טָאוֹ צְ'יֶן (365–427 לספירה) נחשב ל"אב המייסד" של השירה הסינית הלירית (אולי אפשר לקרוא לה: מודרנית?), שהיא גם שירת הטבע והנוף. שירה נכתבה בסין לפחות כבר במאה ה-6 לפנה"ס, כך שהמשורר הקדמון הזה הוא כבר חלק ממסורת בת אלף שנה לפחות (שמשהו ממנה הוא מכיר, כפי שעולה מכמה משיריו המתארים אותו עם ספרים). כמה משיריו מתורגמים ב-108 שירים של דן דאור. הוא לא מופיע במבחר שירת הטאנג היות שהוא קדם לשושלת זו בכמאתיים שנה.
גם כאן הנוסח שבעקבותיו הלכתי הוא של דייוויד הינטון. זהו "שיר בעקבות" ולא "תרגום", אם כי לשמחתי כתב לי יואב רפופורט, המתרגם מסינית, שאחד משירי ואנג ויי שבעקבותיו כתבתי יצא די נאמן למקור, למעט שורה אחת, שאותה תיקנתי שםלפי הצעתו.
פאן קואן, 1000 בערך, עוברי דרכים בין הרים ונהרות, 203×103 ס"מ, מוזיאון הארמון, טייואן
השיר נכתב מהמקום המתואר בצמד השורות השני. זה מפתיע, כי אחרי תמונת הנוף פתאום מתגלה מישהו (שמוצג כלא-נמצא) בפינת הציור, והוא רואה את סוף מסע הפרחים (ב"גביעים" הכוונה לחלק של הפרח המגן על הניצן) ליד ביתו. הוא רואה את נשירת הפרחים לנחל או על הגדה, מרים ראש ורואה – או מדמיין – את מקורם הרחוק, הגבוה (צמרות, הרים, רוח). אבל מובן שאין כאן באמת סוף מסע ומקור, כי הפרחים באו ממקום-זמן שלפני מעופם המרהיב בגובה, והם ימשיכו לנוע ולהתגלגל הלאה – קל לראות זאת בפרחים שינשרו במי הנהר. השיר מתאר מקטע של מציאות אבל לא פחות, ואולי יותר – פתיחה של מציאות, שהופכת בקלות לפתיחה פנימית.
להסבר קצר על מהות ה"כתיבה בעקבות", שאינה תרגום, ולקישורים, ראו בפוסט הקודם.
גואו שי, "תחילת אביב", 1072, סין. 158×108ס"מ, מוזיאון הארמון, טייפה
וַאנג וֵיי (משורר, צייר ומוזיקאי, סין, 759-699). אין זה תרגום כי אם כתיבה בנוסח שלמדתי מצ'סלב מילוש: "שיר בעקבות", כלומר כתיבת נוסח על בסיס תרגום (במקרה הזה: תרגומו היפה של דיוויד הינטון), כתיבה שמודעת למרחקה מהמקור ואף לא מתיימרת להוות תרגום מדויק של התרגום, אך מצויה, בכל זאת, בקרבה כלשהי למקור הסיני ואינה שיר עברי מקורי. השיר הזה הוא הדגמה, אחת מרבות, לאפשרות הפתיחה של מילים ספורות, שהציור והשירה הסינית כה הצטיינו בה. כדאי לשים לב לכיוונים ולצבעים שיוצרים, בשמונה שורות, נוף תלת ממדי עשיר ומהדהד, שאפשר להיות בו. תנועות למעלה – ההר שבּו המנזר, הפסגות הרחוקות, העשן המיתמר; תנועות למטה: הפניית הקשב אל התרנגול (מעיר הבירה ההומה נבחר רק פרט אחד!), ירידת השמש במערב. תנועות אופקיות – מפסגה לפסגות, תנועת הרוכבים בדרום, התפשטות הירוק. והצבעים: ירוק הצומח, אדום השקיעה, כחול ההרים הרחוקים, שחור-אפור העשן… השיר מחווה תנועה רחבה מהמנזר אל המרחקים, כמו במעוף, וחוזר בסופו של דבר אל המקור הריק שממנו יצא.
