קטגוריה: פרוזה

אבא אמר: תלך ותבדוק שם, אני אחכה במכונית. בעצם, לא. קח אתה את המכונית, אני אעמוד כאן בצֵל. הנה, אני יושב כאן, תשאיר לי את המים ותיסע לבדוק. לי אין כבר כוח. עברתי למושב של הנהג. לא היה טעם לכוון את המראות ואת המושב לנסיעה כל כך קצרה. נסעתי במעלה השביל. הבחנתי בו עומד מתחת לעץ המאובק ומנופף לי לשלום. היתה שם כיכר שאסור היה לפנות בה, המשכתי ישר עוד קצת במעלה השביל, חיפשתי פניה. היתה שם עוד כיכר, דומה לראשונה, ובלי לחשוב הרבה הסתובבתי כדי לחזור. בצד ימין עמד שוטר ליד ניידת לבנה. לא הבחנתי בו קודם. לא דאגתי, אבל הוא אמר לי באדישות, "עשית עבירת תנועה", והצביע על הכביש. רק אז הבחנתי בפס ההפרדה הלבן, העבה מהרגיל, ששורטט על הכביש, ובשלט האוסר על הפניה. "עשית פניית פרסה על קו הפרדה רצוף". הוא היה משועמם, המכונית הנקייה שלו עמדה שם על המדרכה, במארב גלוי. המשכתי לשבת בתוך המכונית, עצרתי לצד הכיכר, חיכיתי שהוא ייגש אלי לרשום את הדו"ח. אבל הוא המשיך לעמוד ליד מכונית המשטרה שלו, נשען עליה. חשבתי על כל מיני תירוצים קלושים, אבל העובדות היו ברורות, הקו והתמרור היו שם כמו גזר דין. השוטר עמד ועיין בפנקס שלו. כבר כמה דקות שהמחשבה על אבא שעומד מתחת לעץ האשל בחולות האלו, או יושב על האבן השטוחה הרותחת, הציקה לי, ויותר מזה הציקו לי הניסיונות להיזכר לשם מה נסעתי לכאן בכלל. זה עמד לי על קצה הלשון, הסתכלתי בשוטר כאילו ציפיתי לרמז ממנו, אבל הוא היה אדיש לגמרי למבטיי. לרגע חשבתי שהיה זה בגלל קלקול במכונית, אבל מיד חשבתי שלא, שנסעתי בקשר למים. אחרי כמה שניות האפשרויות נמוגו, נשארתי רק עם אי ידיעה מטרידה. מדי פעם הצצתי בשוטר. עבר עוד זמן עד שהבנתי שהוא משחרר אותי, שאני יכול לנסוע משם, שהוא לא רושם לי דו"ח. היה נראה שהוא רק העיר לי על העבירה. אבל משום מה ההבנה הזו הטרידה אותי ולא הקלה עלי, ואולי הטִרדה נבעה לא מן ההבנה אלא מהידיעה שבזמן שחלף הספקתי לשכוח את הדרך בחזרה אל העץ ואל אבי, שוודאי כבר נואש לגמרי, שהרי היה כבר חשוך, היתה שעת בין ערביים, והחום קצת הוקל. בהרים שממול עלו אורות ראשונים. השוטר עמד שם עדיין, עשה את ציפורניו, אורות מכונית המשטרה הבהבו לאט. לא הצלחתי להבין מדוע איני יוצא מהמכונית ושואל אותו איך לחזור אל העץ ההוא, הרי ודאי מן המארב שלו הבחין בכיוון ממנו באתי והיה יכול לכוון אותי. אבל היה לי ברור שלשאול אותו יהיה מיותר, והסתכלתי שוב בפס ההפרדה הלבן. אולי משום שעברתי את הפס הוא אינו יכול לעצור אותי, חשבתי, אבל מסיבה זו גם איני יכול לשאול אותו איך לחזור. הלילה ירד, השוטר עדיין עמד שם, אבל עכשיו הוא הביט בי. עוד כמה מכוניות עברו וחצו את הפס הלבן אבל הוא לא עשה דבר, לא סימן להן אפילו לעצור, ואני הנחתי שהוא מקל עם המכוניות המקומיות. באחת מהן, טנדר פתוח של פועלים, שהיה טעון גלונים של צבע, ישב אבא לצד הנהג. הוא ישב לצִדו, זקוף, ואחז בבקבוק בשתיקה. כיביתי את המנוע ויצאתי מן המכונית, שחסמה קצת את הכביש בכיכר, אבל לא היה לי כוח להזיז אותה משם. הלכתי משם, חציתי שדה מלא קוצים נמוכים, כמו אלו שהיינו שורפים יחד עם אבא לפני שנים רבות. בשדה היה שביל רחב סלול. קוצים התפצחו תחת רגליי. ידעתי שבקצה השדה נמצאת התחנה. עליתי לקרון ונרדמתי מיד. התעוררתי בתוך הרכבת עם הדמדומים.

