קטגוריה: עצים

קראתי אתמול ב"הארץ" (כתבתה של עמירה הס) שבחמשת החודשים האחרונים הושחתו כ-5,000 עצים ביהודה ושומרון, חלקם זקנים מופלגים. ככל הנראה נעשה הדבר ממניעים של גאולת הארץ ואהבת הארץ. זה בסך הכול הגיוני, במסגרת האתוס המתהווה של מדינת ישראל, ולכן אין מה להרחיב כאן.

זה הגיוני, אבל יש גם היגיון אחר.

הסוי קווסה (בעוד כשבוע נציין 140 שנה להולדתו) ראה אורנים על חוף הים. ירח מלא, כפי שראינו בשמים בימים האחרונים. דומה שהשמים היו צריכים להיות שחורים יותר, אבל יש כאן מין אור יום בתוך הלילה, אור פלאי.

הירח מטיל אורו על ראשי העננים ופוער מין "חור לבן" במרכז הים. יש שם ממש ירח מלא מוגדל מאוד – אנו רואים רק את חציו. מאחורי האופק יש עוד חצי וגם הוא מואר.

האור זרוי על הגלים והוא מגיע עם הקצף עד לחוף. קשה לדעת: זהו קצף? זהו אור?

אדם חולף למטה על החוף. צללית. צל קצר מוטל. נדמה שיש תיק על גבו. מאין בא, לאן הוא הולך, לא נדע. אל ההרים? האם הוא שׂם לב לירח ולעץ? הוא הדבר הכי חשוך בכל הנוף. צל חולף, במסע ליד אינסוף של אור, אינסוף של ים.

אפשר לשמוע את רחש הגלים ואת דממת האור. אוושת הרוח בצמרת הגבוהה שנשמעת בקושי, מפני שהיא רחוקה כל כך, כמו אופק אנכי.

מעליו רוכנים האורנים. יש שם משפחה. "עץ אֵם" (כביטויה של סוזן סימרד) וכמה צעירים. העץ אוחז באור הירח ונראה שהוא מוריד אותו למטה אל החוף, כאילו מוזג את האור שהצטבר עליו, כמו עצים שמתנערים ברוח אחרי שלגים.

העץ הזה כמו ענק שנמלה חדרה לממלכתו. אבל הוא לא נוגע בירח ולא נוגע באדם. הוא לא חוסם ולא מסתיר (לנו) את הנוף. הוא רק רוכן מעט אל ההולך, במין קידה. האלכסון הקל בחלק העליון של הגזע הוא לב התמונה מפני שהוא יוצר זיקה בין העץ והירח, ובין העץ והאדם.

עכשיו אני מנסה לדמיין 5,000 עצים כאלה, ואת רעש המשור החשמלי.

"עצב הוא מַעבר של אדם משלמות גדולה יותר לשלמות קטנה יותר" (שפינוזה). החיים במדינת ישראל, אם נותנים להם להתנהל על פי טבעם, הם פיחות מתמיד בשלמוּת.

מתוך היומנים וממקורות אחרים. תצלומים ותרגום מאנגלית: דרור בורשטיין

20.12.1851. "אין בעולמנו יצור חף מאשמה יותר מעץ אורן".

–

1.11.1851. "שמעתי על אדם במיין שהעתיק את כל התנ"ך על קליפת תרזה".

–

29.11.1850. "האורנים ניצבים בתוך אוקיינוס של ערפל. אני רואה אותם מהצוקים. הם מצויים בכל מיני שלבים של מעבר מהממשי אל הדמיוני […]. ציפורים מאבדות שם את דרכן".

–

1.11.1851. "העלים נשרו ועתה הם מניחים לאור להיכנס, ואני רואה את השמים מבעדם מכל העברים, כמו מבעד כנף עורב".

17.5.1852. "עלים צעירים אלו ניחנו ביופי של פרחים".

