קטגוריה: פרוזה

טייס חיל האוויר, שבמהלך מטס ראווה שִחרר טיל, פגע בדייקנות בתאי הגזים של מחנה ההשמדה א' והרס אותם עד היסוד, הסביר לאחר מכן בראיון לטלוויזיה הפולנית כי דימה להבחין בתנועה חשודה על הקרקע, ועל מנת לא לחזור על טעות היסטורית פעמיים, כדבריו, החליט לפעול. מאוחר יותר התברר כי באותה עת ביקרה במחנה הנודע לשמצה משלחת של הרשות הפלסטינית, במסגרת תוכנית הדמוקרטיזציה והכרת "נרטיב הצד השני" שנכפתה עליה בידי המעצמות. בין המבקרים, מדווח ה"זיצ'י ורשווי", היו שלושה שהוגדרו על ידי שירותי הבטחון הישראלים כמבוקשים בכירים בארגוני החבלה, ושניים – כפצצה מתקתקת.

היהודי תושב מנהטן שהתעוור כשנפל ממגדל פּיזה וכתוצאה מכך ניסה להתאבד בקפיצה מגג האמפייר סטייט בילדינג, ניסיון שנכשל, סיפר לאחות שחבשה את קרסולו הנקוע כי לא יכול היה לעמוד בידיעה שלא יוכל עוד לראות את הציור "נוף טולדו" של אל גרקו, המוצג במוזיאון המטרופוליטן, ציור שאותו הלך לראות מדי בוקר במשך שלושים השנים האחרונות. האחות הרגיעה אותו בספּרה לו כי הציור "נוף טולדו" מאת אל גרקו נשדד באותו בוקר מן המוזיאון והושחת לבלי הכר. הניו יורק טיימס, שדיווח על התקרית, הוסיפה האחות, הדפיס רפרודוקציה גדולה של "נוף טולדו" בשחור-לבן בעמודו הראשון.

 

 

מצית-הציורים הסִדרתי שכּונה בעיתונות ההולנדית "נינו של ורמר" טען בחקירתו הראשונית במשטרה כי שרף את כל אותם ציורים בגלל שלא תמיד הצליח, למרות מאמציו, להגיע לשלמות הציורית של סב-סב-סבו הנודע, יוהנס. במהלך המשפט התברר כי לטענת הקשר-המשפחתי של הנין, פלוני ניקולס ורמר מן העיר דלפט, אין כל בסיס. אדרבא, כתב השופט בנימוקי גזר הדין, הוכח לבית המשפט כי הנאשם הוא בן-דודו של אמן מיצג קונספטואלי ובלגי מצליח, ששינה את שם משפחתו במסגרת אחת מיצירותיו המוקדמות.

 

 

 

