קטגוריה: מקומות

“ביטוי של האהבה שאינה תלויה בדבר, שהצמחים רוחשים לבני האדם.״

Robin Wall Kimmerer, The Serviceberry, 2024, p. 7.

חן

״בדי העצים ספורים ומרוחקים זה מזה כמו על מנת למסגר חדרים ענקיים ומוצלים ומוארים בעדינות; חדרי דממה או חדרים לשיר ציפור״.

(Edward Thomas, The South Country, 1909, p. 273)

שירה, ביחס לדיבור הרגיל, היא כמו גן ביחס למרחב העירוני הרגיל. כמו בכניסה לשיר, עם הכניסה לגן הכול נהיה חשוב יותר, מובחן יותר, צפוף יותר (בקטע טוב). ומשתרר, כמו בהימצאות בתוך שיר, קצת שקט. הדברים גם מתחילים "לדבר" זה עם זה, להתגלות כקשורים (ומכוח הצפיפות הנ"ל אפשר להבחין בכך יותר בקלות).
נקלעתי לאחרונה לגן היפני אשר ברחוב יחזקאל בחולון. יש בו שיח גזום בצורת ציפור, האומר זאת ממש: הציפור והצומח נהיים אחד בשיח הגזום (כלומר, השיח הזה הוא מטפורה של שיח ציפורי). אותו עיקרון של התקרבות הדברים זה לזה חל על עוד דברים – בבואת העצים נמצאת במים; פרחי אגס משוחחים עם פרחי שזיף, ואפילו ערמת חצץ גדולה ה"מאוחסנת" על אי תנועה מול הגן קוראת על ערמות חצץ בדאיטוֹקוּג'י, בקיוטו. שיר השַחרור הנפתח מעל הכול הוא הד לשיר עתידי שיכתוב כאן מישהו, אולי את, אולי אתה.

גן, כמו שיר, הוא הפתעה. אפילו אם יודעים שהוא שָם. פתאום מתוך מלל היומיום מופיע משהו שעשוי מאותו חומר מילולי אבל אחרת לגמרי. בנגיעה זעירה במילים מתארגנת התודעה לגמרי אחרת, מתחילה לשאול שאלות חדשות, ורגשות חדשים נולדים, כמו למשל בשיר בן שתי המילים של יעקב ביטון שלשונו "אֲנִי הַחוֹלִים". גן הוא פועל עליך כמכונת כביסה: אתה נכנס, מסתובב קצת ויוצא נקי יותר. גן ושיר כמעט לא מוסיפים לנו מידע או תוכן; הם לוקחים מאיתנו רעש. "וּפִתְאֹם מָלְאוּ רַעַם שְׁחָקִים / וְקָם שָׁאוֹן וְנָתַן קוֹל דְּמָמָה" (טדרוס אבולעפיה, סביבות שנת 1300): השמים מתמלאים ברעם וקול הרעם נותן, למרבה הפלא, "קול דממה". זו מתנתו. זה גם עיקר קולו של שיר. מדברים הרבה, ובצדק, על המוזיקה של השירה, אבל המוזיקה העיקרית של שיר אינה הטטם-טטם שלו, כי אם הדממה שבאה אחרי שהמוזיקה מסתיימת, כמו שהמוזיקה של הגן היא הנוכחות שנשארת איתך אחרי שאתה יוצא ממנו.
הגן עושה משהו לא רק למרחב, אלא לזמן. כמו מוזיקה וכמו שירה. הוא מאט את הכול. רנה שני כתבה: "לָשֶׁבֶת בַּגַּן הַגָּדוֹל וְלִהְיוֹת זְמַן". השיר שלה, המצורף כאן למטה (מתוך הספר "שלום לאדוני המלך", שיצא בהוצאת עם עובד בשנת לידתי), אומר את עיקרי הדברים על גן.
ובעיקר אפשר לחוש, בשיר ובגן, בכוונה אנושית טובה, בכוונה ליצור דבר מתוקן בעולם, מחומרי העולם. וכמו בשיר, רק המבקר והקורא יכולים לממש את הכוונה הזו בעזרת כוונתם-הם. הגן, כמו שיר, פרוש לפניך. איך תיכנס וכמה תשהה ומה תראה ואיך תצא – רק בך תלוי הדבר.
מעניין שהתרבות העברית, שהוציאה מתוכה את סיפור הגן הכי משפיע ומוכּר – סיפור גן עדן – לא הצמיחה מתוכה תרבות גנים וסגנון גנים ייחודי. יש גן איטלקי, ויפני, וצרפתי, ואנגלי, ומוסלמי-ספרדי, וסיני (כמובן שאלו רק שמות משפחה כלליים מאוד), אבל אין גן עברי או גן יהודי. מובן שיש יוזמות של יחידים, אבל אין זו תופעה כלל-תרבותית. לכן אפשר לחשוב על "גן יפני בחולון" אבל לא על "גן ישראלי בקיוטו". אולי היה די ליהודים בסיפור גן עדן ובמדרשים הרבים עליו, ואולי חששו להגשים במרחב את הגן שבסיפור, כי בתוכו, כידוע, אמור להתהלך הבורא.