–

מתוך "גוֹנֵי סתיו", 1862. "איזה דבר מרשים יותר ייתכן בנוף [מעץ] הנראה למרחקים, יפה להפליא: אם תופעה כזאת היתה מתרחשת פעם אחת בלבד היו זוכרים אותה לדורות, והיא היתה הופכת לבסוף למיתולוגיה".

–

מתוך "גוני סתיו", 1862. "כפר אינו שלם אם אין בו עצים שיציינו את העונות. הם חיוניים כמו שעון העירייה. כפר שאין בו עצים לא יתפקד כהלכה. יהיה בו בורג רופף, יחסר בו רכיב חיוני".

–

7.1.1857. "ברחוב ובחברה אני כמעט תמיד זול והולל. חיי גרועים. שום סכום כסף לא יציל חיים כאלה […]. אבל לבדי, ביערות או בשדות, באדמות נובטות ובשדות מרעה שארנבים הולכים בהן, אפילו ביום עגום ואפלולי כמו היום, יום בו אדם כפרי חולם על הפונדק, אני חוזר אל עצמי, מרגיש שוב שייך, ובגדול, חש שהקור והבדידות הם ידידיי. אני מניח שהערך [שאני מקנה ליער] שקוּל למה שאחרים מפיקים מביקור בכנסייה ומתפילה. אני בא אל ההליכה הבודדה ביער כאדם המתגעגע אל ביתו […], כאילו פגשתי במקומות האלו חבר גדול, שלֵו, אלמותי, מעוֹדֵד עד בלי די – ועם זאת בלתי נראה – והלכתי לצדו". 

7.7.1851. "בלילה העצים רובצים על פני האדמה. הם מתנשאים, מתקשתים, תלויים מעל לרחובות כמו נברשות של חשכה".

–

30.9.1851. "עלים, כמו פירות ויערות, בעלי חיים ובני אדם, כשהם מתבגרים מופיע ומתגלה אופיים הייחודי".

–

מתוך "גוני סתיו", 1862. "אין יבול שמתחרה [בעלי הסתיו]. אין הם דומים לצהוב הפשוט של הזרעים – יש בהם כמעט כל הצבעים המוכּרים לנו, כולל הכחול הבהיר המפתיע […]. כמה נעים לפסוע על מצעי העלים הטריים, הפריכים, המרשרשים הללו. כמה יפה הם יורדים אלי קבר! כמה בעדינות הם מניחים את עצמם, הופכים לרקבובית! הם צבועים האלף גוונים, מתאימים ליצירת מצע הליכה עבורנו, החיים. וכך צועדים העלים בקבוצה אל מקום מנוחתם האחרון, קלים וחיוניים. כמה פרפורים עוברים עליהם עד שהם נחים בשקט בקברם! הם, שריחפו כה בקלילות, באיזו נחת הם חוזרים אל העפר, שוכבים ארצה, מתמסרים לרביצה הנרקבת למרגלות העץ, לספק מִחייה לדורות חדשים של בני מינם. הם מלמדים אותנו איך לִחיות".

–

30.4.1841. השלג לא נופל על שני עצים באופן זהה. הצורות שהוא יוצר מגוונות כמו מגוון הענפים והעלים הקולטים אותו. הצורות הללו נקבעות מראש על פי רוחו של העץ. כך גם רוח הקודש נחה על כולם כאחד, אבל מניבה פרי אחר אצל כל אחד ואחד".

12.5.1859. "תרזה לבנה, מרוחקת, זקופה על גבעה כנגד השמים הלבנים, המעורפלים, נראית בענפיה הדקים כה מובחנת ושחורה, כמו רב-רגל הזוחל אל השמיים".

–

19.3.1859. "האם הרוח הזאת אינה קריאת השכמה לחיים ולאור עבור האורנים לאחר שנת החורף שלהם? הרוח חולפת על פניהם, ממגנטת ומחשמלת אותם […]. כאילו בסופת רוח זאת של חודש מארס חולף חשמל כלשהו משמַים, דרך האורנים ואל האדמה, קורא לעצים לִחיות".

