזֶּה יִהְיֶה כָּךְ וְזֶה כָּךְ. וְהַצַּדִּיק מְחַפֵּשׂ תָּמִיד אַחַר אֵלּוּ הָרְצוֹנוֹת, וּמַשִּׂיג וּמוֹצֵא אוֹתָם עַל־יְדֵי הַהִתְפָּאֲרוּת שֶׁמּוֹצֵא בְּיִשְׂרָאֵל בִּכְלָל וּבִפְרָט וּבִפְרָטֵי פְּרָטִיּוּת. (…) נִמְצָא, שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִבְרָא רַק בִּשְׁבִיל הַהִתְפָּאֲרוּת שֶׁיִּתְפָּאֵר בְּיִשְׂרָאֵל, וְזֶה הָיָה כְּלַל הַבְּרִיאָה, דְּהַיְנוּ שֶׁכְּלַל הַבְּרִיאָה הָיָה בִּשְׁבִיל כְּלַל הַהִתְפָּאֲרוּת שֶׁיְּקַבֵּל מִיִּשְׂרָאֵל. וְכֵן פְּרָטֵי הַבְּרִיאָה הוּא בִּשְׁבִיל פְּרָטֵי הַהִתְפָּאֲרוּת שֶׁל יִשְׂרָאֵל. כִּי יֵשׁ בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל הִתְפָּאֲרוּת בִּפְרָטִיּוּת, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מִתְפָּאֵר עִמּוֹ בִּפְרָטִיּוּת, וַאֲפִלּוּ בַּפָּחוּת שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, כָּל זְמַן שֶׁשֵּׁם יִשְׂרָאֵל נִקְרָא עָלָיו, כִּי נִקְרָא פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, יֵשׁ בּוֹ הִתְפָּאֲרוּת פְּרָטִי, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מִתְפָּאֵר עִמּוֹ בִּפְרָטִיּוּת. וְכֵן בִּפְרָטֵי פְּרָטִיּוּת, כִּי יֵשׁ בְּכָל אֵיבָר וְאֵיבָר וּבְכָל תְּנוּעָה וּתְנוּעָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל הִתְפָּאֲרוּת אַחֵר, וְיֵשׁ לִפְעָמִים שֶׁאֵיזֶה פָּחוּת שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל עוֹשֶׂה נַעֲנוּעַ עִם הַפֵּאָה שֶׁלּוֹ, וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יֵשׁ לוֹ הִתְפָּאֲרוּת גָּדוֹל גַּם מִזֶּה.

Cicada_molting_animated-2
Time-lapse molting cicada. Wikimedia Commons

 

 

 

מזימה עתיקה

יש בשיר הנפלא של רות דולורס וייס "אשקלון" (מאלבום המופת "בעברית") השורה: "קיקיון ושיטה מלחשים / מזימה עתיקה מהם". אולי עיקר מוזרותו הקשה של המקום שבו אנו חיים מתמצית בשורה הזאת. המזימה עתיקה מאתנו. אנו רק שחקנים המשחקים תפקיד במחזה ישן. עצם הדיבור על "מצור" על עזה הוא כל כך מיושן. כאילו סנחריב ונבוכדנצר עוד חיים ומתהלכים בינינו.

חברי איתן בולוקן כתב זה עתה את הפוסט הקצר הזה על מניעת החשמל מעזה. איך אפשר שלא לחשוב על זה בצער בימים חמים אלו. דמו רק איזו אלימות היתה פורצת בישראל על הכבישים אילו היו מכבים את המזגנים לכל הנהגים מדי יום. או בבתים. או בבתי החולים.

 

"המזימה העתיקה" בימים חמים אלה מזכירה לי, מטבע הדברים את פרשת גירוש הגר וישמעאל לארץ גזירה בידי אברהם. רוב הציירים שציירו את הסצנה לא הבינו את תנאי הגאוגרפיה של מדבר באר שבע, וציירו את השילוּח בהקשר של נוף אירופי ירוק. רמברנדט יצר אולי את הגרסה המוצלחת ביותר לרגע הגירוש, הגם שאף היא חורפית מדי:

abraham-dismissing-hagar-1637
רמברנדט, גירוש הגר וישמעאל, 1637, תחריט, 10*13 ס"מ, מוזיאון ישראל

היא מוצלחת גם כי היא קשורה אלינו. גירוש הגר וישמעאל אל הצמא והחום עומד מול שרה, היושבת לבטח בבית, נשקפת בעד החלון. אילו היתה חיה היום, היה מזגן פועל בתוך הבית. הכלב, שיוצא מהבית בעקבות הגר וישמעאל אינו מבין, ככל הנראה, כי מדובר בגירוש שאין ממנו חזרה. יש להניח שישוב הביתה, ויזכה לתנאים טובים יותר מתנאי המגורשים.