2

גם לנו מגיע להאזין למוזיקה, אמר המוביל, והצביע על הגופה המכוסה בשמיכה, מאותן השמיכות שעוטפים בהן את הפסנתרים כשמעלים אותם בחדרי המדרגות, כדי לרכך את החבטות. אם יש איסור חמוּר אחד על מובילי פסנתרים הרי הוא האיסור לנגן מוזיקה על פסנתרים שבאחריותם, ואם יש איסור אחד שמופר מדי יום ומדי שעה, הרי הוא האיסור הזה. אין יום שאי אפשר לראות בו משאיות הובלה של פסנתרים לצִדי דרכים, בעולם כולו, ובתוכן, בחום ובחושך, מנגנים המובילים איזו סונטה. ה"אפסיונטה", אמר המוביל, היא כמובן הסונטה בה"א הידיעה של המובילים. בטהובן עצמו, כפי שאתה יודע מן הסתם, עבד לפרנסתו בהובלת פסנתרים בימים שלמד אצל היידן. הבעיה היא כמובן, הוא אמר, הסתירה הפנימית בין הידיים, כלומר בין הידיים של המוביל לידיים של הפסנתרן. איך לנגן עם ידיים של מוביל, ואיך להוביל ולסחוב עם ידיים של פסנתרן. יש כאלו שפותרים את הבעיה על ידי שמירת יד אחת לנגינה ויד אחד להובלה. מעמיסים ביד שמאל, ומנגנים ביד ימין. זה פתרון נורא מכל בחינה, אמר המוביל, והצביע על חברו. עכשיו ראיתי, באמת, את הגיבנת של המוביל המת, שבלטה גם מתחת לשמיכה החורפית. ואיך אתה פתרת את הבעיה של הידיים, שאלתי את המוביל, והוא ענה לי: לא פתרתי. כשנתיישב לנגן תבין איזה מחיר שילמתי בשביל להעלות לך את הפסנתר בשתי ידיים. לא שאני מתלונן. אל תרגיש אשם. סביר גם שלא תבחין בהבדל. בוא ננוח קצת לפני שמתחילים. ניקח נשימות עמוקות. אני כבר מתחיל להרגיש את הכבדות שלו עלי. אתה מרגיש את זה? אפשר ממש להרגיש איך הוא זורם ומצטבר עליך כמו הר של בוץ. תראה איזו מפלצת. צריך לבנות מפלצת שחורה כזו בשביל להוציא את הצלילים הכי עדינים. הרי היית יכול להאמין שמפלצת שכזו נועדה לטחינת דגים או לתפירה של בדים לאוהלים. ולא, אמר המוביל, היא לא תופרת אוהלים ולא טוחנת בשר אלא היא פסנתר. על כינור, למשל, לא היית מאמין שהוא יכול לתפור אוהל. אבל פסנתר כזה, תראה איך הוא שחור, כאילו רוצה לחזור כל הזמן אל הלילה שילד אותו. אתה יודע שפסנתרים מייצרים רק בלילה. בכל העולם. הסינים הם היחידים שהתחילו לעבוד גם ביום, אבל הם עושים חושך מלאכותי בבית החרושת. המוביל אמר: תסלח לי שאני מדבר כל כך הרבה. בעצם הייתי צריך לשבת ולנגן לך את הפרלוד ברה דיאז מינור של באך וכל מה שאני רוצה לומר לך היית מבין בבת אחת. אבל מובן שלא אנגן עכשיו. עוד מעט כבר בוקר. אני מרגיש את השמש. בוא נכניס אותו לפני שתצא השמש. בוא ניכנס למשאית. אני אתכופף ואתה תדחוף אותו על הגלגלים שלו עד שתרגיש שהוא נפל לי על הגב. לא משנה מה אני אגיד או אצעק, אתה תמשיך לדחוף. אל תתרגש. בהתחלה זה הלם, הוא נוחת עליך ונגמר לך האוויר. נהיה