תרגומים "אמיתיים" של שירי ואנג ויי אפשר למצוא כאןוכאן.
ואנג שימין, בעקבות ציורו של ואנג ויי 'שלג על נהרות והרים', 1668, 134×60 ס"מ, מוזיאון הארמון המלכותי, טייוואן
מסופר על בַּאי ג'וּ־יִי (סין, 772–846) שהיה מראה את שיריו למשרתים, ואם לא היו מבינים היה מתקן אותם. את השירים, לא את המשרתים. שירה לירית, אם אפשר להכליל, נובעת מדברים פשוטים כמו נוף, אהבה, געגוע. כמו שאומרים באנגלית, זה לא rocket science. מעניין, לכן, שיצא לשירה שם מסובך. המשוררים, כמובן, הסתבכו, מכל מיני סיבות שקשורות להיסטוריה, לפסיכולוגיה ולספרות. גם לתסבוכות יש מקום. אבל לא כדאי לשכוח את הדברים הפשוטים ואת היכולת לכתוב עליהם בפשטות, פשטות שתיגע במורכבותם ותצייר קו מסביב מה שקשה לדבר עליו למרות פשטותו.
שלפתי היום מהמדף ספר שהייתי מעורב בעשייתו, שכמו רוב הספרים הבאמת-חשובים זכה להתייחסות לא מספקת. שנתיים אחרי שיצא אני מרשה לעצמי לכתוב על שיר אחד ממנו כמה מילים.
הדברים הפשוטים בשיר הזה הם חום וקור ושינה. כולם מכירים את זה. מילים על דף הן תמיד בטמפרטורת החדר. אפשר לומר שלדף המודפס אין טמפרטורה. הוא לא מעביר חום או קור. הקסם של השיר הוא שהוא ממחיש חום ויוצר חום בתודעה מבלי להשתמש בתנור או במזגן.
הוא עושה זאת בכל שהוא יוצר מסגרת קרה ובתוכה מעלה בהדרגה את החום.
השורה הראשונה מקפיאה: "קר כל כך", "הלילה", "לילה קר", "סתיו". אחרי פתיחת-הקור הזאת הוא מתחיל להעלות את החום. בתחילה זה רק חום של עששית שבעיקר מפיצה אור; אחר כך להבות אפר שכבו, אך הזקן מחדש את בערתן; אחר כך זה כבר "חום סדינים ושמיכה" ש"מעמיק". והוא מעמיק בגלל ניחוח. זה כבר חום פלאי. הריח מעמיק את החום כמו שקול ציפור מעמיק את הדממה בהרים. איך? עובדה.
בתוך מובלעת החום הזאת נמצא זקן. מישהו רואה אותו. "שנתו יפהפייה". מי, אי פעם בתולדות האנושות, אמר דבר כזה? הכתיר שינה כיפהפייה? המבט הזה, התיאור הזה, הוא הדבר שנמצא בלב החום של השיר. וזה כבר לא חום של תנור ואש, אלא חום רגשי, חום של מבט.
שינה היא דבר פשוט. במובן זה שכולם מכירים אותו. כמה יפה שהשינה וההתעוררות לחדש את התנור דומות: האש נרדמת, האיש מתעורר; האיש נרדם, האש מתעוררת. צריך לעצום עיניים ולחוש את זה. זו שינה פשוטה שמתוארת כמעט כאגדה.
לקראת יציאה מהשיר הקור חוזר. "קַר צָלוּל וְהוּא לֹא קָם". האם הוא רק מאריך לישון? או שמא קראנו שיר על שעותיו האחרונות של אדם? השיר משאיר את זה פתוח. על הסף בין שינה יפהפייה לדאגה על מוות. אין לתאר כמה הסף הזה טעון. היינו שותפים למבט אינטימי באיש הישן, ועתה השיר עומד להיגמר ואיננו יודעים מה מצבו. כי השיר מוציא אותנו החוצה.