הגר בוכה. היא נושאת את חמת המים, ודמעותיה עומדות בניגוד קורע לב עם המימייה הזאת, מפני שהתרוקנות הדמעות והתרוקנות המימייה קשורות זו בזו. היא בוכה על המים שיאזלו, מראש. היא אולי אף יודעת את זה.

והכי חשוב – אברהם. הוא, אבינו, המייצג שלנו ב"מזימה העתיקה". והוא תקוע, מהסס, סב על רגלו כציר. המדיניות הישראלית היא כזו. לא השמדה טוטלית כמו שהיו עושים אויבינו בעבר, תודה לאל, אבל גם לא חמלה. חצי אכזריות, 3-4 שעות חשמל והפסקה ארוכה. עינוי מתמשך. זה מאפשר למרבית הישראלים ואולי גם לעולם לראות את "חצי הכוס המלאה" ולא להתפלץ. אבל זאת אשליה שרק מי שאינו סובל יכול להתנחם בה. בדיוק כמו אברהם: התלבטותו, שכל גופו מביע, אולי תעזור לו להרגיש טוב יותר עם עצמו. אבל בעוד הוא מתלבט מתרחקים כבר הגר ובנו. בעוד שעה קלה יהיו כבר צמאים. "וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת וַתַּשְׁלֵךְ אֶת הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם".

ובתוך הבית, נראה בקושי, בצל הקמרון, עומד יצחק. מפונק למראה, אדיש במופגן. אינו יודע כי הפרק הבא בסיפור הוא הפרק על עקדתו.

 

דברי סיום

ולסיום, כמה מילים של סיכום. אכן, זמני תם, ידוע לי היטב, הצצתי בשעון, אני מיד מסיים. לא ארצה להאריך, אחרי כל הדברים שכבר נאמרו, כלומר, שכבר אמרתי. השעה מאוחרת, רשימת הדוברים עוד ארוכה, אומר עוד שניים-שלושה משפטים ואז אפנה את הבימה ואת המיקרופון לבאים אחרי בתור. אין מה להכביר מילים, ודאי לא בסיומה של הרצאה, שלא היתה קצרה, ואף גלשה מעט מעבר לזמן שהקציבו לי המארגנים. קשה, קשה להתגדר בעשרים דקות אחרי חמישים שנות מחקר. תודה. אני באמת מסיים. מי שמכיר אותי יודע, איני מן המאריכים בדברים. אשתי, היושבת כאן בקהל, איפה היא… תעיד שבבית אינני פוצה פה ומצפצף… יפה שתיקה לחכמים. ובכן, לשורה התחתונה, ברשותכם. מילים מסכמות ספורות, אני רואה את המרצה הבא, איני מכיר אותו, אולי רֶכֶש חדש, אולי מוח שברח, כבר מתרומם מכיסאו, השעה כבר 11 ורבע בלילה, 23:15, ולפנינו עוד שש הרצאות. עלינו לעמוד בלוח הזמנים שנקבע, וגם אני, כמו עמיתיי, כפופים להחלטות הוועדה המארגנת ומחויב לעמוד במכסת הזמן שהוקצבה לנו, עשרים דקות לדובר, ולא רגע אחד יותר, לכל היותר חצי שעה, ואני, אם גזלתי ארבעים רגע הרי שבעל כורחי גזלתי, המאטריה תבעה. לכן, מובן מאליו כי ארצה לגשת לדברי הסיכום, לאחוז את השור בקרניו, ולא ללכת סחור-סחור, מה גם שזמני קצוב והשעון אומר גם אומר את דברו. שעונו של סב-סבי, אותו קיבלתי מ… לא חשוב. לא אתפתה לדיגרסיה! כן, אדוני היושב ראש, אין צורך לשלוח בי מבטים מזרי אימה, הבטחתי כי אסיים בעוד מעט-קט, ובהבטחתי זאת אעמוד גם אעמוד. ובכן, כאמור, אחרי הקדמה קצרה זאת, שהיא חטופה כפי שהיא הכרחית, אני מגיע לעיקר. האם אפשר להפעיל את המצגת? תודה. נמתין מעט שהמקרן יתחמם… אמזוג לי בינתיים כוס מים… הדיבור, גם כשהוא קצר, מצמיא אותי. אני אוהב לשתות מים קרים בהרצאות. ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם שהכול נהיה בדברו. אמן. ובכן. אסכם את המעט שהותר לי לומר כאן, בכנס באמת יוצא-מן-הכלל – ואיך אפשר כנס באמת-יוצא-מן-הכלל בלי ידידנו הגדול פנחסי שכבר אינו אתנו – בשלוש נקודות עיקריות, ואז ארד מהבמה, ואפנה את מקומי לדור הצעיר שגם הוא, מן הסתם, הכין הרצאות, "פּייפּרז" בלעז, ודחוף לו מאוד להשמיע את חידושיו המסעירים בתחום שלנו, שבוא נודה, עתידו אפילו לא בעברו. ובכן, נמתין מעט לעליית המצגת – אני לא מסתדר עם זה, דינוזאור, נו – ו… אנצל את ההזדמנות להודות בינתיים למארגנים. באמת פלא, אני אומר, מדוע הזמינו אותי. מדוע הזמינו ומדוע ממשיכים להזמין! הרי יודעים שאין לו מה לומר, הרי יודעים שהוא מעדיף תמיד להקשיב לקולגות ולא להרצות, לא לדבּר בעצמו. ובכל זאת – זומנתי, הוזמנתי, אז התכבדתי ועליתי לירושלים. עלתה המצגת? כפתור ופרח. אז זאת… זאת המצגת. אתה יכול להעביר לשקופית הבאה, יש רק שתי שקופיות. כן… אני חושב שאסתפק בזה. תודה על ההקשבה. רק מילה אחרונה לפני סיום – אפשר לכבות את המצגת, בחורצ'יק – בזמן שמכבים את המצגת, ברשות הקהל הקדוש, אומר כמה מילים אֶקְס-קתדרה, הרי אנחנו בין ידידים כאן. לא… אני כבר יורד, כבור היושב-ראש, לא אגזול ולוּ עוד דקה, גם לא שישים שניות, הנה, בעומדי על המדרגות אני יכול לומר עוד חצי משפט? חצי מילה? תודה. תודה שנותנים פתחון פה. אתם מאזינים אידיאליים. בפעם הבאה אתם תדברו ואני אקשיב. הנה, אני יורד עוד מדרגה. אפשר לקבל עוד מים אל המדרגה? התייבש לי הגרון. אויש! עיקר שכחתי. שומעים בסוף בלי מיקרופון? לא משנה. אני אצעק.

