טרוֹל המערות


בקצה הרחוב בו אנו גרים חי טרול מערות. לפני כמה עשרות שנים התמוטטה המערה שלו, מאחורי המקום שבּו ניצב כיום בית הכנסת בשדרות סמאטס 22. בלית ברירה עבר הטרול לגור בצריף קטן שלימים הוקם לידו בית הכנסת. הגבאי נועץ ברב הראשי והוחלט להתיר לו להמשיך לגור בצריפו חסר החלונות, שהוא ריהט במשך השנים בשולחנות שבורים ובנייר, שהמתפללים תחבו פנימה מבעד לסדקים צרים. לרוב איש לא רואה אותו. בשעות התפילה הוא מחופר עמוק בתוך הניירות שלו, שהיו שלנו. בתחילה היה רק מתכסה בהם, אבל כבר זמן ארוך הוא מעיין בהם וממלמל בקול את הפסוקים. איך זה למד לקרוא עברית וארמית אין איש יודע. אבל ראו, לפני שנים רבות, את בן-הרב חומק אל הצריפון ותחת לזרועו ספר תלמוד. היות שבן-הרב היה תמיד, איך להגיד, מוזר, "חריג", אביו לא התנגד. אחרי זמן-מה היה הטרול פותח את הדלת הנמוכה למאורתו כל בוקר בשעה קבועה, מוקדם, שוהה כמה שניות, ובן-הרב היה זוחל ונכנס ובידו הספר, ולפעמים גם חתיכת תבשיל אשר אמו, הרבנית, הייתה נותנת לו בלי ידיעת הרב. קולות דיבור והתדיינות היו עולים מתוך המאורה, אבל לרוב היו עולים בלילה מאוחר, כשבית הכנסת היה ריק. הם לא הפריעו למתפללים, קול התפילה היה חזק יותר ומכסה על הלחישות, אשר למען האמת כלל לא בקעו מחלונות הצריף, מכל מקום – לא במידה שמישהו ישגיח כלל. ילדי כל המתפללים היו צופים בגג-הצריף מעזרת הנשים הגבוהה בסקרנות חששנית, אבל תמיד ויתרו על הרעיון לרדת ולהיכנס. הצריף היה פשוט סגור ומסוגר, זולת הפתח הנמוך שרק מתוך הצריף היה אפשר לפעור. כשלעצמו, היה הטרול יוצא רק דרך פי המערה ההרוסה אשר בתוך הצריף שלו, נודד מתחת פני הקרקע והעיר לאורך קילומטרים וימים, עמוק אל תוך האדמה, הרחק מתחת לאוקיינוסים ולימים. לאן נדד, במי פגש, אין בידינו שום דבר זולת להשערות. עבור ציבור המתפללים היו אותן שנים של היעדרות דומות לחלוטין לזמן שבו היה הטרול מצוי סמוך להם, שָכן, ממש בהישג-יד. ופעם כשהיו צריכים עוד מתפלל להשלמת מניין היה מי שהציע שילכו ויקראו לו, אבל מובן שלא עשו זאת, וממילא לא היה טרול המערות נמצא אז בביתו. היה הבדל אחד בין התקופה שהוא היה נמצא לזו שנעדר, והוא שבן-הרב, בשנות ההיעדרות הארוכות, היה סובב סביב המערה ומחפש לו פתח לכניסה, ולפעמים ממש שורט את הכתלים, מציץ בחריצים שבעדם היו דוחקים את הניירות, וכמובן שלא מצא דבר. והמתפללים היו נעקרים לרגע, אז, מתפילתם, ומביטים בו דרך חלונות וחלונות צבעוניים, מושכים בכנף-הבגד של המתפלל שלצִדם, נאנחים, שבים אל התפילה מתוך המצוקה הזו. ומחלון חצי-סגור למעלה נשקפה הרבנית.
 
