קטגוריה: פרוזה

הייתה לי דודה שנישאה לקְרוֹ-מַניוֹן. טופס קדמון של האדם, אבל בחליפה ועניבה היה נראֶה כמעט דומה לנו. נמוך יותר, שרירי, מהיר, לוּלֵי אותו מנהג שלו לנעוץ שיניים בקרשים היה אפשר לחשוב שהוא מודרני לגמרי. את ציורי לַסְקוֹ זה הוא צייר, טען, אם כי סרב לחזור על הישגו בטענה כי המערה איננה כבר, סגורה, ולשחזר את זה על בד יהיה פתטי, כלשונו.

הם גרו בפריז, והוא היה עורך-דין די ידוע של חברת תקשורת ענקית. מעסיקיו כלל לא ידעו על עברוֹ. היה בו משהו מוזר אמנם, אבל פטרו את זה בכך שהם חשבו שיהודי הוא. "ומכוער כזה", לחשו. אבל היו כמה נשים – הדודה לא ידעה מזה, כמדומה.

בגלל היוחסין של בעלה הלכה הדודה ולמדה פּליאוֹאנתרופולוגיה בסורבּון אצל גְריפוֹ. התחילה כחובבת, אך במהרה עברה לדוקטורט-ישיר ואף קיבלה משרה. לטקס הסיום הוא כמובן איחר. נכנס חמש דקות לפני הסוף, מציץ בשעונו. גְריפוֹ כיווץ את גביניו.

כשהוא ימות, אמרה לי פעם, מוהלת יידיש מוזרה בצרפתית, אני אקבור אותו ואחכה. תשתה קצת תה, מון פּטיט. ואז, אחרי כמה שנים, אני אחפור אותו, אמרה, אני אחפור אותו לבד, ומה שיימצֵא שם, למרבה ההפתעה, יביא לי תהילת עולם.  

שנים דובּר במשפחתי על סב רחוק אך לא שיערתי כי הקרניים המזכירות את אלו של איל הצפון שהיו תלויות מעל לדלת הסלון ועברו במשפחה מדור לדור היו שריד ישיר שלו – כלומר קרניו. בדיקת DNA פשוטה שערכתי בעצמי אישרה את השמועה, שבדיעבד נודע לי שעברה מפה-לאוזן במשפחה מזה דורות. "ודאי", אמרה אמי, מתפלאת על פליאתי, "אצלנו לא זורקים דבר. ויש גם את החַט ההוא מאחורי המקרר, הרי שנים הוא כבר מונח שם… קח, קח, קח, נו קח אותו, מה יש לי לעשות בו, קח…".

עוד באותו היום טיפסתי על סולם והורדתי את זוג הקרניים מן הקיר. הן היו מחוברות למעין משטח קמור, כעין כיפה קשיחה, קרנית. כמהתל, הנחתי את הכיפה על ראשי. היא התאימה ככפפה ליד. למעשה, מין ואקום עַז הידק אותה לקרקפתי וככל שניסיתי להתיק אותה הלכה ונצמדה אל הראש. בארון הנפתח, שהיה קר כמקרר ומואר באור פנימי דומה, המתינה לי אדרת הפרווה. פתקים שהוא כתב עוד נשמרו בה; שטרות היו תפורים לבטנתה ורשרשו כשהכנסתי את ידיי לשרוולים, אצבעותיי אובדות בעומק, מצִדם הפנימי של טלאֵי המרפקים. איש לא טרח לפרום את האדרת מעולם, מה גם שהשטרות – מיליארדים מארקים – היו מזמן חסרי כל ערך ממשי. בכיס צדדי הייתה פִּתקה ובה רישום דהוי של פיל עתיק. הריח התפשט בבית והיה צריך לפתוח חלונות. הקור פרץ כמו המתין להזדמנות שלו. אמי ודודתי הבעירו אש. עטיתי את המעיל, שכיסה את גופי עד לקרסוליים. שרוולי הידיים נגררו על הרצפה מאחורי כזנבות. יחף עמדתי ליד הדלת והבטתי ביושבים אצל המדורה. פתחו לי את הדלת בבעיטה,יצאתי אל השלג הכבד. 

