מחבר דרור בורשטיין

שני דברים שלמדתי אתמול לתדהמתי מקריאת Deyan Sudjic, The Language of Cities:

1. טורקיה תחת שלטון ארדואן מממנת בניית מסגדים בטריטוריות שהיו בעבר חלק מהאימפריה העות'מנית – קוסובו, מקדוניה, אלבניה.
2. ב-1883 נחנכה הכנסייה האורתודוקסית הגדולה במוסקבה, כנסיית ישו המושיע. היא נבנתה לרגל הניצחון על נפוליאון ב-1812. ב-1931 פוצץ סטלין את המבנה הדתי המונומנטלי, שעמד לא רחוק מהקרמלין, ותכנן לבנות במקומו את "ארמון הסובייטים", בניין ענקי שאמור היה להיות גבוה מן ה"אמפייר סטייט בילדינג" (אז הבניין הגבוה בארה"ב), ועל ראשו פסל ענקי של לנין שאמור היה להיות גבוה מפסל החירות. המבנה כולו היה אמור להיתמר לגובה של יותר מ-400 מטרים (להשוואה: פי 2.5 מהגובה הממוצע של מגדלי עזריאלי). העבודות החלו, היסודות הונחו והשלד החל להיבנות. הבנייה נעצרה רק בגלל הפלישה הנאצית לברית המועצות (1941). בזמן המלחמה פורק שלד המתכת ונעשה בו שימוש לצורכי המלחמה. ב-1958 חרושצ'וב, מחליפו של סטלין, הורה להרוס את התחלת הבנייה של ארמון הסובייטים ולהקים במקומה בריכת שחייה ציבורית, שהייתה אז הגדולה בעולם, וכך היה. ב-1994, אחרי נפילת ברית המועצות, יובשה ברכת השחייה ונהרסה, ובמקומה נבנה העתק של הכנסייה שסטלין הרס.

(התמונות האלה מזכירות לי משהו – את הפנקסים שלי, שבהם נכתבים ונמחקים דברים, שבהם נגזר חלק מעמוד ומודבק במקום אחר, שבהם פסקה מחוקה מועתקת שוב וחוזרת לחיים… כולם חיים בדמיון: המהמרים, מהאיש שיש לו מספר קבוע בפיס כבר 50 שנה והוא עוד מייחל לזכיה הגדולה ועד ליושבי הקזינו ובעלי המניות, הנוסע לחופשה שם ימצא כביכול את המרגוע והאושר, המתגעגע לאיזה עבר טוב יותר ("ארץ ישראל הישנה והטובה") או לעתיד טוב יותר ("יש עתיד"), הצופה בסדרות טלוויזיה ובסרטי קולנוע (גם ה"ריאליסטיים" שבהם הם כמובן פנטזיה, בסגנון "דמוי מציאות"), אספן האמנות, חובב המוזיאונים, חובב הספרות, מעריצי הזמרות והלהקות, צופי החדשות, מחליף המכוניות, ההיסטוריון של הספרות, חובב המסעדות (הוא אוכל פנטזיה של "איטליה", לא חומרי גלם של לזניה), חובבת האופנה, צוברי הכסף והרכוש, היודעים בדיוק את רצון האל ואת האסטרטגיה שלו, תולי התקוות בפוסטר גדול של המועמד החדש, המתאהבים הבוראים בדמיונם בת-בן זוג "מושלמים" — וגם המדינאים המתוארים לעיל).

הרגעים האלה הולכים ונעשים נדירים בגלריות ובמוזיאונים – רגעים של עצירה נדהמת, כמו מול חיית טרף בג'ונגל, ובאותה דריכוּת וחשיבות. לפעמים התגובה דומה למפגש באיזו טעות, בדבר שלא אמור היה להיות שם ובכל זאת עיניך הרואות. בגלריה הקטנה נולובז ב"קריית המלאכה" (אגב, אם תורשה לי התפרצות רגעית: איזה מתחם דוחה כמקום לאמנות!) הגעתי במקרה לתערוכה של שלמה כץ (1992-1937), אמן שלא שמעתי את שמו עד היום. לא התרשמתי מכל הציורים באותה מידה, אבל אחד מהם, המובא כאן, נפלא בעיניי. הסגנון מזכיר מיניאטורות פרסיות והודיות אך גם רנסנס מוקדם (דוצ'ו וג'וטו גם יחד) ואפילו אמנות יוונית ארכאית. בציור שלפניכם, ששכחתי לרשום לעצמי מה כותרתו, נראה שאב מביא את בתו למחזר או חתן. ה"שיחה" בין כובעו של האב והקשת שמעל ראשו של המחזר היא נפלאה, ורומזת יפה כל כך לניגוד שיש בו גם השלמה בין שני הגברים, הדומים זה לזה, כמעט כהשתקפות הדדית. הנערה שולחת יד אל ענף המושט אליה מן המחזר – מחווה הדדית כה עדינה, והאב אוחז באפסר הסוס, וגם זאת הסטה מבריקה של העולם הפנימי, של האֵרוס.