השיר מסתיים בחידוש מסגרת הקור. "עַלְוָה קְפוּאָה וַאֲדֻמָּה עַל מַדְרֵגוֹת בֵּיתוֹ". שלכת קפואה על מדרגות קרות. העלים נמו בחוץ, קפאו בלילה; האם הזקן יתעורר, יהיה כמו עלה ששב אל העץ? מה שברור, שמי שראה את הזקן מקרוב, אפוף חום, יצא עכשיו אל הקור, והוא מביט בבית מבחוץ, ליד המדרגות, אולי אחרי ירידה בהן, בהפניית ראש אחרונה לאחור. מי המביט? בן-משפחה? לא סביר, כי התיאור "איש אחד זקן" מרוחק יותר ממה שהיה אומר הבּן שלו.
כוונתי לומר, שנוכחות המתבונן היא בעצמה חידתית. ואנו דומים לו.
האווזים נוחתים יום אחד אל תוך האספלט והעצבים ורחשי הרדיו והזיעה. נוצותיהם בהירות כנגד הצללים המשעממים של חיינו. בקלות הם הופכים למוקד תשומת הלב. האסירים לוחצים את המצח כנגד חלונות מועדון האסירים בכל הקומות של כל המגדלים, אבל לאווזים זה לא מפריע. הם מוכנים לתשומת הלב. הם מנקים את הנוצות במקוריהם ונושכים זה את זה, מקפצים בשלוליות שיצר גשם של אביב.
לא עובר זמן רב ואפרוחי אווזים מציצים מתחת לשיחים בכל רחבי המתחם המגודר. האנשים מתווכחים בנוגע לשמות שיש לתת להם, מתבוננים בהם במשך שעות, עוצרים את כל מי שחושב שזה מצחיק להטריד את הלהקה.
אנו מקנאים באווזים. הם הגיעו לכאן מתוך בחירה, כמו מתוך הזדהות. במהרה יפרשו כנפיים שלנו אין ובגחמה של רגע יעזבו את המקום הזה. הם קוראים זה לזה שוב ושוב, חוגגים את קול הצופר שלהם בעוד מגדלי בית הכלא ניצבים דוממים. משפחותיהם שלמות. הם נעים ביחד, אהוביהם מדלגים לצדם. אף אחד מהם אינו בודד אף פעם.
האווזים מתעלמים מתקנות בית הכלא ואינם משלמים על כך שום מחיר. זה כלא של תנועה מוגבלת. אנחנו, בני האדם, יכולים לעזוב את הקומות שלנו בפרקי זמן מוגדרים שנועדו לתנועת אסירים. כדי ללכת אל הספרייה, או אל המרפאה – בעצם כדי לעשות כל תנועה שאינה למטרת עבודה או לחצר – נדרש זימון או אישור בכתב. חוץ מהחריגים האלה, אסיר יכול ללכת למועדון של הקומה שלו, לשירותים, או לתא שלו. אפילו עצירה קלה בכניסה לתא של מישהו אחר אינה מותרת. אם כי רוב האנשים עושים את זה.
לאווזים לא אכפת בכלל מכל ההגבלות האלה. במשך חודשים הם מדדים מסביב למתחם המגודר בין פעילות אחת לאחרת, משוטטים מחוץ לספרייה מבלי לקבל זימון. הם עומדים איתן ומשמיעים קולות צפירה עזים מול הסוהרים. קרומי השחייה של כפות רגליהם דקים ועדינים ליד המגפיים השחורים הכבדים שנועלים הסוהרים. הם פורשים ומקפלים את כנפיהם באטיות, כמו מטוסים שבודקים את המדפים, רגועים מכוח יכולתם להתרומם מעל כולנו.
לאֶדי יש תמסיר שקיבל בשיעור שהשתתף בו בכלא אחר. רשומות בו עוּבדות על אווזים, כאמצעי לדיון על עבודת צוות. באחד הימים, כשאווז בוגר מלווה את האפרוחים הפחזניים הצהבהבים לאורך המדשאה שבחוץ הוא נובר בארונית שלו ומביא את דף העוּבדות למועדון.
אם אווז נפצע או נעשה חולה ולכן נופל ממערך התעופה, אווז אחר יישאר מאחור עם החבר הפגוע, עד שהוא יבריא או ימות. אווזים מתחלפים בחוד של ה-V כדי שאף אחד לא יתעייף מדי, היות שלאלו שעפים מאחור קל יותר בהיותם עפים בזרם האוויר שיוצר מעוף הלהקה. כשהם עפים הם משמיעים קולות צפירה זה אל זה, רק כדי לעודד את אלו שמלפנים.