–

מתוך "יערות מיין", 1848. "האם מי שגילה רק חלק מהתועלת שבעצמות הלווייתן ובשומן הלווייתן יכול להיחשב לאדם שגילה את התועלת האמיתית שבלווייתן? האם מי שטובח בפיל עבור שנהבו יכול להיחשב לאדם שראה את הפיל? אלה הם שימושים קטנוניים ומקריים; ממש כאילו גזע חזק יותר מאִתנו היה הורג אותנו על מנת להכין מעצמותינו כפתורים וחליליות; הרי בכל דבר אפשר לעשות שימוש נחות אך גם שימוש נעלה.

[…] האם חוטב העצים הוא ידידו ואוהבו של האורן? העומד הוא בקרבתו ומיטיב להבין את טבעו? מעבד העורות שקילף את האורן, או זה שהיכה אותו כדי להפיק ממנו טֶרְפֶּנְטִין – האם הדורות הבאים יכתבו עליהם סיפורי אגדה על אנשים שהפכו לאורן בעצמם? לא! לא! המשורר – הוא שעושה את השימוש הנכון ביותר באורן. הוא לא מגפף אותו באמצעות גרזן, לא מדגדג אותו במשׂור, ולא מלטף אותו במקצוּעה. הוא יודע האם לבו כוזב בלי לחדור לתוכו, הוא לא יקנה זיכיון לכרות עצים בשטחי העיר שבה ניצב העץ. העצים מתחלחלים ופולטים אנחה כשבני האדם דורכים על אדמת היער. אך המשורר הוא זה שאוהב אותם כמו צִלו-שלו, והוא מניח להם על עומדם.

ראיתי את מחסן העצים, ואת סדנת הנגר, ואת מפעל הטרפנטין, ואת מפעל הצבע השחור, ואת קרחת היער של תעשיית הטרפנטין. אבל כשהארכתי להתבונן ראיתי את צמרות האורנים מתנודדות ומחזירות את האור ממרחק, גבוה מעל כל היער. או אז הבנתי שכל השימושים הללו אינם השימושים הטובים היותר שאפשר לעשות באורן. לא את עצמותיהם או עורם או חֶלְבָּם אני כה אוהב, אלא את הרוח החיה שבהם. לה אני רוחש חיבה, היא שמרפאת את הפצעים שנחתכו בי. היא בת-אלמוות כמוני, ואולי גם תצמח כִגְבֹהַּ שָׁמַיִם, וגם משם עוד תִּגְבַּהּ ממני".

מתוך "יערות מיין", 1848. "מוזר שאך מעטים באים ליערות כדי לראות איך חי האורן, איך הוא גדל ומתנשא, איך הוא מניף את זרועותיו ירוקות-העד אל האור; לראות את הצלחתו השלמה. לרובם די לראותו בצורה של קרשים רחבי המובאים לשוק, ועבורם זהו מצבו המוצלח. אבל האורן אינו חומר גלם, ממש כמו האגם. להפוך לקרשים ולבתים אינו השימוש הנכון ביותר והטוב ביותר עבור עץ, ממש כמו שהשימוש הנכון והטוב ביותר לאדם אינו להתקצץ ולהפוך לדשן. כל יצור טוב לו שיחיה מאשר שימות – אדם ואייל ואורן".

–

21.4.1852. "אני רואה אורן לבן עמום באופק […], מבחין בגזעו הזקוף וענפיו המאוזנים והמנוצים, ובאותו הרגע אני שומע את אדום-החזה שר. הם מעצימים זה את זה. העץ הזה נראה לי כסמל של חיי. הוא מייצג את מערב ארצות הברית, את הבר. אני אסיר תודה למראה העץ הזה כמו ציפור בסוף מעוף מעייף. איני בטוח אם המוזיקה שאני שומע נובעת בעיקר מאדום החזה או מענפי העץ. לו יהא עושרי נתון לי כולו במטבעות בצורת אורנים״.