העצים נפלאים. הם אינם מנסים להיות דמויי טבע. הם שטוחים ודקורטיביים אבל רשרושם נשמע בתוך כל הזהב הזה. לצערי אני כותב על התערוכה ביום נעילתה. זה ציור הראוי לאוסף הקבע של מוזיאון ישראל.

רגע שני השבוע, במוזיאון ישראל הנ"ל, היה לי מול תערוכה קטנה של מטבעות דווקא. מוזיאון ישראל הוא אחד המרחבים האהובים עלי בישראל. הסיבה העיקרית היא מבנהו המבוכי. אני בא בשעריו כבר 30 שנה ועדיין איני מבין בדיוק איך החללים מתחברים זה לזה. במוזיאון למבוך הזה יש ערך, מפני שאתה מוצא את עצמך גולש בין זמנים, סגנונות, ארצות, אמנים, כריכים (הכריך הטבעוני של משק עפאים – גזר מבושל וכרוב כבוש – הוא אחת מיצירות המופת הקטנות של המוזיאון) ותערוכות. בניגוד למוזיאון תל אביב, למוזיאון ישראל יש עומק זמן – פרהיסטוריה, אבני יד, קרני שור בר, מגילות מדבר יהודה, לצד אמנות חדשה ובת זמננו.

באתי לתערוכות אחרות: התערוכה "זו ילדותי הקדומה" (נא לכבות את הסאונד המעצבן של האנימציה!) מציגה שפע פנטסטי של פריטי ילדות עתיקים, מלוח כתיבה ביזנטי ועד קרני צבי שנמצאו בקבר קדמון של נער – והדמיון מנסה לשווא להבין מדוע הקרניים שם, או תינוק קבור בכד (ממצא מזעזע שהתחבר אצלי לציור הנפלא בן ה-100 של נחום גוטמן, באותה קומה במוזיאון ישראל, "לפני הסער", ובו אדם וצאנו, כולם על סף בעתה, מתחת שמש של לילה, והוא מטלטל בידו כד של חושך), ועוד ועוד. גם תערוכת "דממה רועשת" ו"יופי רגעי" מלאות דברים נהדרים – דיאלוג בין לאוטה ועוּד, קולו של יצחק רבין במעין סרקופג מהדהד, ג'ון קייג' יושב בריואנג'י בקיוטו; ג'ון קייג' מנגן את יצירתו הדוממת 4:34 בפסנתר סגור, שילוב מבורך של של ציורים מסין ומיפן (בעיקר מאוסף יעקב פינס) עם אמנות אירופית… זה לא נגמר, כמו חלום ארוך, ניגר לאטו. צריך לבוא למוזיאון ישראל עם שק שינה וצידנית.

אבל הדבר המדהים ביותר שמצאתי היה דווקא בתערוכת המטבעות. מוצגים בין היתר מטבעות אירופאיים ועליהם (מה?!) השם המפורש של אלוהי ישראל. מתברר ששליטים פרוטסטנטיים, אחרי הרפורמציה במאה ה-16, רצו למתג מחדש את האל שבחסדו הם שולטים כביכול ולכאורה. תרגומי המילה העברית ללטינית ולשונות אחרות, ששימשו את הקתולים, הביאו אותם להשתמש במילה העברית דווקא. אני תוהה כמה מהסוחרים באירופה ידעו מה כתוב שם. החיבור של ההוויה האלוהית המופשטת עם מטבעות עוברים לסוחר הוא מצד אחד מתועב (השימוש באלוהים לצורכי כסף אינו זר כמובן גם לתרבותנו המקומית). ומצד שני יש בזה אולי הבנה מובלעת שהכסף הוא אכן אלוהות, כאז כן עתה. על כל פנים, הופעתו של השם המפורש על מטבעות מדנמרק, גרמניה וכדומה, הייתה עבורי הפתעה מוחלטת. ואודה שנתעורר בי רצון עז להשיג לעצמי מטבע אחד כזה, כמעין קמע.

***

[קרדיטים ופרטים בקישורים, לא רציתי להעמיס בטקסט]

***

שני שירים מאת יאנג ואן-לי (1206-1127)

