תמונות מארץ המלח

כל פסיעה משמיעה קול פצפוץ. אפשר כמעט להאמין שצעדיך הם שיוצרים את הסדקים הרבים שפעורים כאן בכל אשר תביט. כאילו נעל כבדה משלך פסעה כאן ופערה את הבולענים העצומים, הפעורים, המלאים במים. המים המלוחים מצאו את הבולען ועתה הם חותרים באדמת החוף, מרחק קצר מזרחה, חוזרים אל הים. בכל מקום שברים, סדקים, סריסיו הזוטרים של המלך הגדול שאנו מכנים בשם השבר הסורי-אפריקני.

כאן אי אפשר להאמין שאדמה היא משהו דומם ושהזמן הֶרְגֵּלִי. לנוכח הים ספסל ארוך וזוג כפכפים מונח לידו, כאילו מישהו נטש בבת אחת ונמלט יחף. צמיג של משאית שמלח עולה בו כמו פטריה על גזע עץ מרקיב. מיטה שכבר כולה נציב מלח. האדמה והיסודות גירשו את האדם מכאן. כמה מהיר המעבר מקַיִט לשממה.

אצל ג"ע, מארחי בארץ המלח, אני פותח באקראי את ה"מחשבות" של פסקל המונח על שולחנו (תרגום רמה איילון, הוצאת מאגנס 2016). אני קורא את דבריו: האדם הוא "אמצע בין הכול ללא-כלום" (עמ' 36). כמה זה מוחש כאן. מצד אחד המאסות האדירות של שולי הרי יהודה, קצה השמלה הבהירה של הנסיכה הגרומה ששמה ירושלים. השמלה נחתכה באבחת סכין, ומתחיל מישור קצר אל ים המלח. הים, היום, ממשיך מזרחה באובך מעורפל. את החוף הירדני אין רואים. אנו עומדים באמצע, אוזן אחת שומעת את קול ההרים הכבדים, אוזן שנייה מוטה לרחש הגלים והערפל.

המלח רוקם מגוון מדהים של מרקמים וצורות. מצבורי כדורי ברד של מלח; משטחים של תחרה מלחית קשה; זקיפי נתרן, גבישים יהלומיים.

על אחד מהם אני מוצא צרעה. מתה, מומלחת קלות. המקום הוא בית קברות לחרקים. חיפושיות שונות, פרפר… למחוש הפרפר דבוקה כדורית של מלח, ככדור ברזל שהוצמד לרגלו של אסיר. האם ניסה לִמְצוֹת אותה, חשב שזהו פרח? לשונו שלוחה, קפיץ שלעולם לא יתכווץ בחזרה. אני מניח אותו בפלג החוזר אל הים, וכדור המלח מייצב אותו מתחת למים כמשקולת-עוגן, לא מניח לו להיסחף מיד. לרגע הוא כמו עף מתחת למים הכהים, לרגע נדמה שכנפיו נפרשות ועוד מעט יבקיע את פני המים ויעוף החוצה להרים. אך לא – הוא מצורף אל הלא-כלום שבקצה המזרחי, נסחף לים, טבוע והלוּם מלח, תושב חדש בארץ הערפל.

אחר כך אני שב לעיין בפסקל (עמ' 39): "אנו משייטים בתוך תווך רחב-ידיים, חסרי ביטחון ותלושים תמידית, נהדפים מקצה אחד למשנהו"; "שום דבר לא עוצר למעננו". פרפר מסכן, הלא תדע זאת? הרי גם עליך נאמרו הדברים.

אנו נוסעים צפונה ומגיעים לקומראן. מה שנכון לפרפר ולחיפושית היה נכון לאנשים שחיו שם וטמנו שם כאלף מגילות קלף החל מלפני כ-2,200 שנה. רחל אליאור סבורה כי אלו הכוהנים המנושלים לבית צדוק, נושאי מורשת הדת המקראית, שבשל הכיבוש הסלווקי של ארץ ישראל (בתקופה שלאחר מותו של אלכסנדר מוקדון), ומאוחר יותר – המהפכה ("רפורמה", אולי אפשר לקרוא לזה ברוח הימים האלה) החשמונאית נאלצו לוותר על מעוזם העתיק – המקדש בירושלים – ולהמשיך לכתוב ולהעתיק מגילות ספר. שושלתם היתה בת אלף שנה על פי אמונתם, ובתוך פרק זמן קצר למדי עלה עליה הכורת.

כשהאדמה רעדה תחת רגליהם הם ניסו לנקוט מהלכים פוליטיים אך גם המשיכו לכתוב, הטמינו מילים בכדים לטובת קוראים עתידיים. הם ודאי לא יכלו להאמין מה יעלה בגורל כתביהם, מתי יקרה הדבר ומי יהיו הקוראים. המגילות התגלו במקרה לפני 75 שנה. הפרשה סבוכה מכדי לתארה כאן, והקוראים מופנים להרצאותיה של פרופ' אליאור כאן וכאן ולספרה.

מקווי הטבילה העמוקים חרבים עתה. גם לכוהנים הללו יפים היו דבריו של פסקל – עדיין באותו עמוד שאני אוחז בו – "בל נחפש אם כן ביטחון או יציבות. תבונתנו נוחלת אכזבה מתמדת מהפכפכותן של ה[ת]ופעות". אין זה אומר, כמובן, שכדאי לוותר ולהשלים עם תופעות הפכפכות. אדרבא. אבל פסקל מציע לזכור: "אנחנו בוערים בתשוקה למצוא קרקע מוצקה ובסיס סופי וקבוע […]; אלא שכל יסודותינו סדוקים, והאדמה נפערת תחתינו עד תהום". לפחות מי שיודע זאת מוּעד פחות למצב של הלם כשהסדקים נִבְעִים מתחת לרגליו ורצפת המלח משמיעה קול חריקה.

