"מילים שאומרים אצל מזבּח האדמה"

דיוויד הינטון – מבחר ציטוטים מתוך חמישה ספרים:

Hunger Mountain, The Wilds of Poetry, Awakened Cosmos, Existence, China Root

חלק ראשון: 30 ציטוטים מתוך Awakened Cosmos

  1. שירה היא היקום המתעורר ביחס לעצמו.
  2. שירה היא היקום המתעורר ביחס לעצמו, וההיסטוריה של ההתעוררות הזו מתחילה כשהיקום מתחיל.
  3. זאת היתה התפתחות ניסית: היקום החומרי, שהיה עד אז אטוּם לגמרי, נפתח אל עצמו, התעורר אל עצמו.
  4. השאיפה של המעשה הרוחני והאמנותי בסין העתיקה היתה לטפח את התודעה כרקמת-קיום יקומית פתוחה לעצמה, ערה לעצמו: מביטה בעצמה, שומעת ונוגעת בעצמה.
  5. שָם, בשולי הדממה, השירה מוצאת את אפשרויותיה העמוקות ביותר – מפני ששם היא יכולה להביע אפשרויות נרחבות הרבה יותר של תודעה מאשר מרכז הזהוּת העצמית מאפשֵר.
  6. [בציור סיני קלסי] היעדר הפרספקטיבה גורם למתבונן לחוש שהוא איכשהו בתוך הנוף והוא יכול לשוטט בתוכו, להבדיל ממצב שבו הוא מרכז תודעה המביט בנוף מנקודת תצפית יחידה הנמצאת מחוץ לציור.
  7. פתיחת התודעה הופכת אותה למראָה שאין לה תחתית ושאינה מאפשרת הבחנה בין פְּנים וחוץ.
  8. החומר הגלוי לעין [מילים בשיר, קווים וכתמים בציור] קיים על מנת לאפשר ולעצב את הריקות המקיפה את המילים [והצורות]. השיר לא רק נפתח אל הדממה, הוא מעצב את הדממה. זוהי החוויה המהותית של שירה [וציור] כמעשה רוחני.
  9. כמו ציור, שיר אינו רק על התוכן הגלוי לעין שלו – חוויית החיים המסוימת המתוארת בשיר – אלא גם על הריקוּת הסובבת אותו. וכל שיר מגלה אותה בדרך ייחודית.
  10. דומה [שבשיר של דוּ פוּ] ציפורים שחוזרות לביתן נכנסות אל עיניו של המשורר, משל היה קִנָן מצוי בתוכו.
  11. אין טעם להתאמץ להשיג תובנה מפני שהתובנה היא כבר המרקם של עצם חיי היומיום.
  12. מתשומת הלב [במדיטציה] לתנועת המחשבות באה ההתגלות הראשונה: שאנו – וזה עניין של עובדה ניתנת לתצפית – מובחנים מהמחשבות שלנו ומהזיכרונות שלנו.
  13. ההתגלות [השנייה במדיטציה] היא שהמחשבות מופיעות ונעלמות בדיוק באותו אופן שריבוא הדברים והתופעות מופיעים ונעלמים. זהותנו מתגלה, בצורתה הראשונית ביותר, כַּמִרקם [היקומי] המתחולל עצמו.
  14. מעשה התפיסה [החושית] הופך למעשה רוחני.
  15. בראש ובראשונה זהו מעשה של טיפוח מעורבות ישירה עם החוויה המידית, וזאת בניגוד למצב של היות שקוע במנגנון המחשבתי.
  16. אם נבחן בזהירות מה שקורה בתודעה נמצא בה רק את החוויה המתמדת עצמה. רק כמחשבה לאחור אנו מתארים את מה שקרה כמשהו שקרה ל"אני".