קוד אתי

הקדמה. הדיון סביב הקוד האתי החדש של פרופ' אסא כשר עורר אותי למחשבה מה הייתי עושה אני אילו היו מטילים עלי לכתוב קוד כזה. זה נראה לי תרגיל מחשבתי לא מזיק. הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא שקוד אתי למגזר מסוים – הצבא, האוניברסיטאות וכו' – הוא קצת מאכזב מבחינה פילוסופית. אם לכל ענף תיכתב אתיקה פרטית, לאן נגיע? קוד אתי לסנדלרים, לבנקאים, לציירים, לשרברבים? אתיקה צריכה להיות, כך נראה לי, כללית, אחרת זאת לא אתיקה אלא מעין תקנון, ולשם כך אין צורך בפילוסוף.

איני חושב שקוד אתי הוא דבר פסול מעיקרו, אבל בניגוד לקוד של פרופ' כשר, איני סבור שיש מקום לסנקציות באתיקה, ובוודאי שלא לוועדות פיקוח מכל סוג. ישבתי וכתבתי "בשליפה" את הקוד האתי שהייתי אני מגיש למשרד החינוך אילו היו מזמינים אותי. זאת כמובן לא יותר מטיוטה חלקית וראשונית שגיבשתי בשעה אחת ובמסגרת תריסר סעיפים שהקצבתי לעצמי בשלב זה.

הקוד שלי מורכב כולו מציטוטים. לא עולה על דעתי לנסח בעצמי סעיפים או המלצות.

הקוד שלי לא מורכב רק מלשון ציווי או המלצה. את האתיקה מכוננים גם הלכי רוח והכרות עובדתיות ביחס למציאות.

אתיקה היא אופק, הגדרות של שאיפה. לא מדובר על משהו קל להגשמה. מה שקל להגשמה לא צריך בכלל לנסח.


קוד אתי

טיוטה ראשונה, סעיפים 1-12

 

1 [שפינוזה, אתיקה ד:45, מלטינית ירמיהו יובל; דהמפדה, מפאלי: אסף פדרמן]

  • שִׂנאה לעולם אינה יכולה להיות טובה.
  • שִׂנאה לעולם לא שוככת באמצעות שִׂנאה. באמצעות אי-שִׂנאה בלבד השנאה שוככת: זהו עקרון נצחי.

להמשיך לקרוא "קוד אתי"