 

 

 

 

מעטים הם הזיכרונות מתקופת חיי כטרילוֹבּיט בתקופת הקמבּריוּם. על קרקעית הים היה לחץ המים כבד מנשוא. היו ימים שלמים שכל תזוזה הייתה עולה בכאבים, לכן לרוב נותרנו במקום. אני אומר "נותרנו" אבל כלל לא ברור שמישהו נוסף היה שם. אפילו להזיז את העיניים – הלא היו לנו עיניים – לא היה אפשר. היה חשוך שם למדי. היינו די קטנים. מאות מיליונים של שנים היו פרושות כביכול, כך הסתבר בדיעבד, לפני אפי, ולא ידעתי כלום. יכול להיות שחלק מהזמן ביליתי בשינה. חלמתי בלילות הארוכים על קיר עכור. מאות תמונות היו תלויות עליו, הוסרו ביום אחד, הותירו סימנים מלבּניים. מובן שאז נבצר ממני פשר החלום.
 
כיום, כשאני נזכר בימים ההם, לפני 500 או 600 מיליון שנה, איני זוכר אלא את מועקת המים המלוחים ואת האפלה העמוקה. אבל את החלום ההוא, שחלמתי אז, אני חולם לפעמים גם כיום. אם לומר את האמת, גם כיום איני מבין אותו. אתמול חלמתי שוב: כניסה אל הדירה הענקית, קירות גדולים, המלבנים המסומנים לכל גובהם. אלא שהדירה הייתה עכשיו מוצפת מים. מישהו טרח עם המגב.
 
לפני כמה שנים מכרו לי מאובּן של טרילוביט מזן אחר. אפשר למצוא אותנו במיליונים במקומות שפעם ים רדוד היה בהם והתייבש. בלילה הוא מונח מאחורי המחיצה השקופה שלצדי, ואני מנסה להירדם, למרות נוכחותו. הוספתי לו קצת מים שהבאתי מהים. אני יודע שהוא בז לחדר, לדירה שלי, לשעונים שבדירה, המתקתקים מולי ומעליו. שברתי את השעונים. זה לא עזר. אני יודע שהוא בז לי וממתין בסבלנות שאיעלם. פעם חלמתי – לא, הייתה זו מציאות – שאני קם מהמיטה, מוריד את התמונות מהקירות. אולי הוא יתרצה סוף-סוף. הרי אני, אפשר לומר, אוהב אותו. אך הוא אינו חָפֵץ אלא להכחידני.
 

בפסטיבל הספרים הבינלאומי האחרון בליוֹן הבחנתי, מבעד לעשן הסיגרים, בפינה רחוקה של האולם הענקי, הצבוע כולו שחור ואדום, בסופר האימה הנודע, שמספרים עליו כי הפחיד את עצמו כל כך ברב המכר האחרון שלו עד שנזקק לאשפוז פסיכיאטרי. הופתעתי לראות כי לא היה השרירן השחוּם, בעל החיוך הבוהק והשיער המברשתי מכריכות ספריו; הנערות שסבבו אותו תמיד בתמונות שבעיתונים – נערות זוהר במלוא מובן המילה – הפכו לנגד עיניי לשתי אחיות סיעודיות; שיערו המברשתי הקישח שזיכה אותו בכינוי "הקולונל" היה אחוז בידו הרועדת, פאה נוכרית כמסתבר; שריריו העצומים היו – כך לחש לי סוכן ספרותי של הוצאה מתחרה – הדבקת פוטושופ פרימיטיבית, והחיוך הלבן הושג בעזרת הלבשת שיני פלסטיק שהוא רכש בתריסרים בחנויות המוכרות תחפושות של ערפדים. סופר האימה המפורסם לא היה אלא שבר כלי, מפוחד כעכבר, ורעד כעלה נידף כל אימת שנדחקו מעריצותיו – נשים גדולות כל כך! זעק באימה אותו סוכן ספרותי – כדי לקבל את חתימתו הרועדת. מסתבר כי קוראיו המושבעים של סופר האימה יודעים את האמת על אודותיו, ומחליפים ביניהם תמונות אמת שלו מזה שנים. היום אנו יודעים, אמר לי הסוכן, היו אלו כמה מקוראיו שהפיצו את תמונות התדמית ואת סרטוני הפורנו הנודעים שלו כדי להעצים את הנאת הטקסט שלהם. למען האמת, לחש לי הסוכן, והעביר ציפורן קרה כברזל על גבי, לא הסופר הזה הוא שכתב את ספרי האימה שלו, אלא מישהו אחר.