הכריכה של כריכות הספרים

נתקלתי היום בספר הזה, שעניינו חנויות ספרים מרשימות בעולם, בחנות של מוזיאון תל אביב. לא רכשתי אותו מפאת מחירו (ארבע ב-1,000), אבל עיינתי בו ביסודיות בחנות. אין הרבה מקרים בהם שם עצם מסוים ("חנות ספרים", במקרה זה) משנה לגמרי את משמעותו, מתרחב, נפתח לאזורי חלום, אחרי קריאה בספר. כאילו היה מתברר שהמילה "פטיש" כוללת גם כלי בעל כנפיים.

והרי זה הדבר הכי חשוב בספרים, ולכן גם בחנויות המוכרות אותם: היכולת של התרחבות המחשבה, הדמיון, הרגש, ההשקפה, הידיעה, ההומור, וכדומה. במילים אחרות, הספר הזה עושה ביחס למושג "חנות ספרים" מה שספרים טובים עושים ביחס לעולם, והוא מראה שיש חנויות ספרים שנראות בעצמן כמו קריאת ספרות. כמו שיש טיולי טעימות יין, אפשר לחשוב על טיולים הממוקדים אך ורק בחנויות ספרים. איזה טריפ זה יכול להיות! שנה שלמה שבּה כל יום נמצאים רק בחנויות ספרים מן הסוג הזה, עוברים מחנות לחנות, סביב העולם. וכדי לאפשר את המשך המסע בלי כובד מטען, מותר יהיה לקנות רק ספר אחד בכל חנות. לא יותר! (אני מתלוצץ, כמובן).

לא כל החנויות בספר מרהיבות ומסעירות באותה מידה, אבל כל החנויות המתוארות בספר "כתוּבות" (מעוצבות ומאורגנות) כל אחת באופן ייחודי ואני מניח שגם בבחירת הספרים. יש ספרים שאי אפשר להכניס לחנות שנראית ככה:

Livraria Lello

ליוורריה לֶלוֹ. זאת אחת החנויות המרשימות בספר. היא נמצאת בפורטו, פורטוגל. היא נוסדה ב-1906. בשביל חנות כזאת הייתי לומד פורטוגלית. היא כמעט מפוארת מדי, מעין כנסיית אר-נובו: איך אפשר להיכנס ופשוט לבחור ולקנות שם ספר? אני מניח שזה מצריך אימון מסוים. ואיך אפשר להשוות את החנות הזאת לחנות-רשת רגילה בישראל, או לאתר אינטרנט שמוכר ספרים? כמה טעם אנו מאבדים בהזמנה המהירה של ספר באינטרנט, כמו בהזמנה של מזון עם שליח על טוסטוס. רק לדמיין את זה: להתלבש במיוחד ליציאה לחנות הספרים; להגיע; להסתובב כמה שעות, לקרוא קצת, להירדם, להתעורר, לחפש את הספר המבוקש, למצוא כמה ספרים אחרים על הדרך… בחנות כזאת הספר הוא משהו כמו עץ נדיר שאתה נוסע הרחק כדי לטפס עליו.

אפשר להבין הרבה על מצב הספרות בישראל לא רק מעיון בספרים עצמם, אלא מעיון בחנויות שמכילות אותן. אפשר לומר שפני החנות כפני הספר ה"טיפוסי" שהיא מוכרת. חנות ספרים היא כמו הכריכה של כל כריכות הספרים שבתוכה. לקנות ספר טוב בחנות ספרים גרועה זה כמו לאכול ארוחת גורמה במרתף של מתנ"ס. אין פלא שאיש לא עושה זאת. ביחס לארוחה, כוונתי.

===

ואני מנצל את הרשימה על חנויות הספרים כדי להזמין לשלושה אירועים עתידיים:

ב-22.5 בשעה 20:00 ב"תמול שלשום" בירושלים, אשוחח על משה אבן-עזרא, בהקשר של "אחות שמש" ובכלל.

ב-10.6 ב-12:00 ב"קרון הספרים" בקרית טבעון, אשוחח עם חוקרת החרקים ד"ר נטע דורצ'ין על "עולם קטן".

ב-30.6 בשעה 19:00 בחנות "תרשישה" בירושלים, שיחה על "עולם קטן".

אדר א'

ציפור קטנה בתוך שיח מאחורי רקפות לבנות ורקפות ורודות, גזורה כצל לעיני, לגמרי שותקת. שמש של אדר אל"ף משקיף על פני עלים רבים. "אתה רחוק וזהרוריךָ על האדמה", כתב לפני כ-3,400 שנה משורר מצרי על השמש ("תהילת אח-נ-אתן לשמש", תרגום יהושע גרינץ, מוסד ביאליק 1975). נוצה זעירה באור על עלה לוטם שעיר. עלי אזוב כמתנות שנפתחות שוב ושוב. ימי סוף חורף העוטים מסֵכת אביב דקה, עשוית נייר.

דבורה נוחתת על הלוטם. עוד אין פרחים. אבל הם שם, בוודאות. אני יכול להצביע על המקומות שבו יופיעו בקרוב, כמגיד עתידות.

אני יושב על שביל, קרוב אל הצמחים הנמוכים. שמש נוגע בנו מימין, מעביר על כולנו את מכחולו. צל ראש מוטל על עלים יבשים, נמלה מטיילת בתוכו. "כל חיית הבר תרקדנה על רגליהן / כל מעופף ומנתר חי – / כי אתה זרחת עליהם" (שם).

דבורים רבות רוחשות ומפשפשות בפרחי הקידה השׂעירה. המון דבורים, המון פרחים. ענבר גוף הדבורים מול צהוב הפרחים; עוקצי הדבורים מול קוצי השיח; כנפי הדבורים מול עליו. השיח נראה כמעט כציור מופשט של נחיל דבורים. כל פרח בנוי כאילו עוצב עבור דבורה: מדף מאוזן ומעין כותל קטן: כיסאות דבורים. אילו לא היו להן כנפיים היו ודאי מתיישבות לרגע.

חומט חומק אל חגווי הסלע ואינו. צריף. מכל חלון רואים עצים. ריח קוֹרָנִית.

עורב, זרד ארוך ממנו במקורו, עף אל ברושים. לוטם שעיר ראשון פורח. פונה אל שמש עטוית ענן.