אדי קורא את העובדות האלה בקול לאלה מאִתנו שנמצאים במועדון. אנחנו צוחקים ומניעים את הראש ולא מסתכלים זה על זה. להקת אווזים ערערה את ההסתמכות המאצ'ואיסטית של כל אחד מאִתנו רק על עצמו.
ואחר כך נופלת דממה במועדון. נשמעים רק קולות הטלוויזיה וקולות צופרים שעולים מדי פעם מלמטה.
מייקל פישר השתחרר מהכלא ב-2015. כתביו התפרסמו בניו יורק טיימס, סלון, הסאן, גוארניקה ובמקומות נוספים.
ארצ'ימבולדו, "ורטומנוס" (דיוקן הקיסר רודולף השני), 1590
א
מעשה במלך אחד שהיה קטן, וכבש אותו מלך גדול. הקטן נכנע, והמלך הגדול כבש עוד מלכים ומדינות.
לאחר זמן התחזק המלך הקטן והתארגן עם שאר המלכים הקטנים כנגד המלך הגדול שכבש אותם. וחזרו וכבשו את ארצם מידו, וגם כבשו עוד מדינות ממנו.
והמלך הקטן הבין שהגלגל חוזר בעולם. לפעמים אתה כובש אותו, ולפעמים הוא כובש אותך, ומי יודע מה ילד יום. אולי יחזור ויתהפך מזלו לרעה?
הלך המלך הקטן והקים חומה אצל הים, והקים מאחוריה מבצר, וגנז בתוך המבצר את כל ההון והממון שקיבץ מכל מדינתו. ובנה שם חדרים-חדרים, ובכל חדר וחדר גנז מטבע אחת. ותלה דף על כל פתח, והיה כתוב שם איזו מטבע מונחת באותו החדר.
בפתח הראשי של המבצר התקין מכונה, כדי שאי אפשר יהיה להיכנס למבצר. מי שלא יֵדַע את הדרך הנכונה ואת הטיות הגוף הנחוצות מצד לצד בשעת הכניסה, המכונה תערוף את ראשו.
והוא גם תלה שָם שלט, והיה כתוב עליו, בכמה שפות, את הדרך והשיטה איך להיכנס לשָם, ואיך לנטות לכל צד באופן שאפשר יהיה להיכנס מבלי שהמכונה תזיק.
לאחר זמן מה שטף הים את האי עם המבצר וכל זה נשכח.
ב
אחרי כמה מאות שנים בא מלך וכבש את האזור, ונתגלה האי.
המלך הזה היה מלך קטן.
והוא רצה להקים שם עיר. הלך והושיב שם אנשים מן היהודים ומשאר האומות. והתיישבו שם יהודים עניים.
והיה שם עני אחד שבנה לעצמו בית קטן אצל הים. באחד הימים הלך לחפור טיט, ומצא את שלט הכניסה למבצר. ולא ידע מה כתוב בו. והלך אצל תושבי המקום הזקנים, ושאל אותם אם הם יודעים האם היה שם פעם יישוב. ולא היה אף אחד מהם שזכר בכלל שהיה שם יישוב.
באחד הימים בא עני אחר, שהיה צריך מקום לאכול בשבת, והלך אצל העני שגר בבית שליד הים. והעני שגר ליד הים סיפר לאורח על השלט, ואמר שאינו יודע לקרוא מה כתוב בו.