לך חושך בעיניים, הרגליים רועדות, אתה בטוח שאתה נופל ונקבר מתחתיו. אבל אחרי כמה שניות המערכת מתאזנת, אתה מתחיל לשמוע בראש את ה"אפסיונטה" כמו שלימדו אותך בקורס ההובלה, וצעד-צעד מתחיל להתקדם. קומה שנייה. ספרתי את המדרגות. למעלית הוא לא נכנס, מדדתי בדרך למטה. חסרים שני סנטימטר. למען האמת, אם נגיע למדרגות עשינו את הרוב. עד שנגיע לשָם המשקל כבר נהיה לא מורגש. זה כמו שאתה מרגיש כאב חד ואחרי כמה זמן אתה או מתעלף או לא מרגיש כבר כלום. אני לא אתעלף. אף פעם לא התעלפתי מתחת לְפסנתר. ברור לך שלהתעלף במקרה הזה זה מוות בטוח. זה כמו לסחוב רוצח על הגב. אתה צריך להמשיך לזמזם לו את ה"אפסיונטה" ולהתקדם. אם תעצור הוא מוחץ אותך. סרגיי היה אומר, לכל אחד יש הפסנתר שלו. אתה צריך לברר מה הפסנתר שלך ואז הכול כבר קל יותר. אבל מה אני מדבר, הרי זה הפסנתר שלך. ימאהה U1. לא קשה להבין למה בחרת אותו. צליל טוב, מכניקה יציבה. פסנתר יפני. אם היית שואל אותי הייתי ממליץ לך להוסיף קצת וללכת על ה-U3, אבל לא שאלת אותי הרי, הרי אז לא הכרנו עוד. בוא, אני אמשיך לדבּר ואתה תיכנס ותדחוף אותו על הגלגלים שלו. פעם אמרו, פסנתרים יפניים זה רק לילדים. אמרו, בראש הפירמידה זה הגרמנים, מתחת יש לך הצ'כים, הבריטים, ובתחתית – הרוסים, היפנים והסינים. "אוקטובר אדום", "אוטו מייסטר", "צ'אן יינג", "ימאהה", "קוואיי". אתה מסכים לזה? כן? זה לא מפתיע אותי, אמר המוביל והתכופף כמו מרים משקולות לפני פתח המשאית. כי רוב השוק של הפסנתרים, כאן ובעולם כולו, עובד לפי האידיאולוגיה הנאצית. אין לי סיבה לחשוב שאתה תהיה שונה. אתה נכנס לחנות פסנתרים בתל אביב, והמוכר מתחיל לנאום לך כמו איזה גבּלס בכיכר פוטסדאם. אל תאמין להם. בתחום הזה של הפסנתרים יש הרבה גזענות, כמו בכל מקום. זה כמו שאומרים, המכוניות הצרפתיות, הגרמניות… הגזענות של האנשים יוצאת דווקא במקומות שהם חושבים שהם לא רלבנטיים. אבל נאצי הוא נאצי. אתה יודע, שכשהם שרפו את הספרים שרפו גם פסנתרים לא אריים. פסנתרים אנגליים, רוסיים, אז עוד לא היתה התעשייה של הפסנתרים היפניים, ובכל מקרה היפנים היו הרי בני ברית של הגרמנים באותה תקופה אם אני לא טועה. כל מה שאני מנסה להגיד זה, שבחרת פסנתר טוב. בוא תדחוף. המוביל התכופף בפתח המשאית ואני גלגלתי את הפסנתר. הצד הרחב, השמאלי, נטה פתאום והפסנתר חבט בגבו הכפוף. המוביל נאנק ארוכות. שאלתי אותו אם הוא בסדר, אבל כנראה שהוא לא שמע או שלא יכול היה לדבר. הוא עשה איזו תנועה, והפסנתר עף קצת באוויר ונחת שוב על גבו, הפעם על החלק הארוך. צעד אחרי צעד הוא חצה את הכביש ועלה על המדרכה. השמיכה החורפית בצבצה משני צדי גופו. הנחתי יד על אחורי הפסנתר, ובקצות
