קטגוריה: פרוזה

דברי הסבר: שני הקטעים שלהלן לקוחים מתוך כתב יד שנועד ללוות אגף חדש הנבנה בימים האלו בבית לוחמי הגטאות. כתב היד, שהוא בסיס לתצוגה באגף החדש, מבוסס ברובו על היצירה המונומנטלית "דפי עדות – 96 מחברי מקיבוץ לוחמי הגטאות מספרים" (בארבעה כרכים) מאת צביקה דרור. עיבדתי את ספריו של צביקה, יחד עם מקורות אחרים, ושילבתי בהם חומר ארכיוני נוסף. בסך הכל כולל כתב היד למעלה מ-150 עדויות (מקוצרות) של ראשוני קיבוץ לוחמי הגטאות. כתב היד אמור להופיע בעתיד גם כספר קטלוגי שילווה את התצוגה.

 

* * * * * * * * * * * * * * * *

 

משה מלמד:

האמת צריכה להיאמר, כי אין לי סיפור, והיה קשה לי לבוא להעיד
סיפור החיים שלי נדוש, רגיל. בעיקר בהשוואה
לחברים אחרים במשק.
לא הייתי תחת שלטון גרמני. אמנם חייתי אותם בפנימיותי. אבל לא פיזית.

היו פרסומים בעיתונות הרוסית שנעשים
שם בפולין
דברים איומים

הייתי בחופש הגדול, אחרי כיתה ז' של שנת 1941
האוויר היה רווי חומר נפץ
היה די צפוי שהמלחמה תפרוץ.
התחלנו להרגיש באנדרלמוסיה שפקדה את הצבא האדום.
היו התלבטויות
לעזוב את העיירה או
לא לעזוב את העיירה
סבא החליט עבורי
כאשר הגיעה קלרה
נפרדנו בדמעות
אספנו מעט חפצים ויצאנו לדרך

קלרה ואני יצאנו מהבית ב-1.7.1941
ואולי צריך לומר "נשלחנו"
ההנחה היתה שהגרמנים מתקרבים
ושהם עושים דברים קשים
ורוסיה היא ארץ רחבת ידיים עם אפשרויות פתוחות.

ליווה אותנו אח שלי, וֶלוֶל, יליד 1927
וכשהוא היה כבר אתנו מחוץ לעיר, ביקש
שניקח גם אותו
אמרנו לו שהוא קטן מדי
ושלא יעמוד בתלאות הדרך
נפרדנו
המשכנו ללכת.
אגב,

 

הדבר הציק ומציק לי,
הנקודה הזו,
ששִכנענו את אחי
לא להצטרף אלינו.

וֶלוֶל'ה היה ילד פעיל, דינמי
ואומנם נודע לי
מאוחר יותר
שגם בתוך הגטו
ידע להסתדר

התחושה היתה
שהגרמני
מאחורי גבּנו
הלכנו כמה ימים
הייתי בן 15

"הלכנו"?

רצנו

שאלנו פה ושאלנו שם. אבל רק המצפן אמר לנו אם אנחנו הולכים מזרחה.

באחד הימים הוא כמעט מאבד את קלרה. היא יורדת מן הרכבת להביא מזון, והרכבת מתחילה לנוע. מסתבר שהיא חזרה, עלתה על הרכבת, ולא מצאה את משה בקרון שבו נסעו קודם. היא עברה ברכבת כולה. הוא לא היה באף קרון.
כפסע היה ביניהם ובין פרידה לשנים ארוכות. הרכבת כבר נעתקה ממקומה והחלה להרחיק משם. אבל קלרה ירדה מהרכבת, כאילו בחוש, וחזרה, הולכת בכיוון ההפוך על אותה המסילה, אל התחנה, שם מצאה את בן אחותה, משה, שהלך לאיבוד.

סיפורים כאלה קרו שם לעשרות.
אנשים איבדו אחד את השני.
אבל קרה גם ההפך
שאנשים,
באופן לגמרי מקרי
נפגשו מחדש

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

חנקה דרשוביץ (כגן):

האמנתי באלוהים. הייתי מאוד אדוקה, יותר מהוריי.
כל לילה הייתי מנשקת את המזוזה.

גדלנו בלימנובה. ערב המלחמה עברנו
לגורליצֶה. עיר גדולה. בגלל זה הרגשתי את עצמי בודדה.
בגורליצה היו בתי זיקוק גדולים של נפט.
והנה באה המלחמה.