בעקבות תרגום דיוויד הינטון מסינית

*

*

פרפר שחור מעל להבת מבער קטורת

אָכַל מֵהַפְּרָחִים לָגַם טַל כְּמוֹ יַיִן

עַתָּה עָטוּי גְּלִימוֹת גְּזוּרוֹת מֵעֲרָפֶל שָׁחֹר וּכְפוֹר אַרְגְּמָנִי

בָּא וְהוֹלֵךְ וּמְרַפְרֵף מַעְגָּלִים סְבִיב הַמְּבַעֵר

הוּא לֹא שִׁעֵר שֶׁאֶפְשָׁרִי רֵיחַ כֹּה רַב

*

*

קִינַת צִיקָדוֹת בִּשְׁתֵּי גָּדוֹת – בִּלְתִּי נִסְבָּל

הִדְלַקְתִּי נֵר וְהַיָּגוֹן נָמוֹג לִכְדֵי דְּמָמָה לָגַמְתִּי יַיִן

מִי הַנִּמְצָא פֹּה בַּסִּירָה? חָשַׁבְתִּי שֶׁהָעֶצֶב הוּא שֶׁלִּי

אֲבָל עַתָּה נוֹתָר פֹּה רַק מִפְרָשׂ וּמִתַּמֵּר עֲשַׁן הַנֵּר

*

*

יאנג ואן-לי (1127־1206, סין)

שני שירים בעקבות תרגום חדש לאנגלית של דיוויד הינטון

***

סִירָה קַלָּה כְּמוֹ עָלֶה שָׁטִים יוֹרְדִים בְּפֶלֶג בְּמוֹרַד הָהָר

וְאָז בְּבַת אַחַת נִשְׁפָּךְ הַפֶּלֶג הַיְשֵׁר לִנְהַר הֲיַאנְגְּצֶה הַגָּדוֹל

פִּתְאוֹם הַכֹּל נִהְיֶה שָׁקֵט לְגַמְרֵי בִּדְמָמָה אִישׁ לֹא אוֹמֵר דָּבָר

רַק רַחַשׁ הַגַּלִּים              גַּלִּים     וְהַתְחָלָה שֶׁל גֶּשֶׁם

***

שְׁזִיפִים חֲמוּצִים לַאֲרוּחַת צָהֳרַיִם שִׁנַּיִם מְכֻסּוֹת פְּלוּמָה

עֲצֵי בָּנָנָה מְטִילִים יָרֹק עַל וִילוֹנוֹת מַלְמָלָה שֶׁל תְּכֵלֶת

יוֹם כֹּה אָרֹךְ נֵעוֹר מִתַּרְדֵּמַת הַצָּהֳרַיִם רֵיק מִמַּחֲשָׁבָה

כֻּלִּי שַׁלְוָה רוֹאֵה יֶלֶד תּוֹפֵס פְּרָחִים נוֹשְׁרִים מֵעֵץ הָעֲרָבָה

***

לפני שבועיים ישבתי בבית אריאלה בפגישה, ולרגע עבר מישהו בסמוך, והרמתי מבט להרף עין, והוא היה נדמה לי מוכּר, וחשבתי שזה ידידי ועמיתי אייל דותן, אבל הוא נראָה חולה מאוד, גון עורו צהוב. היססתי אם לקום ולגשת אליו ולשאול אותו מה קרה לו, והיות שלא הייתי בטוח שזה הוא, והוא כבר חלף ועבר על פניי, לא קמתי. לא רציתי להתנפל על אדם זר. אתמול, כשנודע לי בבהלה של ממש ממודעת אבל של החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב שאייל נפטר בדמי ימיו – עוד לא בן שישים – הבנתי שאכן האיש החולה שראיתי בבית אריאלה היה הוא, ונעצבתי והתייסרתי שלא קמתי ולא ניגשתי לחבקו והחמצתי את פגישתנו האחרונה. היום, ב"שבעה", סיפרתי כל זאת לאלמנתו גוני, במעין התנצלות מאוחרת, אבל למרבה תדהמתי התברר שזה לא היה הוא, ולא יכול היה להיות הוא. הוא בוודאות לא היה שם באותו מועד. כלומר ראיתי כפיל חולה שלו בספרייה, מעין בשׂוֹרה מרה שלא ידעתי את פִּשרה אז, ובעצם עדיין אינני יודע.

אני חושב שאייל היה מתעניין מאוד בהתרחשות הזו.

על הקיר, מול שולחן העבודה שלו, ראיתי את השיר הזה נעוץ בלוח השעם. כתב אותו רוברט בליי ותרגם משה דור מן הספר הנפלא "אנשים כמונו" בהוצאת "קשב לשירה". צילמתי אותו לזכרו של אדם אלגנטי, לבבי וחכם.