פס כהה נמרח לרוחב עננים, נעצר, הופך בבת אחת לצוּפית על הרדוף.

רוסיה פלשה לאוקראינה. ראשי רקפות טלולים, ערופים, על השביל.

1 בינואר 2022. פרחי החורף

נרקיסים מרופטים, עודם עומדים אך פרחיהם – נפלו פניהם, כבתים לפני פינוי-בינוי שעוד לא נהרסו אך כבר קרועי וילונות ואהילים.

ימים קרים של הפוגה בגשם. חינניות שבצבצו סגורות לפני שבוע עתה פתוחות ולבנות, כמו מדברות בלשון אביב בטרם עת. על אחת מהן כנפיים ארוכות. אני טועה לחשוב שזאת מלכת נמלים, ואת פלומתה אני מדמה בטעות לפטרייה קטלנית. אך לא. טעות גמורה. המומחית אומרת לי שזוהי דבורה, אנדרנה. היא חיה כנראה, אך קר לה עוד מכדי לעוף. עלי כותרת אחדים כפופים לכיוונה כמו בדאגה, צחורים עם נגיעת סגול.

מסלע אפור מביטה בי משפחת שפני סלע. אני מחליט לזוז והשפן הגדול – מעט פנים והמון גוף – מצקצק בקול הדומה למדי לזה של עטלפי פירות – וכולם מתארגנים מחדש על עצמם ונעלמים בבת אחת, כמו הפקידים בפתיחת הסרט ״ברזיל״. כמו מאליו עולה הפסוק ״סְלָעִים מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים״. רק עכשיו אני רואה את המובן מאליו, והוא שלא הסלעים הם המחסה לשפנים, כי הרי הסלע כחומר מוצק הוא חשוף, אלא החללים הקטנים שבתוך הסלעים, שבתוכם הם יושבים לבטח, מישירים מבט אל היצור המשונה.

סוֹף הַשָּׁנָה

חִפּוּשִׁית שְׁחֹרָה גְּדוֹלָה

חוֹצָה אֶת צִלִּי

חלום מהלילה עולה. אני מדריך קבוצת ילדים במין קייטנה. אנו מתקינים מין חכה עם חוט צמר, וכביכול הולכים לאן שהחוט מושך, על פי תנודות קלות של הרוח בחוט. נכנסים לחדר מדרגות. אני מסביר על שעון החשמל. אחר כך יוצאים החוצה, יושבים על מדרכה. אני מבחין בכבלי חשמל רבים מעל הראש ומעיר על הקשר בין השעון והכבלים.

שנה חדשה. הנמלים כבר בחוץ. העצים נראים דומים למראיתם לפני שנה. זו אשליה, כמובן. הרוח המניעה אותם לצדדים מזכירה לנו שמשהו קורה שם, כל הזמן, גם בציר האנכי. הרוח דוברת את חיי העצים, כמו מתורגמן של אילם הקורא את מחשבותיו ומתרגם אותם ללשון נשמעת.

אני ממשיך ללכת על צלע ההר. מעולם לא ראיתי כאן אנשים. והנה קולות. אישה ושני גברים מחפשים את השביל לבור המים. אני יודע היכן השביל, לא היכן הבור. לפני פרדה האישה מביטה בי במבט מוזר ושואלת לשמי. אני עונה. ״היינו יחד בצבא, בירושלים״, היא אומרת. עברו שלושים שנה. שלושים שנה. הזיכרון מגשש למצוא אחיזה ונתקל בסלע חשוף. הם ממשיכים בדרכם אל הבור.

האדמה מוציאה פרחים, רובם לבנים ונמוכים. נרקיסים צהובי עין, חינניות, כרכומים, וגם דודא סגול אחד. אנו אומרים ״הר״ ושוכחים שהר הוא גם פקעות. הפרחים מבצבצים כמחשבות ראשונות של חורף, כִּכְתָב של סתיו. אין אלו מחשבות כבירות, לא ׳מבוא לפנומנולוגיה של הרוח׳ ולא ׳הקדמות לכל פילוסופיה עתידית׳, אבל עבור היצורים המעטים שיש כאן (ואני ביניהם) – הדבורה, זחל פרפר ירוק, צרעה – הם חשובים יותר.

הפרחים הקטנים האלה מציבים בפניך שתי אפשרויות: לראותם מגובה של כמעט שני מטרים, ולסכן אותם ברמיסה, או להתכופף, להשתטח, לקרב את האף אליהם ולשאוף אותם לתוכך. אולי כך היה ראוי להתקדם כאן ביום הזה, בזחילה מרחרחת. ואולי כך הומצאה כריעת התפילה הראשונה? מול פרח לבן נוצץ בחורף, בין גשם לגשם, מישהו מצא עצמו מניח מצח על האדמה?

 

 

 

 

 

מבחן הציפור

הסוי קווסה, 1930, הבודהא הגדול בקמקורה, חיתוץ עץ

יש באמת פסל כזה. בעיר הזאת, הזכורה לי קורנת בגשם קל, מתחת עננים: קמקורה. הייתי שם. הגיע כבר הזמן לחזור.

הדבר הכי מוזר כבר נשכח, אולי: שבאמצע עיר בירה עתיקה יפנית יש פסל ענקי שמתאר דמות הודית: הבודהא אמיטהבה (אמידה ביפנית, "האור הנצחי"). המרחק בין הודו ליפן, לא רק המרחק הגיאוגרפי, הוא עצום. האם אנו יכולים לחשוב על פתיחוּת כזאת אל הרחוק והשונה – פתיחות לא אל מוצרי צריכה, אלא אל השקפת עולם, שהפסל מגלם? למשל, לא רק לנסוע במכונית יפנית, אלא לנסוע בראיית עולם שבאה משם?

פסל הארד קיים מאמצע המאה ה-13. גובהו קצת יותר מ-13 מטרים. בהדפס של קוואסֶה, הוא נוגע בעץ, העץ נוגע בו. צומח, כביכול, מתוך ברכו השמאלית. מטיל עליו צל. כתפו השמאלית ממשיכה את קו הצמרות שמאחוריו, כאילו היתה חלק מן היער.