  17. התעוררותו [של דו פו] היתה רחבה דיה לכלול את כל החוויות [לרבות אסונות] באופן שווה, ולא להגביל את עצמו לרגעים נבחרים של תובנה ושל יופי לירי.
  18. הקניית משמעות היא ריקה במובן זה שהיא קול של היקום שאין לו משמעות טובה יותר בהשוואה ל"קולות" אחרים – עננים שוקעים, דמדומי ערב, הרוח בחוץ וכו'.
  19. השפה עוסקת בצורות, היות שהיא עצמה היא מערכת של צורות (שצמחו מהמרקם [היקומי] חסר-הצורה). הדרך היחידה לשכון באופן אינטגרלי במרקם הזה הוא לצאת מן השפה; לכנות את המרקם הזה "ריקוּת" משמעו להישאר בתוך תחומה הצורני של השפה.
  20. הקיום, היקום: כל זה הוא דרקון, שינוי-צורה יוצר, מוּנע מכוחו של רעב מַתמיד.
  21. כל מילה קשורה לדבר [ל"מסומן"] לא מפני שהיא מצביעה על דבר כלשהו אופן מימטי, אלא מפני שהיא חולקת עמו את מקורו העובּרי.
  22. השפה גם היא נוצרת כחלק מהתהליך הקוסמי של "כך מעצמו". מילים מתהוות מהריקוּת היוצרת של התחביר בדיוק באותו אופן שמחשבות מתהוות מהקרקע הריקה של התודעה וכפי שהדברים מתהווים מתוך הריקוּת שבלב היקום. וכמובן, הכוח היוצר של שלושת התחומים [הדברים, המחשבות, השפה] הוא אחד. כך, שיר צ'אן אימזי'סטי מציג אחדוּת של שפה-שיר, מחשבה-זהות ויקום.
  23. שיר סיני טיפוסי, על פי המוסכמה, הוא על אודות החוויה המידית של המשורר.
  24. שיר עשוי ממילים, אבל מילים הן רק המקום שבו השיר מתחיל – השיר חושב את דרכו לאחור, אל המקור [חסר-הצורה].
  25. אפלה היא מעצם טיבו של מרקם הקיום היקומי, וכנגדה בני אדם משתדלים להותיר מעגל של אור ובתוכו לחיות.
  26. הדאו, מונח זהה למעשה עם "הריקוּת", הוא המציאות הנתפסת כמרקם אחד וחסר-צורה שמכוחו היצירתי המסתורי הוא מעצב את עצמו לכדי אינספור הדברים והתופעות. הדאו הזה אינו יכול להיתפס, מפני שאין צורה לתפוס; אפשר לתפוס שֵׁמֶץ מֶנְהוּ [איוב ד, יב; הרמיזה לא במקור, ד"ב] באזורי הגבול המעורפלים שבהם הצורה וחסר-הצורה חופפים.
  27. דו פו (נוכח נעדר בתחביר [של שיר מסוים]), פשוט מצהיר על ביטחונו באור. הוא מפקיד עצמו בידי האור.
  28. התרכובת המלאה של העצמיוּת – גם היא טבעית, היקום החווה את עצמו בדרך ייחודית ומנקודת תצפית מסוימת.
  29. המשמעות האטימולוגית של הסימנית הסינית לשירה [שִי, 詩] תהיה משהו כמו "מילים שאומרים אצל מזבּח האדמה" (=המקום שבו אפשר לגעת במקור היקומי היוצר]).
  30. "רֵיקוּת מוּדַעַת בִּקְצֶה הרָקִיעַ" (דוּ פוּ).