מרי אוליבר

ציטוטים מתוך ספרי המסות Upstream ו- Blue Pastures

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

• אני קוראת ספרים באופן שאדם שוחה על מנת להציל את חייו. ככה גם כתבתי.
• דבר אחד בטוח – עבודה יצירתית דורשת נאמנות מלאה, כמו הנאמנות של המים לכוח הכבידה. אדם שמשׂרך את דרכו במרחבי הפרא של היצירה ואינו יודע זאת – ואינו מַפְנִים זאת – אבוד.
• האמן העובד, המתרכז, הוא מבוגר שמסרב להפרעות שלו לעצמו.
• מה שאי אפשר לדבּר עליו, על אודותיו אפשר לרמוז.
• "מי אתה?" הם קראו בקול, מקצה הכפר. "אני אחד מכם", קרא המשורר בתשובה. אף על פי שהוא היה לבוש כמו הרוח, אף על פי שהוא נראָה כמו מפּל.
• אף על פי שלא ראית אותם, יש ברבורים, ממש עכשיו, שנוקשים ומגיחים מתוך ביצה אל תוך אור השמש. הם יודעים מי הם.
• משהו לגמרי לא צפוי, כמו חתול נובח [רגעי השירה].
• יש מקום ביער שבו כַּלְבִּי הזריז ועז-הנפש מסתובב ומבקש לטפס אל זרועותיי.
• ה"אני" של השירה העכשווית הוא, על פי רוב, שיקוף של המשוררת. על כל פנים, לא נטעה הרבה ולא נפגע באף אחת אם נניח שכך הדבר. [לעומת זאת], ה"אני" בשירת העבר, כך הנחתי, לא היה כלל אדם בר-זיהוי. הוא רצה לגמרי להיעלם ולתת לי [=הקוראת] להפוך ל"אני" [של השיר]. חשבתי שמשימתי הייתה להיכנס אל השיר, להפוך לַדּוֹבֶרֶת דוברת בשיר, להפעיל מחדש את השיר כאילו הייתי מי שחוותה אותו. בשירה ההיא אף פעם לא הושקעה הביוגרפיה של המשורר במטרה למנוע מהקוראת השתתפות כזאת ובכך להשאיר אותה בתפקיד של קוראת גרידא. במילים פשוטות, שירים, כך חשבתי, לא היו על אודות המשוררים והמשוררות שכתבו אותם. הם היו על אודותיי, הקוראת.
• כשאני מבצעת את עבודתי כהלכה, אני נעלמת.
• הקול שמשוררת מעצבת הוא פחות משהו שהמשוררת יוצרת ויותר מה שיוצר את המשוררת.
• [על עריכה]. כתיבת הספר הזה הייתה כמו רחיצת כלב. עם כל סבב רחיצה הכלב נעשה מעט נקי יותר. ובכל זאת, יש רגע שבו יש סכנה שהכלב ייעשה נקי מדי ויאבּד את כלביותו לגמרי.

המחווה האנושית היומיומית נמצאת תמיד במרחק פעימת לב מן המופלא — [זכור] שבסופו של דבר אנו מחוללים דברים באמצעות מעשינו החורגים בהרבה מעבר להבנתנו או לכוונתנו; שלמעשים האנושיים הקטנים והרגילים שלנו, לכאורה, יש תוצאות שאין לשערן; שֶׁלמה שאנו עושים בעולם הזה יש משמעות כלשהי; שאיננו לא־כלום; ושמעשינו האנושיים היומיומיים ביותר, מעצם טבעם, פורמים את תפרי כוונתנו וגולשים, באופן משמעותי ורדיקלי, דרך הזמן והמרחב, ומשנים הכול… מעשינו, זעירים וחסרי חשיבות ככל שייראו לנו, רוויים משמעות ונודעת להם השפעה עצומה; והם משפיעים ללא הרף על הסיפור המתהווה של העולם, בין שאנו יודעים זאת ובין שלא.

במקום להרגיש חסר אונים וחסר ערך, עליך להשלים עם העובדה שכבן אנוש יש בך כוח אינסופי, ולקבל אחריות על הכוח העצום הזה. אפילו במעשינו הקטנים ביותר טמון פוטנציאל לשינוי גדול, לטוב או למוטב, ולאופן שבו כל אחד ואחת מאיתנו מתנהלים בעולם יש משמעות כלשהי. אתה רחוק מלהיות חסר אונים; למעשה, טמונה בך יכולת פעולה עצומה, מעוררת יראה. כך בכולנו. ובכל הכבוד, מוטלת עליך החובה לקום ולקבל אחריות על היכולת הזאת. זוהי חובתך הרגילה והדחופה ביותר.

בברייטון יש מקום לאוכל צמחוני שנקרא Infinity (אינסוף) והייתי אוכל שם לפעמים. בפעם הראשונה שיצאתי שוב לרשות הרבים אחרי ש[בְּני] ארתור מת, הלכתי לשם. עבדה שם אישה שתמיד הייתי נחמד אליה. לא החלפנו יותר מדברי נימוסין רגילים, אבל חיבבתי אותה. עמדתי בתור והיא שאלה אותי מה אני מבקש להזמין, וזה היה מעט מוזר, כי לא היה מצדה שום רמז לכך שמשהו קרה לי. היא התייחסה אליי כמו אל כל אדם אחר, בענייניות ובמקצועיות. היא נתנה לי את האוכל ושילמתי… אך כשהחזירה לי את העודף, היא לחצה את ידי. בכוונה רבה.