הפסל אינו אלא תזכורת. אין המדובר בפולחן אישיות (אם כי גם פולחן כזה קיים, בפועל). הפסל נועד להזכיר מצב תודעה, ומצב התודעה הזו אינו "שייך" לפסל יותר מאשר לך.

האוזן הימנית כרויה אל ענן. הכתף השמאלית יכולה להיות מקום לציפור שעפה שם לנוח. הידיים, השרויות במנח מדיטטיבי, יכולות להיות קינים לשתי הציפורים העומדות עליהן. הציפורים אינן הפרעה לפסל, כמו למשל היונים בכיכר טרפלגר בלונדון. יונה על פסל של מצביא זו הלעגה לפסל ולמה שהוא מייצג; יונה על פסל כזה היא השלמה לפסל. אולי זה מבחן לא רע לפיסול חוצות: מה עושה לו ציפור. אם הפסל אדיש לציפור (כמו למשל התומרקין בכיכר רבין) או שהפסל דוחה את הציפור (כמו האדמירל בלונדון), אולי אין צורך בפסל.

ילדה, אמא וסבתא עומדות ליד הפסל. מול "האור הנצחי" שלושה דורות אנושיים, לא נצחיים, ובכל זאת, לא רגעיים. האור מלווה את גבה הכפוף של הסבתא, ספק כפוף מחמת זִקנה, ספק בקידה. הפסל מעליהן, נוכח מאוד, אבל כמו במישור אחר. גם ראש האמא לא חוצה את קו הבימה. מבעד לשמורות עיניו המושפלות הוא רואה אותן.

בצד, ליד בקתת עץ, יושבים אישה ואיש. פניה אינם נראים, מוסתרים בקצה בימת הפסל, מה שמשתף אותה, מבלי דעת, בהוויית הפסל. האיש מטושטש למדי, גם גבו מעוגל מעט, עונה לקימוריו של הפסל, כמו לקימור הגב של הזקנה. הם באו עד כאן, אולי מרחוק, אולי כבר עמדו מול הפסל ואולי מתכוננים בצד למפגש. קוואסה הפליא לראות עד כמה האיש הזה דומה לפסל הענקי: יושב שם כמו מיניאטורה של הפסל היושב, חדגוני כמו הפסל, איש רגיל, והוא אינו שונה מהבודהא של האור הנצחי. אפוף בצילו, יושב מול ישיבתו.

תצלום צבוע: אדולפו פרסארי, סביבות 1885
קמקורה, 2017. תצלום: דרור בורשטיין

אותם הדברים

שוב מלחמה. זְנב שחרור מבצבץ מבין ענפי עץ לִבנה רפואי שלא זכרתי שנמצא כאן. לא שר, מדבר במשפטים ארוכים. בוקר יום שרב. צעקות נשמעות מעבר לעצים, מעבר לגבול הגן. סיסים רבים סורגים בשמים פתוחים פקעת לא נראית. זבובים על אזוב.

הלבנה אכן לא היה כאן תמיד. אני מבין אחר כך שהוא הועתק הנה. הלבנה הזה הוא עץ שזרעיו רעילים אך פרחים מלאי צוף. דבש ורעל בכפיפה אחת.

אני רוצה לומר דבר-מה על העצב, הייאוש, הכעס של ימי המלחמה והאלימות. על ההכרה שכל זה, כל הסבל הזה, הוא לגמרי מיותר. אבל איני יודע כבר מה לומר על זה מבלי להיות צפוי, שחוּק.

צרעה מזרחית טסה לכיוון השמש. צהוב המזהיר נרשם בי כנגיעת ציפורן על העין, כשריטת עוקץ.

חיפושית פתוחה בגון הענבר משוטטת במעוף כממפה את שבילי הגן. היא עפה במה שנראה כמנח זקוף, בין מלאך לחרק.

בגבי, כתזכורת לזקוף את הגֵו, חוטמית זיפנית נמוכה למדי, כענק שלא התפתח דיו. עלי הכותרת נקובים חורים. מלאכי החיפושיות נמשכים לאזוב. שום מלאך לא בא אל החוטמית. הפרח נותר פעור, מיותם, מלבלב עצב של מי שחייו כבר החלו להיקרע ממנו בנשיכות. עם בוא הקיץ יימחק.

שיח צחנן מבאיש עמוס תרמילים הנראים כתרמילי שעועית צהובה, יוצר מערה לפשוש, לציוצו ולזנבו. איני יודע מה לומר. איך אנשים – עמים – מגיעים למצב שבו הפצצות כבדות נראות להם שגרת חיים נסבלת, אך לשבת מול פרפרים וחיפושיות בגן לא יעלו על דעתם. לפני יומיים נסעתי במונית בתל אביב, ובכל פעם שנשמעה צפירה במקום כלשהו בדרום נשמעה הצפירה גם בתוך המונית, דרך הרדיו. שאלתי את הנהג מדוע הוא חושף את עצמו לצפירות האלה עשרות פעמים ביום. הוא לא הבין את השאלה. ואולי הוא מבין את המציאות טוב ממני. מבין שהצפירות האלה של יישובי הדרום נועדו לכולנו.

עץ הלִבנה מסוקס ומפותל. לגזעו מוזיקה של קושי, של כאב. ענפיו סבוכים זה בזה, לפותים כאילו יד כופפה אותם. נמלים הולכות עליו בין אור לצל. צופית מבהיקה כאזמרגד שתכשיטן השליך באוויר מרוב אושר. אולי מרוב ייאוש.

"הם ימשיכו לעשות את אותם הדברים, אפילו יתפוצץ לבך" (מרקוס אורליוס, תרגום אבי ארואטי, הוצאת נהר). אולי זה כל מה שאנו יכולים לעשות, גם אנו: את אותם הדברים? אולי זה מעט מדי? ייתכן.