30.12.1851. [לאחר כריתת עץ מרשים במיוחד בעיירתו, קונקורד, מסצ'וסטס]. "החלל שהעץ תפס באוויר הגבוה יהיה ריק למשך מאתיים השנים הבאות. עכשיו הפך העץ לחומר גלם. הוא הותיר את האוויר שומם. כשהשָׁלָךְ ישוב ויפקוד באביב את גדת הנהר לשווא יחוג ויחפש את מקום מנוחתו הקבוע. העַקָּב אדום-הזנב יתאבל על חסרונם של אורנים גבוהים דיים להגן על גוזליו. צמח שהשלמתו ארכה מאתיים שנה ושהעפיל לאט ובהדרגה אל השמַים חדל מלהתקיים באחר-צהריים אחד. מדוע אין הכפר משמיע קול פעמונים? איני שומע כל קול פעמון, איני רואה שום תהלוכת אבל ברחובות.

הסנאי ניתר לעץ אחר. הנץ חג והרחיק והתמקם במקום אחר. אבל חוטב העצים מכין את גרזנו להכות גם בשורשי העץ הזה".

–

22.1.1856. "נכחתי בכריתה וגם בלוויה-כביכול של אזרח קשיש זה של העיר. איני נוהג ללכת ללוויות […]. הייתי המתאבל העיקרי, אם לא היחיד, בלוויה הזאת. מדדתי את שיעורו, אמרתי כמה מילות הספד ליד קברו. אך רק חוטבי העצים וכמה עוברי אורח היו שם כדי לשמוע. יתר בני העיר לא נכחו. זקני העדה, נבחרי הציבור, אנשי הדת – לא באו. ועם זאת, איני יכול לחשוב על טקס אשכבה ראוי יותר. תולדות חייו משתרעות על פני יותר ממחצית תולדות העיירה הזאת. היות שקרוביו לא יכלו לבוא בקלות, באתי אני. אני חושב שכריתתו מסמנת סוף עידן בקורות העיירה […]. כמה מקונקורד הישנה נכרת ביחד עם העץ! איש לא יציין את כריתתו ברשומות העיירה. אם כך, אעשה זאת אני, היות שהוא תרם לעיירה יותר מהרבה תושבים בני אנוש.

במקום להקים לו מצבה אנו נוקטים בכל האמצעים למחוק את גדמו, שהוא המצבה היחידה לעץ. ניתק עוד קשר לעבר. לא עוד ינוחו מבטינו על גזעו האפור הכבד, הדומה לעמוד קורינתי לצד הדרך. לא עוד נלך בצל כיפתו הגבוהה, הפרושׂה.

האין זה חילול הקודש לכרות את העץ שבמשך זמן כה ארוך השקיף בטוּבו על קונקורד?״

10.11.1860. "כמה מעט יש במפה רגילה! כוונתי, כמה מעט שיכול לעניין את המטייל ואת אוהב הטבע. בין הקווים האלה המציינים דרכים נמצא שטח ריק בצורת מרובע או משולש או מצולע אחר, או קטע ממעגל, ואין שם דבר שיבחין את השטח הזה משטח אחר הדומה לו בגודלו ובצורתו. אבל אחד מהשטחים יכול להיות מכוסה ביער של אלונים קדומים, כמו זה של בוקסבורו, אלונים המתנודדים ומשמיעים קולות חריקה ברוח, ומקנים לחבל הארץ את שמו הטוב – בעוד שהשטח האחר הוא מישור שיש בו בקושי עץ אחד. היערות המתנודדים, העמקים, קרחות היער, הגדות המוריקות, השדות מאירי הפנים, הסלעים הכבירים וכו' וכו' – אינם על המפה, ואי אפשר לדעת שהם קיימים מעיון בה.