שני פרפרים, שני עשים, גרמופון

נימפית החורשף

נימפית החורשף. תצלום ד"ב

 

פרפרי נימפית החורשף לא מתגלמים באירופה כמו כמה מינים קרובים; הם נולדים במישורי אפריקה. שם, עם שחר, עשוי הנוסע בר המזל לשמוע איך הערבה כולה, מבהיקה בקרני שמש ראשונות, מעלה קול פיצוח של אינספור גלמים מתבקעים.

~

[גיבור הרומן תוהה על ההתנקשות באביו]

האם הם ירו בו בשירותי הנשים של תחנת רכבת שכוחת-אֵל כלשהי (מראָה שבורה, קטיפה ממורטת) או שמא הובילוהו החוצה לאיזה גן יָרָק בלילה חשוך אחד וחיכו לַירח שיצוץ? ואיך הוא חיכה איתם בחושך? בחיוך של שאט נפש? אך אילו היה עש לַבְנוּנִי עובר ומפרפר שם בינות לצללי השיחים הדוקרניים הוא היה, אני יודע, עוקב אחריו באותו מבט מעוֹדד שעלה בעיניו, מעת לעת, אחרי שהיה לוגם תה ומעשן את מקטרתו, מבט של בִּרְכַּת שלום שהופנה אל הרפרפים הוורודים שהיו באים אל הגן שלנו, דוגמים בו מתוך לִילָכִים.