הפתרון כבר כאן. החלקה הזאת שאני יושב בה, הגן הזה, הם דוגמה מושלמת שכל מה שצריך הוא לשכפל עוד ועוד. כל שצריך זה להכפיל את שטח הגן, ואז שוב להכפיל, ושוב, ושוב. נאמר, פעם בשנה. שטחו היום 25 דונם. בסדרת הכפלות כזו נגיע ל-25,600 דונם גן בירושלים תוך עשור. ילדים יבקרו בגן כזה כל יום. יישנו בו בלילות הקיץ. ואז נראה מה יקרה.

רן מורין, פסל אבן-בוץ, מאי 2021

אני מציין לעצמי שמישהו הציב כאן פסל חדש. אחרי כמה ימים אני מקבל אימייל מהפַּסָל, רן מורין. הוא יצר כאן עוגת אבן מחורצת. צינור מוביל אליה מים. המים ניגרים מן החריצים ונקווים בראש העוגה, יוצרים שם כיפה של בוץ.

עורב גומע מן המים. "צרעות על מים ניגרים" (ישראל ברמה). פרפר ועוד פרפר מתקרבים אל הפסל. בתיאור הפרויקט כתוב כי המחשבה היתה לשרת בעזרת הפסל פרפרים וחרקים אחרים שמוצצים בוץ, לשם השלמת תזונה במלחים ומינרלים.

אדם יצר פסל וחלקה ובה נשתלו צמחי צוּף, שקהל הצוֹפים בהם יכול להיות גם בני אדם, אבל הם מיועדים לא פחות מכך לחרקים ולצמחים. הם המבקרים הקבועים, העיקריים, בתצוגה הקבועה. האזוב והחיפושיות, הפרפרים והצרעות אוכלים מן הפסל כמו מתוך כף יד. כַּעְבָּה בהירה של חרקים וציפורים. אנו מכירים את ההרגשה הזאת מול פסלים במוזיאונים. אבל אנו בעיניים אוכלים. הנה אופק חדש לפיסול חוצות: לחשוב איך הוא ישרת גם ציפורים וחרקים, לא רק את עיני האדם.

העיגול הקרוע לפרוסות הוא נוכחוּת שקטה, מעין כיפה על ראש הר הצופים. עיגול הוא צורה שלמה ואינסופית, אבל מצד שני העיגול הזה מחורץ, מצולק. מצד שלישי הצלקות מגירות מים ומזינות יצורים חיים. הפסל מדבר עם עיגולי הפרחים, עם השמש והירח, מגשים באבן בהירה את דפוס גלגול החרקים המוזמנים לבוא.

סיסים עפים בשמים הריקים, מטים עצמם מעת לעת, ניצתים באור השרבי, הופכים לרגעים סיסֵי שמש, כאילו נהדפו גופיהם ממגע בהדף של שרֵפה.

רן מורין, חלקת צמחים פונדקאים וצמחי נוף, האוניברסיטה העברית בירושלים, קמפוס הר הצופים, הגן הבוטני (מאי 2021)

ברקים של אדמה

ת'ורו כתב ביומנו (29.10.1857) שהליכה על הר דומה לדריכה מלאת יִראה על פניו של אל המופנים כלפי מעלה (It is as if you trod with awe the face of a god turned up). איני עולה בהר אלא יורד בעמק אבל ההרגשה דומה. מהפָּנים המופנים מעלה פורצים בכל מקום זיפים דוקרניים, גדילנים ובעיקר ברקנים. צבעם שבין סגול לוורוד כהה מרהיב, ובהצטופפם לאורך השביל הם יוצרים גלימת מלכוּת מחוספסת, לא גנדרנית. הם מוגדרים כצמחי מעזֵבות, אבל אין לי עניין בהגדרות. זוהי תפארת פשוטה, נעטרת קוצים. הצבע הזה מייפה ומרכך את דיבורו המיליטריסטי של הקוץ.

קוץ אחד שלוח לפנים כלשון וקוצים אחרים מזדקרים כקרני ראם. הם עומדים על סף השביל וברור כי רק מכוח התאפקות (או גיזום ודריכה) אינם ממלאים גם את הדרך המשמשת אותנו למעבר. התפרצות הקוצים מסמנת רצון נרחב יותר. ניכּר שהם רוצים להיות בכל מקום, לרוחה ולגובה. בכך הם דומים לנו, בני האדם. חלקם גבוהים ממני. חלקם שורטים את תחתיתו של ירח השחר העולה בצפון מזרח. כל כולם אומרים: "וּפָרַצְתָּ" (בראשית כח, יד).

הקוצים בוקעים מהאדמה כמו זיפים או כמו מחשבות. תמיד אני פוגש בהם כשהם כבר במלוא גובהם, כמו ליצני-קפיץ המזנקים מקופסה. את התפרצות הקפיץ איני רואה, דומה כאילו בבת אחת הגיחו ועלו. אלו ברקים של אביב היוצאים מלמטה למעלה, מאדמה לשמים, אחרי הגשמים ולפני ימות החום, תשובת האדמה לברקי החורף שנשמעו כאן עד זה לא מכבר. מחשבה עונה למחשבה.

במבט מרחוק זוהי חומת קוצים ותו לא. רק בעבורנו יש לקוץ משמעות שלילית. אין לדעת אם הברקן הסורי שלפנינו הוא הברקן שעליו חשב התלמוד, אבל לצורך העניין זה יספיק: "משל לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפילה ומתיירא מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים ומחיה רעה ומן הליסטין" (סוטה כא, ע"א). הקוצים מפחידים את האדם כמו בורות, חיות טרף ושודדים.

זאת נקודת מבט אחת, נקודת המבט של בעלי העור הרגיש, אבל היא אינה היחידה. במבט מקרוב מתגלה שאין כמעט קוץ כאן שאינו עיר מקלט קטנה של חרקים ועכבישים. פרפר (זנב סנונית נאה); חיפושיות (פרחיות נעמי ונחושתית הקוצים); נמלה שעכביש שיתק והיא תלויה על קוּר מקצה קוץ; יקרונית החריע ארוכת המחושים (מחושיה ארוכים יותר מהגוף שלה – יש גם אנשים ונשים כאלה); דבורת עצים; דבורת דבש, ועוד. לכל יצור ישנו הקוץ שלו, כלומר פרח-הקוץ שלו. אולי הם מנצלים את הקוצים להגנה מפני ציפורים ואוכלי עשב, ואולי הם פשוט נהנים מן הפריחה המזומנת בשפע.