תבורך עיריית חולון והעושים במלאכה. אך אין לעשות אידיאליזציה. שלטים מכריזים שהמים בגן מלאים כימיקלים, ושלטים אחרים מתריעים מפני "סכנת טביעה" – במים שעומקם 40 סנטימטר בלבד… אפשר לנכש כמה שלטים ואולי לשקול מחדש את הכימיקלים. אבל הפרחים והציפורים חשות שם בנוח, כך נדמה, וגם עבורי, במפה הלא מלהיבה של המרחב הישראלי, נוספה פינה שאפשר לשבת בה.

פסיעה אחת לתוך שטח אחוזת הטירה ושקט משתרר, ובתוכו כבר נוצצים ציוצים של ציפורי שיר בקור בוקר נובמבר. עצי צינית, שביערות הם לרוב שיחים המלווים אלונים, צומחים כאן כעצים לכל דבר, מגביהים לראווה את פאר עליהם המשוננים ופירותיהם האדומים, כגמדים שהתענקו.

בית צ׳רלטון, גרניץ׳, לונדון. שני עצי ערמון-סוסים עירומים, גבוהים מאוד, בחצר האחורית. סנאי מופיע על אחד מהם ומתקרב אלי להביט. אני אומר לו כל מיני דברים. והוא מקשיב. אחר כך הוא מתחיל לרדוף סנאי אחר סביב הגזע, כשני פרפרים במעוף זוגי. קול ציפורניהם סובב את הקליפה הלחה, ותוך כדי כך עולה ויורד על עץ הערמון. וכבר לא ברור מי רודף ומי נרדף. הם מקשטים את גזע העץ בתנועתם המהירה, העולה ויורדת, נכרכים כנחש פרוותי בליטוף של זנבותיהם הרכים, עד שהקשר בין הרודפים ניתק והם נפרדים ונעלמים בין ענפי עצי הענק.

באתי הנה כי שמעתי שנמצא כאן עץ התות הכי עתיק בבריטניה. כבן 400 שנה. עץ שצומח כזמן שצומחים מחזותיו של שייקספיר. האחוזה נמצאת בראש גבעה. עליתי משכונת הנהר ברגל. הקדמתי לבוא. הגן עוד סגור. מבעד לסורגי השער אני מביט בשקט ששוכן בתוכו, שקט שהבשיל כפרי של לילה, מביט בכמיהה כמי שבא ממחוזות המלחמה ושב אל ביתו אך גילה כי המפתח אבד לו.

ומתברר כי העץ העתיק אינו שוכן בתוך הגן אלא בחוץ. מרחוק אני מבחין בירוק הבהיר של עליו ובענפיו השחורים. הוא מוקף גדר נמוכה. מנעול צהוב גדול תלוי על פשפש שרק לגננים נועד. האם יש כאן גנן זקן שכבר עשרות שנים דואג רק לעץ הזה, כמשרת רב-טקט בסרטים בריטיים? האם הייתי מוכן לקבל את המשרה הזאת? כל בוקר להגיע, לברך את העץ האחד הזה, כל בוקר לשבת לצידו, לדאוג למחסורו, לכתוב את קורותיו?  