ויום אחד, בגיל כמעט מאה, הרב נפטר. מצאו אותו ליד ארון הקודש. הרבנית סיפרה שהוא היה יורד כל לילה כבר שלושים שנה לקרוא קצת בתורה, כלומר בְּספר התורה ממש, מתוך הקלף, זה ספר התורה אשר אביו-זקֵנוֹ כתב ושגרר אתו על פני ימים וארצות בלי שנפסל. וכשנשא את המשקל אל השולחן כרע והתמוטט. קול הפעמונים הזעירים העיר את טרול המערות מתרדמה, והוא יצא מיד לבדוק מה התרחש. אבל כשנכנסו הגבאים והציבור למחרת אל בית הכנסת לתפילת שחרית הם לא מצאו שם אלא את בנו של הרב ליד אביו והוא, כבר בן שִבעים, כמעט שמונים היה אז, יושב על הרצפה מתחת פתח הארון, וממלמל מתוך גרונו מילים, פסוקים ונהמות שאיש לא פענח ואיש לא האזין להן יותר מכמה רגעים.

 

 

8.12.08

הקרדיולוג

ביציאה מבית החולים, ליד מכונת הקפה, פגשנו בד"ר א', שהיה, כך למדנו משיחה אתו, אחד הקרדיולוגים שטיפלו ביאיר הוּרביץ בערוב ימיו. הוא היה אז קרדיולוג צעיר, אמר, בינתיים כבר עברו תחת ידיו כך וכך לבבות, היום מראה של לב פועם בתוך חזה פתוח אינו מעביר בו חלחלה כאז. היום אין הוא ישן ימים שלמים אחרי כל ניתוח לב פתוח, היום עצם שמיעת המילה הקצרה "לֵב" כבר לא מעבירה בו רטט של אימה המשגר אותו מיד אל הבקבוק. שאלנו אותו על פשר המשפט "טְרַקְלִינֵי הַתִּקְוָה הַקּוֹרְנִים יִפְעָה" בספרו האחרון של הורביץ "ציפור כלואה", ועל התבנית המִשקלית של הפסוק "לִקְרַאת אַקְלִים נוֹפֵחַ שִׁיר בִּכְנַף הַצִּפּוֹר הָרוֹעֶדֶת". הוצאנו את הספר, שנשאנו עִמנו תמיד בתיק ספרי השירה ומבלי לפתוח את הספר ציטטנו את הפסוק "שְׁמַע אֶת הַלֵּב הַנִּשְׁבָּר בִּשְׁעַת בֵּין-עֲרְבָּיִים זוֹ, כְּאִלּוּ אַךְ צְעַדִים הֵם", ומיד פתחנו וקירבנו אל עיניו את הספר בצמד הרישומים הקשים של משה קופפרמן, עמודים 44-45, ושאלנו את הקרדיולוג במפגיע מהו לדעתו פשר שני הרישומים הללו, והאם אפשר, לדעתו, לראות בהם, מטפורית, שני חדרי לב כפי שניסינו לטעון פעם במאמר שפרסומו נתעכב. שאלנו, ואז חזרנו ושאלנו, האם דיבר הורביץ בימיו האחרונים על מה שכינינו "מוטיב הציפור", והאם, כפי שטוענת אחת הביוגרפית השנויות במחלוקת שנכתבו עליו ועל שירתו המאוחרת, הגה על סף חדר הניתוח ובשפתיו ממש את המילים "פְּתַח לִי שַׁעַר" לפני שרשם אותן במחברת שהפכה מאוחר יותר לַספר "ציפור כלואה", או שמא מדובר, כדעתנו, שאותה הבענו בכנסים בינלאומיים ובמאמר שנתקבל לפרסום, בשמועה שאין לה כל בסיס מחקרי. אבל הקרדיולוג הביט בנו בקוצר רוח ואמר כי אין לו, ומעולם לא היה לו, כל עניין בשירה.