יער האלונים הגדול הוא פשוט הדבר הכי מרשים וראוי-לציון בבוקסבורו, ועם זאת, אם תיכתב היסטוריה של העיירה הזאת סביר שההיסטוריה של היער, ואפילו עצם קיומו, יושמטו לגמרי, בעוד שקורות הקהילה בעיירה יתוארו בהרחבה. מי שמע בכלל על יער האלונים של בוקסבורו? כמה אנשים ביקרו בו? אני מתגורר בקרבת מקום כבר זמן רב, וכמעט שלא שמעתי על היער האצילי הזה – ככל הנראה היער היפה ביותר בניו-אינגלנד – והוא מצוי רק במרחק 13 קילומטרים מערבה מביתי".

[מתוך "פירות בר"] "כמה מעט אנו מתעקשים על הנופים הכבירים והיפים באמת. יכולים להימצא הנופים היפים ביותר בעולם במרחק של תריסר קילומטרים מאתנו ולא נדע עליהם דבר, מפני שתושבי המקומות הללו לא מעריכים ולא קולטים את הנופים, ולכן לא הודיעו עליהם לזולתם. אבל אם גרגיר זהב היה נמצא שם, או פנינה בתוך צדפה במים מתוקים, כל המדינה היתה מהדהדת מהחדשות האלה.

איני חושב שיש עיירה אחת בארץ הזאת שמבינה במה טמון עושרה האמיתי".

–

3.1.1853. ״יורד שלג אחר הצהריים, השלג בא לגור על הקרח שעדיין דָבֵק בענפים. ככל שהעצים משתנים לגמרי לעצי קרח, לרוחות של עצים, הם יפים יותר. במקום רקמת כפור קטנה על חלון קיבלת יער שלם שענפיו כסופים.

שום דבר כהה אינו פוגש את המבט למעט בוהק כסוף, ממש כאילו כל העץ – גזע, עבים וענפים – הפכו לכסף ממורק. קראת בהתפעלות ליד כל גדר חיה. פה ושם פיסות של עץ תרזה נפלו לכל עבר כנוצות יעֵן יפהפיות, קורנות כולן מתוך מרכז אחד. הכול הפך לפתע בדולח. העולם ארמון של בדולח. העצים, נוקשים ותלויים וארוזים בקרח, נראו כאילו פוסלו בשַיש, במיוחד ירוקי-העד״.

–

2.1.1853. ״צליל הפעמונים ערֵב במיוחד הבוקר. אני שומע אותו, כך נדמה לי, יותר מאשר אי-פעם. יש יותר דתיות בצלילים הללו מאשר במקום שאליו הם מזמינים בני אדם לבוא. בני אדם נענים לקריאת הפעמונים וניגשים לכנסייה המחוממת, אבל היום האל מגלה את עצמו להולך בשיח מכוסה כפור, לא פחות משהתגלה אי-אז בשיח הסנה שבער מול משה״.

היא מתבוננת בפריחת השזיף בלילה. תנוחת גופה מספרת על עצירה בדרך, לאורך האלכסון של המעקה הנמוך. זה רגע חולף.

מפגש עולמות: עולם העץ בתוך הלילה, עולם האישה באור. מעקה נמוך (שהוא עץ שאדם עיצב ולכן סף הולם מאין כמוהו לתמונה הזאת) מסמן את התחומים. הנערה מושיטה פנס אל הפרחים, חוצה את הגבול.

אור הפנס הזה אינו יכול להסביר את תאורת התמונה. הושטת הפנס עובדת יותר כמחווה סמלית מאשר כהסבר של התאורה. הפרחים, הגזע והנערה מוארים באור חזק, שאינו מגיע מפנס כה קטן. התמונה מעניקה לפנס הקטן עוצמה שאין לו, מגדילה את אורו, הופכת אותו למשהו פלאי, למאיר באור יקרות. אולי זורח שם ירח.

הפנס גם נראה כמו כלי קיבול. כאילו הנערה מחכה לפרח שינשור פנימה. והעץ מבחין בזה ופונה אל הכלי המאיר.