העץ העתיק התפצל לארבעה גזעים. עלים רבים, ירוקים, בהירים, חלודים ברובם בכתמי שלכת מבצבצים מענפיו המסוקסים. שכבות עבות של טחב מכמה מינים, פטריות טריות מבצבצות ממנו. שבור, אכול, שחור, חי. עקום, מפוצל, למוד סבל, חי. מדוע אף ציפור לא נחתה עליו בהיותי כאן? מרבד עבה ולח של עלי שלכת של עצי דולב סמוכים ושל עליו-שלו מרפד את תחומו.

הוא היה עץ אחד והפך לארבעה, פונה לארבע רוחות השמים, כארבעה אלים-אחים קשישים או כחיות הקודש בחזון יחזקאל.

כמה זקן אתה, מובס למראה. אך כמה בהירים עליך, כמחשבות ישיש על נעוריו. והמחשבות עודן זוכרות את הירוק, לא: המחשבות עודן ירוקות, גם אם אחזה בהן שלכת. אני מרים מחשבה אחת כזאת ומניח בין דפי הפנקס. הוא עושה כמיטב יכולתו. וקיים כמיטב יכולתו. האדמה שממנה צמח קרובה מאוד גם אל רום צמרתו, אך הוא עודו שר צרוד בעלי נעוריו.

קָפֶה בַּטִּירָה

צִנְצָנוֹת רִבָּה כֵּהָה

"מֵהָעֵץ שֶׁלָּנוּ"

שולחנות עם כיבוד באדיבות היזם. בלונים שחורים וצהובים מרקדים בתזזית. שכנים שילדותם עברה כאן בטרם לידתי לצד כל מיני חדשים ולא מוכרים. לדחפור יש צוואר ג'ירף ומלתעות של טי-רֶקְס, צבת ענקית של פלדה. הוא לא "הורס" את הבניין כמו שהוא נוגס בו, צובט אותו. לעתים הכרסום "עדין" – נשיכה בתקרה, או במרזב שנעקר כמו שן. לפעמים הוא נעשה נמרץ יותר, נוגח בעמוד תמך, ואז דירה קורסת לתוך עצמה בענן אבק.

הבניין בן 70 בלבד. הוא משנה את צורתו מרגע לרגע לשלושה מצבי צבירה: פסולת בניין, אבק, זיכרון.

מתוך רצפות ותקרות פורץ מילוי החול שהיה ספון שם שבעים שנה בחושך. החול רואה פתאום אור יום. מעירים אותו מתרדמה וזה גם רגעו האחרון. בבת אחת מתפזר ואיננו.

אני נזכר ששכחתי סולם בדירה.

שני בלונים משתחררים ועולים לגובה.

המרפסת שבּה ישבתי שעות – היו שנים שהיא הייתה מין חדר עבודה, שכלל שרפרף ומחברת – עוד לא ננגסה. הדחפור מתקדם משמאל לימין. בעוד כמה דקות היא תיעלם, אך כבר לא אהיה שם כדי לראות את זה. כרגע אני עוד יכול להשלות את עצמי שאני יכול למחוא כף, לעצור את הדחפור, לתת לאבק לשקוע, לפלס דרך בין עיי החורבות – מרזבים עקומים שלעולם לא יעבור בהם גשם, כלוב של חתול, דוּד שמש, מזרן זוגי, מעקה – לעלות במדרגות בחושך (כבר אין חשמל), לפתוח את הדלת, אם עוד יש שם דלת, להיכנס לדירה שבה גרתי 21 שנה, להתיישב (על הרצפה או בראש הסולם, כבר אין כיסאות), ולהמשיך כרגיל.

קרוב כל כך להרס, מבחוץ, הדירה נראית כמעט שלמה. מצד זה של האַיִן, ממש כמה דקות לפני הסוף, היא נראית, פחות או יותר, מקום שאפשר עוד לגור בו. כאילו אפשר לסגור את החלונות ולחכות שיעבור הרעש.

פועל עומד, מחזיק צינור ומתיז זרם מים על ההריסות, כמו גנן שזה עתה נטע עץ והוא משקה את הגומה.