1
 
הכרנו מבקר ספרים אחד, שבאחד הימים עזב במפתיע את משׂרתו במוסף הספרותי, רכש מטוס פרטי וטס לפרובאנס, שם הוא חי עד היום. מתברר כי במשך שנים היה המבקר מוֹכר לחנויות הספרים המשומשים את הספרים שקיבל לביקורת מיד עם הגיעם אליו. את הרווחים השקיע במניותיה של אחת מהוצאות הספרים הגדולות. עוד התברר כי, למעט חריגים בודדים, לא קרא את הספרים אותם ביקר, וזאת – כמובן – כדי שיוכל למוכרם כחדשים. התקשרנו לברך אותו על ההימלטות המוצלחת והוא סיפר לנו כי כבר הספיק ללמוד די צרפתית כדי להתקבל לעבודה כמבקר שירה באחד מעיתוני מרסיי. בעוד חמש שנים, אמר, הוא מתכנן להגר לנורבגיה, שם שְׂכר המבקרים כפול מזה שבצרפת. שאלנו אותו אם קרא את הספר האחרון שפרסמנו. הוא המליץ לנו לשלוח אליו את התרגום לצרפתית, אם וכאשר יופיע, וכך עשינו.
 
 
2
 
הכרתי מבקר ספרים מרכזי אחד שהיה מבקש מעורך המוסף את כל הספרים שאת מחבּריהם שׂנא. הוא היה מבטיח לכתוב עליהם ביקורת "בקרוב", אבל למעשה קבר אותם בחצר האחורית של הווילה שלו ברִשפּוֹן, תוך שהוא דוחה בתואנות שונות ומשונות את העורך, עד שהיה כבר מאוחר מדי להציע את הספר למבקר אחר. וכך, לשמחתו של המבקר ולאסונו של הסופר, לא נכתבה ביקורת על הספר שאת רעתו דרש, והספר צנח לתהום הנשייה כיאה לו, חשב. אחרי הרצחו של המבקר מרִשפּוֹן נחפרה החצר של ביתו וקבר הספרים נתגלה. משערים כי עד סוף העשור הנוכחי יספיק המוסף לפרסם, אם כי באיחור, את הביקורות על כל אותם ספרים שנקברו שלא-כדין באדמת רִשפּוֹן. לשם כך פנתה מערכת המוסף אל מי שבמשך שנים היה המבקר המרכזי שלו, ופרש במפתיע. ממקום מושבו בדרום צרפת נתקבלה הסכמתו הנלהבת לבצע את המשימה.
 
 

מי לא זוכר איך הביס הטניסאי השוודי האגדי ביורגן בורגן את הסנגאלי מוגדישו? מוגדישו, כידוע, לא רק שאיבד את ידו הימנית ביום שלפני המשחק בתאונה, ידו השמאלית, החלשה, היתה נתונה בגבס, ורק שתי אצבעות, הזרת והאגודל, בצבצו החוצה. בעזרת שתי אצבעות אלו אחז במחבט, שבגלל טעות של העוזר הטכני של המשלחת הסנגאלית לווימבלדון היה חסר רשת, והלם בכדור בעזרת מסגרת העץ; מאוחר יותר, כשנשאל כיצד הצליח להחזיק מעמד מול הטניסאי השוודי האגדי ביורגן בורגן במשך שלושה משחקונים עד לתבוסתו המשפילה, ענה כי למרות שהמגרש היה משופע מעט, הצליח לדחוף את כיסא הגלגלים שלו בעזרת מה שנשאר מהרגל הבריאה שלו לכיוון הרשת, רגל שהיתה אצלו חזקה יחסית אחרי שנים של פיזיותרפיה במועדון הספורטאים העיוורים הממשלתי של דקאר, מועדון בו למד גם לתפקד ללא כליה אחת.