ולסיום, כמה מילים של סיכום. אכן, זמני תם, ידוע לי היטב, הצצתי בשעון, אני מיד מסיים. לא ארצה להאריך, אחרי כל הדברים שכבר נאמרו, כלומר, שכבר אמרתי. השעה מאוחרת, רשימת הדוברים עוד ארוכה, אומר עוד שניים-שלושה משפטים ואז אפנה את הבימה ואת המיקרופון לבאים אחרי בתור. אין מה להכביר מילים, ודאי לא בסיומה של הרצאה, שלא היתה קצרה, ואף גלשה מעט מעבר לזמן שהקציבו לי המארגנים. קשה, קשה להתגדר בעשרים דקות אחרי חמישים שנות מחקר. תודה. אני באמת מסיים. מי שמכיר אותי יודע, איני מן המאריכים בדברים. אשתי, היושבת כאן בקהל, איפה היא… תעיד שבבית אינני פוצה פה ומצפצף… יפה שתיקה לחכמים. ובכן, לשורה התחתונה, ברשותכם. מילים מסכמות ספורות, אני רואה את המרצה הבא, איני מכיר אותו, אולי רֶכֶש חדש, אולי מוח שברח, כבר מתרומם מכיסאו, השעה כבר 11 ורבע בלילה, 23:15, ולפנינו עוד שש הרצאות. עלינו לעמוד בלוח הזמנים שנקבע, וגם אני, כמו עמיתיי, כפופים להחלטות הוועדה המארגנת ומחויב לעמוד במכסת הזמן שהוקצבה לנו, עשרים דקות לדובר, ולא רגע אחד יותר, לכל היותר חצי שעה, ואני, אם גזלתי ארבעים רגע הרי שבעל כורחי גזלתי, המאטריה תבעה. לכן, מובן מאליו כי ארצה לגשת לדברי הסיכום, לאחוז את השור בקרניו, ולא ללכת סחור-סחור, מה גם שזמני קצוב והשעון אומר גם אומר את דברו. שעונו של סב-סבי, אותו קיבלתי מ… לא חשוב. לא אתפתה לדיגרסיה! כן, אדוני היושב ראש, אין צורך לשלוח בי מבטים מזרי אימה, הבטחתי כי אסיים בעוד מעט-קט, ובהבטחתי זאת אעמוד גם אעמוד. ובכן, כאמור, אחרי הקדמה קצרה זאת, שהיא חטופה כפי שהיא הכרחית, אני מגיע לעיקר. האם אפשר להפעיל את המצגת? תודה. נמתין מעט שהמקרן יתחמם… אמזוג לי בינתיים כוס מים… הדיבור, גם כשהוא קצר, מצמיא אותי. אני אוהב לשתות מים קרים בהרצאות. ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם שהכול נהיה בדברו. אמן. ובכן. אסכם את המעט שהותר לי לומר כאן, בכנס באמת יוצא-מן-הכלל – ואיך אפשר כנס באמת-יוצא-מן-הכלל בלי ידידנו הגדול פנחסי שכבר אינו אתנו – בשלוש נקודות עיקריות, ואז ארד מהבמה, ואפנה את מקומי לדור הצעיר שגם הוא, מן הסתם, הכין הרצאות, "פּייפּרז" בלעז, ודחוף לו מאוד להשמיע את חידושיו המסעירים בתחום שלנו, שבוא נודה, עתידו אפילו לא בעברו. ובכן, נמתין מעט לעליית המצגת – אני לא מסתדר עם זה, דינוזאור, נו – ו… אנצל את ההזדמנות להודות בינתיים למארגנים. באמת פלא, אני אומר, מדוע הזמינו אותי. מדוע הזמינו ומדוע ממשיכים להזמין! הרי יודעים שאין לו מה לומר, הרי יודעים שהוא מעדיף תמיד להקשיב לקולגות ולא להרצות, לא לדבּר בעצמו. ובכל זאת – זומנתי, הוזמנתי, אז התכבדתי ועליתי לירושלים. עלתה המצגת? כפתור ופרח. אז זאת… זאת המצגת. אתה יכול להעביר לשקופית הבאה, יש רק שתי שקופיות. כן… אני חושב שאסתפק בזה. תודה על ההקשבה. רק מילה אחרונה לפני סיום – אפשר לכבות את המצגת, בחורצ'יק – בזמן שמכבים את המצגת, ברשות הקהל הקדוש, אומר כמה מילים אֶקְס-קתדרה, הרי אנחנו בין ידידים כאן. לא… אני כבר יורד, כבור היושב-ראש, לא אגזול ולוּ עוד דקה, גם לא שישים שניות, הנה, בעומדי על המדרגות אני יכול לומר עוד חצי משפט? חצי מילה? תודה. תודה שנותנים פתחון פה. אתם מאזינים אידיאליים. בפעם הבאה אתם תדברו ואני אקשיב. הנה, אני יורד עוד מדרגה. אפשר לקבל עוד מים אל המדרגה? התייבש לי הגרון. אויש! עיקר שכחתי. שומעים בסוף בלי מיקרופון? לא משנה. אני אצעק.