אני זוכרת איך שאבא נפרד מאמא.

שניהם בכו מאוד.
היה להם כבר ניסיון
מהמלחמה העולמית הראשונה.
אני לא הרגשתי שזו פרידה לתמיד. פשוט אמרתי שלום לאמא ולאחותי ברונקה
ויצאנו את הבית.
הגענו לקולומיה. פה התחילו התלאות החדשות.

* * *
פתאום בלילה שמענו רעד בבית
טנקים עברו ברחובות
הרוסים נכנסו. החורף
בעיצומו. הגעגועים לאמא חזקים וגם לבית ולכולם.
מאוד מאוד התגעגעתי הביתה. אני חושבת שיותר מהאחיות שלי.

לקחו אותנו לתחנת משטרה ועצרו אותנו.
היתה אתי לחמניה מרוחה בחמאה, שנמסה בגלל החום במשרד במשטרה.
הם הניחו אותה על אדן החלון.
כמובן שבכיתי.
אמרתי שאני רוצה לחזור למשפחה.
לא ידעו כנראה מה לעשות אתי.
למחרת בבוקר שיחררו אותנו מתחנת המשטרה.
הגיע חייל, שֶרץ עם הלחמניה
שהשארתי על אדן החלון.
הוא נתן לי את הלחמניה.

לאחר שהייה במחוזות הרי האורל, עברה המשפחה לקזכסטן.

חנקה מועברת למוסד לילדים באסיה הסובייטית, במנותק מאחיותיה ומאביה, שבינתיים קופא למוות ונפטר. היא אינה יודעת היכן הם. יום אחד מגיע איש, ומוסר לה דרישת שלום מאביה ומאחיותיה. הוא נותן לה חמישה רובל ואומר לה שאחותה הגדולה (רחל'קה) נמצאת במרחק 45 ק"מ. "מעבר להרים גבוהים".

אז לא ידעתי
שאבא כבר מת.
האיש לא סיפר לי.
עד היום אינני יודעת מי האיש הזה,
אינני יודעת את שמו.
אני חושבת על האיש הזה הרבה,
שהרי ייתכן מאוד,
שלולא מצא אותי האיש הזה,
לא הייתי פוגשת אף פעם את אוצ'ה (רחלקה) וזייפטל (זמרה), אחיותי.

חיי הנפש שלי כאילו התאבנו.
הייתי מנותקת מכל משפחתי.
ימים שלמים ישבתי על המיטה בוהה, בלי תנועה,
בלי להוציא מילה, מנותקת מעצמי ומכל הסובב.
שום דבר לא עניין אותי
כאילו אני לא אני
סתם יושבת ומחכה לסימן, לאות,
לשוב, לחזור הביתה, להורים – כפי שזה היה. קשה
לתאר זאת אבל בהרגשה לא הייתי קיימת כלל,
הייתי כמו צל דמות של עצמי.
לא חשבתי על רגע הפגישה שלי עם אבא, אוצ'ה וזייפטל,
אלא על פגישה של כולנו יחד, עם אחותי ברונקה
ואמא, בביתנו בפולניה.

* * *

אחרי המלחמה:

ב-24 באוגוסט 1947 התקיימה במינכן
אזכרה לזכר יהודי גורליצה.

נסעתי לאזכרה.
מהגטו לא נשארה אפילו אישה אחת. גברים – מעט מאוד.
מהגטו נשלחו הנשים לבלז'ץ. להריגה.
קיוויתי לפגוש פה מישהו שיספר על אמא וברונקה.
לפחות – איך נִספו.
אבל איש לא יכול היה לספר לי על כך.

המעבר הקשה ביותר בחיי
היה המעבר לחיים בארץ, למרות שהיה בזה מילוי משאלות לב.

פה הועמדתי
בפני מציאות חדשה לגמרי. עברית לא ידעתי אפילו מילה.
ביקשתי שיביאו לי ספרים בפולנית
אך חברי הקיבוץ (חוּלתה) לא הסכימו.
אולי הם צדקו. אמרו שעלי לקרוא עברית, אפילו אתקשה.