 

מי לא זוכר את אותו משחק במוקדמות גביע העולם בכדורגל בו הפסידה סנגאל לאיטליה בתוצאה 1:0? הנבחרת הסנגאלית, כבר בתחילת המחצית השניה, נותרה עם ארבעה שחקנים על המגרש (לא כולל השוער), וזאת לאחר שארבעה משחקניה הורחקו בכרטיס אדום (אחרי שנים התברר כי שופט המשחק, שהיה שוויצרי תושב איטליה אך לא דיווח על כך בטופס, הִטָּה את המשחק לטובת-נחשו-מי משיקולים שלא התבררו עדיין לגמרי), ושאר השחקנים נפצעו פציעות חמורות (בגלל טעות נשאר הספסל הסנגאלי בשדה התעופה של ג'ורג'טאון והגיע לאליפות כחצי שנה אחרי שהמונדיאל הסתיים). בדקה ה-80 מנתה נבחרת סנגאל שני שחקנים, זולת השוער האגדי שלה – חלוץ מרכזי ובלם שמאלי, שהיה, למרבה המזל, גם קפטן הנבחרת, ונרצח כמה ימים אחר כך בעת שבילה את חופשתו בעיר תל אביב שבמדינת ישראל. למרות זאת היתה התוצאה, גם בדקה ה-80, 0:0 – החלוץ הסנגאלי ירד להגנה ולמעשה תפקד גם כבלם ימני, ואילו השוער האגדי מוגדישו סייע להתקפות המתפרצות הסנגאליות בגיחות מסוכנות לרחבת השוער האיטלקי, ג'ובאני בטיסטוני. בגלל ריבוי הפציעות במשחק נוספו למשחק כעשר דקות ובמהלכן הבקיע מוגדישו שער מרהיב מחצי מגרש אל בין החיבורים, חיבורים שהיו, כך הסתבר לו באיחור קל, חיבוריו שלו. השער העצמי הכריע את הכף והעניק לאיטליה את הניצחון במשחק, ופרשני הכדורגל בעיתוני ישראל, ב-1973 כמו היום, הכתירו את ההפסד הסנגאלי כ"תבוסה משפילה". מסתבר כי בגלל ריבוי העליות להתקפה התבלבל מוגדישו וסבר כי השוער האיטלקי הוא הוא-עצמו, דהיינו מוגדישו, וכי השער הריק הוא השער האיטלקי, והוא הניף את השמאלית שלו ובעט.

לבית המשפט השלום בתל אביב הובאה היום להארכת-מעצר מאמנת כושר מאחד ממכוני היוקרה של תל אביב, לאחר שגרמה ברשלנות, על פי החשד, למותם של שלושים מתעמלים בשיטת ה"ספינינג" מהתקפת לב, שבץ מוחי, מאמץ יתר והתייבשות. עורך-דינה של המאמנת הסביר כי בזמן האימון שקעה מרשתו בהרהורים אופטימיים על העתיד הקרוב הצפוי למדינת ישראל בעקבות היבחרו הוודאִי של עמיר פרץ לראשות ממשלת ישראל, ולא הבחינה כי הזמן עבר.

 

(פורסם בנובמבר 2005).