האצבעות דחפתי לפעמים כשהיה נדמה לי שהוא עומד להחבט במשהו. מהמוביל ניגרה זיעה בכמויות על הכביש ועל המדרכה, כאילו מתוך צינורות. ממקומי לא יכולתי לראות את הבעת פניו, אבל יכולתי בקלות לשמוע את המוזיקה שהוא פיזם במאמץ. מדי פעם המוזיקה נפסקה והוא פלט אנחה או צעקה כבושה. עוד מעט, אמרתי לו כאילו אל תוך הפסנתר, עוד מעט מגיעים, עוד קומה וחצי, ותופפתי קצת על הפסנתר. אחת הדלתות נפתחה וראש מנומנם הציץ בחשדנות. היתה זו השכנה, פסנתרנית בעצמה ומורה בקונסרבטוריון הסמוך. מעבירים פסנתר, אמרתי. השכנה טרקה את הדלת. אני מוריד אותו לרגע, צעק המוביל כשהגענו לקומה הראשונה. תיזהר על הרגליים שלך! הוא שמט את הפסנתר שפגע ברצפה והשמיע קול הדהוד שהעיר בוודאי את הבניין כולו. מלמעלה צעקה אשתי, מה קרה? מה קרה? המוביל אמר, זה רק הקופסה שלו עושה רעש, כלב נובח לא נושך. לא להתרגש, המכוון ממילא צריך לבוא ולסדר לכם. יש בפנים גם ברזלים, זה רק ההד, מכה קטנה. זה כמו לנגן עליו בּארטוק, מבחינת האפקט והנזק. אולי את יכולה להביא לי מים גברת בינתיים, אני יבש לגמרי. איך אתה שם מאחורה? הוא שאל בצעקה. השכנה פתחה שוב את הדלת וטרקה אותה. כנראה היא מוחה על ההפרעה, אמרתי. השכנה שלך הזו, שאל המוביל אחרי ששתה שבעה ליטר מים, היא פסנתרנית בעצמה? איך ידעת, הופתעתי. איך ידעתי?, אמר המוביל, דבר ראשון, הפסנתרנים זה העַם הכי רגיש להפרעות של פסנתרים. הם מזהים פסנתר חדש ממרחק של קילומטרים. היא שמעה את הבּוּם עוד לפני שהפסנתר נגע בבלטות. בן אדם אחר מתייחס לזה כמו אל רעש רגיל, אבל פסנתרן ששומע בּוּם של פסנתר, זה כמו רופא שיניים ששומע… אה… ששומע שיניים כואבות… לא… תסלח לי שהדוגמה לא טובה. אני בקושי נושם. ודבר שני, אמר המוביל, מציץ ברווח הצר שבין הפסנתר ודלת המעלית, חושף פנים מיוזעות וכמעט סגולות, יש לה מדבקה של פסנתר על הדלת. מי יודע, אולי אפילו זה הייתי אני שהובלתי לה את הפסנתר שלה עם סרגיי. באמת המקום נראה לי פתאום מוכר. זה יכול להסביר את זה. אם זה נכון, אז אני לא מרחם עליך. היא לא תיתן לך לנגן. היא אמרה לי אז, אם זאת היתה היא אני מתכוון, כשאני שומעת מישהו מנגן לא טוב, אני קוראת למשטרה. לנגן לא טוב שירדו למקלט. בוא נמשיך לעלות, עכשיו אפילו אם אתה רוצה להחזיר את הפסנתר, לפי החוזה שלך אסור לך. אתה חייב לקבל אותו עכשיו. אבל אני רוצה לקבל אותו, אמרתי, והמוביל אמר, את זה עוד נראה. אני מרים. עוד קומה אחת. אשתי שאלה אותו אם הוא רוצה עוד מים. הוא לא ענה, ויכולתי לדמיין אותו מתחת לפסנתר, שולח אליה ראש כמו צב ענקי ומביט בה. חבטתי על גב הפסנתר כמו פרש על הסוס והפסנתר התחיל להתקדם ולעלות.

