כְּליל

IMG_1826.JPG

1

מריצה ישנה ריקה נשענת אל עץ תאנה. הפירות כבר גדולים אך קשים למראה ולמגע. דבורת עצים שחורה מרחפת מעל גומחה עתיקה מלאה מי גשמים. הבוקר ירד גשם שיהיה ככל הנראה האחרון השנה. מסביב פרחים צהובים, ורודים וסגולים, שאין טעם להתחיל לקרוא בשמם. גפן עושה צעדים ראשונים בטיפוס על עמוד התמך של הבית. סוכר התאנה ויין הענבים מוחשיים בפה כמו ניחוש בטוח של המספר הנכון בהגרלה. סטירית פקוחה, שהיא מין פרפר חום-כתום שעל כנפו ציור עין פקוחה, מרצדת לרוחב המבט, בדרכה ממקום למקום. אני נכנס בעקבותיה אל הבית בכליל ומתיישב בחוץ לטבול קצת בדממה.

 

2

לא חולפות שתי דקות והם מופיעים ממערב. שני מטוסי קרב. ראשית נראים, מעפילים בשמים אטוּמים של חילופי עונות. הם נעלמים, ואז עולה הרעש כמו ערימה ענקית של זפת רותחת שנשפכת עליך ממשאית, בעוד המשאית עצמה כבר דהרה הלאה. רעש חזק, נשפך על העולם כולו, כמדומה. ניגר מלמעלה באשדים עזים, מחריש הכול, הופך להיות אטמוספרה של רעש. התאנה נראית אומללה מאוד בתוך המפל הזה. הפרפר עוד חי אבל לא הייתי מופתע אילו הרעש היה קורע אותו לגזרים. האם החרקים שומעים את זה כמוני? האם הם חושבים שזאת סופת רעמים? זה רעש רחב, תקיף, נחרץ, כמו אופנוע בגודל של צוללת שעוקף אותך. הוא שוכך בהדרגה כמו שריפה שיורדת לאט מראשי העצים אל הגזעים ואל העשב. לאט חוזרת הדממה. ואז עולה עוד צמד מטוסים.

 

3

באתי לכליל בגלל חלום על לחם. בפעם הראשונה שביקרתי בבית של אַליק פלמן שכאן, בחורף שעבר, הוא ובת זוגו, נעמה אביטל, כיבדו אותי בלחם שאפו. המילה ״לחם״ מעוררת אסוציאציות שונות על המוצרים שנמכרים בחנויות בעיר, מבאגט וג'בטה ועד לחם אחיד. נא לשכוח מכל זה. הלחם הזה הוא משהו אחר. ראשית, אתה מוקף בחיטה שממנה בא הלחם. אליק יצר משק אוטרקי קטן, והוא מגדל את מזונו בעצמו. לכן, כשהרוח עוברת בחיטה שמסביב לבית, הפה הלועס שלך מתמלא ברחש הזה. הקִרבה למקורו הצומח של הלחם מרגשת, הופכת את הלחם ללחם חי. אני מניח שהדבר דומה לענידת טבעת זהב שזה עתה כרית מבטן האדמה וצרפתָ במָקום. אתה עונד על אצבעך את כל העומק. אתה יודע מאיפה העיגול הזה בא.

הלחם שאכלתי כאן נראה יותר כמו גוש אפוי של קדרים או כמו חומר שסופרי מסופוטמיה היו כותבים עליו את עלילות גלגמש בכתב היתדות. הוא נראה כמו אדמה מקופלת ואפויה, והאדמה הזאת טעימה יותר מכל מעדני העיר. למחרת הביקור הקודם, החורפי, חלמתי על הלחם הזה. איני זוכר את החלום. אבל ידעתי שאהיה חייב לחזור לעוד כיכר. לא הייתי צריך לבקש במפורש מאַליק. הלחם חיכה לי בכליל.

 

4

שתי יונים לבנות חוצות את קרני השמש שיורדות באלכסון ופותחות בים הרחוק מעין אשנב לשמש שתרד לשם בעוד כמה שעות. האור חזק כל כך עד שכנפי היונים נראות שקופות ככנפי עשים גדולים ובהירים מול אש. מעבר למסך הקליל של אוושת החיטה ברוח שר סבכי שחור-ראש את שירו המרוסק והשופע. יש בציפור קטנה כל כך כמות שירה שאינה פחותה מהכמות שהיתה בפיו של הומרוס. אך מהצד השני של הוואדי אני שומע כלים כבדים חוצבים, הורסים את ההר שאינני רואה בעקשנות של חולד. טרקטור נתקע על הילוך אחורי, מצפצף ומזהיר בלא הפוגה.