*

(לואי מרשל פינת סמאטס, תל אביב, 16.7.2023)

כל פסיעה משמיעה קול פצפוץ. אפשר כמעט להאמין שצעדיך הם שיוצרים את הסדקים הרבים שפעורים כאן בכל אשר תביט. כאילו נעל כבדה משלך פסעה כאן ופערה את הבולענים העצומים, הפעורים, המלאים במים. המים המלוחים מצאו את הבולען ועתה הם חותרים באדמת החוף, מרחק קצר מזרחה, חוזרים אל הים. בכל מקום שברים, סדקים, סריסיו הזוטרים של המלך הגדול שאנו מכנים בשם השבר הסורי-אפריקני.

כאן אי אפשר להאמין שאדמה היא משהו דומם ושהזמן הֶרְגֵּלִי. לנוכח הים ספסל ארוך וזוג כפכפים מונח לידו, כאילו מישהו נטש בבת אחת ונמלט יחף. צמיג של משאית שמלח עולה בו כמו פטריה על גזע עץ מרקיב. מיטה שכבר כולה נציב מלח. האדמה והיסודות גירשו את האדם מכאן. כמה מהיר המעבר מקַיִט לשממה.

אצל ג"ע, מארחי בארץ המלח, אני פותח באקראי את ה"מחשבות" של פסקל המונח על שולחנו (תרגום רמה איילון, הוצאת מאגנס 2016). אני קורא את דבריו: האדם הוא "אמצע בין הכול ללא-כלום" (עמ' 36). כמה זה מוחש כאן. מצד אחד המאסות האדירות של שולי הרי יהודה, קצה השמלה הבהירה של הנסיכה הגרומה ששמה ירושלים. השמלה נחתכה באבחת סכין, ומתחיל מישור קצר אל ים המלח. הים, היום, ממשיך מזרחה באובך מעורפל. את החוף הירדני אין רואים. אנו עומדים באמצע, אוזן אחת שומעת את קול ההרים הכבדים, אוזן שנייה מוטה לרחש הגלים והערפל.

המלח רוקם מגוון מדהים של מרקמים וצורות. מצבורי כדורי ברד של מלח; משטחים של תחרה מלחית קשה; זקיפי נתרן, גבישים יהלומיים.

על אחד מהם אני מוצא צרעה. מתה, מומלחת קלות. המקום הוא בית קברות לחרקים. חיפושיות שונות, פרפר… למחוש הפרפר דבוקה כדורית של מלח, ככדור ברזל שהוצמד לרגלו של אסיר. האם ניסה לִמְצוֹת אותה, חשב שזהו פרח? לשונו שלוחה, קפיץ שלעולם לא יתכווץ בחזרה. אני מניח אותו בפלג החוזר אל הים, וכדור המלח מייצב אותו מתחת למים כמשקולת-עוגן, לא מניח לו להיסחף מיד. לרגע הוא כמו עף מתחת למים הכהים, לרגע נדמה שכנפיו נפרשות ועוד מעט יבקיע את פני המים ויעוף החוצה להרים. אך לא – הוא מצורף אל הלא-כלום שבקצה המזרחי, נסחף לים, טבוע והלוּם מלח, תושב חדש בארץ הערפל.

אחר כך אני שב לעיין בפסקל (עמ' 39): "אנו משייטים בתוך תווך רחב-ידיים, חסרי ביטחון ותלושים תמידית, נהדפים מקצה אחד למשנהו"; "שום דבר לא עוצר למעננו". פרפר מסכן, הלא תדע זאת? הרי גם עליך נאמרו הדברים.

אנו נוסעים צפונה ומגיעים לקומראן. מה שנכון לפרפר ולחיפושית היה נכון לאנשים שחיו שם וטמנו שם כאלף מגילות קלף החל מלפני כ-2,200 שנה. רחל אליאור סבורה כי אלו הכוהנים המנושלים לבית צדוק, נושאי מורשת הדת המקראית, שבשל הכיבוש הסלווקי של ארץ ישראל (בתקופה שלאחר מותו של אלכסנדר מוקדון), ומאוחר יותר – המהפכה ("רפורמה", אולי אפשר לקרוא לזה ברוח הימים האלה) החשמונאית נאלצו לוותר על מעוזם העתיק – המקדש בירושלים – ולהמשיך לכתוב ולהעתיק מגילות ספר. שושלתם היתה בת אלף שנה על פי אמונתם, ובתוך פרק זמן קצר למדי עלה עליה הכורת.