 

מאז ילדותה העלמה מֶלינֶט, 16, קטפה פרחים מלאכותיים מהקברים בסן-דני. זה נגמר; היא במוסד לעבריינים.
 

בנשף בסן-סימפוריין, איזר, העלמה שוסון, מאהבהּ, הוריו וידידיו, דקרו למוות את מר שוסון.
 

בשירותים של בית קפה בפוטו, אדם לא ידוע השאיר קופסה מצוידת בשני נתיכים ומלאה באבקה לבנה.
 

מחזיקים את חודי הקלשונים שלהם זקופים, בני הזוג מסון עשו את דרכם הביתה במרנווילייה. ברק הרג אותו, ואותה – כמעט.
 

בהביסו את האלוף הצרפתי, שיכול היה לרקוד לא יותר מ-14 שעות, מר גואטרו, ב-12:27, הוכרז כזוכה במרתון הוואלסים.
 

קתרין רוסלו מטולון, אם לארבעה, חמקה מנתיב רכבת המטען. או-אז נדרסה בידי רכבת הנוסעים.
 

בבית מלון בליל, מר א' אלינץ' מאיפר, תלה את עצמו מסיבות ש – על פי המכתב שהותיר – יתבררו בקרוב.
 

דיברו על "סוטה", אבל בסופו של דבר מר פורשה מלה גראנז', ליד קולט, אוּלץ להודות שרוצחהּ של רעייתו היה הוא עצמו.
 

צועני הרג את אשתו, שהייתה הפכפכת, במאיסון-לפיט. הלהקה נטשה את המחנה בטרם הופיעו הז'נדרמים.
 

רכבת ישירה דרסה שתי יתדות ברזל של 12 קילו שהונחו בלה-טיי בידי אלמונים. הנוסעים טולטלו קלות.
 
 
קטעים חדשותיים שהופיעו בעיתון "השחר" בצרפת ב-1906, מאת פליקס פנאון. התרגום כאן – מאנגלית. לעוד מקבצים, כאן וכאן.
 

"עליך רק לדמוֹת כיצד ייראו פני כדור-הארץ לולא היו בו מים", אמר סבי פעם. "כל התהומות העמוקים הללו, המדבריות העצומים שישתרעו פתאום לפנינו, החופים שיהפכו לפסגות נישאות, ההרים הגבוהים שיהפכו גבוהים עוד יותר; דמיין את עצמך עומד בלב התהום שהיא היום האוקיינוס השקט, למרגלות ההר שעליו שוכן כפרֵנוּ, שבו נולדנו אתה וגם אני ובו חיינו כל ימינו, ואתה מדמיין, לעת ערב, לא את המסע שתעשה מאינדונזיה מולדתנו האהובה אל הפסגות העצומות שהיום אנו קוראים להן הפיליפינים, אלא את מראה העולם, כפי שהיה נראה אילו היה כל העמק הזה, ביתך, ההרים הגבוהים הללו כמעט עד פסגותיהם, המרחבים העצומים שעד הרמה הדרומית הרחוקה ההיא, והם מלאים כולם במים מלוחים, נוזל שאינך מכיר ולא ראית מעולם".

 

 

(מתוך "ערים תאומות", בבל 2004).