היתה לנו דודה שבכל יום שישי היתה דופקת בדלת. חשבנו שהיא גרה בקריוֹת, אבל היא לא. תמיד היתה מזכירה לנו שעברה כבר מזמן לנתניה. "הגעת מהקריות ביום שישי?", היינו תמהים כל שבוע מחדש. "מה, יש עוד רכבות?". היא היתה מְדדה פנימה בקרטוע, היא הלכה כמו עגלה שאחד מגלגליה קיבל מכה והתעקם, וכל הזמן היתה נתקעת בדברים כאילו לא הבחינה שהם שָם. ועוד לפני שהתיישבה זה היה מתחיל. היא אהבה להתלונן על הארכיטקטורה. השאלה היתה רק לְמה היא תיטפל הפעם. לרוב זה היה מתחיל בגובה התקרה. תראו איזו תקרה נמוכה יש לכם. אצלנו בקריות יש עוד מטר גובה לכל הדירות. כאן אצלכם הראש שלי נוגע בשפריץ. זה סכנת מוות ללכת כאן, המוח בסיכון. היא היתה מתכופפת במופגן ופוסעת אל הסלון. לא יכולתי שלא להבחין, אמרה, בעמודים של הבניין. הרימו לכם בניין מודרני, על עמודים, אבל העמודים בחצי מהגובה שצריך. לא נעים לי, אני רק אורחת, אבל כמו שאומרים, אורחת לרגע רואה את הארכיטקטורה. כל הארכיטקטים הכי גדולים מהטכניון גרים בקריות, לכן בקריות העמודים של כל הבניינים הם בגובה שתיים-שלוש קומות. ואצלכם? בקושי אפשר להכניס מכונית מתחת לבניין בלי לדפוק את הגגון. קנית פרייבט חדשה וכל הפח הלך, זה טוטל לוס, מי יפצה אותי? תלמה, אתם רימיתם אותי, פנתה לאמי. אמרתם שיהיה מקום, אז למה הכול נמוך אצלךְ? שלא לדבר על הקרמיקה. לזה את קוראת קרמיקה? פנתה לאמי. לא פלא שיש כתמים של עובש. איך אתם מצפים שאני אוכל כאן ארוחת ערב מתחת לכתמים? אולי תתנו לי גם בננה דבש? אולי את שוב תגישי מילון קָלָוָסָה עם סוכרזית? את חושבת שלא הרגשתי את הטעם של הסוכרזית שבוע שעבר?! אפשר להתפוצץ, מילון כזה גרוע, עדיף כבר להגיש עוגה ולא פירות תפלים, מילון אבן-שושן יותר מתוק מזה. אחר כך התיישבנו לאכול. ממקומה אצל השולחן היתה מבחינה בתמונות שעל הקיר. ראו שזה קשה לה, שהיא צריכה להתאפק לא להשחיל מילה. כמו את עצמה היתה שואלת, האם התמונות עקומות או שהקיר עקום. לא, כי זה פשוט עושה לה בחילה. היא מרגישה שהמרק זז לה בצלחת. אם התמונות ישרות אז היא עקומה, זה או-או. לא באתי כאן להפלגה בים סוער. ים סוער יש במפרץ חיפה ברוך השם. די, תיישרו את הקירות, זה בשבילכם, לא בשבילי, תזמינו מהנדס, תזמינו את הקונסטרוקטור לארוחת ערב ותראו לו איך המרק זז בצלחת. התמונות אצלכם באלכסון כמו אצל רב-חובל בתא. אני פשוט לא רגילה לאכול בהפלגה, כל כף מרק עולָה לי, צעקה, וניגשה להקיא הכול מעבר לסיפּון. אתם גרים בבית נמוך ועקום, והגימור שלו עולה לי בבריאות, אמרה אחרי שרחצה פנים, פלא שאתם חולים כל הזמן, פלא שאתם לא מרוצים מהחיים? יושבים חיוורים ולא אומרים מילה, נותנים לדודה לנהל את השיחה, שתתביישו לכם, גם הכיור תמיד סתום אצלךְ בשערות, חבל שמחכים לדודה שתצביע על סתימות, חבל שלא בודקים לבד. אחרי זה היא היתה הולכת למטבח ופוסלת את התבשילים, זה לא היה עשוי, המלח לא מלוח לי, הפלפל השחור פג תוקף, הכורכום משתלט, הפטרוזיליה כוסברה, הפפריקה זה לא הפפריקש שהיא אכלה בבודפשט בשנות החמישים.