זה היה מעשה חסד שקט כל כך. מחווה פשוטה וברורה ביותר, שמשמעותה הייתה גדולה מכל מה שאנשים ניסו לומר לי במילים… משום שהלשון כושלת לנוכח אסון. באותו רגע היא ביקשה עבורי את הטוב ביותר. היה משהו מרגש באמת במעשה החמלה הפשוט והשותק הזה… לעולם לא אשכח אותו. בזמנים קשים אני חוזר לעיתים קרובות אל התחושה שהיא העניקה לי. בני אדם הם יצורים מופלאים, באמת. יצורים דקי הבחנה ועדינים כל כך.

---

הקטעים לקוחים מתשובה למכתב. מתורגם מתוך הקטעים המופיעים כאן. ראו שם הפנייה לספר שממנו הדברים לקוחים. תרגם לעברית דרור בורשטיין.

---

מאת מארי אוליבר

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

מתוך שירים חדשים ונבחרים, כרך 2

*

וּמָה אִם מֵאָה גַּבְתָּאִים וְרֻדֵּי-חָזֶה יָעוּפוּ בְּמַעְגָּלִים סְבִיב רֹאשֵׁךְ? מָה אִם

הַזָּמִיר יָבוֹא אִתָּךְ הַבַּיְתָה וְיִהְיֶה לָךְ לְיוֹעֵץ? מָה אִם

הַדְּבוֹרִים יְמַלְּאוּ דְּבַשׁ אֶת קִירוֹתַיִךְ וּלְבַקָּשָׁתֵךְ יְמַלְּאוּ

אֶת קַעֲרָתְךָ? מָה אִם הַנַּחַל יִגְלֹשׁ בְּמוֹרַד הַגִּבְעָה מַמָּשׁ לְיַד חַלּוֹן חַדְרֵךְ וְתוּכְלִי לְהַאֲזִין

לִתְפִלּוֹתָיו הָאִטִּיּוֹת בְּעוֹדֵךְ נִרְדֶּמֶת? מָה אִם הַכּוֹכָבִים יֹאמְרוּ בְּקוֹל אֶת שְׁמוֹתֵיהֶם, אוֹ יִתְרוֹצְצוּ

אָנֶה וָאָנָה מֵעַל לָעֲנָנִים? מָה אִם תְּצַיְּרִי עֵץ, וְהֶעָלִים

יָקִימוּ קוֹל רַחַשׁ, וְצִפּוֹר תָּשִׁיר בְּעַלִּיזוּת מֵהָעֲנָפִים הַמְּצֻיָּרִים? מָה אִם תִּרְאִי לְפֶתַע

שֶׁהַמַּיִם הַכְּסוּפִים נוֹצְצִים יוֹתֵר מִמַּטְבְּעוֹת כֶּסֶף? מָה אִם סוֹף-סוֹף תִּרְאִי

שֶׁהַחַמָּנִיּוֹת, הַפּוֹנוֹת לַשֶּׁמֶשׁ כָּל הַיּוֹם, כָּל יוֹם – מִי יוֹדֵעַ כֵּיצַד, אֲבָל הֵן עוֹשׂוֹת זֹאת –

יְקָרוֹת יוֹתֵר, מַשְׁמָעוּתִיּוֹת יוֹתֵר מִזָּהָב?

*

כתבתי כאן לא מזמן על הקריאה המסעירה ביצירותיו של כריס וור. מכל הדברים הנפלאים שמצאתי אצלו, בסיפור ובציור, אחד המדהימים היה סילבוס (מונח שמשמעו "רשימה") לקורס שהוא לימד לפני עשור במכון לאמנות בשיקגו. שם הקורס: "קומיקס, ישירוּת רגשית וספק עצמי". הוא מודפס בסוף הספר גדול הממדים Monograph. כאן מובא עמוד אחד.

אפילו הז'אנר הבירוקרטי היבש הזה, סילבוס לאוניברסיטה, דומיין על ידו מחדש. אדם שמסוגל להמציא לגמרי מחדש את המסמך היבש ביותר מסוגל כנראה לראות מחדש ולחשוב מחדש על כל דבר. וזה אכן כך.

לדוגמה, הוא חושב מחדש בכך ששֵם המורה (שמו שלו), הפרט הטכני הזה, הופך אצלו לדיוקן עצמי קריקטורי של המורה! הסילבוס חותר תחת סמכות המורה אבל בד בבד גם מאשרר אותה, כי הסמכות של אמן קומיקס נובעת בדיוק מיכולתו ליצור קריקטורה כזו באופן עקבי ומשכנע. במילים אחרות, כבר הסילבוס הוא שיעור, הוא עניין לדון בו, לא מבוא גרידא למשהו אחר אלא התרחשות יצירתית.