 

 

המורה להתעמלות. בחדרו של המורה להתעמלות עמד ארון בעל זכוכית כהה מאובקת. "ארון הקודש", כינה אותו המורה. בארון העץ בעל דלת הזכוכית אוחסנו הגביעים. איש מעולם לא ראה אותם, והמורה להתעמלות מעולם לא הוציא אותם מארונו. היו שנים שחשבנו כי מחמת צניעותו המופלגת. כיום כבר אנו יודעים שלא זאת הסיבה. גביעיו של המורה להתעמלות לא היו גביעיו האישיים של המורה אלא גביעים שתלמידי בית הספר זכו בהם לאורך שנים ארוכות, בתחרויות שוליות על פי רוב, כמו תחרות הריצה לשישים מטרים של כיתות אל"ף של בית ספרנו. המורה להתעמלות, מצויד בשעון-העצר, שפט. לימים ייוודע לנו שרוב הגביעים והמדליות נצברו על ידי המורה הקודם להתעמלות, שלעת זקנה, עת לא יכול היה עוד להרים את כדור-הכוח, הוקצתה לו משרה זעירה כמורה לתורת המוּסר של כיתת הבנות הנחשלת, משרה בה הוא מחזיק עד עצם היום הזה. גביעי זהב, אמר כביכול המורה להתעמלות, אף כי די היה בנקישת ציפורן כדי לשמוע את הדהודו המחפיר של הפלסטיק הצבוע. בדמיוננו היה המורה להתעמלות ספורטאי גדול שבמעשה של חסד ירד אל בית הספר על מנת להעניק לנו מעט מהידע העצום שלו, פירור של הטכניקה המופלאה של ענף הספורט שלו, שמעולם לא הצלחנו לברר מה היה. אנו שאלנו באיזו קבוצה שיחק, באיזו עונה היה הקפטן, ומתי נקרא להושיע את הנבחרת הלאומית – ואכן הושיע. המורה להתעמלות היה מחייך ומחווה תנועת ביטול בידו. אנו פירשנו את התנועה כביטוי של צניעות. לא ראינו את צליעתו של המורה, ואם ראינו הבנו אותה כפציעה ספורטיבית; לא שמענו את חרחוריו, את נשימתו הקצרה, את שיעוליו התכופים, ואם שמענו הרי שמצבו הירוּד בהווה רק העצים את דמותו בעבר, עת היה, כך הנחנו כמובן מאליו ממש, שרירי, חזק, גמיש,"מלך השערים". זהב הגביעים משך, כביכול, את דמותו של המורה אל כיוון אחר. לא יכולנו להסכין לידיעה כי שבר-כלי זה – אדם שניסה לקלוע לסל לנגד עינינו מאות פעמים ולא הצליח אפילו פעם אחת – לעתים נדירות הצליח לפגוע בקרש – לא היה מעולם הספורטאי שרצינו שיהיה, אלא אחיה החורג של מנהלת בית הספר, שכפתה עליו את המשרה הזו. יום אחד נזרק ארון הקודש לחצר במהלך שיפוץ מקיף של בית הספר. הזכוכית נשברה וגביעי הפלסטיק הגיחו, לצד גזירי עיתון של תמונות גביעים ומדליות שמוסמרו לדופן הארון, ומבעד לחלון העכור נדמו לנו כזהב. ואף אנו, כמה מחפירים היו הישגינו הספורטיביים. מעולם לא זכינו בתחרות. מעולם לא הבקענו שער. בקפיצות לגובה היינו נכשלים ברף, ואחת היא עד כמה נמוך הוצב. ומן הספסל היה צורח עלינו המורה להתעמלות, מכה ביד רועדת על ירכו, מאדים כולו מחרון, ממרר בבכי בחדר ההלבשה, יורד על ברכיו, מניח עפר על ראשו, מתפלש באבק לרגלינו.

מנהל בית הספר הזקן, שנים רבות לאחר הפרישה, בשער צדדי, מנסה מפתח אחרי מפתח, לשווא. כולם מסתכלים בו, מחכים שיבין כבר וילך. הוא לא מרים את ראשו כדי לומר "הייתי המנהל כאן" והם לא שואלים אותו מי הוא. העניין הוא, שהמפתחות מושחלים על טבעת גדולה, ולכן, מבחינתו, אין לדבר סוף. הוא לא יכול לזכור כמובן באיזה מפתח התחיל, ולכן הוא ממשיך לנסות, וכנראה שהוא מאמין כי תמיד זהו מפתח חדש. גם התלמידים, אם כי בקצב איטי יותר, מסיימים מעת לעת את הלימודים ומסתלקים בשער הראשי, ותלמידים חדשים באים במקומם, כך שתמיד יש מי שיצפה בו. השאלה היא, כמובן, היכן מנהל בית הספר האמיתי – היחיד, כמדומה, שיכול היה להפסיק את העניין המביש הזה. הוא אינו צופה במחזה הזה כמונו. הוא, בניגוד לנו, טרוד בענייניו. אבל מהם בדיוק ענייניו, אנו שואלים, וממשיכים לבהות במנהל בית הספר, דהיינו מנהל בית הספר הזקן, עוצם שוב ושוב עין אחת וביד רועדת מנסה לנעוץ את מפתחותיו אך מעלה לא יותר מקרקוש מתכתי עילג, צליל הפעמונים של בית ספרנו הישן.