מדוע זה מרגש כל כך למצוא את מגוון היצורים האלה, מפרפר ועד עכביש, מדבורה ועד חיפושית, על אותו צמח קוצני? איזו הבטחה ותקווה יש בדימוי הטבעי הזה, של ריבוי ומגוון על פרח-קוץ אחד?

ארוחת הבוקר

ברודן בוהק
ברודן בוהק, כליל, 15.5.20

עש נוחת על שיח זעתר וכל תכניות הבוקר משתנות. הספרים והמחברת נסגרים. זה עש גדול, בארוקי, שחור, מנומר כתמים בהירים, ושתי טבעות זהב ענודות לו על גופו כעל קמיצה של מלך אפריקאי. הוא שולח חדק אל כוכבי הפרחים הכדוריים של האזוב (זעתר). הריח שהוא חש ושאני חש מול הזעתר נובע מאותן מולקולות. אבל זה רק למראית עין, או רק לרחרוח אף. אני רק יכול לדמיין את הדקויות והעוצמה של הריח הזה, הטוב מכל הריחות, כפי שמחושיו של העש קולטים. רק לדמיין את זה, איך הגוף הזעיר מוצף בריח הזה.

חרקים נוספים באים אל השיח הפורח. את רובם איני יכול אף לנסות לזהות על שום זעירותם המהירה. חיפושית כלשהי נפקחת ונסגרת ונדמית כנחושה בדעתה להציק לעש הגם שיש שפע פֶּרַח לכולם. כַּחְלִיל הָאֶשְׁחָר, פרפר, כלומר קרוב-רחוק של העש, נעמד לרגע לצדו על אותו ענף. הם במרחק נגיעה, ובלי ספק רואים זה את זה. שניהם בריח האחד – רק לנסות לראות איך זה נראה: עש בעיני פרפר, פרפר בעיני עש. שניהם הגיחו מהגולם לא מזמן. ימי שניהם קצרים. אך הם עכשיו על פרח. חיים מתקרבים אל חיים, קרובים אולי רק למבט האיש שמסתכל בהם.

IMG_2523

דבורת דבש מצטרפת, להפוך אזוב לדבש. סנוניות בשמים בהירים דואות כטיסנים. חיפושית קפנודיס (?) שאורכה כזרת מזמזת לידי כמו רובוטריק-רחפן. שונים כל כך כולם כאן מסביב, אבל חולקים במתנת הכנפיים, הבלתי-אפשרי שהתגשם בריבואות צורות חיים, ניצחונות זעירים על כוח הכבידה שאנו יכולים לטעום רק בחלומות. הם עפים בטבעיות כפי שאנו נושמים. האזוב קורא להם בשפת הריח והם באים. אנחנו. "תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר, תְּכַבְּסֵנִי וּמִשֶּׁלֶג אַלְבִּין" (תהלים נא, ט).

העש מתבהק בתכולים מתכתיים לפי זוויתו ביחס לשמש. הוא שוהה כבר חצי שעה על האזוב, אוכל בכל פה. בן מינו מצטרף אליו. נקבות הברודן לא יכולות לעוף, מכאן שאלו שני זכרים. אולי אחים, שהוטלו ביחד, ביצה ליד ביצה, שהתגלמו ביחד באביב, שנמסו ביחד בתאיהם הנבדלים, שיצאו ביחד ונפגשו שוב, בחייהם האחרים, עכשיו. יש בהם פאר, כתמים, טבעות, שחור, קובלט, כנפיים וגוף ארוך יחסית, במבנה המזכיר שפירית יותר מפרפר. הכתמים על כנפיהם כמו קדים לפרחי הזעתר הכוכביים, במחווה של מפגש שבּו בלי כל גינוני טקס מחברים פה אל פה, טוהר אל טוהר.

על השולחן בחוץ ארוחת בוקר. פרוסת לחם טרי. קצת שמן זית שנמסק ונסחט מהעץ הסמוך. כידוע, היכולת לחלוק ארוחה עם מישהו היא אחד מסימני הקִרבה המובהקים.  זעתר יבש בזוק על הלחם. ביחד עם העש והפרפר והדבורה אני אוכל אזוב, מביט בהם, צוחק.

IMG_2555

רקיע על הארץ

IMG_0182.JPG

אנו עומדים על שפת האגם. ארבעתנו רואים את העצים והמים. תחילת סתיו 2013. השׂיבה האדומה-חומה-ארגמנית-חרדלית של העצים החלה להסתמן פה ושם. אבל הירוק עוד שולט, סובב את המים המתוקים. ארבעתנו מביטים בזה. לא ידעתי מה גודל האגם. לא ידעתי אם יהיו אנשים סביבו (יש, אבל מעטים מאוד). אני מבין פתאום את כוח הספרות. אני הגעתי לכאן בשליחוּת של יומנים וספרים שנכתבו על המקום ועל סביבתו ובָמקום. אשתי וילדיי לא. הם רואים עצים, מים ושמַים. אני שומע גם מילים, מחפש רוח רפאים של האיש המוזר שחי כאן שנתיים לפני יותר מ-150 שנה, אך מדבר היישר אל האוזן,  כקרוב עד מאוד. אין מבט אחד עדיף על משנהו. במובן מסוים אשתי והילדים יורדים אל האגם ואל היער הסובב נכון יותר, נקי יותר, כמו שאותו האיש ירד. להנרי דיוויד ת'ורו לא היה את "וולדן" (Walden) כיצירה מודפסת, כמעין עובדה טבעית נוספת, כשהגיע לכאן מעיר הולדתו הסמוכה קונקורד, בתחילה כמבקר תכוף ואחר כך כמעין נזיר בבקתה (הוא שהה בה שנתיים, חודשיים ושני ימים). אחרי שאתה קורא פסקה כמו זאת (היומן, 13.6.1851) –

המים זורחים באור פנימי כמו רקיע על הארץ. העומק השקט והשלווה וההוד של המים! כמה מוזר שהאדם מעריך זהב ויהלומים, כשיסודות כה יקרים הם בהישג יד. ראיתי נהר רחוק לאור ירח, והוא לא השמיע כל קול, ובכל זאת זרם אל הים, כפי שעשה לאורך היום. […] השמים נקשרים בארץ, וכמוהם כרקיע המונח למרגלותיך.