כמובן, אפילו הצבעוניות של הסילבוס והעיצוב שלו חשובים. הם מלמדים את הסטודנטים להרחיב את גבולות אמנותם ככל האפשר, לצבוע גם את מה שאמור היה להיות משעמם, טכני, אמצעי למטרה, אפור. זה שיעור גדול.

הוא מזכיר, כנהוג, את חדר הלימוד והבניין שבו יתקיים הקורס, אבל אומר גם מי תכנן את הבניין ומעיר על חוסר האנושיות של הארכיטקטורה שלו. מספר החדר-בניין אינו פרט סתמי.

והוא אומר, כבר בסילבוס: "זמנכם עלי אדמות מוגבל". לכן בקורס אתם תכתבו על הדבר הכי חשוב לכם בחיים כרגע. כתבו-ציירו את הדבר שהייתם כותבים-מציירים אילו זה היה הדבר האחרון שלכם, נכון להיום.

ועוד ועוד. אנשים שמכינים סילבוס לקורסים, שנה אחר שנה, יבינו כמה כל זה גאוני – כמו לכתוב מתכון לקרקר כוסמת כאופרה.

---

לראיון עם כריס וור, אחד מני רבים.

---

[תמליל הקלטה של הקראה מספר, משולבת בשיחה חופשית עם קהל. ההקראה מתוך ספרו Inter Views, 1983, עמ' 188־190. תרגם מאנגלית: דרור בורשטיין]

*

האהבה אינה אישית. זו הנקודה המרכזית, וזה מה שאנחנו שוכחים כל הזמן. זו האשליה העיקרית של האהבה, ההיסטריה העיקרית שהיא גורמת, מפני שהיא אינה שלך, היא אינה שלי, והיא כנראה אפילו אינה שייכת לאֵלים.

אֵרוֹס עצמו לא היה אל. מושג האהבה הוא מוזר, זר לאופיו של אל בהקשר היווני, ובהקשר של רוב התרבויות, למעט הנצרות. זה אמור להיות כוחה המיוחד של הנצרות, ייחודה. הנצרות הפכה את האהבה לאל שלה.

לכן, כדי להישאר בקשר עם האל של התרבות שלנו, עלינו להרגיש נאהבים, להיות מאוהבים, להיות ראויים לאהבה, לאהוב אחרים ואת עצמנו כמצווה. ואז האהבה נעשית בעיה עצומה, המשימה המרכזית של הטיפול.

אתם רואים אפוא כיצד הרקע היהודי־נוצרי משפיע גם על האופן שבו אנחנו מתייחסים למה שבאמת חשוב מאוד בחיינו. בעיית האהבה בתרבות הנוצרית כרוכה כולה בהצלת עצמנו ובמציאת האל.

אפילו השיחה הזאת עכשיו, העובדה שאנחנו מדברים כל כך הרבה על אהבה, כבר מכניסה אותנו למלכודת של התרבות הנוצרית שלנו. אילו רק יכולנו להניח לאהבה לנפשה; אילו רק יכולנו לתת לה יותר מרחב ופחות תשומת לב, היא הייתה דואגת לעצמה. היא כמו חבר שנמצא בבית: אל תטריד אותו ללא הרף בניסיון לגרום לו להרגיש בנוח. או כמו חולה: אל תמדוד לו חום כל הזמן.

אילו רק יכולנו לזוז מן הדרך, לתת לה לבוא, לתת לה ללכת. אבל אנחנו תמיד מנסים לתעל את האהבה לאפיקים: לקשר אותה, לחלוק אותה, לעשות אותה נכון. למה?

היא מוכנה לפרוץ בכל רגע. מה שהאהבה רוצה הוא נשמה. היא מחפשת נשמה. יש לה עבודה לעשות על הנשמה. כלומר, האהבה מתעניינת הרבה יותר בפנטזיות שלנו, בדימויים ובתסביכים שלנו, מאשר בנו באופן אישי, במה שאנחנו מרגישים, צריכים ומשתוקקים לו.

זה רעיון משונה, מפני שאנחנו מרגישים כל הזמן שמצב האהבה שבו אנחנו נמצאים אינו דואג לצרכים שלנו, לרגשות שלנו ולתסביכים שלנו. "את לא עושה מספיק בשבילי. אתה לא כך-וכך בשבילי. אתה לא מבין אותי." כל הדברים האלה שאנחנו רוצים שהאהבה תטפל בהם. אבל אולי האהבה כן מטפלת במשהו.

מדוע אתה עדיין נשאר קשור לאותו אדם? אולי האהבה עושה משהו לחיי הפנטזיה שלך, לתסביכים שלך, ומחזיקה אותך קשור. היא עושה משהו לנשמה שלך, אבל היא אינה מטפלת בצרכים שלך.

זה עשוי לרמוז שהאהבה באמת מתעניינת יותר בנשמה מאשר במה שמכונה האגו, או במה שאתה חושב שהם רגשותיך, או כל דבר אחר. לכן יש אי־שביעות רצון ברגשותיך, ובאותו זמן אתה קשור למצב בלתי אפשרי. היא אינה עושה את מה שרצית שתעשה, את מה שהיא היתה אמורה לעשות. משונה. משונה מאוד.