ויום שישי אחד היא הגיעה כהרגלה. לא יכולנו שלא לשים לב שהיו לה שלוש עיניים. נוספה לה עין אחת על הלחי. ובאמת ההתנודדות שלה נפסקה והיא נהייתה יציבה מאוד, והיא גם כבר לא נתקעה בשום דבר, התחדדה לה כנראה הראיה. ישבנו לשולחן כולנו, וכמו תמיד הוגש מרק. ישבנו בדממה, איש לא אמר דבר ולא שאל. היא נעצה בו, במרק, עיניים, ואז הושיטה יד אחת אל המזלג.
(בראשית רבה א, ד. נערך בסביבות שנת 400 באזור טבריה).
—
יש מלכה אך לא יודעים עליה כלום. המלך נשוי לה, אבל לשוק הוא יוצא עם יועציו ומשרתיו. היא – במקום אחר. אפילו שֵם אין לה. היא "מטרונה", גברת. לא "מלכה". – "למי אתה נשוי?". – "לגברת אחת".
יום אחד יצא המלך מהארמון. אין לו בן. למצוא בן בשוק אי אפשר. ובכל זאת, כמו בחלום, ״פעם אחת נמצא עובר בשוק״. היועצים מסתערים על חנות מכשירי הכתיבה. איזה קולמוס הילד צריך? איזה דיו? שעות הם מבלים בוויכוחים על ציפורן העט, על עומק השחור. ולבסוף הם גם קונים, או שלוקחים, אולי מעט דיו ואולי כמות גדולה יותר. אפשר לראות את חדר ילדים בארמון ויש בו הר של מכשירי כתיבה. ואולי דווקא גיליון נייר אחד ועט אחד בלבד על השולחן.
השמועה על הרכישה המוזרה מתפשטת והכול חוששים שהמלך השתגע. הוא קונה מכשירי כתיבה לבֵן שאין לו… מה עוד הוא יעשה בממלכה? לא רק זה, הוא אומר ״לבני״, הוא מתייחס אליו לא רק כמי שכבר נולד אלא כמי שכבר יודע לכתוב. היה סריס שטען שראה במו עיניו איך המלך מלמד את בנו שלא נולד כתיבה. ראיתי: המלך ישב ליד כיסא קטן ריק. ראיתי: המלך כתב צורת אות, וחיכה.
אבל מלך מטורף זה רע לממלכה. לכן מוצאים הסבר. זה קל יותר מלטפל במלך, כמובן. כן-כן, המלך אסטרולוג, גדול, והוא חזה שייוולד לו בן. ההיגיון פשוט: אם המלך מדבר על בן, משמע שהוא קרא בכוכבים על בנו. ויש להתכונן אל העתיד הוודאִי. אבל האם הם לועגים לו כשהם חוזרים שוב ושוב על מילותיו: ״קְנוּ דיו ועט לבני״? והאם נבדו יכולותיו האסטרולוגיות המופלגות רק כדי לפתור את בעיית התדמית? ממטורף הפך לחוזה. איש לא ראה אותו יוצא אף פעם אל הלילה. מלך שֶמרים את הראש? קשה לדמיין. הרי הכתר יישמט לו לאחור.