כשהאדמה רעדה תחת רגליהם הם ניסו לנקוט מהלכים פוליטיים אך גם המשיכו לכתוב, הטמינו מילים בכדים לטובת קוראים עתידיים. הם ודאי לא יכלו להאמין מה יעלה בגורל כתביהם, מתי יקרה הדבר ומי יהיו הקוראים. המגילות התגלו במקרה לפני 75 שנה. הפרשה סבוכה מכדי לתארה כאן, והקוראים מופנים להרצאותיה של פרופ' אליאור כאן וכאן ולספרה.

מקווי הטבילה העמוקים חרבים עתה. גם לכוהנים הללו יפים היו דבריו של פסקל – עדיין באותו עמוד שאני אוחז בו – "בל נחפש אם כן ביטחון או יציבות. תבונתנו נוחלת אכזבה מתמדת מהפכפכותן של ה[ת]ופעות". אין זה אומר, כמובן, שכדאי לוותר ולהשלים עם תופעות הפכפכות. אדרבא. אבל פסקל מציע לזכור: "אנחנו בוערים בתשוקה למצוא קרקע מוצקה ובסיס סופי וקבוע […]; אלא שכל יסודותינו סדוקים, והאדמה נפערת תחתינו עד תהום". לפחות מי שיודע זאת מוּעד פחות למצב של הלם כשהסדקים נִבְעִים מתחת לרגליו ורצפת המלח משמיעה קול חריקה.

נתקלתי היום בספר הזה, שעניינו חנויות ספרים מרשימות בעולם, בחנות של מוזיאון תל אביב. לא רכשתי אותו מפאת מחירו (ארבע ב-1,000), אבל עיינתי בו ביסודיות בחנות. אין הרבה מקרים בהם שם עצם מסוים ("חנות ספרים", במקרה זה) משנה לגמרי את משמעותו, מתרחב, נפתח לאזורי חלום, אחרי קריאה בספר. כאילו היה מתברר שהמילה "פטיש" כוללת גם כלי בעל כנפיים.

והרי זה הדבר הכי חשוב בספרים, ולכן גם בחנויות המוכרות אותם: היכולת של התרחבות המחשבה, הדמיון, הרגש, ההשקפה, הידיעה, ההומור, וכדומה. במילים אחרות, הספר הזה עושה ביחס למושג "חנות ספרים" מה שספרים טובים עושים ביחס לעולם, והוא מראה שיש חנויות ספרים שנראות בעצמן כמו קריאת ספרות. כמו שיש טיולי טעימות יין, אפשר לחשוב על טיולים הממוקדים אך ורק בחנויות ספרים. איזה טריפ זה יכול להיות! שנה שלמה שבּה כל יום נמצאים רק בחנויות ספרים מן הסוג הזה, עוברים מחנות לחנות, סביב העולם. וכדי לאפשר את המשך המסע בלי כובד מטען, מותר יהיה לקנות רק ספר אחד בכל חנות. לא יותר! (אני מתלוצץ, כמובן).

לא כל החנויות בספר מרהיבות ומסעירות באותה מידה, אבל כל החנויות המתוארות בספר "כתוּבות" (מעוצבות ומאורגנות) כל אחת באופן ייחודי ואני מניח שגם בבחירת הספרים. יש ספרים שאי אפשר להכניס לחנות שנראית ככה:

Livraria Lello

ליוורריה לֶלוֹ. זאת אחת החנויות המרשימות בספר. היא נמצאת בפורטו, פורטוגל. היא נוסדה ב-1906. בשביל חנות כזאת הייתי לומד פורטוגלית. היא כמעט מפוארת מדי, מעין כנסיית אר-נובו: איך אפשר להיכנס ופשוט לבחור ולקנות שם ספר? אני מניח שזה מצריך אימון מסוים. ואיך אפשר להשוות את החנות הזאת לחנות-רשת רגילה בישראל, או לאתר אינטרנט שמוכר ספרים? כמה טעם אנו מאבדים בהזמנה המהירה של ספר באינטרנט, כמו בהזמנה של מזון עם שליח על טוסטוס. רק לדמיין את זה: להתלבש במיוחד ליציאה לחנות הספרים; להגיע; להסתובב כמה שעות, לקרוא קצת, להירדם, להתעורר, לחפש את הספר המבוקש, למצוא כמה ספרים אחרים על הדרך… בחנות כזאת הספר הוא משהו כמו עץ נדיר שאתה נוסע הרחק כדי לטפס עליו.

אפשר להבין הרבה על מצב הספרות בישראל לא רק מעיון בספרים עצמם, אלא מעיון בחנויות שמכילות אותן. אפשר לומר שפני החנות כפני הספר ה"טיפוסי" שהיא מוכרת. חנות ספרים היא כמו הכריכה של כל כריכות הספרים שבתוכה. לקנות ספר טוב בחנות ספרים גרועה זה כמו לאכול ארוחת גורמה במרתף של מתנ"ס. אין פלא שאיש לא עושה זאת. ביחס לארוחה, כוונתי.

===

ואני מנצל את הרשימה על חנויות הספרים כדי להזמין לשלושה אירועים עתידיים:

ב-22.5 בשעה 20:00 ב"תמול שלשום" בירושלים, אשוחח על משה אבן-עזרא, בהקשר של "אחות שמש" ובכלל.

ב-10.6 ב-12:00 ב"קרון הספרים" בקרית טבעון, אשוחח עם חוקרת החרקים ד"ר נטע דורצ'ין על "עולם קטן".

ב-30.6 בשעה 19:00 בחנות "תרשישה" בירושלים, שיחה על "עולם קטן".

ציפור קטנה בתוך שיח מאחורי רקפות לבנות ורקפות ורודות, גזורה כצל לעיני, לגמרי שותקת. שמש של אדר אל"ף משקיף על פני עלים רבים. "אתה רחוק וזהרוריךָ על האדמה", כתב לפני כ-3,400 שנה משורר מצרי על השמש ("תהילת אח-נ-אתן לשמש", תרגום יהושע גרינץ, מוסד ביאליק 1975). נוצה זעירה באור על עלה לוטם שעיר. עלי אזוב כמתנות שנפתחות שוב ושוב. ימי סוף חורף העוטים מסֵכת אביב דקה, עשוית נייר.

דבורה נוחתת על הלוטם. עוד אין פרחים. אבל הם שם, בוודאות. אני יכול להצביע על המקומות שבו יופיעו בקרוב, כמגיד עתידות.

אני יושב על שביל, קרוב אל הצמחים הנמוכים. שמש נוגע בנו מימין, מעביר על כולנו את מכחולו. צל ראש מוטל על עלים יבשים, נמלה מטיילת בתוכו. "כל חיית הבר תרקדנה על רגליהן / כל מעופף ומנתר חי – / כי אתה זרחת עליהם" (שם).

דבורים רבות רוחשות ומפשפשות בפרחי הקידה השׂעירה. המון דבורים, המון פרחים. ענבר גוף הדבורים מול צהוב הפרחים; עוקצי הדבורים מול קוצי השיח; כנפי הדבורים מול עליו. השיח נראה כמעט כציור מופשט של נחיל דבורים. כל פרח בנוי כאילו עוצב עבור דבורה: מדף מאוזן ומעין כותל קטן: כיסאות דבורים. אילו לא היו להן כנפיים היו ודאי מתיישבות לרגע.

חומט חומק אל חגווי הסלע ואינו. צריף. מכל חלון רואים עצים. ריח קוֹרָנִית.

עורב, זרד ארוך ממנו במקורו, עף אל ברושים. לוטם שעיר ראשון פורח. פונה אל שמש עטוית ענן.

פס כהה נמרח לרוחב עננים, נעצר, הופך בבת אחת לצוּפית על הרדוף.