הקימונו שלה מעוטר בראשי ציפורים בדגם מעוגל ובדגמי פרחים ליד הבטן. ציפורים ופרחים על הבגד מול פרחים על העץ: מצד אחד שיחת הפרחים בין בגד ועץ, ומצד שני הציפורים כמו ירדו מן העץ לשיר בשקט על בִּגדה. כך אומרת תמונה דוממת רגע של שיחה בין נערה ועץ.

יש מרווח לילי שחור וטעון בינה ובין גזע העץ. הגזע כמו נסוג הצדה, מיתמם, ואינו מסגיר את היותו מה שהצמיח את היפעה הפורחת. הגזע המחוספס, הקמור הזה, המגיח, דומה אף הוא לנערה הזאת. הכתמים שעליו הם הד לכתמי הדגם שעל הקימונו, וקימורו עונה לקימורי הבד. הגזע נראה כמעט מבויש, מגושם, נסוג, כאילו לא שייך ליופי הזה. והנערה מוקסמת מהפרחים, לא מהגזע.

הגזע פונה לקראתה אך היא לא נענית לו. הוא, כמו מחזר מגושם מעבר לסף דלת, מושיט זר פרחים בלילה אל אהובתו. והיא מבחינה בהם, לא בו.

___

(ועכשיו חשבו על 385 עצים כמו זה, וקראו על התוכנית המעניינת לכרות אותם מתוך מחשבה "ירוקה", לטובת שביל אופניים בתל אביב. היום (25.8.22) הוא היום האחרון להצטרף להתנגדות לזה.

בתוך עיגול מופיע עץ שזיף. קטע ממנו. ענף עבה, ענפים, פרחים.

עבורנו המילה "שזיף" קשורה אך ורק לפירות קטופים. אנשים קונים שזיפים בלי לחשוב על פרחים, בלי לחשוב על עץ. כל מה שאנו אוכלים הוא כך. האין זה פוגם בטעם?

הענף העבה מצייר מעין קשת וחותך את העיגול במה שנראה כמקטע של עיגול אחר, סמוי ברובו. הוא נכנס אל העיגול מתוך התחום חסר-הצורה שמחוצה לו, ויוצא מן העיגול בחזרה אל התחום הזה, למעלה. העץ הוא מין גשר-עץ בין תחומי חוסר-הצורה. ובדרך, במקטע הקצר של הפיכתו לנראה-לעין, הוא שולח בסערה ענפים ופרחים. תנועתם מדהימה אותי. הם מגששים אל החלל הנפתח בתוך העיגול, מסתערים כמו ברקים, מלאים חיים. רגע לפני שיחזור העץ אל קיום חסר-צורה, הם מלאים נוכחות, מרהיבים.

הצורות המעוגלות הקטנות של עלי הכותרת מדברות אף הן בשפת העיגול הגדול. כל עלה כותרת כמו נברא בצלם הצורה הגדולה שבתוכה הוא מתקיים. זוכר אותה. הצורה זוכרת את חוסר-הצורה, מכילה אותו.

(הערה שאפשר לדלג עליה: לדעתי מוטב לא לדבר במונחים של "ריקוּת" או "אַין", אלו מילים מטעות ומבלבלות. במקום "ריקוּת" מוטב "חוסר-צורה". החיים לא מגיחים מתוך ולא נעלמים אל "אין" או "ריקות" אלא מתוך ישות; היא לגמרי קיימת, אלא שאין לה צורה).

רוב העץ מצוי מחוץ ל"חור ההצצה" הזה. נראה שהענפים העיקריים באים מבּד אחר, בלתי נראה. הסתרה זו של רוב העץ הופכת גם את העץ הנראה לישות מסתורית. בצורת העץ הנראה מפעפע חוסר-הצורה שמעבר לעיגול. גם אותו אנו רואים על הנייר הזה אם כי נוטים להתעלם ממנו. לא כדאי. הוא חלק חשוב מהתמונה.