 

 

בִּפנים הכול מלא בְּדָם, שָׁנִים כבר לא כתבו מילה, אבל מגבעת חדשה חובשים ומתהלכים בעיר, ובשעה קבועה חוצים אותם הרחובות כל יום, חולצות מגוהצות ולבנות, כִּתְרֵי זכוכית על הראשים, עצים נעים ברוח למגע ידם. לפני שלושים או חמישים שנה נכתב שירם האחרון, הנהדר; כיום, מצטטים שורות לתוך אוזנם, הם רק בוהים בהן כמו בדף קרוע ממילון רחוק, עף ברחוב בסערה, נצמד לבּרך בחוזקה. והם חוזרים הביתה ומתמוטטים ולא מוצאים אותם שנים רבות. אך לפעמים תקוע עט בכיס של חולצתם, עט כדורי ישן, דיו יבשה לחלוטין, הקפיץ חלוד – אבל העט, העט! – ובימים כאלה הם הולכים ברחובות העיר, והם נראים, והם נעצרים פתאום כמי ששכחו דבר-מה חשוב, והם רוצים לכתוב אותו על כף ידם, אבל הרי כבר אי אפשר לכתוב, ובהינף יד הם מאותתים לאוטובוס שמתקרב אל תוך אוזנם, כל אוטובוס שיהיה, וניגשים זקופים הישֵר אל תוך האוטובוס, ומחזיקים במעקה, עולים לבד, לא משלמים, ומתייצבים מול הנוסעים, המון צפוף, טרוד, לא מעוניין, ואף אחד, למרות שעיוורונם ניכר, לא מְפַנֶּה להם את מקומו לָשֶׁבֶת.

 

———————————–
 
מתוך גיליון חדש (3) של כתב העת "אורות" בעריכת טל ניצן. ויש גם אירוע השקה, בגלריה מנשר, רח' דוד חכמי 18 תל אביב, יום ראשון, 1 במרס, 19:30:
 

 

פגשנו אתמול ברחוב אחד-העם חמישה משוררים אשר, כמו משוררים רבים בישראל – כמה מאות למען האמת – הפסידו את כל כספם בבורסה לניירות ערך במשבר האחרון. המשוררים הם, כידוע, פלח שוק מצוין עבור מנהלי תיקי ההשקעות, הן משום שהם נוטים לתת משקל רב לצליל המילים, שהם מייחסים לו משמעות עמוקה מהרגיל, וכך אינם יכולים לעמוד בפיתוי העולה משמות מניות או בתי השקעה כמו "מריל לינץ'" או "נַשׂוּאָה", והן על סמך תקוותם התמימה לשיפור נִסִי במצבם בכל רגע ורגע ממש, שיפור שיכול להתרחש בעקבות כתיבה של שיר נפלא שלפתע פתאום כמו יופיע ויתייצב-ייכתב למולם, או, במקרים השכיחים יותר – בעקבות השקעה מרהיבה בניירות ערך או באופציות על שערי מטבעות זרים, השקעה שלהפסיד בה אי אפשר, כמדומה. חמשת המשוררים עמדו בפינת רחוב אחד-העם ולילינבלום ואנו תיארנו לעצמנו כי הם שוקדים על הקמתו של כתב-עת חדש לשירה או על ארגון ערב שירה, אך התברר כי טעינו, ולאמיתו של דבר הם עושים את דרכם אל הפגנה נגד המשך כתישת האוכלוסייה העזתית הנצורה באמצעות מטוסי קרב ומסוקים חדישים.