רוסיה פלשה לאוקראינה. ראשי רקפות טלולים, ערופים, על השביל.

נרקיסים מרופטים, עודם עומדים אך פרחיהם – נפלו פניהם, כבתים לפני פינוי-בינוי שעוד לא נהרסו אך כבר קרועי וילונות ואהילים.

ימים קרים של הפוגה בגשם. חינניות שבצבצו סגורות לפני שבוע עתה פתוחות ולבנות, כמו מדברות בלשון אביב בטרם עת. על אחת מהן כנפיים ארוכות. אני טועה לחשוב שזאת מלכת נמלים, ואת פלומתה אני מדמה בטעות לפטרייה קטלנית. אך לא. טעות גמורה. המומחית אומרת לי שזוהי דבורה, אנדרנה. היא חיה כנראה, אך קר לה עוד מכדי לעוף. עלי כותרת אחדים כפופים לכיוונה כמו בדאגה, צחורים עם נגיעת סגול.

מסלע אפור מביטה בי משפחת שפני סלע. אני מחליט לזוז והשפן הגדול – מעט פנים והמון גוף – מצקצק בקול הדומה למדי לזה של עטלפי פירות – וכולם מתארגנים מחדש על עצמם ונעלמים בבת אחת, כמו הפקידים בפתיחת הסרט ״ברזיל״. כמו מאליו עולה הפסוק ״סְלָעִים מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים״. רק עכשיו אני רואה את המובן מאליו, והוא שלא הסלעים הם המחסה לשפנים, כי הרי הסלע כחומר מוצק הוא חשוף, אלא החללים הקטנים שבתוך הסלעים, שבתוכם הם יושבים לבטח, מישירים מבט אל היצור המשונה.

סוֹף הַשָּׁנָה

חִפּוּשִׁית שְׁחֹרָה גְּדוֹלָה

חוֹצָה אֶת צִלִּי

חלום מהלילה עולה. אני מדריך קבוצת ילדים במין קייטנה. אנו מתקינים מין חכה עם חוט צמר, וכביכול הולכים לאן שהחוט מושך, על פי תנודות קלות של הרוח בחוט. נכנסים לחדר מדרגות. אני מסביר על שעון החשמל. אחר כך יוצאים החוצה, יושבים על מדרכה. אני מבחין בכבלי חשמל רבים מעל הראש ומעיר על הקשר בין השעון והכבלים.

שנה חדשה. הנמלים כבר בחוץ. העצים נראים דומים למראיתם לפני שנה. זו אשליה, כמובן. הרוח המניעה אותם לצדדים מזכירה לנו שמשהו קורה שם, כל הזמן, גם בציר האנכי. הרוח דוברת את חיי העצים, כמו מתורגמן של אילם הקורא את מחשבותיו ומתרגם אותם ללשון נשמעת.

אני ממשיך ללכת על צלע ההר. מעולם לא ראיתי כאן אנשים. והנה קולות. אישה ושני גברים מחפשים את השביל לבור המים. אני יודע היכן השביל, לא היכן הבור. לפני פרדה האישה מביטה בי במבט מוזר ושואלת לשמי. אני עונה. ״היינו יחד בצבא, בירושלים״, היא אומרת. עברו שלושים שנה. שלושים שנה. הזיכרון מגשש למצוא אחיזה ונתקל בסלע חשוף. הם ממשיכים בדרכם אל הבור.

האדמה מוציאה פרחים, רובם לבנים ונמוכים. נרקיסים צהובי עין, חינניות, כרכומים, וגם דודא סגול אחד. אנו אומרים ״הר״ ושוכחים שהר הוא גם פקעות. הפרחים מבצבצים כמחשבות ראשונות של חורף, כִּכְתָב של סתיו. אין אלו מחשבות כבירות, לא ׳מבוא לפנומנולוגיה של הרוח׳ ולא ׳הקדמות לכל פילוסופיה עתידית׳, אבל עבור היצורים המעטים שיש כאן (ואני ביניהם) – הדבורה, זחל פרפר ירוק, צרעה – הם חשובים יותר.