חזרתו המהירה של העץ אל מה שמעבר לעיגול משלבת בין הנוכחות המסיבית של העץ ובין תחושת חלוף כמו עם הקיקיון של יונה (ד, י), "שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד". התבוננתי בלא מעט ציורי עצים, אבל לא זכור לי שראיתי עץ כל כך חטוף, קצר-מועד, מבליח, חלומי, כמו זה. הופ ג'ארן, בספרה Lab Girl, כותבת שזרע של עץ שזיף יכול להמתין בקלות באדמה במשך מאה שנה עד שהוא מחליט להוציא שורש. בציור של בוקוסאי (הוא שצייר את דיוקנו הידוע של מורו, איקיו) תחושת הזמן הפוכה – העץ אינו מופת של מֶשֶך והמְתנה אלא של חלופיות, מין עץ-טל; כאילו מאות שנים חלפו מבעד חור ההצצה הזה כהרף עין, הותירו לנו ברקי-ענפים, פרחים.

"אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ". מוזר – בדיוק כך אני חש כלפי העץ הזה. הגם שהוא רק ציור.

*

איקיו (בתרגום יעקב רז): "ציור הדיו הזה – של רוח נושבת דרך האורנים – מי שומע אותו?".

30.12.1851. [לאחר כריתת עץ בעיירתו, קונקורד, מסצ'וסטס]. החלל שהעץ תפס באוויר הגבוה יהיה ריק למשך מאתיים השנים הבאות. עכשיו הפך העץ לחומר גלם. הוא הותיר את האוויר שומם. כשהשָׁלָךְ ישוב ויפקוד באביב את גדת הנהר לשווא יחוג ויחפש את מקום מנוחתו הקבוע. העַקָּב אדום-הזנב יתאבל על חסרונם של אורנים גבוהים דיים להגן על גוזליו. צמח שהשלמתו ארכה מאתיים שנה ושהעפיל לאט ובהדרגה אל השמַים חדל מלהתקיים באחר-צהריים אחד. מדוע אין הכפר משמיע קול פעמונים? איני שומע כל קול פעמון, איני רואה שום תהלוכת אבל ברחובות.

הסנאי ניתר לעץ אחר. הנץ חג והרחיק והתמקם במקום אחר. אבל חוטב העצים מכין את גרזנו להכות גם בשורשי העץ הזה.

~~~

22.1.1856."נכחתי בכריתה וגם בלוויה-כביכול של אזרח קשיש זה של העיר. איני נוהג ללכת ללוויות […]. הייתי המתאבל העיקרי, אם לא היחיד, בלוויה הזאת. מדדתי את שיעורו, אמרתי כמה מילות הספד ליד קברו. אך רק חוטבי העצים וכמה עוברי אורח היו שם כדי לשמוע. יתר בני העיר לא נכחו. זקני העדה, נבחרי הציבור, אנשי הדת – לא באו. ועם זאת, איני יכול לחשוב על טקס אשכבה ראוי יותר. תולדות חייו משתרעות על פני יותר ממחצית תולדות העיירה הזאת. היות שקרוביו לא יכלו לבוא בקלות, באתי אני. אני חושב שכריתתו מסמנת סוף עידן בקורות העיירה […]. כמה מקונקורד הישנה נכרת ביחד עם העץ! איש לא יציין את כריתתו ברשומות העיירה. אם כך, אעשה זאת אני, היות שהוא תרם לעיירה יותר מהרבה תושבים בני אנוש.

במקום להקים לו מצבה אנו נוקטים בכל האמצעים למחוק את גדמו, שהוא המצבה היחידה לעץ. ניתק עוד קשר לעבר. לא עוד ינוחו מבטינו על גזעו האפור הכבד, הדומה לעמוד קורינתי לצד הדרך. לא עוד נלך בצל כיפתו הגבוהה, הפרושׂה. האין זה חילול הקודש לכרות את העץ שבמשך זמן כה ארוך השקיף בטוּבו על קונקורד?