(ולדימיר נבוקוב, שני קטעים מתוך מתת, כאן מתורגמים מהנוסח האנגלי [The Gift] שהותקן בפיקוח המחבר. נכתב במקור ברוסית)

 

Deilephila_elpenor_04
Deilephila_elpenor [שם לא רשמי ולא מוצלח: רפרף פיל-נץ], תצלום: Jean Pierre Hamon

 

אם אגיד לך "ראיתי חרק", מה שיהיה נכון, מה זה יגיד לך? שום דבר. החלוקה לקטגוריות שמאפשרת את הידע משטיחה מיד את המשמעות. אך אם אגיד לך "ראיתי נפש" – וזה מה שאכן הרגשתי – נהיה מיד בתחום אחר, בתחומו של הדמיון, ונתחיל להתקרב אל הפלא שבמאורע ואל האושר שבּו: שבבוקר שבת בחודש מארס, ברחוב רגיל בפרבר של העיר סארִי באנגליה, ראיתי את נפש האביב.

(Michael McCarthy, The Moth Snowstorm: Nature and Joy, John Murray 2015, p. 136).

…הרעיון הוא של [כתיבת] איזה זרם רציף, לא רק של מחשבה אנושית אלא גם של הספינה, של הלילה וכו', זורמים כולם ביחד, מצטלבים בעשים בהירים. איש ואישה יישבו ליד שולחן, משוחחים. ואולי יישבו בדממה. זה יהיה סיפור אהבה; היא תניח סוף-סוף לעש הגדול האחרון להיכנס פנימה. הניגודים יהיו משהו מהסוג הזה: היא אולי תדבר, או תחשוב, על גיל כדור הארץ; על מות האנושות; והעשים ימשיכו להגיע. אולי הגבר יושאר עמום לגמרי. צָרְפַת: שִמעי את הים; בלילה; גן מתחת לחלון. אבל זה עוד צריך להבשיל. אני עובדת על זה בערבים כשהגרמופון מנגן סונטות מאוחרות של בטהובן. (החלונות התנועעו בעצבנות כנגד התופסנים שלהם כאילו היינו ליד הים)

(וירג'יניה ווּלף, היומן, שבת, 18 ביוני 1927)

 

 

 

 

מי שיודע ללחוש [ציטוטים והערות לחיבור אפשרי על הגשם]

John_Constable_2.jpg

[בבלי תענית, ציטוטים והערות]

[מקבץ ראשון, עד דף ט ע"ב]

[עננים: ג'ון קונסטבל]

[פסקול: סילבן שובו]

 

  1. אין שואלין את הגשמים אלא סמוך לגשמים [~בַּקֵּשׁ דבר גדול אם צריך, אבל תן לו אפשרות להתממש].
  2. אמר ר' יוחנן: שלושה מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו ביד שליח ואלו הן: מפתח של גשמים מפתח של חיה [=אישה יולדת] מפתח של תחיית המתים [~גשם, לידה, תחיית המתים – בנשימה אחת. וכולם עניינם חיים ומוות וחציית גבול מכרעת].
  3. שימשא דבתר מיטרא כתרי מטרי [=שמש שבאה אחרי הגשם היא כמו שני מִמְטרים].
  4. מעלי תלגא לטורי כחמשה מטרי לארעא [מועיל השלג להרים כחמישה מִמְטרים לארץ].
  5. עורפילא אפילו לפרצידא דתותי קלא מהניא ליה. […] ואמר רבא האי צורבא מרבנן דמי לפרצידא דתותי קלא: דכיון דנבט נבט [=גשם דק מאוד, אפילו לזרע שתחת רגב אדמה הוא מועיל. ואמר רבא: תלמיד חכם דומה לזרע שתחת רגב אדמה: כיון שנָבַט – נָבַט].
  6. אמר להם נביא לישראל: צאו וזרעו. אמרו לו מי שיש לו קב חטים או קבים שעורין יאכלנו ויחיה או יזרענו וימות? אמר להם אעפ"כ צאו וזרעו. נעשה להם נס ונתגלה להם מה שבכתלי[ם] ומה שבחוֹרֵי נמלים. [רש"י: "מה שבכתלים" – שאצרו העכברים].
  7. ועל אותו הדוֹר הוא אומר (תהלים קכו, ה) "הזורעים בדמעה ברִנה יקצרו הלך ילך ובכה נושא משך הזרע" וגו'. מאי "הלך ילך ובכה נושא משך" וגו'? אמר רבי יהודה: שור כשהוא חורש הולך ובוכה, ובחזירתו אוכל חזיז [=שַׁחַת] מן התלם, וזהו "בֹּא יבֹא ברִנה".
  8. "כי קרא ה' לרעב וגם בא אל הארץ שבע שנים" בהנך [=באותן] שבע שנים מאי אכול [מה אכלו?] אמר לו, הכי אמר רבי יוחנן: שנה ראשונה אכלו מה שבבתים, שניה אכלו מה שבשדות, שלישית בשר בהמה טהורה, רביעית בשר בהמה טמאה, חמישית בשר שקצים ורמשים, ששית בשר בניהם ובנותיהם, שביעית בשר זרועותיהם. (~סטאלינגרד)