לא היתה לי משפחה קרובה, חוץ מהאחיות.
בכלל, זו היתה תקופה משונה:
לא עשיתי שום דבר שרציתי לעשות. כל הזמן
כיוונו אותי
הסיעו אותי
הביאו אותי

היא נישאת למשה כגן.

בתוך תוֹכי עדיין לא ויתרתי על חיפוש אחרי אמא ואחותי ברונקה.
למעשה הן ליוו אותי בכל צעדיי, כאילו הן כל הזמן נוכחות לידי.
היתה לי תחושה משונה, כאילו שהמשפחה שלנו משתייכת
לקבוצה עדתית אחרת. לא אשכנזית. אולי צפון-אפריקאית או משהו כזה.
וזאת כיוון שברונקה היתה דומה לבת תימן. כהת עור, שיער שחור, שחור לגמרי.
כאשר הגעתי לטבריה וראיתי את בנות עדות המזרח עם צמות שחורות
חיפשתי ביניהן את ברונקה

ברעננה, במחנה העולים, שמעתי לראשונה
את יללת התנים בלילות
הם הפחידו מאוד

תמיד היה נדמה לי
שאני שומעת קולות ילדים בוכים

כאשר החלטתי לעבור ללוחמי הגטאות
היתה הפרידה קשה עליי ביותר מהנוף של חוּלתה,
מנוף ההרים שמִנגד.

שנים רבות לאחר שכבר הייתי
בלוחמי הגטאות
התגעגעתי וחלמתי על ההרים
שמסביב לעמק החוּלָה

 

החתול של עודד מת. לא היו לנו כלים מתאימים לקבור אותו. היה סכין מטבח בשביל לחפור, ספל בשביל לסלק את האדמה, וגם פטיש ועוד כמה כלים לא-מתאימים. קנינו ב"באבא" כפות לטיגון והלכנו לחפש מקום לאורך הירקון. הגענו עד לים, עמדנו עם השקית הגדולה מול זוג שהצטלם לקראת החתונה. שישה-שבעה זוגות אחרים חיכו בתור להצטלם על הגשר בשפך הירקון, מול תחנת הכוח, מביטים בעצבנות בשמש ובשעון חליפות. לפני שמונה שנים מישהו נטש גור חתולים בקרטון של החתולה הקודמת שלו. היא אימצה את הגור והיניקה אותו. מצאנו פינה מתחת לסככת עץ. כלי האוכל התעקמו, חפרנו בעיקר עם הסכין. לאט-לאט הבור התרחב. התחלפנו בתפקידים, הלמנו באדמה התחוחה שליד ערוץ הנחל. נעצתי את הסכין באדמה ואמרתי, תחשבו מה היה קורה אם היינו צריכים לקבור כאן את המשורר ההוא, הענק. לא הסתכלתי אחורה, המשכתי לחפור, להרחיב את הבור. אף אחד לא ענה. הוצאתי פנס והארתי אל תוך הבור. הסכין פגעה במשהו קשה. דפנה הזיזה את השמיכה שהחתול היה עטוף בה, ובאור הקלוש אפשר היה לראות מין פצע. כנראה שמכונית פגעה בו, והוא דידה עוד כמה צעדים והגיע לחצר ברחוב סוקולוב, שם עודד מצא אותו, אמר שאול למישהו בטלפון הסלולרי. לפני כמה ימים הוא חזר מקליפורניה. מוקדם יותר עודד התקשר להודיע לי שלא יוכל לבוא לסרט שקבענו ללכת אליו כי מצא את החתול בחצר. רק כמה דקות לפני כן הוא התקשר אלי וחיקה, בטלפון, את קולו של המשורר ההוא, הענק. אולי בגלל זה חשבתי עליו כשהכנסנו את החתול לבור. בתחילה חשבתי שהחיקוי ממשיך, ושוב צחקתי. אבל לא, זה כבר היה עניין אחר. תמי, שהגיעה לפני כמה ימים מלונדון, ושאביה הוא בעל חנות גדולה לחומרי בניין ברחוב ירמיהו, הלכה וחזרה עם כמה אריחי קרמיקה. הנחנו את הקרמיקה על החתול וכיסינו בעפר. תמי הכתה בפינות של ארבעת האריחים ושברה אותן. אף אחד לא שאל למה היא עשתה את זה. כלי האוכל שקניתי היו עקומים לגמרי, השלכנו אותם יחד עם שקית הניילון שנשאנו בתוכה את החתול לפח אשפה ריק. דפנה עמדה בצד ובכתה. שאול עמד לידה, מחזיק את הספל שלה, שהיה מלא אדמה. עמדנו על השיפוע של הגדה. שמונה שנים החתול הזה היה אצלי, עודד אמר. זה היה עוד לפני שהכרתי אתכם, הוא הסתובב עם הפטיש ביד והסתכל בנו פתאום, הרבה לפני שהכרתי את כולכם, הרבה לפני שידעתי בכלל שמישהו מכם קיים.