MURDERERS by DROR BURSTEIN EXCERPT

MURDERERS by DROR BURSTEIN
 
EXCERPT
 
Now Lowry stood in front of the bird shop in Florence and stepped up to the glass. There were dozens of cages hanging in the display window with squawking, colorful parakeets and birds of various kinds. Some of the birds were trying desperately to get out of their cages, twittering and cheeping at each other, falling backwards, jumping again and again to the high perch and pecking at the air. Tomorrow would be his last day in this city, he thought, he had just come from the museum after returning his uniform and receiving his last salary together with a certificate entitling him to free entry to the Uffizi for the rest of his life, but Lowry would never go back to Italy and he would abandon the vegetarianism he had observed so scrupulously here on the plane to Israel.  When the passenger in the seat next to him went to the toilet Lowry would look right and left and then grab a heart from the ‘Jerusalem Mixed Grill’ on his tray and gobble it down. The glass was misted over opposite a black toucan with a gigantic orange bill which was sitting glum and disconsolate on its perch and looking sideways at the other birds with a kind of secret bird irony, reminding Lowry for some reason of the look which Nathan Zach had given him, on one of his distant visits to their home, when he saved him. He would get up in the morning and wander round the streets, the Boboli gardens and the museums, and other streets, having decided to look for his mother, who was of course in Israel, but Lowry had invented this game, that she was dead and he was going to look for her here. When he returned to Tel Aviv the next day Leah would tell him about the rented apartment, which in fact had already been purchased and the title deeds signed, but in her name, and Lowry would exult, an apartment in Jerusalem, Alfasi street, that’s wonderful, why don’t we go there now, and she would say why not, and she would only present him with the condition after he saw the view of the valley. In the window of the bird shop a blue parakeet looked at him. Nachman raised his hand, and the parakeet looked at it, and Nachman held up a finger, and the parakeet cocked its head, and Nachman went into the   shop and with the money he had saved in hour upon hour of standing opposite paintings and patrolling the museum at night, he bought almost half the shop, the entire display window and a few more cages. He refused to talk to the owner, pretending not to understand, put a few million lirettas on the table and said in English, give me as many birds as possible in this sum of money. The owner of the shop counted the money and looked at him as if he thought he was crazy, but actually he knew exactly what was going to happen, because  every few months someone like him would come into the shop, although he would usually buy only one small cage, and his look of surprise was nothing but pretence, and that evening he said to his wife, another liberatore turned up today, once the brownshirts marched in our city, and the Duce strolled in the Boboli gardens with his entourage and bought an orange bird from my father and insisted on paying, and now the world has changed, only these liberators of birds are left. In fact about a third of Signor Pipo’s annual income from the bird shop in Via Romana came from the bird liberators, and Nachman bought a huge cage on wheels, intended for supplying zoos, two cubic meters, and filled it with two hundred birds or maybe more,  who could count, noise and commotion, squawking and screeching, stench and feathers, pecking and scratching, and he wheeled it at a clattering run to the locked gates of the nearby gardens, full of joy, but also embarrassed to the depths of his soul, and he opened the doors of the cage and shook it hard until all the birds spilled  out of it shrieking loudly. To his astonishment, apart from a few birds that flew away, most of them remained on the ground,  hopping here and there and rising briefly into the air,  but  not high or far, and Nachman kicked the ground next to them through the bars of the gate and yelled through the bars, hoo, hoo, whoo, whoo, and tried to make them spread their wings and fly, and threw little stones at them, and shook the cage to frighten them, but the birds, most of which had been born in captivity and  didn’t know how to fly, only fluttered a little in the air, and Nachman was suddenly filled with dread at the sight  of the cats lurking nearby, one of them slipped silently between his legs as he stood gripping the bars of the great gates, next to the empty hut of the guard, and  he saw three more,  silently gathering from the well kept bushes of the garden and as if  from inside the marble statues and from the direction of the round pond, as if in response to a call from on high, as if in response to an imperceptible small suddenly spreading through the air and summoning predators to emerge from their hiding places, or like ants to a sweet stain, and he took hold of a yellow parakeet standing nearby on the bars of the fence and threw it into the air, but the parakeet spread its wings and dropped to the ground like a  stone, and he picked up a couple of swallows and   set them on the letter L of ‘Boboli’, and they stumbled and fell off it like quivering gravel,  and people gathered round and gazed in silence at the lunatic, and the toucan which was standing on the edge of the lovely round pond and  taking little sips of water with the tip of its beak turned round and saw the cats but it wasn’t worried and went on drinking calmly, and the cats advanced at first slowly and watchfully and immediately afterwards at a silent run, and they fell on the toucan and killed it, and Nachman surveyed the scene with eyes wide with terror and disgust  together with a few old men who were sitting on a bench inside the gardens leaning on their sticks and watching with expressionless faces as if they had already witnessed the spectacle many times before, and he wiped his forehead which was burning as if he had a fever, and suddenly he got up and kicked the cage and kicked it again until it buckled, and he  fled the scene and went back to the shop in Via Romana, in order to upbraid the owner  for not telling him that his birds didn’t know how to fly, cheat, murderer, assassino, but the owner had hurriedly shut the shop two minutes after Lowry left it and disappeared for a few days, as he always did after a purchase by a ‘liberator’, both in order to celebrate the windfall but also because they always returned with murder in their eyes, he would pull down the iron grille, let them kick it as much as they liked, leave food and water for the birds, whistle them the parting whistle his father had taught him, and leave by the back door.  Lowry stood  for the second time that day outside the bird shop, the barred window was already full of new birds and there was even a new toucan sitting in the very same cage, which had a comfortable looking handle attached to its top, and looking at him with the same sideways look as its predecessor, and he shuddered and ran to the Boboli Hotel further down the  street, where  he had been staying for the past few nights in a room on the second floor, and he packed and paid his bill and went straight to the airport, even though there still twelve hours to go before his flight. That night he slept in the airport, actually he remained awake all night,  and  he suddenly wept briefly with his head buried between his knees, and early in the morning he flew back to Israel, and his mother met him at the airport and they drove to Tel Aviv and after that to Jerusalem, to the new apartment in Alfasi street, and Lowry, who entered it first, leaned on his suitcase and switched on the light, standing in the living room was the empty cage of a pet hamster which the previous occupant had forgotten there,
and he remembered the blue parakeet which was standing a few meters away from the toucan, and which suddenly noticed the two cats approaching silently and increasingly rapidly, the brown one and the black one, their steps suddenly quickening, their eyes alert, and it fluttered its wings and propelled itself  with difficulty onto the fountain and from there to one of the trees and shrieked.
 