אינך יכול בעין נקיה להביט במים שכך תוארו. אתה רואה אותם דרך עיניו של הסופר. זה כוחה של הספרות, שהיא עומדת בינינו לבין העולם, כמין ענן שגם חוצץ אך גם מדגיש את יופיו של הדבר המסתתר.

איני יודע אם זה טוב או רע, רצוי או מאוס. מי שקורא ספרות ברצינות ימצא את עצמו רואה דברים כמו "רקיע מונח למרגלותיו" בכל מיני מקומות. נקווה שאין סתירה של ממש. שהמילים יעשו עמנו חסד ויתפוגגו, כמו שלט שמופיע ונעלם. או כמו שלט שמופיע קצת אחרי הטבילה במים, בלא כל חציצה.

ת'ורו כותב (היומן, 3.2.1852): "הסופר המשכנע עומד באופן גופני מאחורי המילים שלו, עם חוויותיו. הוא לא עושה ספרים מִסְפרים. הוא היה שָם בעצמו". איך לכתוב על האגם לא דרך הספר-על-האגם? למצוא מקום חדש, שלא נכתב עליו דבר? כדי לעשות זאת, אצטרך לחזור לשם. כי "בלתי אפשרי לזכור את השבוע שעבר. נהר השִכחה זורם בפיתולים רבים לאורך כל השנה, מבדיל עונה אחת מחברתה" (9.5.1852).

טבילה. היות והיינו בטוחים שמדובר במעין מקום קדוש, לא תיארנו לעצמנו כי מותר יהיה לטבול באגם וולדן ממש כפי שלא ראוי לטפס על הכותל המערבי. אין לנו בגדי ים או מגבות. אבל בקתה של חנות תיירים צפתה את מצוקתנו. לצד כתבי ת'ורו ואמרסון אנו קונים בגדי ים עם רישום של דג מיומני ת'ורו ומגבת תואמת.  וגם חולצת טריקו עם ההדפס. אם כבר. האגם כמעט קיצי ומזמין. עכשיו זה לא מקום להתבודד בו. המים צלולים ורוחצים כל מילה. חשבתי לקרוא כאן בכתביו, אבל הספר נותר סגור בתיק.

HDT Fish.jpg

חודש וחצי אחרי כן בני משפחתי חזרו לתל אביב ואני נשארתי לעוד חודשיים וחצי במסצ'וסטס. הורדתי אותם בשדה התעופה בניו יורק וחזרתי למסצ'וסטס במכונית, ורק אחרי שעה של נסיעה הבנתי, על פי כיוון השמש השוקעת, שאני נוסע דרומה ולא צפונה. כמה ימים אחרי שנפרדנו חזרתי לאגם ואחר כך עוד כמה פעמים. הסתיו כבר העמיק. העצים האדימו והשלכת גברה. דבר לא נותר מאגם האור. בבגד הים לא היה עוד שימוש. עכשיו, כשביקרתי כאן לבדי, בסיוע מזג האוויר, האגם הפך ממקום של רחצה למקום של התבוננות מִנֶּגֶד. מה שהיה מקום להיכנס אליו ביחד, הפך למקום לישיבה על סִפו, כמו מול מראָה. הוא כתב ב-6.10.1851:

באמצע האגם ניסינו לשמוע הד. בעודנו חותרים במורד הזרם בגבנו לירח, ראינו באופן מובחן את ההשתקפות של כל עץ וכל גבעה משני עברי המים. השתקפויות מהדהדות אלה – צל אל חומר – מרשימות את המטייל ומשרות תחושה של הרמוניה וסימטריה, כמו כשמקפלים נייר מוכתם ונוצרת צורה – שניוּת שהטבע אוהב. מה שאתם רואים לרוב הוא רק מחצית. הגעתי הביתה בעשר.

IMG_0307.JPG

עם כל ביקור ירדו הטמפרטורות יותר ויותר עד שבדצמבר כבר היה קשה אף לעמוד על שפת האגם ליותר מכמה דקות. הרוחצים הספורים נעלמו לגמרי בימי הקור. ת'ורו כותב על מראה העצים המזהיבים שעל אחד מהם נשענתי: "מראה עצים אלה משפיע עלי יותר מהזהב של קליפורניה" (4.1.1853). אני חושב שהבנתי דבר או שניים ביושבי על שפת האגם הזה, לצד האדם הזה שכתב בלי הפסקה (גם בשבילי) אך הבין שפתיתי השלג "מושלמים הרבה יותר ממה [שהוא] יוכל לרשום" (14.1.1853). פתחתי את ספריו שם. ספרים שמעוררים רצון להביאם אל מקום היוולדם, לקרוא בהם על אדמת צמיחתם – זה סימן טוב שהם שווים משהו. אבל מדוע?

"אני עובר על גדותי מרוב חיים, אני עשיר בחוויות שאין לי שפה לתארן, ולכן יהא הטבע השפה שלי, והיא תהיה מלאה שירה" (10.5.1853).

 

Henry_David_Thoreau_2.jpg
הנרי דיוויד ת'ורו, 1861

בוקר בקייפ קוד

hopper cape cod morning.jpg
אדוורד הופּר, בוקר בקייפ קוד, 1950, שמן על בד, 102×87 ס"מ.
Smithsonian American Art Museum, Gift of the Sara Roby Foundation

אנו נוסעים נגד כיוון הפקק. אנו חותרים מכביש לכביש כמו נהר, משלמים את האגרות במטבעות קטנים לאנשים ולנשים בכפפות, בתאים קטנים. יש נבואה קודרת בישעיהו ל"ד, "וְנֶהֶפְכוּ נְחָלֶיהָ לְזֶפֶת וַעֲפָרָהּ לְגָפְרִית וְהָיְתָה אַרְצָהּ לְזֶפֶת בֹּעֵרָה". נחלי זפת – הנבואה התגשמה.