 

17.4.06

לאור הצלחת מבצע השמדת מאות אלפי העופות ביישובי הדרום הועלתה הצעה להמשיך את תנופת המבצע צפונה ומזרחה, ובהזדמנות זו ליישם את השיטה שהתגלתה כיעילה כל כך על תרנגולי ההודו גם על אוכלוסיות אזרחיות שונות באזורים שונים של המדינה, על פי קריטריונים שתקבע ועדה מיוחדת של מערכת הבטחון, שבין חבריה ייכלל לולן בכיר. במסיבת עיתונאים חגיגית שנערכה היום הביעו ראשי ענף הלול אמון מלא במערכת הביטחון, בעוד שראש הוועדה הבטחונית, מצִדו הוא, הצטלם כשהוא אוכל ביצה קשה.

אשתי הכירה מלצר פלסטיני אחד במסעדה ידועה בתל אביב, שבמשך שעות ארוכות, ולפעמים במשך ימים שלמים, היה מתעלם מן הסועדים. כשהרימו לו יד וסימנו לו לבוא הוא היה מפנה את המבט הצִדה, כשקראו לו וביקשו חשבון הוא היה עושה את עצמו כאילו לא שמע ומנגב כוס או מסדר את הכלים. כשאשתי שאלה אותו מדוע הוא נוהג כך ומתעלם מן הלקוחות, הוא הסב את מבטו אל הסיר, שבתוכו התבשלו גרגרי החומוס ונעץ בהם מבט ארוך, עד שאשתי ויתרה וחזרה לשבת במקומה. שאלתי את אשתי למה, לדעתה, התעלם המלצר מן הלקוחות שלו במשך שנים ארוכות כל כך, וכיצד זה לא פוּטר מזמן בידי בעלי המסעדה, אבל היא לא ענתה לי.

הכרנו פעם דקדקן גדול. אם מישהו היה טועה ואומר, למשל, "פלפל ממולֶא", הוא היה מתקן אותו מיד ומדגיש: "פלפל ממוּלָא", בהדגישוֹ את ההטעמה המלרעית במילה "פלפל". מאוד אהבנו לשבת אתו לארוחות צהריים. את כל הטעויות שלנו הוא היה מתקן מיד. ילדיו, כבר מגיל שלוש, דיברו ללא שגיאות, והגו את האותיות הגרוניות ואת הדגשים כראוי. אשתו היתה מבטאת דגשים קלים ודגשים חזקים באופן שונה, ובאמת היה נדמה לנו שיכולנו להבחין בהבדל. פעם הזמין אותנו הדקדקן להרצאה שנשא בפני חבר הנאמנים של האקדמיה ללשון העברית בירושלים. במהלך נאומו, השגחנו, נפלה טעות קטנה. הוא אמר שהוא מרגיש כבוד גדולה לשאת נאום מול הקהל הזה, ושב לומר זאת כשחתם את נאומו והצהיר עד כמה גדולה הכבוד שהוענקה לו על ידי האקדמיה. אחרי ההרצאה, ליד שולחן ארוחת הערב החגיגית, הערנו לו על טעותו. הוא אמר, לאחר כמה דקות של שתיקה, בעודו אוחז בחוזקה במזלג בכל אחת מידיו ובוהה בפלפל הממולא, כי טעותו היתה היוצא מן הכלל המעיד על הכלל.

 

 

 

פורסם בכתב העת "אורות", גיליון 3 (2009).