 
 
 
Translated by Dalya Bilu      
 
 
 

אותיות מיותרות

במהלך ביקורו של ראש ממשלת ישראל בבודפשט העלה האורח בפני מארחיו המופתעים את הטענה כי הלשון ההונגרית היא מסובכת, בלתי מובנת, ומכילה הרבה אותיות מיותרות, כדבריו. אגב כך תבע ראש הממשלה כי יבוטלו לאלתר שניים או מוטב שלושה אפסים מן המטבע ההונגרי שכּן לא ייתכן, טען, כי כוס קפה תעלה ארבעת אלפים. בישיבה דחופה שלא מן המניין של האקדמיה ללשון ההונגרית, במקום משכנה אשר ב-Trg oslobođenja, לא רחוק מ-Vajdahunyadvár, התברר כי יש ממש בטענותיו של ראש הממשלה הישראלי, וכצפוי, בהצבעה התקבלו קובלנותיו עד האחרונה שבהן. ראש ממשלת הונגריה פנה לעמיתו הישראלי, אשר הגיע בינתיים לבירת רומניה ונועד שם בחשאי עם בלשנים מקומיים, בבקשה נרגשת להשאיל לעם ההונגרי את האלפבית העברי ואת הלשון העברית בכלל, אך האקדמיה ללשון העברית, ממקום מושבה בירושלים, הביעה התנגדות נחרצת לעסקת ההשאלה, מתוך חשש כי מילים הונגריות בודדות יחלחלו אל הלשון העברית כתוצאה מן המהלך המתרקם, וכך ייצא, מסר דובר האקדמיה ללשון העברית, שכרנו בהפסדנו, and vice versa.

