מלאך-מעגן

השיעור העקרוני ביותר שמלמדים פסליו של דורצ'ין הוא לראות את העולם מעבר לצורות החומריות. פשוטו כמשמעו. למשל, בפסלי המלאכים הצורות עומדות באיזה אמצע בין גרוטה למלאך. הנכונות לאמץ דרך ראייה אחרת מקנה להם חיים. כל צופה בפסלים האלה הוא כמו האל הנופח ב"עָפָר מִן הָאֲדָמָה" (הכוונה לחימר, כמו של קרמיקה) "נִשְׁמַת חַיִּים" (בראשית ב, ז). ממש אפשר לחוש בהמתנה הדרוכה של הפסלים לבואנו.

יש מול גלריה גורדון (ממזרח, מעבר למגרש החנייה), שם מוצגת התערוכה, מגרש גרוטאות, ואפשר לחוש בפועל איך המבט עובר מגרוטאה כפשוטה לגרוטה שהועלתה לכדי אמנות. דרך הראייה הנדרשת היא בדיוק הנכונות לגשר בעזרת הדמיון על הפער בין המסגרת המושגית שמקנה כותרת הפסל, למה שיש לנגד העיניים.

במלאך הזה נגעה לליבי מעין ידית. נדמה לי שזה תֶּפֶס עגינה של סירות בנמל (mooring cleat). אם איני טועה, הרי שמיד נוצרת כאן מטפורה: מלאך-נמל, מלאך-מעגן. המלאך הופך למשהו המזמין עגינה, ואם יש מעגן הרי יש גם ספינה; אנחנו הספינה הזאת. המבט מוזמן לעגון, להיקשר. וזאת אף על פי שהמלאך נראה כמפנה עורף. מעגן מלאכי נסוג הקורא לחבל המבט להיקשר – זה סוג הדיבור השירי שמסתתר בפסלים האלה.

יתר על כן: הכנף כפופה מעט, כמעט כמזמינה להניח את הרגל ולטפס.

בראשו יש ארבעה חורים, והדבר מאפשר לדמיין את העיניים והפה בדרכים שונות, בהבעות שונות. כמעט כמו "וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָת" (יחזקאל א, ו). ויש בו חור מלבני המזמין הצצה פנימה. אולי זה שריון גב פעור, או כנף שנקרע בה צוהר. כתפו פצועה, מכורסמת, כאילו תקף אותו דוב שציפורניו ברזל.

כשיצאתי והסתכלי שוב בערמת הגרוטאות מול הגלריה ראיתי אותה לרגע מחדש – קבר אחים של מלאכים. הסבתי את ראשי והלכתי משם.