 

spring rain.jpg
דומניקו טייפולו, גשם אביב, סביב 1800

 

  1. לאדם שהיה הולך במדבר והיה רעב ועיף וצמא. ומצא אילן שפירותיו מתוקין וצילו נאה ואמת המים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו ושתה ממימיו וישב בצילו וכשביקש לילך אמר, אילן, אילן, במה אברכך? אם אומר לך שיהו פירותיך מתוקין הרי פירותיך מתוקין, שיהא צילך נאה הרי צילך נאה, שתהא אמת המים עוברת תחתיך הרי אמת המים עוברת תחתיך. אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך. [~הקטע מוכּר. אבל עצם הרעיון לדבּר אל עץ, לברך עץ, להודות לעץ, לחשוב על עתידו של עץ].
  2. "יורה": שמורה את הבריות להטיח גגותיהן ולהכניס את פירותיהן ולעשות כל צרכיהן. דבר אחר: שמרוֶה את הארץ ומשקה עד תהום. [~מסע של טיפה אחת היורדת עד שם]
  3. …דאמר רב יהודה: מיטרא בעלה דארעא הוא [=הגשם בעלה של הארץ הוא. ~הארוטיקה של החורף, לא רק זו הידועה של האביב].
  4. אמר רבי אבהו: מאימתי מברכין על הגשמים? משיצא חתן לקראת כלה [=רש"י: שירדו כל כך, כשהטיפה נופלת יוצאה אחרת ובולטת כנגדה]. מאי מברך? אמר רב יהודה אמר רב: "מודים אנחנו לך ה' אלהינו על כל טִפה וטִפה שהורדת לנו". [~לא "הגשם" אלא כל טיפה. אין "גשם"].

  1. אמר רבי אבהו: גדול יום הגשמים מתחיית המתים. דאילו תחיית המתים לצדיקים ואילו גשמים בין לצדיקים בין לרשעים […]. אמר רב יהודה, גדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה […]. רבא אמר: יותר מיום שניתנה בו תורה [……] אמר רבי חמא בר' חנינא גדול יום הגשמים כיום שנבראו שמים וארץ. [~בריאה עכשיו; מתן תורה עכשיו, בזמן הקריאה – לא "בהיסטוריה"]
  2. מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה.
  3. אם ראית רקיע שקיהה כברזל מלהוריד טל ומטר' [הדבר נגרם] בשביל מעשה הדוֹר, שהן מקולקלין. שנאמר "והוא לא פנים קלקל". מה תקנתן? יתגברו ברחמים. [~רחמים  תחליף לגשם. מה יש להפסיד?].
  4. רבא אמר: אם ראית תלמיד שלִמודו קשה עליו כברזל [הרי זה] בשביל [=בגלל] רבו, שאינו מסביר לו פנים. [~בקריאת המכלול נוצר קשר בין המורה כענן והתלמיד כאדמה].
  5. אם ראית דור שהשמים משתכין [=מחלידים] כנח[ו]שת מלהוריד טל ומטר, [הרי זה] בשביל לוחשי לחישות שאין בדור. מאי תקנתן? ילכו אצל מי שיודע ללחוש.
  6. אמר רבי אַמִי: אין תפילתו של אדם נשמעת אלא אם כן מֵשִׂים נפשו בכפו. [~עצה למשוררים; שים את הנפש בכף היד האוחזת בעיפרון].
  7. …רב דניאל בר קטינא הוה ליה ההיא גינתא כל יומא הוה אזיל וסייר לה אמר הא מישרא בעיא מיא והא מישרא לא בעיא מיא ואתא מיטרא וקמשקי כל היכא דמיבעי ליה מיא [=רב דניאל בר קטינא היתה לו גינה אחת, כל יום היה הולך ומסייר בה לבדוק מה היא צריכה. אמר: ערוגה זאת צריכה מים, וערוגה זו אינה צריכה מים, והיה הגשם בא ומשקה כל מקום שהיה צריך לו מים].
  8. עולא איקלע לבבל חזא פורחות אמר להו פנו מאני דהשתא אתי מיטרא לסוף לא אתי מיטרא אמר כי היכי דמשקרי בבלאי הכי משקרי מיטרייהו [=עולא הזדמן לבבל, וראה שם עננים מסוג "פורחות" (=עב קלוש מתחת לעב סמיך, הנחשב סימן לגשם), אמר לבבליים: פנו את הכלים! שעכשיו יבוא הגשם. אבל בסוף לא בא הגשם. אמר: כפי ששקרנים הבבליים, כך שקרנים הגשמים שלהם].
  9. תניא: ר' אליעזר אומר, כל העולם כולו ממימי אוקיינוס הוא שותה שנאמר (בראשית ב, ו) "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה". אמר לו רבי יהושע: והלא מימי אוקיינוס מלוחין הן! אמר לו: מִמַּתְּקִין בעבים.
  10. …מלמד שהעננים מתגברים ועולים לרקיע, ופותחין פיהן כנוד, ומקבלין מי מטר […]. ואין בין טיפה לטיפה אלא כמלֹא נימא [=רווח אפסי].