במסעדה הסינית, אליה הגענו לרגל שנה למותו של אבא, כשנכנס המלצר, נזכרנו איך לפני שנה ישבנו באותה מסעדה עצמה, ואכלנו אותם מאכלים. אבא כבר היה "לא בריא", והוא שאל את המלצר הסיני, באנגלית שאותה צעק אליו, בעודו מפנה אליו את מקלות האכילה הדבוקים זה לזה, באילו אזורים של סין אוכלים את המאכלים שהוא הגיש לנו. "אצלכם בטח לכל אזור יש את המאכלים שלו", הוא אמר וחזר ואמר, בתחילה אל המלצר ואחר כך אלינו, קולו גובר יותר ויותר. "לכל אזור –", הוא אמר ונחנק אבל מיד התגבר, בעוד אנו כובשים את מבטינו בקערות המרק הקטנות, "– ככה זה אצלם. לכל אזור יש את המאכלים המיוחדים שלו", הוא לא הצליח לתפוס את מבטינו המושפלים ולכן פנה שוב למלצר וחזר על שאלתו במפגיע. שאלנו את המלצר אם הוא זוכר את אבא, אבל הוא ענה שלא. הזכרנו לו את השאלה שאבא שאל אותו לפני שנה, אבל הוא אמר שבכל סין אוכלים את אותו הדבר.

אז הם באים ואומרים לי, "לאן נעלמה התמורת-דגש?", מה תמורת-דגש, אני שמה להם מפּיק בה"א, גזרת נחי פ"א או לא נחי פ"א, יו"ד דגושה מקבל שווא נח רק אחרי תנועה קצרה, וזו היתה הרי תנועה קצרה, שמתי דגש, אבל מתברר שהאקדמיה החליפה את הכלל, שינו את הכללים, וצריך היה לתת חטף-פתח, ואני טעיתי, ושמתי שווא, אחרי תנועה קצרה ג' מקבלת שווא נח חוץ מבניין התפעל, ואני שכחתי את הכלל ובכלל חשבתי שזה היה פיעל בעבר נסתר, אז שמתי ליתר בטחון דגש לתפארת הקריאה, אבל התברר שהדגש התנגש בכלל של בג"ד כפ"ת, כלומר היה צריך לבוא מפּיק אבל מכיוון שמדובר בפ"א סופית הכלל של בג"ד כפ"ת לא חל הרי, תאר לעצמך, דגש באות סופית אחרי תנועה ארוכה, זה מעורר חלחלה הרי, ובמקום המפיק באה תמורת דגש, שתי אותיות פוצצות בזו אחר זו מקבלות שווא נח ודגש קל, זה הרי הא"ב של המקצוע, וככה עשיתי, אלא מה, שכחתי שהמילה הזו מקורה לועזי, ואז הכלל משתנה, בגלל שהו"ו היא חלוּמה ולא שרוּקה, ובמקרה זה אחרי ו"ו חלומה אם בא חטף פתח הרי צריך לתת תמורת דגש באות בומ"פ, וזה כמובן מה שעשיתי, זה אני עושה מתוך שינה, אלא מה, בדפוס קפץ הדגש לה"א והפך למפּיק, מה ששינה לגמרי את המשמעות. קיבלתי את ההגהות ונעשיתי לבנה כמו קיר, טעות של מתחילים, מיד מחקתי והחזרתי את הדגש למקומו והלכתי לישון. באמצע הלילה אני מתעוררת מזיעה. הרי ברוריה, אני אומרת לעצמי במיטה, הרי הדגש היה צריך להיות קל, ואני עשיתי אותו חזק. אל תגיד לי שאף אחד לא יכול לראות את ההבדל, אל תוסיף שמן  למדורה, כמובן, דגש זה דגש בשביל הקורא הרגיל, ההדיוט, אבל לא בשבילנו הנקדנים. מיניום כבוד עצמי, באמת! התקשרתי לבוריס ואמרתי לו שיעצור את המכונה. על הבוקר אני באה, שחור נהיה לי בעיניים. כל הסגוֹלים נחתכו ככה מלמטה בגלל טעות במחשב, והפכו לצירה. כל התנועות הסגולות הפכו צרויות, אתה קולט?? זו שואה הרי, ולא רק זה, חלק מהנקודות שנמחקו מהסגולים קפצו שורה למטה ונכנסו כדגשים באותיות שאת לא רוצה בכלל להעלות על הדעת. התחלתי לנקד הכול מההתחלה, מחקתי את הדגשים ותיקנתי כל צירה לסגול או לחטף סגול אם היה צורך, ותוך כדי כך גיליתי עוד כמה טעויות קטנות. למשל, בחלק מהשי"ן היו שני דגשים. שניים. הסַדָר החכמולוג טעה לחשוב ששי"ן אחרי תנועה קצרה בלתי מוטעמת מקבלת דגש, והוסיף דגש על הדגש שלי, שגם הוא היה מיותר מלכתחילה, בינינו. ככה יצא הטכּסט כמעט עם שני דגשים בשי"ן, אבל מנעתי את זה ברגע האחרון. מה שלא מנעתי, ובגלל זה אני יושבת כאן ומדברת אתךָ, הוא הקטסטרופה של הקמץ-קטן. הרי אל"ף קמוצה אחרי תנועה בלתי-מוטעמת במשקל התקטל או קֻטָל הופכת לאל"ף שתוקה, כמו במילה "שמתאי" למשל. והנה, איזה מישהו מהמערכת חשב שהוא יודע את המקצוע שלנו יותר טוב מאִתנו, ובלילה הפך את האל"פים השתוקות לאל"פים חרוקות. מרוב עייפות לא שמתי לב לזה, העיניים כבר לא רואות את הנקודות, המוח לא קולט, יש גבול, ובכלל החיריקים היו בדיוק מעל לו"וים ולשינ"ים, ונראו כאילו הם שייכים לשורה שמתחת, ובאמת בשורה שמתחת לא היו טעויות, פרפקט, החיריקים השלימו לו"ו חלוּמות ולשׂ, או שׁ, וגם במקרה שהזכרתי קודם, עם הש' הדגושה פעמיים, שהיתה במקרה גם שי"ן קוּבּוּצית, שֻׁ, שכידוע אחרי שלושה פתחים רצופים כמו במילה "מַטַרַשֻׁל" מקבלת דגש, לא, הופכת לסמ"ך, מה אני אומרת "דגש". כבר שתיים בלילה. זהו, אבל די, אז הספר יוצא מחר אני חושבת. איזה משוררת, נדמה לי. אם קראתי? לא, לא-לא. כאילו, דה?