הפסקתי את המוזיקה. באינטרקום חזר הצלצול הצורם. הגיע הפסנתר, חשבתי. הגיע הפסנתר. השעה היתה שלוש לפנות בוקר. המוביל מלמל משהו על טעות בדרך. יצאו מהמחסן המרכזי עם הימאהה U1 שלנו ועלו על איילון דרום במקום על איילון צפון, וכשהבינו שטעו היו כבר רחוקים ועייפים. עצרו לנוח והמוביל השני לא עמד בפיתוי וניגן קצת על הפסנתר בתא המטען של המשאית. ממילא עוד שבוע יגיע מישהו לכוון את הפסנתר. המוביל השני ניגן נוקטורן של שופן ונרדמתי, ששה פסנתרים כבר הובלנו היום. גדולים גם, לא כמו שלך. כבדים, אמר המוביל והגיש לי את תעודת האחריות ותעודת המשלוח. אתה בוודאי שואל את עצמך איפה המוביל השני, אמר המוביל והראה לי איפה לחתום. זו הסיבה שאיחרנו. כשהתעוררתי מהשינה, אמר לי המוביל, זה היה כבר כמעט שתיים לפנות בוקר. נבהלתי, מובן שנבהלתי. איחור שכזה! הלא על דברים קלים מזה אנחנו המובילים מפוטרים מיד. חיפשתי את סרגיי, אמר המוביל. סרגיי הוא שניגן על הפסנתר שלך את הנוקטורן של שופן. בחברה שלנו, אמר המוביל, כל המובילים הם פסנתרנים, וליתר דיוק פסנתרנים לשעבר, או פסנתרנים שנכשלו. רק פסנתרן יכול לדעת איך להרים פסנתר. אתה אדוני פסנתרן? שאל פתאום המוביל כאילו בהאשמה חקרנית. עשיתי תנועה לא ברורה ביד. סרגיי ניגן עם הפילהרמונית של פטרבורג ועכשיו הוא היה מת. מת? שאלתי. מת. כן. על הפסנתר. אני נרדמתי והוא המשיך לנגן את הנוקטורן של שופן וכנראה מת באמצע הנגינה. להגיד לך שזו היתה הפתעה אני לא אגיד. הוא היה זקן כבר. אולי בן שמונים. לחזור להופעות כמובן שאי אפשר היה. הכבוד העצמי שלו הכריח אותו להמשיך עוד ועוד. אם לא להופיע בפני קהל, לפחות בהובלה. אני עצמי, אמר המוביל, כבר לא צעיר. וסרגיי היה חולה לב. הסתרנו את זה ממנהל המחלקה במשך הרבה שנים. זו לא הפעם הראשונה שאחרי העמסה הוא מתיישב ותופס את החזה. לרוב הוא היה לוקח כדור ושותה קצת והיינו ממשיכים. אמרתי לו: סרגיי, יום יבוא ואיזה בלוּתנר או בזנדורפר יהרוג אותך. הוא תמיד היה אומר, ואנחנו היינו מדברים רוסית בינינו, אני כבר מת מזמן, מאז ששכחתי את התו ההוא באמצע הקונצרט שישב בו שוסטקוביץ'. יום יבוא ואיזה סטיינוויי יהרוג אותך, אמרתי לו. כשמוביל מת, קוברים אותו בתוך פסנתר מקולקל. לא-לא, אני צוחק. אבל זה לא מצחיק. מצאתי אותו על הפסנתר שלך. מרוּח, כמו שאומרים. איזה טרגדיה. ניקינו לך את הפסנתר, הוא כמו חדש. לא שהוא לכלך או משהו. מת נקי. גם בגלל זה איחרנו. אל תראה אותי שאני מדבר ככה רגוע. בפנים אני מאוד עצוב. יכול להיות שיפטרו אותי עכשיו. אנחנו עובדים בזוגות. גם היינו מנגנים בארבע ידיים. עד שימצאו לי עוד אחד שאין לו זוג… אתה אולי רוצה לעבוד אצלנו בהובלות, איתי? לא-לא, אני צוחק. אבל לפסנתרן, לגמור על הקלידים, זה הכי טוב. היית צריך לראות איך היה סוחב פסנתרי-כנף לבד על הגב. הגב שלו התכופף במשך השנים בצורה של הקימור של הפסנתר. לי עצמי יש גב כפוף, אמר המוביל. תיגע! תיגע לי בגב! אל תפחד! הבעיה היא שאני אצטרך להעלות את הפסנתר שלך לבד. ימאהה U1. פסנתר סולידי. אתה ודאי פסנתרן מתחיל, חובב… בלי לפגוע כמובן. פסנתר טוב. נעלה אותו ואני אבדוק את המנגנון. ננגן קצת לשחרר אותו מהנסיעה. בעוד שבוע נשלח לך מכוון לכיוון יסודי. אתה