 

פרשנות >>

משהו לעידוד (נדרש real player) >>

 

הכרנו סופר אחד שלא יכול היה לקנות בגדים בעצמו. בכל פעם שהיה זקוק לחולצה או אף לזוג גרביים היה מתקשר אלינו ומבקש שנתלווה אליו לחנות הבגדים. רק לאחר שנים העזנו לשאול אותו מדוע לא הצליח לרכוש את בגדיו בעצמו. הוא ענה לנו שמכיוון שראה תמיד בביגוד, ובמילה הלבּשה במיוחד, אלגוריה למעשה היצירה הספרותי, הביאה אותו רכישה של פריט ביגוד כלשהו לשיתוק ולדיכאון. אחרי שנים רבות הופתענו לפגוש את הסופר לבוש חליפת שלושה חלקים וחובש מגבעת תואמת, אותן רכש, בבירור, בכוחות עצמו. שאלנו אותו, לאחר היסוס ממושך, מה הביא אותו לחרוג ממנהגו ולרכוש את החליפה ואת המגבעת בעצמו. הוא ענה לנו שהחליט לחדול מכתיבה אלגורית ולפתוח בתקופה חדשה ביצירתו, תקופה של כתיבה ריאליסטית שתיועד, כדבריו, לקהל הרחב. לא עבר זמן רב ונכחנו בטקס בו ידידנו הסופר קיבל את פרס ראש הממשלה, כשהוא לבוש בחליפה המהודרת שלו. כשהתכופף לנשק את ידו של שר הבטחון הבחנו, גם ממקומנו בשורה האחרונה, כי הגרביים שבחר לארוע לא היו תואמים.

הכרתי עורך של מוסף ספרותי מרכזי בצ'ילה, שלאחר כמה שנים בתפקידו אסר על צוות המוסף להזכיר את המילה סֵפֶר בנוכחותו. תחליפים כמו "זה" או "הדבר ההוא" הותרו בדוחק רב. כך, למשל, אם היה מתקשר אחד המבקרים כדי להציע לכתוב ביקורת על ספר חדש שיצא לאור, או על ספר שיש בו עניין עקרוני, או על ספר שכבר נכתבה עליו רשימת ביקורת או אף על ספר שנדפס-מחדש מסיבות כלשהן – היה עליו לבקש מעורך המוסף את "הדבר ההוא" או סתם "את זה", אך בשום אופן לא את "הספר", "הספרים", או כל מילה אחרת שדמתה ל"ספר" באופן כלשהו. המוסף הספרותי המשיך להתנהל היטב גם תחת האיסור החמור שהנהיג העורך, עד שבאחד הימים נכנס העורך לחדרו והודיע כי מעתה ואילך הוא אוסר על צוות המשרד והעיתון כולו, לרבות על אנשי יחסי הציבור של הוצאות הספרים, להשתמש גם במילה ביקורת על נגזרותיה ונרדפותיה השונות. כששאלתי אותו מדוע סלד כל כך מהמילה ספר ומהמילה ביקורת, כמו מהמילים רשימת ביקורת וביקורת ספרותית ומהצירופים ביקורת הספרות, המבקר הספרותי, הסקירה והרצנזיה, ומדוע בחר בתפקיד של עורך מוסף ספרים המהווה במה לביקורת ספרותית לסוגיה לאור סלידתו העזה מהמילים ספר וביקורת ספרותית, ענה כי ייתן תשובה לשאלות אלו בספר שהוא שוקד עתה על השלמתו. לאחר פרסום הספר, אמר, יתיר את האיסור החמור שהטיל על כל העוסקים בספרות בצ'ילה ויסגור את המוסף הספרותי. ברגע זה, אמר, כך הוא מקווה ומאמין, תפסיק הספרות הצ'יליאנית, וממילא גם ביקורת הספרות הצ'יליאנית, להתקיים. את הספר שהוא שוקד על הגהתו, אמר, מנוי וגמור עימו שלא למסור לביקורת בעד שום הון שבעולם.