לבית המשפט השלום בתל אביב הובאה היום להארכת מעצר מאמנת כושר מאחד ממכוני היוקרה של תל אביב, לאחר שגרמה ברשלנות, על פי החשד, למותם של שלושים מתעמלים בשיטת ה"ספינינג" מהתקפת לב, שבץ מוחי, מאמץ יתר והתייבשות. עורך-דינה של המאמנת הסביר כי בזמן האימון שקעה מרשתו בהרהורים אופטימיים על העתיד הקרוב הצפוי למדינת ישראל בעקבות היבחרו הוודאִי של עמיר פרץ לראשות ממשלת ישראל, ולא הבחינה כי הזמן עבר.

במהלך דיון בתיק פלילי בבית המשפט המחוזי בזלצבורג התבלבל הסנגור והחל לטעון, בטעות, כנגד לקוחו, שהואשם ברצח. איש מהנוכחים באולם, כולל הנאשם, לא השגיח בטעות, כמדומה, זולת הפרקליט מטעם התביעה, שמטעמים מובנים לא מיהר להתערב בטיעון הרהוט של עמיתו המלומד. להפתעתו של הקטגור זיכה בית המשפט את הנאשם, בציינו לשבח את העבודה הטובה של צוות ההגנה. מסתבר כי השופט הבין, אף הוא בטעות, את טיעוני הקטגור, דהיינו הסנגור, כטיעונים אירוניים.

בעקבות גילוי הכנסיה העתיקה מתחת בית המעצר "מגידו" לאסירים פלסטינים החלו שלטונות שירות בתי הסוהר לחפור מתחת יתר מתקני המעצר שבהם שוהים אסירים פלסטינים, בין במעצר מנהלי ובין במעצר מסוג אחר, כמו מתחת המתקנים הביטחוניים האחרים. למרבה ההפתעה, נתגלו בתוך ומתחת כל מתקני המעצר והמתקנים הביטחוניים כנסיות, בתי כנסת, מסגדים ומקומות קדושים אחרים לכל הדתות. צוות מיוחד של חיל ההנדסה, בעזרת שימוש מבוקר בחומר נפץ, חופר בשעות אלו ממש מתחת לכור האטומי מתוך תקווה לגלות שם את בית המקדש הראשון, מבנה שעד כה סבורים היו ההיסטוריונים בטעות כי נחרב בירושלים או בסביבתה הקרובה.