 

 

בודפשט, 24.4.08

הכיסא

בגלל שינויי אופנה ורעיונות חדשים בדבר עיצובם של אלילים קשה למצוא כיום אלילים מן הסוג הישן – בעלי עיניים מזרות אימה, כפיים פרושׂות לפנים, כנפיים, סנדלי זהב. הנסיבות אילצו את האלילים לרדת למחתרת – לא רק מחשש שינותצו על ידי קנאים לאֵל אחר, אלא מטעמים שבטעם הטוב. הם פשוט הפכו בולטים מדי, כמו מלכים נושאי כתר במחסן של נעליים. אנחנו, למשל, מחזיקים כיסא ישן שהיה פעם חבר של כבוד במועצה האולימפית, רהיט שידע ימים בהם היה אחד הכוחות רבי העוצמה ביותר בעולם. צניעות תהיה אך מגוחכת כאן: הרי על עלילות הכיסא החוּם שלנו נכתבו כמה מן הפרקים היותר מרשימים במיתולוגיה היוונית. והוא זוכר אותם על פה. כך, קורה שאדם סבור בתום לב שהוא נשכב על ספסל בית-כנסת ישן כדי לנוח לרגע ואינו יודע כי למעשה הוא מקריב מנחה לאפולו כמי שקופץ אל גחלי המזבח. היות שאת עצמו הוא מקריב בלי אומר, יקרה לא אחת – ומי לא היה עד לכך – שאדם מתיישב על כיסא על מנת שלא לקום ממנו עוד לעולם.

 

 

19.11.07

בני משפחת יודץ מבזון נשרפו-מעט בדליקה שממנה חולצו בידי שני פרשים עוטי שִריון

פליקס פנאון (מקבץ שני). חלק א' – כאן.

 

רוחצת כלים מנאנסי, ויטאל פררוט, שזה אך הגיעה מלוּרד לאחר שנרפאה לתמיד משחפת, מתה ביום ראשון בטעות.
 

כשמצא את בתו, 19, כשהיא לא מספיק צנועה, ז'אלה, שען מסן-אטיין, הרג אותה. אמת, נותרו לו עוד אחד-עשר ילדים.
 

על משטח הבאולינג השטיח שבץ את מר אנדרה, 75, תושב לוולואה. בעוד הכדור שלו מתגלגל, הוא כבר לא היה.
 

בבית קפה ברחוב פונטן, לנואה ואטאני החליפו מספר יריות בנוגע לנשותיהם, שלא נכחו.
 

בני משפחת יודץ מבזון נשרפו-מעט בדליקה שממנה חולצו בידי שני פרשים עוטי שִריון.
 

"אם המועמד שלי יפסיד, אהרוג את עצמי", הצהיר מר בלוואן מפרסקין, סן-אינפרייר. הוא הרג את עצמו.
 

סופת רעמים הפריעה את החגיגות באורלאן לכבוד ז'ן ד'ארק ולכבוד יובל ה-477 שנה לתבוסה מול האנגלים.
 

לאחר שמצא מתקן חשוד על סף ביתו, פריקה, מדפיס באובוסון, הגיש תלונה נגד אנשים שזהותם אינה ידועה.
 

חול וחול בלבד היה תוכנן של שתי חבילות חשודות שאתמול בבוקר הטרידו משלוותה את סן-ז'רמן-אן-לה.
 

פציעתו בראש לא הייתה חמורה, האמין קרמר מפּון-א-מוסון, שהמשיך לעבוד עוד כמה שעות, ואז נפל מת.
 

מהלומות ספורות הוחלפו באנבּו בין שובתים לשוברי-שביתה, ובין תומכיהם.
 

בלה בארבן, מר אמה-שוורייה, 42, ורעייתו, 39, הנם מעתה הוריהם של 19 ילדים.
 

שני צוענים רבו על קולומבָּה הצעירה, ליד בֶּלפוֹר. במהלך הקטטה, אחד מהם, סלוֹגָה, ירה בה למוות.
 

גב' מונטה מבּוֹס, לואר, נשדדה על ידי מי שסבורים שהם קרובי משפחתו של בעלה, רוצח-האב הנודע-לשִמצה.
 

כשה"פריז אקספרס" נכנסה לתחנת מרסיי, עצרה המשטרה את הכבאי, שהואשם במשלוח חבילות קטלניות דרך הדואר. 
 
