קטגוריה: דרמה

יש בבובות תאטרון מסוימות משהו שמעלה דמעות בעיניים עוד בטרם אמרו משהו. האיכות הזו, הנמצאת על סף האנושי, מעין שליחת יד מגששת קדימה אל עבר האנושיוּת, שעל סִפה הן נמצאות. הבובה של פלורה היא כזו. אני חושב שאילו הייתי רואה את ידיה בלבד, באפלולית של הבימה, הייתי עשוי לטעות שהן ידי סבתי.

היא נכנסת אל הבימה מלווה בשלוש מפעילות (יפעת ויינר, מוריה בן אבות, אורית ליבוביץ'-נוביץ'). גם מפעילי בובות (בובנאים/ות) הם יצורים משונים. הם נוכחים ובהצגה הזו רואים אותן. אבל משהו בתכונת הריכוז האנושי להתמקד בדבר אחד מאפשרים להם להיעלם ככל שהבובה דורשת יותר תשומת לב. בפתיחת ההצגה הזו קרה משהו אחר: מכיוון שהבובה היא של אישה זקנה, ומכיוון ששלוש נשים מפעילות אותה, ולא אחת, הן מקבלות תשומת לב רבה. מכיוון שזו אישה זקנה, אמרה לי אשתי, ההולכה על ידי הצעירות נראית מציאותית דווקא: כמו מטפלות של ישישה, שגם במציאות זקוקה לתמיכה. וכך, עם הרגעים הראשונים ממש, אינך יודע היכן אתה נמצא. הרי יש ישישים שמבחינה פיזית זקוקים לתמיכה כזו לא פחות מבובות תיאטרון. חשבתי פתאום, הבובות הללו נוגעות ללבנו לא בגלל הדמיון החיצוני אלינו, אלא בגלל שהן זוכרות את עברנו ואת עתידנו, את הילדוּת המוקדמת ואת הזקנה. מבובה באת ואל בובה תשוב.

זו הצגה קצרה והיא חולפת כבחלום. מה שמתחיל כעלייה מסורה של ישישה לקבר בעלה מתגלגל והופך למאבק. האם זה מאבק פנימי של המת השוכן בחיה ומפציר בה להצטרף אליו, או שמא המאבק היה ממשי, ומתרחש בזיכרון – האם לפנינו עלילת רצח? החלום לא מאפשר תשובה ברורה. כך או אחרת, כמה יפה שמזיכרונה של בובה עולה דמות אנושית ורוקדת. אולי כולנו איננו אלא חלום של בובה גדולה השקועה בשינה.

אני זוכר במיוחד כמה רגעים שבהם המאבק בין אישה לבובה הטיל צל על הכותל העמוק של הבימה. הכול גדל אז לממדי ענק, תאטרון צלליות נפער בתוך תאטרון בובות. הצלליות מטשטשות את ההבדל בין הבובה לאדם, ושוב אינך יכול להבחין ולא להזדהות בבירור. יש משהו בצל הזה שנחרת בזיכרוני, כאיזה עומק בלתי מושג ותקף השוכן מאחורי האנושי ומאחורי הבובתי ומאחד אותן, מוחק את ההבדלים.

הכול קודר למדי. אבל ברגע האחרון ממש של ההצגה צחקתי בקול. הצחוק נולד ונתלה באוויר כמו כדור טניס שנתמלט בבת אחת מגרוני, ממש כמו איזה ניתור שקרה על הבמה, ולא אתארו כאן. איני יודע אם הצחוק שלי הוא משהו שאפשר לסמוך עליו, אבל אולי הוא סימן לכך שמשהו נכון קרה שם, מין הדהוד מדויק לגמרי בין גוף הבובה וגופי, שנכח שם מולה.

*

הריקוד של פלורה, יצירה ובימוי: אביטל דבורי, צוותא, 18.5. לקרדיטים מלאים ולמועדי הצגות נוספות