מודע לזה שכיוון יסודי זה לוקח לפעמים כמה ימים. לילה אחד המכוון יצטרך לישון אצלכם. לא צריך להיבהל. הוא ישן ליד הפסנתר, הוא מביא מזרון וכל מה שצריך. רק לתת לו אוכל ולשתות. אבל את זה אמרו לכם את בחנות. למען האמת, אני עצמי מכוון. אתה שואל את עצמך בוודאי מה עושה מכוון במחלקת הובלות. שאלה טובה, נושא כואב מאוד. אבל זה שלא פיטרו אותי לגמרי, גם על זה צריך לברך את אלוהים. ישלחו לך מישהו אחר, אלו הכללים. טוב, נתחיל. אבל אתה תהיה חייב לעזור לי. אני אקח את רוב המשקל, אתה רק תתפוס מלמטה שלא יחטוף מכה במעקה. תכוון אותי. הפסנתר שלך זה 250 קילו. אל תדאג אם אני ככה צועק קצת במדרגות מהמאמץ. שלוש בלילה, אמרתי לו. אי אפשר לנגן עכשיו. רק מהרעש של הסחיבה יתעוררו כולם. מחדר הילדים יצאו הילד והילדה. עד שנעלה ונסדר את הכול ונרכיב לך את הכסא ונשתה קפה, אמר המוביל, כבר יהיה שעה חמש. לפי החוק מחמש בבוקר אפשר לנגן. אם למשאיות זבל מותר לצאת בחמש בבוקר, אמר המוביל, מותר גם לפסנתרים לצאת. בוא נרד עכשיו למטה ונעמיס. ננסה את המעלית ואם לא ייכנס לא נלך ראש בקיר. אשתי יצאה מחדר השינה בעיניים תמהות. סימנתי לה שהכל בסדר. איחור בהובלה. עדיף לגמור עם זה ודי. שאלתי את עצמי אם המוביל הזקן, סרגיי, עדיין שוכב מת בתא המטען של המשאית. אשתי והילדים הצטופפו זה לצד זה כאילו נכנסה הביתה כיתת חיילים לחיפוש. מי הפסנתרן בבית? צעק המוביל, מי מקבל את הפסנתר? הילד הצביע בחשש. יופי, צעק המוביל, עוד מעט תַראה לי מה אתה יודע לעשות איתו! ולאשתי אמר, אנחנו מביאים איתנו תווים, יש לנו יצירות קבועות, נראה מה הוא יודע לעשות עם הפוגה הזו… על באך שמעת, ילד? הוא שמע? הוא שאל את אשתי. הילד, שהתחיל ללמוד לנגן לפני כמה חודשים, ובקושי התאמן בין שיעור לשיעור בקונסרבטוריון, נכנס לחדר השינה. הילדה נכנסה אחריו ויצאה עם החלילית. חלילית! אמר המוביל, גם זה כלי נגינה! למה לזלזל? הילדה הגישה את החלילית אל השפתיים אבל אשתי אמרה לה מיד, שלוש בלילה, אי אפשר עכשיו לנגן. אולי תבוא מחר? הציעה אשתי. כן, אמרתי, אולי מחר בבוקר? המוביל הושיט שתי ידיים לפנים ואמר, מחר יש לי כמו שידוע לבעלך הלוויה על הראש, וחוץ מזה, עכשיו כבר מח
ר. עד שאנחנו מעמיסים ומכוונים ומנקים את הלכלוך ובודקים את הלה עם המזלג וחותמים על הניירות ושותים קפה זה כבר חמש בבוקר, יום חדש. אל תתווכחי אתו, לחשתי, היה לו לילה קשה. המוביל מתח וכיווץ את רצועת הנשיאה שלו. על חולצת הטריקו שלו הודפסו תווים של איזו יצירה לצד סמל החברה, פסנתר מכונף. בוא נרד, הוא אמר, אני חונה באמצע הרחוב. רק זה חסר, שמשאית זבל תתנגש לך בפסנתר, מה? ואתה, ילד, הוא צעק לכיוון חדר הילדים, תתכונן בינתיים. תיכף יהיה פה פסנתר בבית, הוא אמר, והתבונן על המקום הריק שפינינו בסלון. יש מקום! הוא אמר אחרי שתיקה קצרה. נרד למטה? רק אז הבחנתי שבשעה שהאזנתי למוזיקה הנחתי את המשקפיים על עטיפת התקליט. ניגשתי לחדר והכנסתי את התקליט לעטיפה, ואת המשקפיים חבשתי. הסתכלתי מבעד לחלון. למטה עמד המוביל ליד המשאית המוארת מבפנים, מניח את ידו השמאלית על הפסנתר ומתופף על המכסה באצבעות. ליד נעליו היה אפשר לראות בבירור זוג נוסף של נעליים זהות, חרטומיהן זקורים כלפי מעלה.