 
 

ושוב, אנשים גונבים חוטי טלפון

פליקס פנאון (1861-1944)
ידיעות חדשותיות שהופיעו בעיתון הצרפתי "הבוקר" בשנת 1906.

 

– בסביבות נואיסי-סור-אקול, מר לואי דלילה, 70, נפל מת ממכת שמש. מיד כלבו, פידו, אכל את ראשו.
– 12,000 פרנקים היו בכספת של בית הכומר במונמורט, מארן. פורצים נטלו אותם.
– במנהרה בבום-לה-דאמס, רכבת משא ירדה מהפסים. נהג הקטר שבר שתיים משיניו.
– בלילה, בבזון, שארלו העיר את שלושת גיסיו ממיטותיהם הזוגיות בכך שֶׁיָּרָה אל חלונותיהם.
– ושוב, אנשים גונבים חוטי טלפון: בפאראה, אטיס-מון ומורנגי, 11,000 מטר; בלונז'ומו, 58 קילומטר.
– היות שאוטומוביל דרס את כלבו, איכר מדרדיי, רון, ירה באוטומוביל אחר. הוא נידון למאסר של שנה בכלא, שנדחה.
– בבוקר, קרליגן שוחרר מבית הסוהר בוורסאיי; באותו הלילה הוא חזר לשם, לאחר שהתגרה בעצביו של ז'נדרם.
– "טוב ויפה. לא אטריד אתכם יותר!", אמר מר סורמה מוונסן לאשתו ולמאהבה, וירה בראשו.
– התבצעו שלושה מעצרים במונבריסו (שלושה במגורי החיילים, שניים בעיר) בגין גניבת שמונה נעליים מחנות הגדוד.
– שלושה שיכורים מליון הכו את גברת אנסלמה, מנהלת של בית קפה. המאהב שלה התערב ביריות, הרג אחד מהם ופצע אותה.
– 104 (שם הבמה של המתאבק נאסֶה) התמזמז עם שחקנית עדינה בוורסאי. גברת 104 האמיתית ענשה אותו, בעזרת סכין.
– סמוך לבריאוּד, דוב חנק ילד. כמה איכרים ירו בחיה וכמעט ביצעו לינץ' במאלף.
– מר גואין משאלון, בנסותו להציל את ילדיו, שניצלו בידי אחרים, טבע בנהר הסאון.
– הרוצח בּוּנוֹ נשפט למוות. גזר הדין קבע במפורש שעריפתו תבוצע בכיכר ציבורית במרסיי.
– בוורלינגם, נורד, גרונה של גברת רידז, 30, נחתך על ידי גנב בעת שבעלה נכח במיסה.

 

[מן התרגום לאנגלית. עוד מקבץ – כאן]

הערת שוליים

היה במשפחת סבי מצד אמי דוד ושמו שמיל, שהיה נוהג לפסל ציפורים קטנות בעץ. כל שידוע עליו הוא שהכומר בעיירה פקד עליו, מתישהו בשנות השלושים המוקדמות, לבנות נשר גדול ולהציב אותו על גג הכנסייה המקומית. לזכותו של הכומר ייאמר, ששילם על העבודה ממון רב. הדוד שמיל מצדו טרח וגילף את הנשר, עלה לגג, ואז הניח לנשר לעוף. איש לא ידע מה עלה בגורלו של הדוד, עד שלפני כמה ימים הופתענו לגלות את שמו בהערת שוליים בביוגרפיה החדשה של היינריך הימלר.

המלכה-האם

 