ומה שאנחנו מתאהבים בו הוא בדרך כלל עולם הפנטזיה של אדם אחר. זו לא בהכרח אהבה בין שני אנשים, אלא בין שני אנשים שאפילו אינם יודעים מי הם באמת, ואף אחד אינו יודע מי הוא באמת. הם כמו שתי פנטזיות שמתאהבות זו בזו, כמו שתי דמויות בסרט מצויר.

ולכן אנחנו מפחדים פחד מוות. זה מקפיץ את כל התסביכים. זה הופך את הפנטזיות שלנו לכאלה שאיננו יכולים להתנגד להן. זה מצפה אותן בזהב. אפרודיטה מכוּנה "זוהרת", "בוערת".

אבל האהבה אינה איזה כוח עצמאי המצוי מחוץ לדימויים, מחוץ לתסביכים. היא נמצאת ממש בתוכם. זה עניין מאוד עמום גם בשבילי, אבל אני חושב שאנחנו מנסים להבין מהו הדבר הזה: הארוס כבר נמצא שם, בתוך הנשמה, מוכן להתלקח באש.

החוויה היא שבכל רגע אתה יכול לעלות באש. הצרפתים קוראים לזה coup de foudre — מכת ברק (=אהבה ממבט ראשון). בכל רגע זה יכול לקרות, אש יכולה לאחוז בנשמתך.

הנשמה היא חומר דליק מאוד. ולכן אנחנו תמיד עוטפים דברים באזבסט (=חומר בלתי דליק), מרחיקים מאיתנו את הדימויים והפנטזיות שלנו, מפני שהם מלאים כל כך באהבה. מבחינתי זו דרך הרבה יותר יפה לחשוב על כך מאשר לחשוב: "יש בנו את כל החומר הנשמתי הזה, ואז האהבה נכנסת לתמונה כגורם עצמאי". אבל נניח שיש בנשמה כל הזמן האפשרות להיתפס ולהישרף, ולכן אתה תמיד מנסה לשמור על עצמך בשליטה, או עטוף, כדי שלא תעלה בלהבות.

אתה תמיד מאוהב, ומה שאתה עושה הוא לשמור את זה עטוף. רוּמי הוא משורר נפלא מפני שהוא מסיר מעל זה את העטיפות, מודה בכך שהנשמה היא, במובן מסוים, כל הזמן בתוך הלהבה של התשוקה.

באופן חלקי, הצורך באדם אחר נובע מכך שבעזרתו אתה יכול להסיר את העטיפות. אבל אם אתה מסיר את העטיפות, ייתכן שהאדם האחר כבר אינו כה מכריע.

אתה חושב שהאדם האחר מכריע מפני שאתה שומר את זה עטוף; אתה שומר את העובדה שאתה מאוהב עטופה, באזבסט, ולכן אתה רוצה שהאדם האחר יצית את זה, או יכיר בזה, וכן הלאה. אבל אם אתה מסיר את העטיפות, במובן של רוּמי, אם אתה קולט את העובדה שאתה מאוהב, ושהיית מאוהב מאז שהיית בן תשע, כמו דנטה וביאטריצ'ה, ושאתה תמיד מאוהב, ושהפנטזיות שלך — כלומר, שהחומר הנשמתי שלך רווי, איך לומר זאת אחרת, פשוט בלהיות־מאוהב. הוא דליק. ואז האדם האחר אינו כה מכריע.

כי האם זה האדם האחר, או שמא העובדה שאתה מוצת היא זו שמטרידה אותך? ומה לעשות עם העובדה שאתה מוצת?

פרויד צדק. תוכנהּ של הנשמה המודחקת הוא ארוס, וההתנגדות קשורה לקירות חסיני אש. באופן טבעי כל אחד נרתע מאנליזה, מחלומותיו ומן הדמויות שבתוכו: הם עמוסים באהבה.

אבל הדרך אל האהבה אינה ישירה. אי אפשר ללכת אליה ישר. וטיפולים שמעודדים אהבה, שמתמקדים בהעברה, עושים את הטעות הזאת של הליכה ישרה אליה. לפחות בעיניי, הדרך היא דרך הנשמה, דרך הדימויים שבהם האהבה מסתתרת ממילא.

התחילו פשוט לדבר עם מישהו מהנשמה, על הנשמה, על הפחד שלכם למות, על זיכרון שובר לב, על הניכור המוזר שלכם, על הבדידות — ומיד האהבה מתחילה להתרחש.

אתם רואים, זה פשוט מתחיל. זה פורץ. זה מתחיל לקרות כאשר רמת הדיבור באה משם. באופן טבעי זה פורץ במפגשי טיפול. בכל מקום שיש בו נשמה, יש אמוֹר (Amor), ארוס, אהבה.