לאמיר

לאור תלונות של מטיילים באזור הגולן על הצורך להקיף את הכנרת כדי להגיע מטבריה לעין גב ולסוסיתא, הוחלט להרים גשר בין הצד המזרחי והמערבי של האגם. במכרז זכה אדריכל הגשרים הנודע סנטיאגו דה צ'ילה, שהציב שני תנאים לביצוע העבודה: ראשית, כך דרש, יבוטל המנהג הנפסד של צליחת הכנרת בשחיה, שהרי מרגע שיוקם הגשר, טען – ובצדק – תהיה צליחת הכנרת לא יותר ממחווה לעגנית לארכיטקטורה המונומנטלית שהוא הוגה, כדבריו. דרישתו השניה היתה כי על מנת להקל על הצוות הטכני בהקמת הגשר, יוזרמו באופן זמני מֵי הכנרת, דרך נהר הירדן, אל ים המלח; ייבוש הכנרת הזמני יאפשר הקמה מהירה של קונסטרוקציית הגשר על אדמה יבשה; לאחר מכן, הכריז הארכיטקט, אין מניעה מצידו להשיב את המים למקומם המקורי. שני תנאיו של דה צ'ילה נתקבלו, כמובן, ללא הסתייגות. אחרי הקמת הגשר, שנתארכה מעט יותר מהמתוכנן, נתברר כי בשל הסכם השלום-הכולל שנחתם בינתיים בין מדינת ישראל ובין שכנותיה, הוחזר לפלסטינים ים המלח, כלומר הכנרת, והמים שאמורים היו לחזור אל מתחת לגשר המחבר עד היום בין טבריה ועין גב נשתו מזמן. לאור ההתפתחויות הגישה היום עמותת צולחי הכנרת בג"צ נגד מִנהלת הגשר והאדריכל הנודע סנטיאגו דה צ'ילה בבקשה לאפשר לה לקיים השנה את צליחת הכנרת השנתית כמתוכנן. הרכב של אחד עשר שופטים ידון הבוקר בבקשה.

הכרתי פעם רַצָף פלסטיני אחד, שאחרי שהיה מניח את אריחי הקרמיקה בחדרי האמבטיה החדשים והיה מוודא כי הם ישרים על פי הפלס, היה נוטל פטיש ושובר את אחד האריחים. כך היה עושה בכל אחד מחדרי האמבטיה אותם ריצף ברמת אביב וברמת אביב ג'. במשך השנים קיבל עבודות ממאות דירות חדשות ומשופצות בשכונות היוקרה, למרות נוהגו הבלתי מוסבר – והידוע לכל – לשבור את אחד האריחים בסוף העבודה, מכיוון שהיה ידוע כבעל המקצוע הטוב ביותר בתחום בכל המזרח התיכון. שאלתי אותו, אחרי שהניח את האריח האחרון בחדר האמבטיה שלי, בעודו אוחז בפטישו המפורסם, מדוע הוא מקפיד לשבור את אחד האריחים אחרי שעשה עבודה כל כך יפה. הוא הביט בי ואמר שבמשך כמעט ארבעים שנה שהוא עובד כרַצָף ושובר אריחים לא שאל אותו איש מהלקוחות היהודיים, ולוּ פעם אחת ויחידה, מדוע הוא עושה זאת.

דברי הסבר: שני הקטעים שלהלן לקוחים מתוך כתב יד שנועד ללוות אגף חדש הנבנה בימים האלו בבית לוחמי הגטאות. כתב היד, שהוא בסיס לתצוגה באגף החדש, מבוסס ברובו על היצירה המונומנטלית "דפי עדות – 96 מחברי מקיבוץ לוחמי הגטאות מספרים" (בארבעה כרכים) מאת צביקה דרור. עיבדתי את ספריו של צביקה, יחד עם מקורות אחרים, ושילבתי בהם חומר ארכיוני נוסף. בסך הכל כולל כתב היד למעלה מ-150 עדויות (מקוצרות) של ראשוני קיבוץ לוחמי הגטאות. כתב היד אמור להופיע בעתיד גם כספר קטלוגי שילווה את התצוגה.

 

* * * * * * * * * * * * * * * *

 

משה מלמד:

האמת צריכה להיאמר, כי אין לי סיפור, והיה קשה לי לבוא להעיד
סיפור החיים שלי נדוש, רגיל. בעיקר בהשוואה
לחברים אחרים במשק.
לא הייתי תחת שלטון גרמני. אמנם חייתי אותם בפנימיותי. אבל לא פיזית.