לפני שנים רבות התגוררתי בלונדון, וכחלוף הימים שמתי לב כי אחד מנושאי השיחה העיקריים של הלונדונים, למעט כמובן מזג האוויר, היה המלכה-האֵם, The Queen Mother. שוב ושוב שמעתי אנשים משוחחים על "המלכה-האם", ועל פי רוב הפליגו בשבחה. "אישה נפלאה, נפלאה", אמרו. "אישה דגולה", ולפעמים הניפו את שתי ידיהם כאומרים "אין מילים". היו שסיפרו איך סייעה להם המלכה-האם בעת מצוקה, ודווקא כשהיה נראה כי הכול כבר אבוד, בסימטה נידחת בגלזגו, בחורף מוכה ברד, הופיעה המלכה-האם ובידה שטר טרי. המלכה-האם עלתה לדיון בכל פעם שהשיחה נקטעה ליותר מכמה רגעים, עד שמצאתי את עצמי, באותן שנים לונדוניות, מזכיר את המלכה-האם לפחות פעם ביום, ואם להיות ישר עם עצמי, כמעט בכל שיחה, מתוך מחשבה כי זרותי הבולטת בעיר תעומעם מעט. נתפסתי לזה, כלומר למלכה-האם, ודיברתי בשבחיה – בעדינותה, בטוב-לבה, בכישרונותיה הרבים כציירת וכמוזיקאית, וכמובן באהבת הילדים שלה. אחרי שנה או שנתיים, כשכבר חשבתי כי אשאר בלונדון לתמיד, נודע לי כי תשודר תוכנית מיוחדת ב-BBC, תוכנית שתוקדש כולה למלכה-האם. מובן שפיניתי את לוח הזמנים – אותו ערב הייתי אמור לתת רסיטל מיצירות ג'ון דאולנד ללאוטה סולו באולם הקאמרי של הוויגמור הול – והתיישבתי מול הטלוויזיה שעה לפני תחילת התוכנית המיוחדת, קנקן תה על השולחן ועוגיות "ווינדזור" על צלוחית. התוכנית החלה בדיוק בזמן, ולאחר הצגה קצרה של המלכה-האם על ידי הקריין, נראו המלכה-האם והמראיין מתהלכים בגני הארמון. המראיין, שקולו בקע ללא הפסק ממכשיר הטלוויזיה, דיבר בשבחה של המלכה האם, ילידת 1900; הוא סיפר על נישואיה למלך ג'ורג' השישי; הוא תיאר את גני הארמון; הוא העלה זיכרונות ממפגשה של המלכה-האם עם להקת "הביטלס" אי-אז; הוא תהה, מחויך ומתרפס, על נישואיו של הנסיך צ'רלס; הוא התרעם בקול רם על התבטאות כלשהי של אחד הלורדים בגנות המלכה-האם; הוא שאל מדוע לא מתערבת המלכה-האם יותר ביחסי החוץ של בריטניה הגדולה; הוא שאל מדוע לא נפגשת המלכה-האם עם ראש ממשלת בריטניה, שהייתה אז מרגרט תאצ'ר, לעתים סדירות. כל אותה העת הלכה לצדו המלכה-האם, ולא הוציאה מילה מפיה. מדי פעם החוותה בידה השמאלית תנועה זעירה – פעם על ערוגת פרחים, פעם על קיר מכוסה קיסוס, ופעם על סוס שעבר בסך, מלווה בסייס לבוש מדי שרד. רק בצפייה השלישית בסרט, שהקלטתי כמובן, הבחנתי בקושי כי בכל פעם שהחוותה בידה – על הערוגה, הקיר, הסוס וכיוצא בזה – הוסיפה המלכה-האם את המילה delightful, תמיד את המילה הזו, ובאותו טון תמיד, והמראיין איש ה-BBC עצר לרגע קט מדיבורו והניד ראשו בהסכמה.  
 
 

בודפשט

 

בבודפשט עברנו ליד מה שהסתבר כבית הכנסת היהודי, והלכנו ברחוב לאורכו במטרה להגיע לשוק הבגדים והיין, כשהבחנו במספר גדול של לוחות-שיש שהיו מונחים על האדמה, נשענים על משטחי בטון נמוכים. על כל אחד מלוחות השיש, שנעקרו כמדומה ממצבות, היה כתוב שם, לפעמים בהונגרית ולפעמים בלשון שלא הכרנו, ולצדו שנת הלידה והפטירה, כמקובל. הבחנו כי בעוד שתאריכי הלידה היו שונים זה מזה – 1886, 1870, 1912, 1940 וכדומה, היו תאריכי הפטירה, כולם עד האחרון שבהם, 1944 או 1945. שאלנו את העוברים והשבים לפשר העובדה המוזרה הזו, אך איש מהם לא ידע להסבירה.