מלכנו יושב ומחכה. לפניו מכשירי הכתיבה. הוא כמו סופר שכבר קנה את כל הניירות והעטים והוא צריך רק לשבת ולכתוב את זה. והוא יישב, ממש מיד, הכוכבים אמרו לו שזה תיכף בא. למעשה, הוא כבר החל לכתוב את הסיפור על בנו: איך שקנה לו מכשירי כתיבה. איך שחזה בכוכבים. איך איש לא האמין לו וחשבו שמשוגע. איך בא לחדר הלידה ובידו קסת הדיו.
הוא יושב באחד מחדרי הארמון ונזכר בגברת שאמורה להיות אמו של הנסיך. הוא משוכנע שהיא תלד. צריך רק להזמין אותה ולקחת אותה למיטה הענקית שלהם. המיטה בגודל של מגרש טניס קטן, אפשר לצאת בה למסע רגלי. גם הרשת שבאמצע כמו בטניס. וגבוהה הרבה יותר. מכל מקום, הוא לא זוכר באיזה חדר היא סגורה. הוא לא זוכר גם איך קוראים לה, ולא נעים לשאול. גם אין את מי. שנים הוא לא ראה אותה מאז החל לצאת אל השווקים ולכתוב.
אתמול, כמה דקות אחרי ההמראה, כשהמטוס התייצב באוויר מעל לים, נשמע קולו של הקברניט, קול סמכותי ויציב כידיים האוחזות בהגאים, כמדומה: שלום לכם נוסעי טיסה זאת. אני הקברניט וזהו המטוס. אבל זה לא יכול להיות, אמר. זה לא יכול להיות שהמשקל הזה עלה ומרחף לו באוויר. המטוס הזה, כשהוא ריק, שוקל 200 טון. ואז אתם באים, אמר, ועולים למטוס, ונדחפים למטוס, ממלאים את בטן המטוס. אף פעם אין אצלי מושב פנוי. תמיד הכול מלא. ואז אני נכנס, ומבקשים ממני להרים את זה. זה כמו סיוט, הרי זה בלתי אפשרי. אפילו נוצה במשקל של 10 גרם נופלת אל האדמה, אז איך 200 טון, וזה נהיה 400 טון עם כל המזוודות האלה, אתם דוחסים אותן במתנות ובבגדים, והמשקל עולה, זה היה 200 טון וזה עולה ונעצר על 400 טון, ואני צריך להרים 400 טון באוויר. אל תספרו לי על כוח העילוי, כוח העילוי זה טוב לציפור הקטנה, לא ל-400 טון, שום כוח עילוי לא יכול להעלות את כל המזוודות האלה, הרי זה מנוגד לשכל הישר. אגב, הוסיף, גם הספינות האלה שבּים, זאת אשליה, זה לא יכול להיות, ההיגיון אומר שהספינות כולן תמיד טובעות. ויום יבוא ויגלו את זה. כן, על הקרקעית. אני הוא הטייס כאן, הוא אמר, אבל אני תמיד ידעתי שבלתי אפשרי לטוס, ולפעמים אני פותח את הדלת ויוצא, ושום דבר לא קורה לי, כי האמת שמעולם לא המראנו, מהסיבה הפשוטה שאי אפשר כלל להמריא. אתם יודעים את זה היטב, אבל העמדתם פנים שאפשר. בקרוב, אמר, יעברו אנשי הצוות וישמחו להציע לכם מבחר מוצרים פטורים ממכס, אבל אין, אין דבר כזה 'מוצר פטור ממכס', הרי כולם יודעים שהמחירים כאן במטוס גבוהים יותר מבּחנות. אף פעם לא הוטל עלינו מכס וממילא לא נפטרנו מעולם ממכס שאינו קיים. גם אי אפשר לאכול חיות בטיסה, אמר. זה לא יכול להיות, פשוט לא מתקבל על דעתי, צעק, כל העניין הזה של בית המטבחיים. תגידו לי אתם אם זה נשמע לכם סביר שיש כזה דבר. חשבתי וחשבתי והבנתי שזה בלתי אפשרי. זה לא יכול להיות שיש מקום כזה, ששוחטים בו, ומה שלא יכול להתקיים, ההיגיון אומר, פשוט אינו קיים.
מתחת לשולחן 