הסתיים חג אמריקאי שלא ידענו על קיומו. "יום העבודה". ספטמבר 2013. היעד הוא קייפ קוד, מסצ'וסטס. הכֵּף (קייפּ) בולט על המפה אל הים וקורא לבוא כמו וו או כמו אצבע המושטת מן החוף המזרחי של ארצות הברית. האצבע נוצרה בעקבות התקדמות ונסיגה של קרחונים בשלהי עידן הקרח האחרון. הקרקע קיבלה את צורתה זו רק לאחרונה, לפני כ-20 אלף שנה או קצת פחות. היום פזור כאן חול. אתמול השתרעו כאן קרחונים. מחר לשון האדמה הזאת תוצף ותיעלם ומעל נחלי הזפת ישחו דגי הבקלה שעליהם קרוי המקום, אלה שישרדו את הרשתות. השינוי הזה הוא המוזיקה האיטית של כדור הארץ. פלא שמשפחה אחת, ארבע נפשות, יכולה להיות לרגע בתוך זה.

הקייטנים חוזרים הביתה והחוף הולך וננטש. פה ושם טיילים יחידים וטיילות יחידות עוד מתעקשים לשבת על כיסאות הנוח ולהביט נכחם. רובם כבר ארוזים במכוניות הנעות בפקק ארוך מערבה, אל פנים הארץ.

החול מסביב מזכיר את שפלת החוף של ישראל. ואז נהר הזפת נקטע. לפנינו בתי עץ סגורים ומִתקן חלוד לקשירת אופניים, בלי גלגל ושרשרת. אנו מוצאים שביל ומטפסים. אני כותב בזמן הווה אך הדברים נכתבים מהזיכרון אחרי שש שנים.

אחרי כמה צעדים הוא מתגלה לעינינו כמו ברונטוזאורוס שקוע בשינה מאחורי גדר נמוכה. המפה הבטיחה שהוא יהיה שם, אבל איפה המפה ואיפה הוא. "הוא" זה האוקיינוס האטלנטי. החול אולי נראה דומה, אבל המים אחרים מאוד.

הים כאן במזרח. מפתה להשוות את הים התיכון לאוקיינוס, כלומר לראות את הגדול מתוך תודעת הקטן ולחוש התגמדות אוטומטית. אבל זה לא הכרחי. מבט מן הים התיכון אל האוקיינוס דומה למבט מתוך הגוף אל שמי הלילה. לכאורה היינו צריכים לחוש כי שָם, ברקיע, נמצאים מרחבי אינסוף רחבים ועמוקים, וכשהם מגיעים אל קצה האף שלנו ואל עינינו (מְצָרֵי גיברלטר) האינסוף נגמר ומתחיל משהו קטן וזניח. אבל זה הבל. האינסוף שיש בתוך כל יצור, גם במובן של הרוח הכמוסה אבל גם במובן הפיזי, אינו פחות אינסופי מהאינסוף של החלל. למשל: "בהערכה גסה, מספר התאים של יצורים אחרים החיים בתוך גופנו בכל רגע ורגע גדול פי 10 ממספר התאים שלנו-עצמנו. אנחנו נושאים [בתוכנוּ] למעלה מ-100 טריליון תאים של יצורים מיקרוסקופיים" (יעל ארליך). זה הרבה יותר ממספר הכוכבים בגלקסיה שלנו.

אחת הסיבות העיקריות לצאת אל האוקיינוס או אל הלילה המכוכב היא בדיוק כדי לחוש את זה, להיזכר בזה. אין לגשת לאינסוף עם סרט מדידה או עם מאזני שקילה של מדידה והשוואה. הים התיכון אינו פחות אינסופי מהאוקיינוס האטלנטי, ולו מהסיבה שהם בעצם רצף ימי אחד.

אי אפשר להגיע עד כאן ולהיעצר על קו החוף. אני נכנס. הגלים רחבים וגבוהים. גודלו – לרוחב, ואל האופק, ולגובה, ולעומק – מוחשי. מתעורר רצון לצעוק משהו, אבל אין שום צעקה שאפשר להניח מול כל כך הרבה קול ים. הגלים אומרים את המשפט האחד, הנצחי, שלהם.

ממרחק השנים איני זוכר מי נכנס אתי לים. מישהו חיכה על החוף. פעם היו יורדי ים נפרדים מבני משפחותיהם על קו האוקיינוס, בלא לדעת אם יתראו שנית. איני ספן ואין כאן ספינה אבל כשאני שוחה עוד קצת פנימה אל מים עמוקים יותר אני יכול לחוש בכוח המשיכה של המים הרבים. בציור "בוקר בקייפ קוד" של הוֹפּר (1950) עומדת אישה ומביטה, רכונה. אל מה? הידיעה שהציור צויר כאן בסביבה מאפשרת לשמוע בו את האוקיינוס מעבר למסגרת ולחלון. היא עומדת שם כמו קברניטה על סיפון המכריזה "ים באופק!" במקום "יבשה!". המים מוטלים על קירות הבית כצל תכול. ברקיע, עננים לבנים כמו הקרשים המחפים את הקירות, הופכים את השמַים לבית.

אני מביט לאחור. תוך כמה רגעים כבר נדמה שהפלגתי הרחק ונסחפתי הצדה. בלי משקפיים איני רואה היכן יושבים בני משפחתי. אבל אני מרגיש את מבטיהם פונים אלי מן החוף כמו בציורו של הופּר, כפי שאני מרגיש את כל האוקיינוס רכון על גבי. אנו נשענים זה על זה. גל גדול מתקרב, פניו נתחבים בגבי, ואני מנתר קדימה בעיניים עצומות מִמֶלח. הוא נושא אותי בקלות, כאבא הקוטף ילד ממיטתו, מניח אותו על כתפיו הרחבות תוך כדי הליכה, ואז מוריד.

%d בלוגרים אהבו את זה: