דיוויד אבּרם / פתיחת הספר The Spell of the Sensuous תרגם מאנגלית דרור בורשטיין
ערב מאוחר אחד יצאתי מהצריף הקטן שלי בשדות האורז במזרח באלי ומצאתי את עצמי נופל בחלל. מעל ראשי היו השמים השחורים זרועי כוכבים, מקובצים בדחיסות באזורים מסוימים, כמעט חוסמים את החושך שביניהם, ומפוזרים בדלילות באזורים אחרים, פועמים ומאותתים זה לזה. מאחוריהם זרם נהר האור הגדול, על יובליו הרבים. אבל שביל החלב שָׁצַף גם מתחתי היות שהצריף שלי ניצב באמצע מעשה טלאים של שדות אורז שהופרדו זה מזה בסכרים צרים בגובה חצי מטר, וחלקות אלה היו מוצפות כולן במים. במשך היום, פני הברכות האלה שיקפו במדויק את השמים הכחולים. ההשתקפות הופרעה רק בקצוות הגבעולים הירוקים-בהירים של האורז הנובט. אבל בלילה הבהבו הכוכבים עצמם מפני המים של החלקות, ונהר האור זרם מהחושך שמתחת לרגליים כפי שזרם למעלה; היה נדמה שאין קרקע מול רגליי, רק תהום של חלל משובץ כוכבים, צונחת לנצח. לא הייתי רק מתחת לשמי הלילה; הייתי גם מעליהם. התחושה המיידית היתה של חוסר משקל. הייתי יכול אולי להביא את עצמי להתמצא מחדש במרחב, להשיג מחדש תחושת קרקע וכבידה, אלמלא משהו שהדהים את חושיי כליל: בין הגלקסיות שמתחת לבין קבוצות הכוכבים שמעל ריחפו אינספור גחליליות. אורותיהן הבהבו כמו הכוכבים. חלקן דאו להצטרף לקבוצות הכוכבים שממעל, אחרות, כמו מטאורים אלגנטיים, החליקו מטה להצטרף לכוכבים שמתחת לרגליים, וכל נתיבי האור האלה, העולים והיורדים, השתקפו אף הם בפני המים השקטים של שדות האורז. לרגעים חשתי את עצמי נופל דרך החלל ולרגעים צף ומרחף. פשוט לא יכולתי לפוגג את הוורטיגו העמוק ואת תחושת הסחרחורת; נתיבי הגחליליות והשתקפויותיהם על פני המים הותירו אותי בטראנס ממושך. גם אחרי שזחלתי בחזרה לצריף ונעלתי את הדלת כלפי העולם המסתחרר הזה, נדמה היה שהחדר הקטן שבו שכבתי צף אף הוא, מנותק מכדור הארץ.
מובאות כאן רשימה על כמה מהעצים אצל זלדה, שפורסמה במוסף הספרות של "ידיעות אחרונות" בעריכת אלעד זרט, ושיחה עם רותי קרן ב"כאן" על עצים. שני הדברים עלו אגב ט"ו בשבט. בהזדמנות זו אני מצרף כמה תצלומי עצים, שניים מהגליל ושניים מבריטניה: שלושה אלונים ואשור.
פסיעה אחת לתוך שטח אחוזת הטירה ושקט משתרר, ובתוכו כבר נוצצים ציוצים של ציפורי שיר בקור בוקר נובמבר. עצי צינית, שביערות הם לרוב שיחים המלווים אלונים, צומחים כאן כעצים לכל דבר, מגביהים לראווה את פאר עליהם המשוננים ופירותיהם האדומים, כגמדים שהתענקו.
בית צ׳רלטון, גרניץ׳, לונדון. שני עצי ערמון-סוסים עירומים, גבוהים מאוד, בחצר האחורית. סנאי מופיע על אחד מהם ומתקרב אלי להביט. אני אומר לו כל מיני דברים. והוא מקשיב. אחר כך הוא מתחיל לרדוף סנאי אחר סביב הגזע, כשני פרפרים במעוף זוגי. קול ציפורניהם סובב את הקליפה הלחה, ותוך כדי כך עולה ויורד על עץ הערמון. וכבר לא ברור מי רודף ומי נרדף. הם מקשטים את גזע העץ בתנועתם המהירה, העולה ויורדת, נכרכים כנחש פרוותי בליטוף של זנבותיהם הרכים, עד שהקשר בין הרודפים ניתק והם נפרדים ונעלמים בין ענפי עצי הענק.
באתי הנה כי שמעתי שנמצא כאן עץ התות הכי עתיק בבריטניה. כבן 400 שנה. עץ שצומח כזמן שצומחים מחזותיו של שייקספיר. האחוזה נמצאת בראש גבעה. עליתי משכונת הנהר ברגל. הקדמתי לבוא. הגן עוד סגור. מבעד לסורגי השער אני מביט בשקט ששוכן בתוכו, שקט שהבשיל כפרי של לילה, מביט בכמיהה כמי שבא ממחוזות המלחמה ושב אל ביתו אך גילה כי המפתח אבד לו.
ומתברר כי העץ העתיק אינו שוכן בתוך הגן אלא בחוץ. מרחוק אני מבחין בירוק הבהיר של עליו ובענפיו השחורים. הוא מוקף גדר נמוכה. מנעול צהוב גדול תלוי על פשפש שרק לגננים נועד. האם יש כאן גנן זקן שכבר עשרות שנים דואג רק לעץ הזה, כמשרת רב-טקט בסרטים בריטיים? האם הייתי מוכן לקבל את המשרה הזאת? כל בוקר להגיע, לברך את העץ האחד הזה, כל בוקר לשבת לצידו, לדאוג למחסורו, לכתוב את קורותיו?
העץ העתיק התפצל לארבעה גזעים. עלים רבים, ירוקים, בהירים, חלודים ברובם בכתמי שלכת מבצבצים מענפיו המסוקסים. שכבות עבות של טחב מכמה מינים, פטריות טריות מבצבצות ממנו. שבור, אכול, שחור, חי. עקום, מפוצל, למוד סבל, חי. מדוע אף ציפור לא נחתה עליו בהיותי כאן? מרבד עבה ולח של עלי שלכת של עצי דולב סמוכים ושל עליו-שלו מרפד את תחומו.
הוא היה עץ אחד והפך לארבעה, פונה לארבע רוחות השמים, כארבעה אלים-אחים קשישים או כחיות הקודש בחזון יחזקאל.
כמה זקן אתה, מובס למראה. אך כמה בהירים עליך, כמחשבות ישיש על נעוריו. והמחשבות עודן זוכרות את הירוק, לא: המחשבות עודן ירוקות, גם אם אחזה בהן שלכת. אני מרים מחשבה אחת כזאת ומניח בין דפי הפנקס. הוא עושה כמיטב יכולתו. וקיים כמיטב יכולתו. האדמה שממנה צמח קרובה מאוד גם אל רום צמרתו, אך הוא עודו שר צרוד בעלי נעוריו.
לפעמים זהב מתגלה במקומות לא צפויים. "סיפורי טחבים", הספר של רובין וול קימרר (תרגמה ברוריה בן-ברוך, סדרת "אנימה מונדי" בהוצאת בבל) שראה אור לאחרונה בעברית הוא ספר נהדר ועשיר על תת-עולם צנוע וחשוב בממלכת הצומח: הטחבים, שהם אולי ההייקו של העולם. לא אכתוב כאן על הספר בכללותו אלא רק על סופו, שהייתה לי בו התגלות. מתואר שם סוג מסוים ונדיר של טחב. זהו טחב הגדל במערות, וניזון מאור שמש מועט – אור שקיעה. רק כשהשמש מנמיכה מגיע האור אל תוך המערה. או אז, כותבת קימרר, "לרגע אחד… המערה מוצפת אור. הכמעט-לא-כלום של סכיסטוֹסְטֶגָה [=הטחב הנ"ל] מתפרץ במטר של ניצוצות… ואז, בתוך דקות, נעלם האור ואיננו. כל צרכיו מסופקים ברגע חולף אחד בסופו של היום, כשהשמש נערכת בקו אחד עם פי המערה". אבל אז, אחרי שהטחב מקבל את מנת אורו שהיא מזונו, הוא מתחיל לזהור. הוא כמו מחזיר את האור שספג, ונעשה כמעין גחלילית מערות טחבית. כותבת קימרר, "[…] צירוף הנסיבות המאפשר לו להתקיים מלכתחילה הוא כה בלתי סביר, שאפשר לומר שסכיסטוֹסְטֶגָה יקר יותר מזהב… חייו וגם חיינו מתאפשרים רק בזכות אינספור התרחשויות בו-זמניות המביאות אותנו אל המקום המסוים הזה ברגע המסוים הזה. המענה השפוי היחיד למתנה הזאת הוא לנצנץ בחזרה". כך מסתיים הספר. אם תרצו, לפניכם התשובה לשאלת משמעות החיים ומהותה של האמנות. כי מהו שיר, ציור, מוזיקה וכדומה אם לא הנצנוץ האנושי המגיב לאור-העולם ומשתתף בו? תגובה ל"צירוף הנסיבות המאפשר [גם לנו] להתקיים מלכתחילה"? הטחב הזה יודע לנצנץ; האדם יודע לכתוב שיר או לצייר ציור או לנגן וכו' – זה נצנוצו המיוחד. מי היה משער שנלמד שיעור כזה מטחב? ואילו עוד מורים נמצאים שם בחוץ, במערות ומִחוצה להן? הטחב מלמד את מי שרוצה להיות תלמידו לא רק מהי כתיבה ויצירה, אלא איך ראוי להתקיים: "המענה השפוי היחיד למתנה" הוא הענקת מתנה.
האות א׳ בכתב העברי מבוססת על ציור של ראש שור, ״אלוף״ בלשון המקרא. בכל פעם שאנו כותבים או מקלידים א׳, אנו מציירים שור בעל קרניים. איננו יכולים לחמוק מהשור ומהפרה. נוכחותם בחיינו רבה וקדומה מאוד. הם גועים מתוך הספרים והעיתונים, תובעים תשומת לב. במשפט ״אני אוהבת אותך״ הולכים שלושה שוורים.
בסדרת הרצאות מקוונות חדשה בת שלושה מפגשים נתבונן בפרות לא כמו במזון אלא כביצורים חיים: יצורים אימהיים ואוהבים הראויים לאהבה. נפגוש פרות מהתנ״ך ומאמנות המזרח הקרוב והרחוק, נקרא שירי הייקו יפניים על פרות ונעיין בסיפורי חמלה על בקר מהספרות העברית.
ההרצאה הראשונה תתקיים ביום ראשון ב׳ בחשוון, 3.11, בשעה 18:00 ב-ZOOM. במהלכה נשוחח על פרות ושוורים המופיעים בציורי המערות ובאמנות הקדומה במצרים, בבל ואשור.
ההשתתפות בכל אחת משלוש הרצאות הסדרה כרוכה בתשלום סמלי של 20 ש״ח. מומלץ להירשם מראש לכל הסדרה במחיר מוזל של 50 ש״ח.
תורגם מספרדית בעזרת Chat GPT ונערך קלות. טיוטת ביניים, 22.10.24. להורדת פסק הדין המלא בתרגום לאנגלית ולפרטים נוספים ראו כאן. ההדגשות אינן במקור.
כפי שעולה מהמשך פסק הדין, הפסיקה ושינוי החוקה האקוודורית שעל בסיסה ניתן פסק הדין התרחשו אחרי שב-50 השנים האחרונות חוסלו 96% מהיערות הבראשיתיים של אקוודור. פסק דין זה, שהוא בבחינת הלא-יאמן בעמדתו הנאורה ובהגנה המרבית שהוא מעניק לטבע שמעבר לאדם, צריך להיקרא בהקשר זה, של מאבק על כבשת הרש, אך אין סיבה שהוא לא יהווה השראה ומופת למקומות בעולם שנפגעו פחות. פסק הדין תואר כפסק הדין החשוב ביותר במאה הנוכחית עד כה, ואפשר להבין מדוע. לא נפעמתי משום טקסט ספרותי כתוב בשנים האחרונות כמו מפסק הדין הזה. המחשבה שעלתה בי למקראו היתה, שבמָקום שבית המשפט שלו כך מדבּר הייתי רוצה לגור.
~
28. החוקה האקוודורית מציינת במבוא כי היא מכירה בטבע או בפאצ'ה-מאמה [אֵם העולם, אמא אדמה; ד"ב], כחלק בלתי נפרד מקיומנו. הכרה זו כוללת תפיסה הוליסטית הקושרת את האדם לטבע.
28. במבוא לחוקה האקוודורית נכתב כי הטבע או פאצ'ה-מאמה, שאנו כלולים בהם ושבלעדיהם קיומנו אינו אפשרי, הם יסודות הכרחיים לחיים. בהתאם, תפיסת הטבע המפותחת בסעיף 71 לחוקה כוללת את בני האדם כחלק בלתי נפרד מהטבע ומהחיים המתחדשים והמתגשמים בו.
29. הצהרה זו של העם האקוודורי, השוזרת את הידע של העמים הילידיים ואת המדע המערבי המודרני, מתייחסת לארכיטיפ האוניברסלי של האם, ובכך מזכירה את הקשר ההכרחי בין בני האדם והטבע.
30. ההכרזה מדגישה כי הפצ'אה-מאמה חיונית לקיומנו, וכך מבהירה החוקה כי קיומה של האנושות כרוך באופן בלתי נמנע בקיומו של הטבע. זכויות הטבע כוללות, לפיכך, גם את זכותה של האנושות לקיומה.
31. לא מדובר ברטוריקה פואטית אלא בהכרה משמעותית ומחויבות מבחינה היסטורית, הדורשת, לפי החוקה, יצירת אופן חדש של חיים אזרחיים בהרמוניה עם הטבע.
32. בית המשפט מדגיש כי ערכים אלו נכללים במבוא החוקה, בו מתומצתים הערכים היסודיים של העם האקוודורי, ומבוטאים לאורך כל החוקה, כולל ביחס לתפיסת החיים הטובים ולמודל הפיתוח.
*
זכויות הטבע וצדק אקולוגי
33. בית המשפט מציין שבדיון הקודם של בית המשפט המחוזי הושם דגש על ההתייעצות הסביבתית, בעוד שבית המשפט הראשון לא דן בטענות על הפרת זכויות הטבע ודחה את הבקשות למתן צווים זמניים בטענה כי מדובר בנושא חוקי בלבד שאינו מתאים לתביעה חוקתית.
34. בית המשפט מודאג מכך שזכויות הטבע, שלהן החוקה מעניקה הכרה מפורשת והגנות, אינן נבחנות כראוי ובמועד על ידי שופטים, רשויות ציבוריות ואזרחים.
35. זכויות הטבע, כמו כל הזכויות המעוגנות בחוקה האקוודורית, הן בעלות כוח נורמטיבי מלא. הן אינן אידיאלים או הצהרות רטוריות בלבד, אלא הוראות משפטיות מחייבות. לפי סעיף 11(9), כיבוד והגנה על זכויות אלו היא חובת המדינה העליונה.
36. על המדינה, דרך כל מוסדותיה, לעדכן את כללי המשפט בהתאם לזכויות אלו, ולהתאים את המדיניות הציבורית כדי להבטיח את קיומן של זכויות הטבע.
37. באשר לחובותיהם של האזרחים, סעיף 83(6) לחוקה מציין במפורש את החובה לכבד את זכויות הטבע ולשמור על סביבה בריאה.
38. בית המשפט קובע כי הכוח הנורמטיבי של החוקה חל לא רק על זכויות הטבע, אלא גם על כל ההגנות והעקרונות החוקתיים החלים. סעיף 71 קובע שכל אדם, קהילה או עם יכולים לדרוש מהמדינה להגן על זכויות הטבע, תוך יישום עקרונות החוקה.
39. זכויות הטבע וההגנות עליהן ניתנות ליישום מיידי על ידי כל רשות ציבורית, לרבות שופטים, בהתאם לסעיף 11(3).
40. עקרון "פרו נאטורה" ["לטובת הטבע"] קובע כי יש להעדיף את הפרשנות המיטיבה ביותר עם זכויות הטבע, ויש ליישם עקרון זה גם על פרשנות הוראות החוקה עצמה.
41. כאשר שופטים דנים בתביעות על הפרת זכויות הטבע, עליהם לערוך בחינה קפדנית של הטענות, ואין לדחותן בטענה שמדובר בנושאים מנהליים בלבד.
*
הערך הפנימי של הטבע
42. זכויות הטבע מבוססות על ההכרה שיש לטבע ערך פנימי משלו, ללא קשר לתועלתו לבני האדם. סעיף 71 מבהיר זאת באופן ברור.
43. מדובר בתפיסה מערכתית המגינה על תהליכים טבעיים בזכות ערכם העצמי. המערכת האקולוגית מוגדרת כמערכת חיים שמגיעה לה ההגנה המקסימלית האפשרית.
44. בית המשפט מבהיר כי התפיסה של הטבע כבעל ערך עצמי מחייבת הגנה על מערכות אקולוגיות ספציפיות כמו היער המוגן "לוס סדרוס".
45. יש להבין את עקרון הסובלנות האקולוגית, שמסביר כי מערכות טבעיות פועלות באופן מיטבי בתנאים סביבתיים שלא השתנו מעבר לגבולות הסיבולת שלהן.
46. המערכת האקולוגית מוגדרת כקבוצה של אורגניזמים שמתקיימת באזור מסוים ובעלת מאפיינים משותפים. האורגניזמים מהווים את המרכיב הביוטי של המערכת.
47. מערכת אקולוגית מגוונת היא מערכת הכוללת מספר רב של מינים באינטראקציה ביניהם, מה שמקנה לה עמידות גבוהה.
48. תפיסת הערך הפנימי של הטבע קשה להבנה בגישה אנתרופוצנטרית, הרואה בטבע רק מקור למשאבים לשימוש האדם.
49. גישה זו, הרואה בטבע משאב בלבד, מאתגרת את הבסיס עליו נשענות זכויות הטבע.
50. הכרת הערך העצמי של הטבע משקפת תפיסה אחרת של האדם עצמו ושל הקשר שלו עם הטבע.
51. בית המשפט מצטט את פסיקת בית המשפט הבינלאומי לזכויות האדם (IDH) המבהירה כי ההגנה על הטבע אינה רק בגלל התועלת לאדם, אלא גם בשל חשיבותו לקיום כל היצורים החיים.
52. מדובר בשינוי פרדיגמה משפטית, אשר שואפת להסתגלות האדם למערכות הטבע ולא לניצולן.
53. החוקה מכירה בזכות ליהנות מהסביבה ומהמשאבים הטבעיים שיאפשרו חיים טובים ("סומק קאוסאי").
*
בנוגע להכחדת מינים והשמדת מערכות אקולוגיות
68. הפרה בוטה של זכות הטבע לכיבוד מלא של קיומו מתבצעת בפעילויות המובילות להכחדת מינים. אלו הפרות בהיקף ששקול לרצח עַם בתחום של זכויות האדם. הכחדת מין, שהתהליך הממושך שהטבע השקיע בו לעיתים מיליוני שנים, גורמת לאובדן בלתי הפיך של מגוון וידע. בשל חומרתו ואי ההפיכוּת של נזק של הכחדת מינים, סעיף 73 לחוקה מיישם את עקרון הזהירות במקרים אלה.
69. בנוסף, לאור הקשרים המערכתיים שמקיימים כל מיני בעלי החיים והצמחים, היעלמותם של אחד או יותר מהם עלולה להוביל להכחדת מינים אחרים. ולכן להשמדת מערכות אקולוגיות שלמות או לשינוי קבוע של מחזורים טבעיים, כפי שמוזכר בסעיף 73 לאותה חוקה. השמדה או שינוי זה עלולים להיגרם גם מסיבות אחרות מלבד הכחדת מינים, אך בית המשפט מבקש להדגיש כאן את האופי המערכתי של תופעות אלו. בנוסף, הפרות אלו של זכויות הטבע עשויות לגרום להשפעות שליליות בלתי צפויות על בני האדם, מה שעלול להוביל גם להפרות זכויות נוספות, כמו הזכות למים ולסביבה בריאה, כפי שנדון בהמשך פסק דין זה.
[המובאות והתמונה הובאו בניוזלטר המצוין The Marginalian. הציפורים המתוארות הן סִבְּכִים. המאמר בשלמותו מופיע בספר The Immense Journey, pp. 163-178].
*
בשעת ערב של יום סתווי קר ונשוּך רוח טיפסתי על גבעה נהדרת שעמוּד שדרתה דמה לגבו של דינוזאור וניסיתי להתעשת. השממה המעורבבת גלשה במורד לכל עבר. אוויר כחול התכהה לסגול לאורך בסיסי הגבעות. הרמתי את התרמיל, שהיה כבד מעצמות מאובנות של יצורים שמזמן נעלמו ובחנתי את המצפן. רציתי לעזוב עד רדת הלילה. השמש כבר שקעה, עגומה, במערב.
ואז ראיתי את המטס מגיע. הוא זז כמו גוף קטן ארוג בצפיפות של כתמים שחורים שרקד והתפרץ ושב ונסגר. הוא שטף מצפוֹן ופנה לעברי בנחישות קשוחה של מחט מצפן. הוא זרם דרך צללים שעלו מתוך נקיקים מעוררי יראה. הוא חפז מעל פסגות נישאות באור האדום של השמש או שקע לרגע ונעלם מעַין בתוך צילן. על פני המדבר הזה של חַרְסִית סחופה וסלעים שחוקֵי רוח, הם הגיעו בצפצוף פרוע, קלוש, שמילא את כל האוויר סביבי כשהקליעים החיים הזעירים האלה נעו בעוצמה אל תוך הלילה.
אולי זה לא יראה לכם כמו פלא. אולי לא, אלא אם תעמדו באמצע עולם מת בעת שקיעת שמש. ושם עמדתי אני. חמישים מיליון שנה היו מונחות מתחת לרגליי, חמישים מיליון שנה של מפלצות שואגות שנעו בעולם ירוק שנעלם עכשיו עד כדי כך, שאפילו האור שלו נע כבר בקצה הרחוק של החלל. חומרי העידן הנעלם הזה נחו סביבי באדמה. סביבי עדיין היו מונחות השיניים הטוחנות של ברונתותריומים מתים, שיני החרב העדינות של חתולים רכֵּי צעד, הארובות החלולות שעיניהן של חיות מוזרות ונכחדות רבּות נחו בהן פעם. העיניים האלה הביטו אל עולם אמיתי כמו זה שלנו; מוחות אפלים ופראיים שוטטו ושאגו וקראו תיגר אל הלילה המהביל.
הם עדיין היו שם, או מוטב לומר, היסודות הכימיים שהרכיבו אותם היו שם, בקרבתי, באדמה. הפחמן שהניע אותם נמזג, שחור, באבן הנשחקת. גוני הברזל ניכרו בחרסית; הברזל לא זכר את הדם שפעם חלף בתוכו. הזרחן שכח את המוח הפראי. הרגע שבו היצורים היו פרטים מובחנים נעלם מכל אותם תרכובות מוזרות של יסודות כימיים, כפי שהוא ישקע מגופינו החיים אל ביבי השופכין ואל נהרות העתיד לבוא.
הרמתי חופן אדמה. החזקתי אותה בזמן שהמעוף הפראי של סבכים שפניהם דרומה שטף מעלי אל עבר החושך המתקרב. עף שם למעלה זרחן, עף שם ברזל, עף שם פחמן, סידן שם טפח בכנפיים הממהרות. לבדי, על פלנטה שוממה, צפיתי בנס המדהים הזה חולף ועובר על פניי. המטס הודרך בידי מצפן ממשי כלשהו, על פני שׂדה ושממה. הוא צעק את התרגשויותיו הפרטיות אל האוויר עד שהערוצים הדהדו. הוא פנה כגוף אחד, הוא הכיר את עצמו. הוא התקבץ בבדידות בחושך הדוהר. הישויות האינדיבידואליות שבו חשו בהתקרבות הלילה הזורח, וכך, כשהן קוראות בקול זו לזו את זהותן, חלפו אל מעבר לראייתי.
Geological strata from Geographical Portfolio by Levi Walter Yaggy, 1887. (Available as a print, benefitting The Nature Conservancy)
קראתי אתמול ב"הארץ" (כתבתה של עמירה הס) שבחמשת החודשים האחרונים הושחתו כ-5,000 עצים ביהודה ושומרון, חלקם זקנים מופלגים. ככל הנראה נעשה הדבר ממניעים של גאולת הארץ ואהבת הארץ. זה בסך הכול הגיוני, במסגרת האתוס המתהווה של מדינת ישראל, ולכן אין מה להרחיב כאן.
זה הגיוני, אבל יש גם היגיון אחר.
הסוי קווסה, ירח של אביב בחוף נינומיה, 1931. חיתוך עץ (הדפס)
הסוי קווסה (בעוד כשבוע נציין 140 שנה להולדתו) ראה אורנים על חוף הים. ירח מלא, כפי שראינו בשמים בימים האחרונים. דומה שהשמים היו צריכים להיות שחורים יותר, אבל יש כאן מין אור יום בתוך הלילה, אור פלאי.
הירח מטיל אורו על ראשי העננים ופוער מין "חור לבן" במרכז הים. יש שם ממש ירח מלא מוגדל מאוד – אנו רואים רק את חציו. מאחורי האופק יש עוד חצי וגם הוא מואר.
האור זרוי על הגלים והוא מגיע עם הקצף עד לחוף. קשה לדעת: זהו קצף? זהו אור?
אדם חולף למטה על החוף. צללית. צל קצר מוטל. נדמה שיש תיק על גבו. מאין בא, לאן הוא הולך, לא נדע. אל ההרים? האם הוא שׂם לב לירח ולעץ? הוא הדבר הכי חשוך בכל הנוף. צל חולף, במסע ליד אינסוף של אור, אינסוף של ים.
אפשר לשמוע את רחש הגלים ואת דממת האור. אוושת הרוח בצמרת הגבוהה שנשמעת בקושי, מפני שהיא רחוקה כל כך, כמו אופק אנכי.
מעליו רוכנים האורנים. יש שם משפחה. "עץ אֵם" (כביטויה של סוזן סימרד) וכמה צעירים. העץ אוחז באור הירח ונראה שהוא מוריד אותו למטה אל החוף, כאילו מוזג את האור שהצטבר עליו, כמו עצים שמתנערים ברוח אחרי שלגים.
העץ הזה כמו ענק שנמלה חדרה לממלכתו. אבל הוא לא נוגע בירח ולא נוגע באדם. הוא לא חוסם ולא מסתיר (לנו) את הנוף. הוא רק רוכן מעט אל ההולך, במין קידה. האלכסון הקל בחלק העליון של הגזע הוא לב התמונה מפני שהוא יוצר זיקה בין העץ והירח, ובין העץ והאדם.
עכשיו אני מנסה לדמיין 5,000 עצים כאלה, ואת רעש המשור החשמלי.
"עצב הוא מַעבר של אדם משלמות גדולה יותר לשלמות קטנה יותר" (שפינוזה). החיים במדינת ישראל, אם נותנים להם להתנהל על פי טבעם, הם פיחות מתמיד בשלמוּת.
הסוי קווסה, 1930, פארק היקווה באומייה. חיתוץ עץ (הדפס)
מתוך היומנים וממקורות אחרים. תצלומים ותרגום מאנגלית: דרור בורשטיין
20.12.1851. "אין בעולמנו יצור חף מאשמה יותר מעץ אורן".
–
1.11.1851. "שמעתי על אדם במיין שהעתיק את כל התנ"ך על קליפת תרזה".
–
29.11.1850. "האורנים ניצבים בתוך אוקיינוס של ערפל. אני רואה אותם מהצוקים. הם מצויים בכל מיני שלבים של מעבר מהממשי אל הדמיוני […]. ציפורים מאבדות שם את דרכן".
–
1.11.1851. "העלים נשרו ועתה הם מניחים לאור להיכנס, ואני רואה את השמים מבעדם מכל העברים, כמו מבעד כנף עורב".
17.5.1852. "עלים צעירים אלו ניחנו ביופי של פרחים".
–
מתוך "גוֹנֵי סתיו", 1862. "איזה דבר מרשים יותר ייתכן בנוף [מעץ] הנראה למרחקים, יפה להפליא: אם תופעה כזאת היתה מתרחשת פעם אחת בלבד היו זוכרים אותה לדורות, והיא היתה הופכת לבסוף למיתולוגיה".
–
מתוך "גוני סתיו", 1862. "כפר אינו שלם אם אין בו עצים שיציינו את העונות. הם חיוניים כמו שעון העירייה. כפר שאין בו עצים לא יתפקד כהלכה. יהיה בו בורג רופף, יחסר בו רכיב חיוני".
–
7.1.1857. "ברחוב ובחברה אני כמעט תמיד זול והולל. חיי גרועים. שום סכום כסף לא יציל חיים כאלה […]. אבל לבדי, ביערות או בשדות, באדמות נובטות ובשדות מרעה שארנבים הולכים בהן, אפילו ביום עגום ואפלולי כמו היום, יום בו אדם כפרי חולם על הפונדק, אני חוזר אל עצמי, מרגיש שוב שייך, ובגדול, חש שהקור והבדידות הם ידידיי. אני מניח שהערך [שאני מקנה ליער] שקוּל למה שאחרים מפיקים מביקור בכנסייה ומתפילה. אני בא אל ההליכה הבודדה ביער כאדם המתגעגע אל ביתו […], כאילו פגשתי במקומות האלו חבר גדול, שלֵו, אלמותי, מעוֹדֵד עד בלי די – ועם זאת בלתי נראה – והלכתי לצדו".
7.7.1851. "בלילה העצים רובצים על פני האדמה. הם מתנשאים, מתקשתים, תלויים מעל לרחובות כמו נברשות של חשכה".
–
30.9.1851. "עלים, כמו פירות ויערות, בעלי חיים ובני אדם, כשהם מתבגרים מופיע ומתגלה אופיים הייחודי".
–
מתוך "גוני סתיו", 1862. "אין יבול שמתחרה [בעלי הסתיו]. אין הם דומים לצהוב הפשוט של הזרעים – יש בהם כמעט כל הצבעים המוכּרים לנו, כולל הכחול הבהיר המפתיע […]. כמה נעים לפסוע על מצעי העלים הטריים, הפריכים, המרשרשים הללו. כמה יפה הם יורדים אלי קבר! כמה בעדינות הם מניחים את עצמם, הופכים לרקבובית! הם צבועים האלף גוונים, מתאימים ליצירת מצע הליכה עבורנו, החיים. וכך צועדים העלים בקבוצה אל מקום מנוחתם האחרון, קלים וחיוניים. כמה פרפורים עוברים עליהם עד שהם נחים בשקט בקברם! הם, שריחפו כה בקלילות, באיזו נחת הם חוזרים אל העפר, שוכבים ארצה, מתמסרים לרביצה הנרקבת למרגלות העץ, לספק מִחייה לדורות חדשים של בני מינם. הם מלמדים אותנו איך לִחיות".
–
30.4.1841. השלג לא נופל על שני עצים באופן זהה. הצורות שהוא יוצר מגוונות כמו מגוון הענפים והעלים הקולטים אותו. הצורות הללו נקבעות מראש על פי רוחו של העץ. כך גם רוח הקודש נחה על כולם כאחד, אבל מניבה פרי אחר אצל כל אחד ואחד".
12.5.1859. "תרזה לבנה, מרוחקת, זקופה על גבעה כנגד השמים הלבנים, המעורפלים, נראית בענפיה הדקים כה מובחנת ושחורה, כמו רב-רגל הזוחל אל השמיים".
–
19.3.1859. "האם הרוח הזאת אינה קריאת השכמה לחיים ולאור עבור האורנים לאחר שנת החורף שלהם? הרוח חולפת על פניהם, ממגנטת ומחשמלת אותם […]. כאילו בסופת רוח זאת של חודש מארס חולף חשמל כלשהו משמַים, דרך האורנים ואל האדמה, קורא לעצים לִחיות".
–
מתוך "יערות מיין", 1848. "האם מי שגילה רק חלק מהתועלת שבעצמות הלווייתן ובשומן הלווייתן יכול להיחשב לאדם שגילה את התועלת האמיתית שבלווייתן? האם מי שטובח בפיל עבור שנהבו יכול להיחשב לאדם שראה את הפיל? אלה הם שימושים קטנוניים ומקריים; ממש כאילו גזע חזק יותר מאִתנו היה הורג אותנו על מנת להכין מעצמותינו כפתורים וחליליות; הרי בכל דבר אפשר לעשות שימוש נחות אך גם שימוש נעלה.
[…] האם חוטב העצים הוא ידידו ואוהבו של האורן? העומד הוא בקרבתו ומיטיב להבין את טבעו? מעבד העורות שקילף את האורן, או זה שהיכה אותו כדי להפיק ממנו טֶרְפֶּנְטִין – האם הדורות הבאים יכתבו עליהם סיפורי אגדה על אנשים שהפכו לאורן בעצמם? לא! לא! המשורר – הוא שעושה את השימוש הנכון ביותר באורן. הוא לא מגפף אותו באמצעות גרזן, לא מדגדג אותו במשׂור, ולא מלטף אותו במקצוּעה. הוא יודע האם לבו כוזב בלי לחדור לתוכו, הוא לא יקנה זיכיון לכרות עצים בשטחי העיר שבה ניצב העץ. העצים מתחלחלים ופולטים אנחה כשבני האדם דורכים על אדמת היער. אך המשורר הוא זה שאוהב אותם כמו צִלו-שלו, והוא מניח להם על עומדם.
ראיתי את מחסן העצים, ואת סדנת הנגר, ואת מפעל הטרפנטין, ואת מפעל הצבע השחור, ואת קרחת היער של תעשיית הטרפנטין. אבל כשהארכתי להתבונן ראיתי את צמרות האורנים מתנודדות ומחזירות את האור ממרחק, גבוה מעל כל היער. או אז הבנתי שכל השימושים הללו אינם השימושים הטובים היותר שאפשר לעשות באורן. לא את עצמותיהם או עורם או חֶלְבָּם אני כה אוהב, אלא את הרוח החיה שבהם. לה אני רוחש חיבה, היא שמרפאת את הפצעים שנחתכו בי. היא בת-אלמוות כמוני, ואולי גם תצמח כִגְבֹהַּ שָׁמַיִם, וגם משם עוד תִּגְבַּהּ ממני".
מתוך "יערות מיין", 1848. "מוזר שאך מעטים באים ליערות כדי לראות איך חי האורן, איך הוא גדל ומתנשא, איך הוא מניף את זרועותיו ירוקות-העד אל האור; לראות את הצלחתו השלמה. לרובם די לראותו בצורה של קרשים רחבי המובאים לשוק, ועבורם זהו מצבו המוצלח. אבל האורן אינו חומר גלם, ממש כמו האגם. להפוך לקרשים ולבתים אינו השימוש הנכון ביותר והטוב ביותר עבור עץ, ממש כמו שהשימוש הנכון והטוב ביותר לאדם אינו להתקצץ ולהפוך לדשן. כל יצור טוב לו שיחיה מאשר שימות – אדם ואייל ואורן".
–
21.4.1852. "אני רואה אורן לבן עמום באופק […], מבחין בגזעו הזקוף וענפיו המאוזנים והמנוצים, ובאותו הרגע אני שומע את אדום-החזה שר. הם מעצימים זה את זה. העץ הזה נראה לי כסמל של חיי. הוא מייצג את מערב ארצות הברית, את הבר. אני אסיר תודה למראה העץ הזה כמו ציפור בסוף מעוף מעייף. איני בטוח אם המוזיקה שאני שומע נובעת בעיקר מאדום החזה או מענפי העץ. לו יהא עושרי נתון לי כולו במטבעות בצורת אורנים״.
30.12.1851. [לאחר כריתת עץ מרשים במיוחד בעיירתו, קונקורד, מסצ'וסטס]. "החלל שהעץ תפס באוויר הגבוה יהיה ריק למשך מאתיים השנים הבאות. עכשיו הפך העץ לחומר גלם. הוא הותיר את האוויר שומם. כשהשָׁלָךְ ישוב ויפקוד באביב את גדת הנהר לשווא יחוג ויחפש את מקום מנוחתו הקבוע. העַקָּב אדום-הזנב יתאבל על חסרונם של אורנים גבוהים דיים להגן על גוזליו. צמח שהשלמתו ארכה מאתיים שנה ושהעפיל לאט ובהדרגה אל השמַים חדל מלהתקיים באחר-צהריים אחד. מדוע אין הכפר משמיע קול פעמונים? איני שומע כל קול פעמון, איני רואה שום תהלוכת אבל ברחובות.
הסנאי ניתר לעץ אחר. הנץ חג והרחיק והתמקם במקום אחר. אבל חוטב העצים מכין את גרזנו להכות גם בשורשי העץ הזה".