הפרחים הקטנים האלה מציבים בפניך שתי אפשרויות: לראותם מגובה של כמעט שני מטרים, ולסכן אותם ברמיסה, או להתכופף, להשתטח, לקרב את האף אליהם ולשאוף אותם לתוכך. אולי כך היה ראוי להתקדם כאן ביום הזה, בזחילה מרחרחת. ואולי כך הומצאה כריעת התפילה הראשונה? מול פרח לבן נוצץ בחורף, בין גשם לגשם, מישהו מצא עצמו מניח מצח על האדמה?

 

 

 

 

 

יש באמת פסל כזה. בעיר הזאת, הזכורה לי קורנת בגשם קל, מתחת עננים: קמקורה. הייתי שם. הגיע כבר הזמן לחזור.

הדבר הכי מוזר כבר נשכח, אולי: שבאמצע עיר בירה עתיקה יפנית יש פסל ענקי שמתאר דמות הודית: הבודהא אמיטהבה (אמידה ביפנית, "האור הנצחי"). המרחק בין הודו ליפן, לא רק המרחק הגיאוגרפי, הוא עצום. האם אנו יכולים לחשוב על פתיחוּת כזאת אל הרחוק והשונה – פתיחות לא אל מוצרי צריכה, אלא אל השקפת עולם, שהפסל מגלם? למשל, לא רק לנסוע במכונית יפנית, אלא לנסוע בראיית עולם שבאה משם?

פסל הארד קיים מאמצע המאה ה-13. גובהו קצת יותר מ-13 מטרים. בהדפס של קוואסֶה, הוא נוגע בעץ, העץ נוגע בו. צומח, כביכול, מתוך ברכו השמאלית. מטיל עליו צל. כתפו השמאלית ממשיכה את קו הצמרות שמאחוריו, כאילו היתה חלק מן היער.

הפסל אינו אלא תזכורת. אין המדובר בפולחן אישיות (אם כי גם פולחן כזה קיים, בפועל). הפסל נועד להזכיר מצב תודעה, ומצב התודעה הזו אינו "שייך" לפסל יותר מאשר לך.

האוזן הימנית כרויה אל ענן. הכתף השמאלית יכולה להיות מקום לציפור שעפה שם לנוח. הידיים, השרויות במנח מדיטטיבי, יכולות להיות קינים לשתי הציפורים העומדות עליהן. הציפורים אינן הפרעה לפסל, כמו למשל היונים בכיכר טרפלגר בלונדון. יונה על פסל של מצביא זו הלעגה לפסל ולמה שהוא מייצג; יונה על פסל כזה היא השלמה לפסל. אולי זה מבחן לא רע לפיסול חוצות: מה עושה לו ציפור. אם הפסל אדיש לציפור (כמו למשל התומרקין בכיכר רבין) או שהפסל דוחה את הציפור (כמו האדמירל בלונדון), אולי אין צורך בפסל.

ילדה, אמא וסבתא עומדות ליד הפסל. מול "האור הנצחי" שלושה דורות אנושיים, לא נצחיים, ובכל זאת, לא רגעיים. האור מלווה את גבה הכפוף של הסבתא, ספק כפוף מחמת זִקנה, ספק בקידה. הפסל מעליהן, נוכח מאוד, אבל כמו במישור אחר. גם ראש האמא לא חוצה את קו הבימה. מבעד לשמורות עיניו המושפלות הוא רואה אותן.

בצד, ליד בקתת עץ, יושבים אישה ואיש. פניה אינם נראים, מוסתרים בקצה בימת הפסל, מה שמשתף אותה, מבלי דעת, בהוויית הפסל. האיש מטושטש למדי, גם גבו מעוגל מעט, עונה לקימוריו של הפסל, כמו לקימור הגב של הזקנה. הם באו עד כאן, אולי מרחוק, אולי כבר עמדו מול הפסל ואולי מתכוננים בצד למפגש. קוואסה הפליא לראות עד כמה האיש הזה דומה לפסל הענקי: יושב שם כמו מיניאטורה של הפסל היושב, חדגוני כמו הפסל, איש רגיל, והוא אינו שונה מהבודהא של האור הנצחי. אפוף בצילו, יושב מול ישיבתו.