אבא של שמעון הפסיק פתאום לנגן. הפסקנו לשיר. התמונה של שמעון במסגרת השחורה נפלה מהפסנתר. השתרר לרגע שקט, והיה אפשר לשמוע את המעדרים מכים באדמה בחוץ. "הרבה שירים נעלמו מאז," אבא של שמעון אמר ומחה את דמעותיו. "גם הרבה אנשים נעלמו מאז," אמרה אמא של שמעון, שבכל זאת שיחררו אותה בסוף והיא הגיעה, והתכופפה להרים את התמונה. היא לא הצליחה להתיישר. שוב צחקנו כמו משוגעים.

לא בריחת הקוף מן הכלוב אלא בריחת הסורגים מגן-החיות; לאחר מכן יוכל גן-החיות עצמו לברוח בקלות, לא רק מתוך העיר, אלא מעצמו.

במסיבת עיתונאים חגיגית שנתקיימה היום ב"בית אריאלה" בתל-אביב נמסר כי צוות מדענים ישראלים יוצאי התעשיה הצבאית וזרועות הבטחון, בשיתוף עם צוות של כמה אמנים וחוקרי תולדות האמנות מן האקדמיה הישראלית, פיתח בהצלחה מכונה לשעתוק מושלם של ציורי שֶׁמֶן. המכונה מבצעת סריקה מדוקדקת של כל מיקרומטר רבוע על פני השטח של ציור נתון, ויוצרת בעזרת מערכת ממוחשבת של מכחולים וצבעים העתק מושלם שלו מכל בחינה – עובי שכבות הצבע ודחיסותן, החומרים שמהם מורכב הצבע, סוג הבד וכדומה – והכל תוך שִקלול מרכיב הזמן שחלף מאז השלמת הציור המקורי וההתיישנות הטבעית של חומרי הציור באקלים בו שהה לאורך השנים. החל מִסוף החודש, כך נמסר, יוכל כל אדם, תמורת 99 דולר, לתלות בביתו העתק מדויק לחלוטין של כל ציור שהוא. אוצרים לאמנות במוזיאונים בפריז, לונדון, מדריד ואמסטרדם, כמו בערים אחרות, החלו, כך דוּוח לפני שעה קלה ב-CNN, להשמיד את אוספי האמנות שלהם בעזרת להביורים.

האישה שחצתה בריצה את שדרות שאול המלך בתל אביב וכמעט נדרסה על ידי מכונית לפינוי אשפה אמרה אחר-כך לכַתָב "העיר" כי הבחינה בסופר רבי-המכר המפורסם ע' חולף בעבר השני של הרחוב לכיוון ספריית "בית אריאלה" כשהוא לבוש מדי-צבא ולחגורתו אקדח גדול. בחקירה התברר כי הסופר ע' לא יצא את ביתו באותו יום וכי האדם שאותו ראתה האישה היה מפקד בית הספר לשריון, אשר נקלע למקום בטעות. מדי שנה נדרסים בסביבות "הקריה" בתל אביב כמאתיים וארבעים קוראי ספרות יפה על ידי משאיות זבל דוהרות.

בגלל ארגון מחדש של תקציבי משרד הבטחון ומשרד התרבות-והספורט, מונה אלוף מן הקריה למנכ"ל האופרה הישראלית ומנכ"ל האופרה הישראלית מונה לחבר מן המניין במטה הכללי. מיד עם כניסתו של האלוף לתפקידו החדש שמעבר לכביש הוחלט כי כל זמרי האופרה יברכו זה את זה בהצדעה; כמו כן, כי יצדיעו למנצח התזמורת ולכנר הראשי בחזרות ובהופעות, יעלו לבמה חמושים ברובה מסוג מ-16, וכי יסיידו, בזמנם הפנוי, את מתחם האופרה כולו בסיד לבן, וכך היה. מנכ"ל האופרה, עם כניסתו לתפקידו החדש במטכ"ל, הורה לצבא לכבוש, תוך 24 שעות לכל היותר, את המזרח התיכון כולו. בעקבות הצלחת החילופין, מדווח "מעריב", יובא היום לאישור הממשלה מינויו של האוצֵר לציור של מוזיאון תל אביב לאמנות לתפקיד הרמטכ"ל.