–
22.1.1856. "נכחתי בכריתה וגם בלוויה-כביכול של אזרח קשיש זה של העיר. איני נוהג ללכת ללוויות […]. הייתי המתאבל העיקרי, אם לא היחיד, בלוויה הזאת. מדדתי את שיעורו, אמרתי כמה מילות הספד ליד קברו. אך רק חוטבי העצים וכמה עוברי אורח היו שם כדי לשמוע. יתר בני העיר לא נכחו. זקני העדה, נבחרי הציבור, אנשי הדת – לא באו. ועם זאת, איני יכול לחשוב על טקס אשכבה ראוי יותר. תולדות חייו משתרעות על פני יותר ממחצית תולדות העיירה הזאת. היות שקרוביו לא יכלו לבוא בקלות, באתי אני. אני חושב שכריתתו מסמנת סוף עידן בקורות העיירה […]. כמה מקונקורד הישנה נכרת ביחד עם העץ! איש לא יציין את כריתתו ברשומות העיירה. אם כך, אעשה זאת אני, היות שהוא תרם לעיירה יותר מהרבה תושבים בני אנוש.
במקום להקים לו מצבה אנו נוקטים בכל האמצעים למחוק את גדמו, שהוא המצבה היחידה לעץ. ניתק עוד קשר לעבר. לא עוד ינוחו מבטינו על גזעו האפור הכבד, הדומה לעמוד קורינתי לצד הדרך. לא עוד נלך בצל כיפתו הגבוהה, הפרושׂה.
האין זה חילול הקודש לכרות את העץ שבמשך זמן כה ארוך השקיף בטוּבו על קונקורד?״
10.11.1860. "כמה מעט יש במפה רגילה! כוונתי, כמה מעט שיכול לעניין את המטייל ואת אוהב הטבע. בין הקווים האלה המציינים דרכים נמצא שטח ריק בצורת מרובע או משולש או מצולע אחר, או קטע ממעגל, ואין שם דבר שיבחין את השטח הזה משטח אחר הדומה לו בגודלו ובצורתו. אבל אחד מהשטחים יכול להיות מכוסה ביער של אלונים קדומים, כמו זה של בוקסבורו, אלונים המתנודדים ומשמיעים קולות חריקה ברוח, ומקנים לחבל הארץ את שמו הטוב – בעוד שהשטח האחר הוא מישור שיש בו בקושי עץ אחד. היערות המתנודדים, העמקים, קרחות היער, הגדות המוריקות, השדות מאירי הפנים, הסלעים הכבירים וכו' וכו' – אינם על המפה, ואי אפשר לדעת שהם קיימים מעיון בה.
יער האלונים הגדול הוא פשוט הדבר הכי מרשים וראוי-לציון בבוקסבורו, ועם זאת, אם תיכתב היסטוריה של העיירה הזאת סביר שההיסטוריה של היער, ואפילו עצם קיומו, יושמטו לגמרי, בעוד שקורות הקהילה בעיירה יתוארו בהרחבה. מי שמע בכלל על יער האלונים של בוקסבורו? כמה אנשים ביקרו בו? אני מתגורר בקרבת מקום כבר זמן רב, וכמעט שלא שמעתי על היער האצילי הזה – ככל הנראה היער היפה ביותר בניו-אינגלנד – והוא מצוי רק במרחק 13 קילומטרים מערבה מביתי".
[מתוך "פירות בר"] "כמה מעט אנו מתעקשים על הנופים הכבירים והיפים באמת. יכולים להימצא הנופים היפים ביותר בעולם במרחק של תריסר קילומטרים מאתנו ולא נדע עליהם דבר, מפני שתושבי המקומות הללו לא מעריכים ולא קולטים את הנופים, ולכן לא הודיעו עליהם לזולתם. אבל אם גרגיר זהב היה נמצא שם, או פנינה בתוך צדפה במים מתוקים, כל המדינה היתה מהדהדת מהחדשות האלה.
איני חושב שיש עיירה אחת בארץ הזאת שמבינה במה טמון עושרה האמיתי".
–
3.1.1853. ״יורד שלג אחר הצהריים, השלג בא לגור על הקרח שעדיין דָבֵק בענפים. ככל שהעצים משתנים לגמרי לעצי קרח, לרוחות של עצים, הם יפים יותר. במקום רקמת כפור קטנה על חלון קיבלת יער שלם שענפיו כסופים.
שום דבר כהה אינו פוגש את המבט למעט בוהק כסוף, ממש כאילו כל העץ – גזע, עבים וענפים – הפכו לכסף ממורק. קראת בהתפעלות ליד כל גדר חיה. פה ושם פיסות של עץ תרזה נפלו לכל עבר כנוצות יעֵן יפהפיות, קורנות כולן מתוך מרכז אחד. הכול הפך לפתע בדולח. העולם ארמון של בדולח. העצים, נוקשים ותלויים וארוזים בקרח, נראו כאילו פוסלו בשַיש, במיוחד ירוקי-העד״.
–
2.1.1853. ״צליל הפעמונים ערֵב במיוחד הבוקר. אני שומע אותו, כך נדמה לי, יותר מאשר אי-פעם. יש יותר דתיות בצלילים הללו מאשר במקום שאליו הם מזמינים בני אדם לבוא. בני אדם נענים לקריאת הפעמונים וניגשים לכנסייה המחוממת, אבל היום האל מגלה את עצמו להולך בשיח מכוסה כפור, לא פחות משהתגלה אי-אז בשיח הסנה שבער מול משה״.
מתחת לשולחן 