היו פרסומים בעיתונות הרוסית שנעשים
שם בפולין
דברים איומים

הייתי בחופש הגדול, אחרי כיתה ז' של שנת 1941
האוויר היה רווי חומר נפץ
היה די צפוי שהמלחמה תפרוץ.
התחלנו להרגיש באנדרלמוסיה שפקדה את הצבא האדום.
היו התלבטויות
לעזוב את העיירה או
לא לעזוב את העיירה
סבא החליט עבורי
כאשר הגיעה קלרה
נפרדנו בדמעות
אספנו מעט חפצים ויצאנו לדרך

קלרה ואני יצאנו מהבית ב-1.7.1941
ואולי צריך לומר "נשלחנו"
ההנחה היתה שהגרמנים מתקרבים
ושהם עושים דברים קשים
ורוסיה היא ארץ רחבת ידיים עם אפשרויות פתוחות.

ליווה אותנו אח שלי, וֶלוֶל, יליד 1927
וכשהוא היה כבר אתנו מחוץ לעיר, ביקש
שניקח גם אותו
אמרנו לו שהוא קטן מדי
ושלא יעמוד בתלאות הדרך
נפרדנו
המשכנו ללכת.
אגב,

 

הדבר הציק ומציק לי,
הנקודה הזו,
ששִכנענו את אחי
לא להצטרף אלינו.

וֶלוֶל'ה היה ילד פעיל, דינמי
ואומנם נודע לי
מאוחר יותר
שגם בתוך הגטו
ידע להסתדר

התחושה היתה
שהגרמני
מאחורי גבּנו
הלכנו כמה ימים
הייתי בן 15

"הלכנו"?

רצנו

שאלנו פה ושאלנו שם. אבל רק המצפן אמר לנו אם אנחנו הולכים מזרחה.

באחד הימים הוא כמעט מאבד את קלרה. היא יורדת מן הרכבת להביא מזון, והרכבת מתחילה לנוע. מסתבר שהיא חזרה, עלתה על הרכבת, ולא מצאה את משה בקרון שבו נסעו קודם. היא עברה ברכבת כולה. הוא לא היה באף קרון.
כפסע היה ביניהם ובין פרידה לשנים ארוכות. הרכבת כבר נעתקה ממקומה והחלה להרחיק משם. אבל קלרה ירדה מהרכבת, כאילו בחוש, וחזרה, הולכת בכיוון ההפוך על אותה המסילה, אל התחנה, שם מצאה את בן אחותה, משה, שהלך לאיבוד.

סיפורים כאלה קרו שם לעשרות.
אנשים איבדו אחד את השני.
אבל קרה גם ההפך
שאנשים,
באופן לגמרי מקרי
נפגשו מחדש

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

חנקה דרשוביץ (כגן):

האמנתי באלוהים. הייתי מאוד אדוקה, יותר מהוריי.
כל לילה הייתי מנשקת את המזוזה.

גדלנו בלימנובה. ערב המלחמה עברנו
לגורליצֶה. עיר גדולה. בגלל זה הרגשתי את עצמי בודדה.
בגורליצה היו בתי זיקוק גדולים של נפט.
והנה באה המלחמה.

אני זוכרת איך שאבא נפרד מאמא.

שניהם בכו מאוד.
היה להם כבר ניסיון
מהמלחמה העולמית הראשונה.
אני לא הרגשתי שזו פרידה לתמיד. פשוט אמרתי שלום לאמא ולאחותי ברונקה
ויצאנו את הבית.
הגענו לקולומיה. פה התחילו התלאות החדשות.

* * *
פתאום בלילה שמענו רעד בבית
טנקים עברו ברחובות
הרוסים נכנסו. החורף
בעיצומו. הגעגועים לאמא חזקים וגם לבית ולכולם.
מאוד מאוד התגעגעתי הביתה. אני חושבת שיותר מהאחיות שלי.

לקחו אותנו לתחנת משטרה ועצרו אותנו.
היתה אתי לחמניה מרוחה בחמאה, שנמסה בגלל החום במשרד במשטרה.
הם הניחו אותה על אדן החלון.
כמובן שבכיתי.
אמרתי שאני רוצה לחזור למשפחה.
לא ידעו כנראה מה לעשות אתי.
למחרת בבוקר שיחררו אותנו מתחנת המשטרה.
הגיע חייל, שֶרץ עם הלחמניה
שהשארתי על אדן החלון.
הוא נתן לי את הלחמניה.

לאחר שהייה במחוזות הרי האורל, עברה המשפחה לקזכסטן.