 

111.jpg

(התרגומים בעזרת מהדורת שטיינזלץ)

הלב

מדרש קהלת רבה (זמנו ככל הנראה המאות השביעית או השמינית לספירה) על הפסוק מקהלת (א, טז) "דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם לִבִּי":

הַלֵּב רוֹאֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה. הַלֵּב שׁוֹמֵעַ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א ג, ט): וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ. הַלֵּב מְדַבֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר: דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם לִבִּי. הַלֵּב הוֹלֵךְ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב ה, כו): לֹא לִבִּי הָלַךְ. הַלֵּב נוֹפֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א יז, לב): אַל יִפֹּל לֵב אָדָם עָלָיו. הַלֵּב עוֹמֵד, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל כב, יד): הֲיַעֲמֹד לִבֵּךְ. הַלֵּב שָׂמֵחַ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים טז, ט): לָכֵן שָׂמַח לִבִּי וַיָּגֶל כְּבוֹדִי. הַלֵּב צוֹעֵק, שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ב, יח): צָעַק לִבָּם אֶל ה'. הַלֵּב מִתְנַחֵם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מ, ב): דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלָיִם. הַלֵּב מִצְטָעֵר, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו, י): וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ. הַלֵּב מִתְחַזֵּק, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ט, יב): וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה. הַלֵּב מִתְרַכֵּךְ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ, ג): אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם. הַלֵּב מִתְעַצֵּב, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ו, ו): וַיִתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. הַלֵּב מִתְפַּחֵד, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כח, סז): מִפַּחַד לְבָבְךָ. הַלֵּב מִשְּׁתַּבֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נא, יט): לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה. הַלֵּב מִתְגָּאֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ח, יד): וְרָם לְבָבֶךָ. הַלֵּב מְסָרֵב, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ה, כג): וְלָעָם הַזֶּה הָיָה לֵב סוֹרֵר וּמוֹרֶה. הַלֵּב מִתְבַּדֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א יב, לג): בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר בָּדָא מִלִּבּוֹ. הַלֵּב מְהַרְהֵר, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כט, יח): כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ. הַלֵּב מְרַחֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים מה, ב): רָחַשׁ לִבִּי דָּבָר טוֹב. הַלֵּב מְחַשֵּׁב, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יט, כא): רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ. הַלֵּב מִתְאַוֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כא, ג): תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּ לוֹ. הַלֵּב סוֹטֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ז, כה): אַל יֵשְׂטְ אֶל דְּרָכֶיהָ לִבֶּךָ. הַלֵּב זוֹנֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו, לט): וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וגו'. הַלֵּב נִסְעָד, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יח, ה): וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם. הַלֵּב נִגְנָב, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לא, כ): וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן. הַלֵּב נִכְנָע, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו, מא): אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם. הַלֵּב מִשְׁתַּדֵּל, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לד, ג): וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָה. הַלֵּב תּוֹעֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כא, ד): תָּעָה לְבָבִי. הַלֵּב חָרֵד, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ד, יג): כִּי הָיָה לִבּוֹ חָרֵד. הַלֵּב נֵעוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ה, ב): : אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר. הַלֵּב אוֹהֵב, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו, ה): וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ. הַלֵּב שׂוֹנֵא, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט, יז): לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ. הַלֵּב מְקַנֵּא, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כג, יז): אַל יְקַנֵּא לִבְּךָ וגו'. הַלֵּב נֶחְקָר, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה יז, י): אֲנִי ה' חֹקֵר לֵב וגו'. הַלֵּב נִקְרָע, שֶׁנֶּאֱמַר (יואל ב, יג): וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם. הַלֵּב הוֹגֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים מט, ד): וְהָגוּת לִבִּי תְבוּנוֹת. הַלֵּב הוּא כָּאֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה כ, ט): וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ. הַלֵּב הוּא כָּאֶבֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לו, כו): וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן. הַלֵּב שָׁב בִּתְשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב כג, כה): אֲשֶׁר שָׁב אֶל ה' בְּכָל לְבָבוֹ. הַלֵּב חַם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט, ו): כִּי יֵחַם לְבָבוֹ. הַלֵּב מֵת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א כה, לז): וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ. הַלֵּב נָמֵס, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע ז, ה): וַיִּמַּס לְבַב הָעָם. הַלֵּב מְקַבֵּל דְּבָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו, ו): וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ. הַלֵּב מְקַבֵּל יִרְאָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לב, מ): וְאֶת יִרְאָתִי אֶתֵּן בִּלְבָבָם. הַלֵּב מוֹדֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיא, א): אוֹדֶה ה' בְּכָל לֵבָב. הַלֵּב חוֹמֵד, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ו, כה): אַל תַּחְמֹד יָפְיָהּ בִּלְבָבֶךָ. הַלֵּב מִתְקַשֶּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כח, יד): וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ. הַלֵּב מֵטִיב, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים טז, כה): וַיְהִי כְּטוֹב לִבָּם, הַלֵּב עוֹשֶׂה מִרְמָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יב, כ): מִרְמָה בְּלֵב חֹרְשֵׁי רָע. הַלֵּב מִתּוֹכוֹ מְדַבֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א א, יג): וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ. הַלֵּב אוֹהֵב שֹׁחַד, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה כב, יז): כִּי אֵין עֵינֶיךָ וְלִבְּךָ וגו'. הַלֵּב כּוֹתֵב דְּבָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג, ג): כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ. הַלֵּב חוֹרֵשׁ [רע], שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ו, יד): תַּהְפֻּכוֹת בְּלִבּוֹ חֹרֵשׁ רָע. הַלֵּב מְקַבֵּל מִצְווֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי י, ח): חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֹת. הַלֵּב עוֹשֶׂה זָדוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (עובדיה א, ג): זְדוֹן לִבְּךָ הִשִּׁיאֶךָ. הַלֵּב עוֹשֶׂה סְדָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז, א): לְאָדָם מַעַרְכֵי לֵב. הַלֵּב מִתְגַּדֵּל, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב כה, יט): וּנְשָׂאֲךָ לִבְּךָ.  להמשיך לקרוא הלב

צריך כל אדם לומר: "כל העולם לא נברא אלא בשבילי"

ר' נחמן מברסלב (1772-1810) – קטעים מתוך "תורות ותפילות", הוצאת קרן ר' ישראל דב אודסר (וראו גם כאן)

 

  • החכְמות מזיקים מאוד להאדם. והחכמים נלכדים בחכמתם של עצמם… כי חכמות אין צריכים כלל. והעיקר הוא רק תמימות ופשיטות ואמונה שלימה בהשם יתברך ובהצדיקי אמת. אף על פי שגם בתמימות צריכין להיזהר לבלי להיות שוטה, אף על פי כן חכמות אין צריכין כלל.
  • דע כי יעקב אבינו כששלח את בניו ליוסף שלח עימהם ניגון של ארץ ישראל. להמשיך לקרוא צריך כל אדם לומר: "כל העולם לא נברא אלא בשבילי"