 

5

כליל הוא מקום בן ארבעים. חלק מרעיון "ייהוד הגליל". אבל היישוב הזה הוא גם רעיון, אפשרות חריגה של מקום ושל מקומיוּת ישראלית חריגה. היא חריגה כי יש יותר מדי אנשים ומעט מדי מקום. כליל הוא כפר שאינו עיר אבל גם לא קיבוץ קולקטיבי ולא מושב מהוגן, פרברי. אין גדר מסביב. הבית שאני מתארח בו לכמה ימים מאפשר דבר כל כך פשוט, עד ששכחנו את אפשרותו: לאכול את הפוּל שגידלת בחצרך, ששתה מי גשמים, שנטבל בשמן זית מן העץ המצל עליו, שנמרח על לחם מחיטה שאפשר לשמוע אותה שרה. אפשר להוסיף פרפר וחיפושית או שתיים לתמונה. וגזר שלפני רגע היה חלק מן האדמה ועכשיו הוא כתום בפיך. ככה נראית התערבבות עם מקום, או מקומיוּת. לא ברעיונות, אלא בחומרים הפשוטים. לפני הכול, דרך הגוף, דרך האכילה. את הצואה שלך אתה לא מסלק בלחיצת כפתור אלא לוקח בדלי ומחזיר לערימת הזבל האורגני. שם היא תנוח זמן מה, ואז תהפוך לעץ הזית, ולשמן זית. יש אושר פשוט בידיעה שיש תועלת גם בצואתך, שהיא לא פסולת שנפטרים ממנה בבושה.

דבורי הדבש יורדות לשתות מבריכת מי הגשמים העתיקה. אני בטוח שאילו היינו מציעים להן לנסוע מכאן לניו יורק לתערוכה חשובה או לקונצרט בברלין הן היו מסרבות בנימוס. האם זה אפשרי גם עבורנו? להיות כל כך עם המקום עד שאין צורך במקום אחר, ואף אין צורך במחשבה, בפנטזיה, על מקום אחר?

IMG_1823.JPG

6

רחוק מאוד אפשר לשמוע מסור חשמלי מהול בניסור צרצרים. איפה אפשר לגור? כדאי להתייעץ בחרקים. אפשר להגדיר את העיר כאזור המוות של מרבית החרקים. המעטים בהם שמתגלים בה נמצאים בסכנת הרעלה. כאן, בשטח של שני דונם, ראיתי יותר מיני חרקים משראיתי בכל תל אביב, כולל פארק הירקון. זה פשוט מאוד: מקום שִׂמחת חרקים הוא מקום שִמחה לי. ולא קשה לזהות פרפר עליז או חרגול שאנן. אם טוב לחרקים משמע שאין רעל בשטח, שיש פרחים, שיש מים, שלא קר מדי, שהאוויר טוב. ואם יש חרקים יש גם פרחים וציפורים. אני יושב בחצר הקדמית, יום לפני פסח. במרחק של כמה מטרים עוברת זכר סטירית פקוחה שעף כאילו הוא נרדף, אך אין מאחוריו אף אחד. הוא מרצד בין שיבולים, העין שעל כנפו פקוחה באור כמו שירת הסבכי הקרובה, במקטעים קצרים המצטרפים לזרימה. במרחק, השמש מנמיכה לאט. המרחק ממני לפרפר הוא שלושה מטרים. המרחק מהפרפר לכוכב (השמש) הוא 150 מיליון קילומטרים. המרחקים ידועים. אבל רק כאן אני מרגיש חיבור נינוח בין המרחקים ובין היצורים: פרפר, אדם, כוכב. שריחוף הפרפר וריחוף השמש, עם כל ההבדל ביניהם, הם רציפות קלילה אחת. שהסבכי, החיטה והדבורה שרים ביחד. ושיש גם לי סיכוי להצטרף, להשמיע קולות רקע.

 

7

אני נזכר בשורה ״אני נושם שירה״ של המשורר היפני בסוף הסרט ״פטרסון״ של ג'ים ג׳רמוש. היפני יושב עם פטרסון, נהג האוטובוס, על ספסל מול מפלים ומעניק לו מחברת ריקה. היפני נפרד מפטרסון (האיש והעיר) בקריאת ״אהה!״ שהיא קריאת ההתגלות או ההתעוררות שמשוררים מתרגמים אחר כך למילים. אבל  כאן, בתוך ההתרחשות החיה שאינה פוסקת, אפשר גם לשכוח מה״אהה!״, כי כאן הכול ״אהה!״. בעיר אתה מייחל לרגעים של התבהרות בתוך העכירות האופפת. לעומת זאת, כאן הכול גלוי. אין צורך לבודד את הציפור או את הפרפר או את זוג החיפושיות (פרחיות נעמי שחורות, זרועות נקודות לבנות, שנמצאות כאן במאות, תקועות, פשוטו כמשמעו, בחרציות) המזדווג על החרצית, או את הפשפש האדמוני המבחין בי וחומק כמשרת בריטי רב- טַקְט לצד השני של הפרח. העניין כאן אינו דבר זה או דבר אחר, אלא המכלול. לא פרי זה או זה של התאנה, אלא העץ כולו; לא העץ בניגוד לשדה החיטה, אלא המרחב הכולל; לא נגיסה אחת בלחם הטוב, אלא כל הכיכר. לא כל הכיכר אלא הכיכר, והחיטה, והשדה, והאדמה, והמים, והשמש השוקעת בקצב העתיק שלה, נפרדת מראשי השיבולים, שיהיו בחודש סיוון ללחם שאדם אחר יאכל.

 

8

במקום כל כך אחר כמו כליל אפשר לדמיין גם ספרות אחרת לגמרי. ספרות שלא האדם ולא הפעולה עומדים במרכזה. לא סרטי פעולה, לא אברהם עוקד את יצחק, לא האיליאדה, לא שאול נופל על חרבו בגלבוע, אלא תיאור מפורט, קשוב, של הגלבוע, הצומח עליו, החי בו, לפני 3,000 שנה. אילו פרחים פרחו שם? אילו ציפורים עפו מעל החמור שליווה את אברהם ויצחק? אילו פרפרים ראה אכילס? ברוב סרטי הפעולה אין שום חיה ושום חרק ושום צומח. הכול התרוצצות בעיר שאינה אלא מחסן קופסאות ענקי. מה מעניין יותר בסרטי "מלחמת הכוכבים": העלילה ("אני אביך, לוּק"!) או המרחבים והחייזרים? הייתי רוצה לדעת קצת יותר על חרגולי גן עדן, אבל ספר בראשית עסוק בפרטים אחרים.

IMG_1825.JPG

9

רק במקום כמו כליל אפשר להבין מה המשמעות והמחיר של כביש, של בית, של מגרש. כמה חיים רומס כל בית, כמה מִגוון ויופי מחסל כביש. יש כאן עשרות מיני צומח וחי בדונם אחד. קוצים, פרחים, עצי פרי וגידולי תרבות. כל כך הרבה מינים יש כאן, כאילו התפרקו מגדירי הצמחים והחרקים הישנים מכריכתם, ודפיהם התפזרו לכל עבר. בפחות משעה, עם דחפור אחד, אפשר להרוס את זה. ואני מבין פתאום בחרדה שזה אכן יקרה. לא מחר. בעוד כמה שנים. בעוד מאה שנה ודאי כל השטח שבין כליל לים יהיה בנוי צפוף וייראה כמו ראשון לציון או רחובות. וכמו שאף אחד לא מחפש את התאואים שחיו ברחוב פנקס בתל אביב איש לא יחפש את המִצחן הדו-גוני שראיתי כאן, חגב מפואר ודינוזאורי, כשמישהו יחליט שהגיע הזמן לשים לזה סוף ולבנות קניון על ביתו, כי את מי מעניין חגב? ומי יודע אם אין כבר תכניות על הנייר שהן גזר דין המוות של כליל. אולי גזר הדין כבר נחתם, ועכשיו זאת רק שאלה של זמן עד לביצוע.

IMG_1028.JPG

10

רוח מערבית חזקה. הים מצהיר הבטחות על גשם. אני ניגש לכוורות הדבורים ומניח עליהן אבנים, שלא יעופו. ערב פסח. אלוהים פוסח על בתינו ומכה את בכוריהם גם השנה. להם המרור, לנו החרוסת העשירה. בעזה צועדים לעבר הגדר החונקת, והגדר צריכה שמירה, כלומר פתיחה באש. עבדים היינו; לא עוד. הייתי רוצה לבהות בשמש השוקעת ולבהות רק מערבה, בלי שהמבט יימשך לאורך החוף דרומה. אולי יום יבוא ונזכה לאלוהים שמניח אבנים על בתים כשרוח מאיימת עליהם, לא אלוהים המכה בכוורות. ליל הסדר. אני יושב לבד. שקט כל כך, עד שאפשר לשמוע את הירח מתחכך בענני הלילה הלבנים. במקום פנטזיות על מכת צפרדע אתבונן בצפרדע אחת, בבריכת מי הגשמים, צפה ליד הדבורים, נשענת על קנה צף. במקום דמיון על מכת ארבה אשב ליד אחד החגבים הרבים שראיתי כאן ואקווה שלא יקפוץ וייעלם. הם לא רוצים להכות באף אחד. רק להסתתר ולחיות.

FullSizeRender.jpg

11

עב שחור גדול נישא על גב ענן לבן ספוּג אור שמש שבוקע ומגיע לא ברור מאיפה וכיצד. תנועת עבים אטית מעל כליל, נוסעים מזרחה. אני מאזין למוזיקה שמתאימה את עצמה לקצב של התנועה שם למעלה. שני כלבים מתנערים מגשם וחומקים בשקט אל תוך מטע זיתים. על הרכס הירוק ניגר צל כמו לבה אטית מאוד, דקה מאוד, כמעט שקופה ומלטפת. אני יוצא החוצה. חרסי כלים על השביל מזכירים אנשים אחרים שחיו, שחייהם נשברו עם כליהם. אני מרים ידית קנקן. יש בושה לכתוב על מקום שיש בו אפשרות רבה כל כך לאושר, שנמצא קרוב כל כך למקומות סגורים, שבורים, מדוכאים. כולם ראויים לעמוד באור ירח ולהתבונן בים, לשאוף את ריח ההווה הטוב. אבל בקרבת מקום יש כל כך הרבה מקומות פגועי עבר, חסרי עתיד. אני יודע את כל זה, אבל מישהו חייב לכתוב גם על הנמלים האלה, ההולכות בטור שחור ארוך כהמחשה של הזמן הדקדוקי "הווה מתמשך". זה מה שעצוב בעולם הזה, ובישראל בפרט, שאינך יכול להצביע על לַבְנִין התלתן, שהוא פרפר צהוב כנף וירוק עין, מבלי שאצבעך תרעד.

IMG_1779.jpg

12

במזרח, שם ראיתי אתמול בלילה את הירח המלא של ניסן, נשמע הבוקר קול נקר. שבת וחג באותו היום. קול גשם רך, קצר, על עלי הגפן. דבורי הדבש באות לשתות בבוקר מבריכת מי הגשמים. הן נעמדות על הטחב שעל שפת המים ורוכנות לשתות כמו גמלים בנווה מדבר. במים צפה חיפושית שחורה גדולה שמעדה פנימה וטבעה. ואז גם דבורה אחת נופלת פנימה. היא מנסה לעוף במים אבל זה בלתי אפשרי. המראה מזעזע כמו דג שהושלך אל החוף. אני רוכן ומושיט לה קנה חיטה יבש. היא נאחזת בו ומטפסת ואני מרים אותה אל האבן. נמלים חולפות לידה, עיזים שחורות ליד זברה. ועוד שעה ארוכה היא שוהה שם, אולי מקיאה את רסיסי המים. אני ממשיך לשבת לידה, ממתין למעוף.

IMG_1821.jpg

 

[פורסם ב'טיים-אאוט', אפריל 2018, עם תצלומים אחרים]

 

 

 

הים העליון (נתניה)

לגדול בנתניה פירושו היה לראות את הים כפול: לעתים מקרוב, מגובה פני המים; לעתים מלמעלה, מראש צוק הכורכר. אל הים בנתניה ירדנו במדרגות, והדבר הפך את העיר לבית משותף, את המצוק לחדר מדרגות, ואת הים לחצר האחורית.

יש הבדל בין הים התחתון לים העליון. הים התחתון קטן, שימושי. אתה תופס גזרה של חוף ומתמקד רק בה, נכנס ויוצא. אם אתה שוחה ונסחף קצת, אתה מתקן את המסלול וחוזר אל ערימת בגדיך. זהו ים שמוגדר על פי גודל המגבת שלך. הים התחתון הוא ציבורי, נתון לשיפוטו של המציל, של מערכת הכּריזה שלו ושל דגליו. אין סימון על המים, אבל זה ים משבצת.

בים העליון את הדגל האדום של סוכת המציל מחליפים פרגים. הים העליון הוא משהו אחר. רק מכאן הוא נפתח ונתפס כקצה הים הגדול. רק מכאן אפשר לדמיין את הספינות שחצו אותו, את המרחקים והסערות. שום מציל לא ירעים עליך כאן, שום דגל לא יתנוסס להגדיר את הים. בים העליון אין כל שימוש; זהו ים שנפקח מולך כעין ענקית, עפעף המים ועפעף השמַים. זה ים שמדבר עם הכוכבים הרבה יותר מאשר עם רחובות העיר. יש משהו מסעיר בהתבוננות בכוכבים שתלויים מעל הים, כמו גחליליות מעל אגם. אולי מפני שהכוכבים הם תזכורת לכך שרוב העולם הנראה לעין הוא עולם של אש, ובכל זאת ניתנה לנו כאן טיפת מים. ואולי מפני שהים והכוכב חולקים יסוד משותף, מימן, אלא שלמעלה הוא מתלקח ולמטה הוא נוזל.

וף נתניה

תהלים (קד, כה) מתאר את הים הכי פשוט והכי יפה: "זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם שָׁם רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְּדֹלוֹת". מי שכתב את זה (לפני כ-2,500 שנה) ידע שבהביטו בים אין הוא רואה הכול. החיות הקטנות והגדולות, וזה מובן מאליו, נמצאות מתחת לפני המים. חיות קטנות "עם" גדולות. ביחד. הים "גדול" וגם "רחב ידיים". זאת אולי כפילות שגרתית, אבל ההבדל בין "גדול" ל"רחב ידיים" הוא גדול. להעניק לים ידיים מבטא משהו אחר מ"סתם" תיאור של ממדים. אל ידיים רחבות אפשר לבוא להתחבק. איני חושב ש"רוחב יד" במובן של נדיבות שימש בלשון המקרא, אבל אין איסור מדאורייתא להחיל על הפסוק את שימושנו-אנו. הים, לפי קריאה זאת, הוא גדול ונדיב. וכמה יפה כותב המלבי"ם (המאה ה-19) על הנדיבות הזאת, שאינה אידילית: "והגם שהגדולים בולעים בכל יום כמה רבבות מן הקטנים, בכל זאת לא יכלו מיניהם, שהדג הגדול (וואלפיש) מאכלו הדגים הקטנים (הערינג), אבל הם מתרבים במספר כל כך עד שיצר [=צר, ד"ב] להם המקום בים הקרח ויצאו לאיים רחוקים מספר רב ועצום, כנודע".

גם לים התחתון יש אופק, אבל הוא פרט שולי. בים העליון האופק הוא מרכז הכובד. ובעצם, יש שני אופקים: האופק של הים שצבעו כחול, והאופק של השמים שצבעם תכלת. האופק בה"א הידיעה נמצא כביכול ברווח שבין שני האופקים האלה. "צופה הייתי בין מים העליונים למים התחתונים, ואין בין זה לזה אלא שלוש אצבעות בלבד" (בבלי חגיגה טו, ע"א). האופק אינו "דבר" אלא אשליה של קו, מרווח. שלוש אצבעות… אם זה היה המרווח, אפשר היה להושיט יד החוצה ולמשש את החלל החיצון.

שלושים שנה שלא ירדתי לחוף הזה. הכול כבר השתנה, שופץ. בחצר האחורית כבר איש אינו מכיר אותי. אבל הים חיכה. בעבורו שלושים שנה זה כלום. הגעתי לכאן כי בתי מחר בת עשרים. אמי מצאה לה כאן סַפָּר. בזמן ההמתנה ירדתי לחוף. שלושים שנה, אבל עדיין הצדפים, האבנים הנפלטות… רציתי לכתוב שהים לא השתנה, אבל זה כמובן מגוחך. אני מבחין בקונכייה שקצף עולה ממנה. רגליים עוד זזות בה. אני מטיל אותה בחזרה אל עולמה.

הכול השתנה, מלבד האופק.

 

 

24.3.2017

 

קו של לכלוך (דוח קצר משבוע הספר)

שבוע הספר

יש ליהודית הנדל סיפור גאוני בשם "שמלות המשי של גב' קליין". זה בספר "ארוחת בוקר תמימה" (הספרייה החדשה, אם יתמזל מזלכם תמצאוהו בדוכן). מבלי להיכנס לפרטיו, ברגע השיא בסיפור מבחינים באישה שהולכת "עם חצאית טלאים בצבעים של חום וכתום וסגול, ועל הבטן התנועע לה מרובע של משי שחור עם לבבות אדומים… ובתפנית חצי גוף ראיתי עכשיו מבריק מן הצד את המרובע עם הלבבות האדומים מוקף ריבועי משי מגן פרחי המשי של גב' קליין, [ראיתי את] גן פרחי המשי של גב' קליין זוהר עליה חתוך וחי". השמלה על הבחורה עשויה משאריות של שמלת אישה שמתה. הסיפור, שעוסק במכירת חיסול מתמדת, רואה איך שום דבר לא נעצר, אלא מתמחזר בלי הרף. האישה מתה אך שמלתה ממשיכה לחיות, בשינוי צורה, על גוף אחר. כמובן, זה לא סוף הסיפור.

נזכרתי בסיפור הזה כשעברתי לפני מספר ימים ליד דוכני "ידיעות ספרים" בשבוע הספר בכיכר רבין. עם פטירתו של יורם קניוק ז"ל מיהרה ההוצאה להציב שולחן מיוחד ועליו ספריו של המנוח. אין לי טענות נגד זה, ואפשר לראות את זה כמחוות כבוד יפה, אבל מהירותו של המעבר מאדם חי לערימת ספרים היה עבורי קצת מבהיל. הסתכלתי בדוכנים הרבים, ופתאום ראיתי את המובן מאליו הזה, שהספרים נחלקים לשניים: ספרים של סופרים שמתו מזמן (ישעיהו, דוסטוייבסקי, גוגול – אגב, בסוף החודש צפוי תרגום חדש ל"נפשות מתות"! – תרגום של מתרגמת שהלכה לעולמה, רנה ליטווין, יש להזכיר בהקשר זה) וסופרים שחיים וחותמים על ספריהם ומתלוצצים עם אנשי המכירות (כמוני למשל). חשבתי על זה, שמצד הקונים זה לא ממש משנה אם אתה חי או מת. זה ממש לא משפיע על הספר. רוב הקוראים ודאי לא יודעים כלל אם הם קוראים משהו של חי או של מת. הם ילבשו את השמלה שלך בין אם אתה חי ובין אם לא. וזה בסדר. העיקר שהשמלה תתאים להם איכשהו, והרי זה מוזר אם תתאים, זו היתה השמלה שלך פעם. מכל מקום, המקרה של קניוק מבהיל קצת בגלל ההרגשה שביום רביעי, שבו נפתח שבוע הספר, הוא יכול היה עוד לחתום, וביום חמישי כבר לא. ולספרים, לספריו, זה ממש לא אכפת.

מתוך "תעודות לכיש"
מתוך "תעודות לכיש"

אני משתדל לא לרכוש ספרי נייר, אבל כמחווה להוצאת "מוסד ביאליק" שפרסמה את ספרי קניתי את "תעודות לכיש" של נפתלי ה' טור-סיני. כותרת המשנה נפלאה: "מכתבים מימי ירמיהו הנביא", כלומר מסביבות שנת 600 לפנה"ס. אני עדיין בהתחבטות פנימית עזה, האם לרכוש, להשלמת ההרגשה, גם את שני כרכי ספר ירמיהו עצמו ב"עם עובד" מהסדרה הכחולה המבוארת. חלמתי פעם על ירמיהו הנביא, זה היה מזמן והחלום נשכח ברובו. בכל מקרה, ב"תעודות לכיש" מפוענחים שברי חרס ועליהם כתובות חולין מסוף ימי בית ראשון. לכיש נחרבה בידי הבבלים (יש לה היסטוריה ארוכה של חורבנות). בחרס החמישי כותב מישהו, על פי הפענוח, "מי עבדך, כלב, כי שלחת אל עבדך את הספרים?". המילה "ספרים" משמעה כאן "מכתבים", אבל בתוך שבוע הספר היו עבורי הספרים לספרים ממש. לא נותר הרבה טקסט מלכיש – כמה חרסים, שברי מילים – כה קשה הפענוח עד שטור-סיני כותב כי "מה שנראה כמו קו מעל לאות הראשונה אינו אלא קו של לכלוך, וכל החרס הזה מלא קווים כאלה". הספרון שרכשתי הוא תמונת עתיד של היריד הזה, קצה הקרנבל.

הנה, זה קץ כל ספר: שברים מטושטשים, שלא ברור האם מה שכתוב בהם הוא מילה הרת גורל או "קו של לכלוך".  ואפשר לראות את זה כבר בהווה, במעבר בין הדוכנים, ספרי הבישול (לבנים כל כך, אך טיפות הטיגון צפויות וידועות) לצד ספרי המקרא, ספרי הסודוקו לצד בן סירא המבואר, שירי זלדה לצד אני לא יודע מה. אם מה שאנו כותבים הוא קו של מילה או קו של לכלוך, לעולם לא נדע בביטחון. אבל כשמשווים את המולת שבוע הספר עם דממת חרסי לכיש בספרון של מוסד ביאליק יורדת מין דממה על הכיכר, כמו מחיצת זכוכית פתאום לפני הראש — זה לא חיזיון נעים.

מותו של מוכר ספרים משומשים

אבן גבירול, ת"א

דיוקן עצמי עם חנות ספרים משומשים סגורה בלילה ומודעת אבל, 29.4.13

שמעתי ביום שישי האחרון בהפתעה גמורה על דבר מותו הפתאומי של כרמי, בעל חנות הספרים המשומשים "צו קריאה" מול גן העיר. להערכתי לא עבר את שנתו ה-55. עברתי היום ליד החנות ומודעת האבל הכתה בי, שכן לראשונה גיליתי מה שם משפחתו, והוא הופיע, למרבה האירוניה, ליד האותיות ז"ל.  לא הייתי ממש חברו, אבל מכורח הנסיבות שוחחנו הרבה מאוד, כמעט תמיד בענייני ספרות. "הנסיבות", כלומר – מכרתי לו ספרים משומשים. מאות רבות של ספרים. אולי אלף בעשור. עד כדי כך שכשהיה רואה אותי נכנס עם שקיות היה אומר, "ברחמנות, ברחמנות". על חצי הספרים היה משלם סכום סמלי, את מחציתם האחרת הייתי משאיר לו בחינם. יש לי זיכרון די טוב ל"פרצופים" של ספרים, ולפעמים הייתי מוצא על המדפים אצלו ספרים שידעתי שהגיעו מספרייתי, ומי יודע אם לא עברו בדרך אצל קוראים אחרים וחזרו אל החנות אחרי מסע גלגולים נפתל. אפילו רכשתי ממנו פעם ספר שמכרתי לו שנה ומשהו קודם לכן. שמי עוד היה כתוב (אך מחוק על ידו) על העמוד הראשון. הוא עשה לי הנחה. להמשיך לקרוא "מותו של מוכר ספרים משומשים"

רכבת העמק

במערכון המצחיק הזה שכתב יוסף אל-דרור מספר דב נבון על בניין כל כך יוקרתי (שנמצא בתל אביב, מאחורי גן העיר, וכיום נראה קצת פחות יוקרתי מאשר בשנות התשעים, אז צולם המערכון), עד שהמעלית שלו הופכת להיות הפנטזיה של טייסים ומקום התוועדות לנשיאים בדימוס. במהלך דבריו הוא משווה בין המעלית של הבניין היוקרתי למעלית שבבניין שלנו, האנשים הרגילים, שהיא מלוכלכת ועולה במהירות של "רכבת העמק". רכבת העמק בדיבור הישראלי היא באמת משל למשהו עתיק ואטי, משהו שאפשר לנצח אותו בהליכה. אבל יש עוד צד לרכבת העמק, והוא מתקשר באופן מעניין למערכון הזה ולמעלית היוקרתית של הבניין, התקוע באופן תמוה למדי במרכז תל אביב, בוהק בלובנו המשתדל להיות קצת "עיר לבנה".

העניין הוא שרכבת העמק היא למעשה מקטע קצר למדי במערך מסועף של מסילות ברזל של האימפריה העותמנית. זהו קו בין חיפה לכנרת, ליתר דיוק לצֶמח, שאז נקראה סמח. מסילת הברזל הזו הייתה יכולה להוביל אותך הישר לדמשק, ואך לפני כמה עשורים יכולת לצאת מחיפה ב-8 בבוקר ולהגיע קצת לפני 8 בערב לדמשק, כעולה מלוח הזמנים הזה. זה לא כל הסיפור: בתחנת אדרעי היית יכול להחליף רכבת לעמאן, ומשם להדרים לאורך חצי-האי ערב עד לעיר מדינה, או צפונה, דרך לבנון, לתורכיה והלאה לבלקן ולבולגריה.

המפה הגיאוגרפית לא השתנתה. אבל תמונת המרחב העולה ממסילת הברזל של האימפריה העותמנית שונה באופן קיצוני, אפילו מהמם, מתמונת המרחב הישראלית הנוכחית. בעוד שאנו תופסים את המרחב הישראלי כסגור מכל עבריו – ולכן נתב"ג כה חשוב בהוויה הישראלית, כמעין מקפצת דילוג אל מעבר לחומות התודעתיות והפוליטיות – המרחב העולה מהמפה התורכית הוא רציף, חוצה גבולות. פתאום אתה קולט שבולגריה היא "בשכונה", שלא לדבר על ירדן ולבנון. להמשיך לקרוא "רכבת העמק"

"ההוכחה לכך שבעולם שולטת מידת החסד ולא מידת הדין"

יוסיף ברודסקי, חותם מים, תרגום, הערות ואחרית דבר, לאה דובב, מאגנס, 106 עמ', 59 ש"ח.

[פורסם ב"הארץ ספרים" ב-16.2.11]

אם אתה מוצא את עצמך, תוך כדי קריאה בספר כלשהו, באחד מאתרי האינטרנט המוֹכרים כרטיסי טיסה למקום שעליו אתה קורא, או לפחות מהרהר ברצינות באפשרות לארוז מזוודה, הרי שיש להניח שהספר שאתה אוחז בו חולל משהו בעולמך, יצר בתודעתך דימוי שממשותו משתווה, אם לא עולה, על זו של המקום בו אתה קורא. אילו יכולתי, הייתי כותב את השורות האלה מוונציה, ואני בטוח שמי שייסע לעיר הנהדרת והשחוקה הזו אחרי קריאה בספר הזה ייסע אל מקום שיהיה בעבורו חדש לגמרי.

הספר מַפנה אל עיר, ההופכת לספרייה: "נותר לי רק לקרוא או לשוטט סתם. ובעצם, מה ההבדל בין זה לזה, שהרי בלילות מבואי האבן הצרים הללו כמותם כמעברים בין ארונות ספרים באיזו ספרייה כבירה, שכוּחה" (עמ' 65). דמו את זה: ספרו של ברודסקי המשתוקק לשוב אל הספרייה-העיר שממנה נולד.

ונציה היא פירמידה הפוכה. על קודקוד קטן יחסית של ממשות בנוי הר הפוך של דימויים, חלומות, אכזבות, ציורים, סרטים, שירים. דומה שעוד מילה אחת על ונציה, עוד ספר אחד, עוד שיר אחד, והפירמידה תקרוס. אל חשש, זה לא יקרה. גם אם חלילה תשקע ונציה בים ("בעתיד אורב לעיר גורלה של אטלנטיס", עמ' 61), תיוותר הפירמידה הזו מוצקה ומפוארת. ואחת מן הלבנים המשובחות בה היא בלי ספק הספרון הזה של ברודסקי. להמשיך לקרוא ""ההוכחה לכך שבעולם שולטת מידת החסד ולא מידת הדין""