נוף קצה, בין הרים וים. אנו, הנתנייתים, מכירים נוף כזה. בערך. הים סוער וחי, רוגש. מקהלת גלים. אם נגלול את המגילה מימין לשמאל יעבור חצי מה"סרט" בים הפתוח. עד שלפתע תופיע קצה מחט, קצה עץ.
חוקר ציור סין, ג'יימס קאהיל, כתב בספרו על הציור של שושלת מינג כי ב"עידן שהתאפיין בנופים מתונים ובהעלאת זיכרונות מוּדעת לעצמה, ציור זה בלט ודאי בנאמנותו ליצירה שעיקרה חוויה חושית בעולם מוחשי". אבל המוחשיות הזאת היא גם לגמרי מיתולוגית ומסתורית: הציור קרוי על שם פרק הפתיחה בספרו של צ'ואנג טסה, זה הפותח את "קולות האדמה" שתרגם יואל הופמן: "בים הצפון שוכן דג ושמו קוּן. מי יודע כמה אלפי מילין גודלו של קוּן". הים המתואר כאן הוא הים הזה. אפשר להבחין, קצת ימינה מהמרכז, במעין ראש תניני, ראש דרקון. לפנינו ים האינסוף, אבל מוחשי, ממשי, מתנפץ על הרים שבני אדם גרים בהם והולכים עליהם. הציור מתאר חיים על סף האינסוף, אבל לא באופן מושגי וערטילאי אלא באופן גאוגרפי. אפשר לשמוע את האינסוף בציור הזה. אפשר לקפוץ לתוכו, אם נבקש את נפשנו להיבלע. קוּן יבלענוּ ברצון.
בבקתה בשמאל יושב איש וצופה. בקתתו פתוחה לכל עבר והוא יכול לצפות בנו ובים באותה מידה. הגדילו את הציור בקישור ותראו שבחלונו, כמו בציור על קיר, נמצא הים. נוכח ממש, כמו שהציור הזה, שהדפסתי לעצמי בגודל אמיתי, נוכח על קיר חדרי.
שניים חוצים גשר צר, דק ורעוע על פני פלג שוצף קטן, הד לים התוהו הגדול. כמה קרובים המים. צעד אחד לא נכון והם נופלים ונסחפים לים. אבל הם לא נראים מודאגים. אחד מהם נושא צ'ין, כלי נגינה: מוזיקה ממתינה בהמשך הציור הזה. אל מול הסער יישמע צליל מיתר. אולי הבקתה שחלונה ריק ופקוח היא ביתו של המוזיקאי.
ההר סוער לא פחות מן הים. העצים שוצפים לא פחות מהגלים. הסלעים חיים לא פחות מבני האדם בציור. ההר בונה את עצמו כמו פאזל חי של סלעים. השורשים הגלויים מגששים עליו, כפוסעים בצעדים קטנים למרגלות העצים. העץ במרכז וראשו של קוּן כמו משלימים זה את זה בתנועה מעגלית.
היבשה כולה היא מין גל שכמו מתנפץ אל גל הים. ראו את נקודת המתח שבה גדר פשוטה כמו נוגעת בקצה הים, מתחת לעצים הגדולים. ונסו לשעֵר איך זה להיות כמו מי שיושב שם, מול כל המסביב המסתער הזה. אפשר לומר שאנחנו כבר שם, כי האינסופי אינו "שָם הרחק", ממש כמו שהגלקסיה אינה "בשמַים", אלא גם כאן, בתוך החדר שאנו יושבים בו.
מרכזו של הציור הוא שני עצי האורן הנראים במבט ראשון כעץ אחד. מתוך העצים או אליהם ננשפים ונפרשים עננים רחבים ככנפי עוף גדול. אני משער שזו, שוב, אילוסטרציה לצ'ואנג טסה: קוּן הופך ל"ציפור [אינסופית] בשם פֶּנְג… כנפיו כעננים המכסים את עין הרקיע". שני העצים הגדולים כרוכים זה בזה, כמו האדמה הכרוכה במים, כמו הגלים המתקשרים בגלים, כמו מבטנו הארוג אל הציור. והכול בעדינות מופלגת: הענף הימני מבריש את הים כמו מכחול הצייר שצייר אותו.
האיש יושב בתוך הסערה. גם הוא מצוי על "גשר" כמו השניים האחרים. הוא פתוח ושלֵו. הציור לא מסביר לנו איך האיש עושה את זה, אבל הוא מראה לנו איך מצב כזה נראה. כלומר רומז לאפשרותו.
זה ציור על ישיבה באיזון ועל והליכה באיזון על גשר צר מאוד בתוך עולם הנתון בשינוי, עולם ההולך ונברא, ולא על מֵי מנוחות. הציור הזה צויר בסין, לפני חמש מאות שנה, עבורנו.
מתחת לשולחן 