חנקה מועברת למוסד לילדים באסיה הסובייטית, במנותק מאחיותיה ומאביה, שבינתיים קופא למוות ונפטר. היא אינה יודעת היכן הם. יום אחד מגיע איש, ומוסר לה דרישת שלום מאביה ומאחיותיה. הוא נותן לה חמישה רובל ואומר לה שאחותה הגדולה (רחל'קה) נמצאת במרחק 45 ק"מ. "מעבר להרים גבוהים".

אז לא ידעתי
שאבא כבר מת.
האיש לא סיפר לי.
עד היום אינני יודעת מי האיש הזה,
אינני יודעת את שמו.
אני חושבת על האיש הזה הרבה,
שהרי ייתכן מאוד,
שלולא מצא אותי האיש הזה,
לא הייתי פוגשת אף פעם את אוצ'ה (רחלקה) וזייפטל (זמרה), אחיותי.

חיי הנפש שלי כאילו התאבנו.
הייתי מנותקת מכל משפחתי.
ימים שלמים ישבתי על המיטה בוהה, בלי תנועה,
בלי להוציא מילה, מנותקת מעצמי ומכל הסובב.
שום דבר לא עניין אותי
כאילו אני לא אני
סתם יושבת ומחכה לסימן, לאות,
לשוב, לחזור הביתה, להורים – כפי שזה היה. קשה
לתאר זאת אבל בהרגשה לא הייתי קיימת כלל,
הייתי כמו צל דמות של עצמי.
לא חשבתי על רגע הפגישה שלי עם אבא, אוצ'ה וזייפטל,
אלא על פגישה של כולנו יחד, עם אחותי ברונקה
ואמא, בביתנו בפולניה.

* * *

אחרי המלחמה:

ב-24 באוגוסט 1947 התקיימה במינכן
אזכרה לזכר יהודי גורליצה.

נסעתי לאזכרה.
מהגטו לא נשארה אפילו אישה אחת. גברים – מעט מאוד.
מהגטו נשלחו הנשים לבלז'ץ. להריגה.
קיוויתי לפגוש פה מישהו שיספר על אמא וברונקה.
לפחות – איך נִספו.
אבל איש לא יכול היה לספר לי על כך.

המעבר הקשה ביותר בחיי
היה המעבר לחיים בארץ, למרות שהיה בזה מילוי משאלות לב.

פה הועמדתי
בפני מציאות חדשה לגמרי. עברית לא ידעתי אפילו מילה.
ביקשתי שיביאו לי ספרים בפולנית
אך חברי הקיבוץ (חוּלתה) לא הסכימו.
אולי הם צדקו. אמרו שעלי לקרוא עברית, אפילו אתקשה.

לא היתה לי משפחה קרובה, חוץ מהאחיות.
בכלל, זו היתה תקופה משונה:
לא עשיתי שום דבר שרציתי לעשות. כל הזמן
כיוונו אותי
הסיעו אותי
הביאו אותי

היא נישאת למשה כגן.

בתוך תוֹכי עדיין לא ויתרתי על חיפוש אחרי אמא ואחותי ברונקה.
למעשה הן ליוו אותי בכל צעדיי, כאילו הן כל הזמן נוכחות לידי.
היתה לי תחושה משונה, כאילו שהמשפחה שלנו משתייכת
לקבוצה עדתית אחרת. לא אשכנזית. אולי צפון-אפריקאית או משהו כזה.
וזאת כיוון שברונקה היתה דומה לבת תימן. כהת עור, שיער שחור, שחור לגמרי.
כאשר הגעתי לטבריה וראיתי את בנות עדות המזרח עם צמות שחורות
חיפשתי ביניהן את ברונקה

ברעננה, במחנה העולים, שמעתי לראשונה
את יללת התנים בלילות
הם הפחידו מאוד

תמיד היה נדמה לי
שאני שומעת קולות ילדים בוכים

כאשר החלטתי לעבור ללוחמי הגטאות
היתה הפרידה קשה עליי ביותר מהנוף של חוּלתה,
מנוף ההרים שמִנגד.

שנים רבות לאחר שכבר הייתי
בלוחמי הגטאות
התגעגעתי וחלמתי על ההרים
שמסביב לעמק החוּלָה