האהבה נכנסת לטיפול כדי למצוא נשמה, כדי להיעשות פסיכולוגית. וזו באמת טעות פסיכולוגית לקחת את האהבה באופן אישי. כמובן שהיא מורגשת כאישית, מפני שהאהבה היא פנימית, אינטימית, אבל הפנימיות הזאת מתייחסת לנשמה ולהפעלת התסביכים. זה עניין קשה, מפני שכאשר אנחנו מרגישים שמשהו הוא אינטימי ונמצא "כאן בִּפְנים", אנחנו מרגישים שהוא אישי, והוא לא בהכרח אישי. כולם מרגישים בדיוק אותו דבר. אהבה היא אירוע קולקטיבי לחלוטין.

האלכימאים אמרו שככל שאתה ממשיך בעבודה — עבודת נשמה, עשיית נשמה — אהבתה תגדל בך. הם לא אמרו שאתה תאהב יותר או טוב יותר. הם לא אמרו שהעבודה תאהב אותך יותר, או שתמצא אהבה או שתיאהב. אני חושב שהם התכוונו לגורם המשונה הזה: שככל שאתה נעשה עסוק בנשמה, יש גדילה כזאת; הנשמה גדלה באהבה הצמחית, באהבה המינרלית, וכמובן באהבה החייתית, שאליה אנחנו קרובים יותר ושאותה אנחנו מזהים יותר. אבל הגדילה הזאת אינה גדילה של התודעה. זו אינה גדילה במובן של התבגרות בפנטזייה של התפתחות.

מתחת לרעיונות ההומניסטיים־חילוניים האלה יש פעילות אלכימית המתרחשת בממלכת הצומח ובממלכת המינרלים, כאילו העלים שעל העצים פשוט מלבלבים באביב מפני שהם אוהבים; כאילו אבני אודם ואזמרגד צומחות בסלעים כמו טיפות של אהבה עזה; כאילו הסלעים עצמם מלאים תשוקה, שואפים אל איזו עוצמה גבישית, אל איזו זוהר בתוך עצמם.

וכל זה דורש חום, לחץ נורא בתוך ענף העץ, בתוך העפרה. לכן אנחנו מתאהבים, מסמיקים באדום ומתחממים מתשוקה. זו האהבה האלכימית המתגברת בך, קונקרטית מאוד, גופנית מאוד, מפני שהיא נמצאת בתוך הטבע עצמו.

זו דרך אחרת להסתכל על השאלה מדוע העצים מוציאים את עליהם. זה לא רק שהמוהַל עולה במובן ביולוגי מפני שחודש מארס הגיע והמוהל עולה בעצי האדר כאשר לילות קרים וימים חמים מחוללים זאת. נניח שנדמיין שהעצים אוהבים לעשות את זה.

או שבמקום לדמיין זיקית, או לטאה, או סרטן שמשנים את צבעם כאשר הם עוברים לסביבה חדשה, ולקרוא לזה "הסוואה" מפני שטורפים היו תופסים אותם אילו לא היו עושים זאת — מין פנטזיית ווֹל סטריט כזאת, שלפיה צריך להסתתר כל הזמן אחרת הטורפים יתפסו אותך — נניח שנאמר שבעל חיים "מתלבש" כך מפני שהוא אוהב לעשות זאת, אוהב להחליף את לבושו כדי להסתדר עם שכניו.

למשל, יש מיני סרטנים שכאשר שמים אותם באקווריום אחד עם צמחים ירוקים וטחב ירוק ודברים ירוקים, הסרטן לוקח את כל הדברים הירוקים האלה, מסתתר בהם, ועושה את עצמו ירוק, מתלבש בירוק. ואז לוקחים את אותו סרטן ושמים אותו באקווריום אחר עם הרבה שושנות ים אדומות ואלמוגים וכל מיני דברים כאלה, והסרטן מסיר מעליו את כל הדברים שהיו עליו, את כל טחב הים, לובש אדום ומתלבש כולו מחדש.

אם קוראים את זה דרך הפנטזיה הפרנואידית, הסרטן מגן על עצמו מפני טורפים באמצעות הסוואה. אבל אפשר גם לדמיין שהסרטן רוצה להיות מותאם ולחיות בסביבה נחמדה עם כל השאר. שמה שמניע הרבה פעילות הוא אהבה, לא בהכרח פחד. לא בהכרח.

ואז ההרגשה כלפי הדברים תהיה שונה: הסימביוזה שמתרחשת בין חרקים וצמחים, והדרך שבה אדם חי בעולם. מפני שאפשר באותה מידה לומר "הפחד מחלחל בכל הדברים", כפי שאמר הבודהה, "ולכן אל תפחדו"; או שאפשר לומר "האהבה מחלחלת בכל הדברים", ולכן אנחנו תמיד מאוהבים.