קטגוריה: פרוזה

בחופשתנו האחרונה בפאריס פגשנו באחד מבתי הקפה אדם כבן חמישים, בעל זקן-מידות עשוי תלתלים-תלתלים, שהיה בעל מחשב-נייד משוכלל, שהבחין במבטינו ופתח בשיחה. הזדהינו, כרגיל, כגרמנים ואף הנחנו את דרכונינו הגרמניים כבדרך-אגב על השולחן, והגבר המזוקן, שכמדומה לא הבחין בכך, הפך את המחשב אלינו והראה לנו את האתר שלו, תוך שסיפר לנו כי הוא במוצאו בן לעם האשורי, ושאיפת חייו, עליה הוא עמל כבר כמעט שלושים שנה היא שיבת הפזורה האשורית למולדתה, הקמתה מחדש של נינווה הבירה והחזרת האכדית לשימוש שוטף. דרך האתר שלו כבר גייס כמה עשרות אלפים מבין שני מיליון האשורים הגולים, שביום פקודה יארזו את חפציהם וישובו הביתה. בהתרגשות לא מוסתרת סיפר לנו על קבוצת הכדורגל האשורית השוודית הנודעת, Assyriska Föreningen, שהוא אחד מאוהדיה המושבעים, ושהבטיחה את השתתפותה במשחקים החגיגיים שילוו את הכרזת העצמאות של המדינה ואת חגיגות העצמאות של המדינה, אמר, ובחרדת קודש תיקן ולחש: האימפריה. שאלתי אותו מה יעשה, כנשיא האימפריה האשורית המחודשת, לאחר שתיכּוֹן המדינה לשביעות רצונו, והוא, כממתיק סוד, סיפר לנו כי מיד עם הכרזת המדינה וקבלתה כחברה בארגון האומות-המאוחדות יגייס את הצבא האימפריאלי ויעלה על יהודה וירושלים, על מנת, כדבריו, להחריבן עד היסוד.

אחותי הכירה נהג מרוצים שזכה פעם במקום השני באליפות קנדה, אבל נפצע בתאונה כשנדרס בידי אופנוע, וכשעלה לארץ התקבל לעבודה ב"דן", ונהג בקו 24 שנים על גבי שנים, בשום אופן לא הסכים לעבור לקו אחר, עד הפעם הראשונה בה בגלל תקלה באוטובוס שלו לקח את קו 14, שמסלולו חופף חלקית את זה של קו 24, ונוסע, שחשב – היות שזיהה את הנהג הקבוע שלו – כי היה זה קו 24, צלצל וצלצל בפעמון, אבל הנהג האיץ פתאום והמשיך לנסוע ולא עצר בתחנה של הקו שהכיר טוב כל כך, עד שהנוסע, שהיה זמר אופרה נודע שעלה לארץ ממוסקבה אחרי שנפצע בתאונת דרכים בזמן חופשה בבולגריה, הִטה גרונו ולראשונה אחרי עשרים שנות שתיקה – העלבון על הפיטורין מבית האופרה המוסקבאי היה מר, כל יום תסס ופעפע – ופרץ ב"עצוווורררר" אופראי מסתלסל, טנורי, שהִכה את יושבי האוטובוס בתדהמה והעלה דמעות בעיני אחותי, שהייתה על האוטובוס הזה והבינה פתאום עד כמה קרובה היא למוות, אבל הנהג לא עצר.

 

ועוד הם סיפרו לנו על הטיול שערכו במרכז אירופה, איך קנו משקאות חריפים בזול וקרטונים של בשׂמים מזויפים, והבעל התפוצץ מצחוק כשסיפר איך שתה בטעות את הבושם שאשתו קנתה לאימא שלה, וכמעט נחנק כשאמר משהו על הריח החזק שעלה מפיו ועל איך שהקיא בשירותים של המלון בפראג, לפני שהלכו לקזינו "לשפוך כסף", מפני שבית-הכנסת היהודי היה סגור לרגל ביקור ראש ממשלת גרמניה, ונכנסו פנימה ושתו קצת והתחילו לשחק, והמירו שקלים, ואז המירו דולרים שנשארו להם מהנסיעה לניו-יורק בשנה שעברה, אבל הפסידו הכול, ונהנו מכל רגע, ואז יצאו והסתובבו קצת ברחובות, וכבר כמעט שאשתו רצה לחזור למלון לראות טלוויזיה, כשעברו בטעות ליד בית הקברות היהודי, שבּו לא תכננו לבקר, שהרי מה יש להם לחפש שם, והקברים לא מצאו חן בעיניה למרות שהומלצו מפורשות במדריך, אבל נכנסו כדי להרגיש שהיום לא בוזבז, ושם ראו, סיפר לנו הבעל, חבורה של סטודנטים צ'כים תוחבים פתקים מקופלים אל קברו של קפקא, ואחרי שהסטודנטים הלכו משם ניגשנו והוצאנו כמה מן הפתקים, אמרו – כשהתקרבנו הבחנו שהיו מאות רבות של פתקים תחובים בקבר – אבל לא העזנו לפתוח ולקרוא מה הם מבקשים ממנו.

אתמול הסופר שלנו קיבל שוב הודעה על כנס בינלאומי לכבודו. לא היינו צריכים לחכות לטלפון, מיד התחלנו לארוז. בכנס התיישבנו בשורה הראשונה כמובן. הרגשנו שנשובּץ למושב הפתיחה ולמושב הסיום. מי ישובץ אם לא אנחנו? האם שובצנו? שובצנו. ניתחנו את הספר האחרון שלו והצצנו אליו מדי פעם. הוא ישב בקהל, ממש כאחד העם, צווארון פתוח, היה מרוצה, השעין את ראשו על הכתף של אשתו. בכל פעם שהשעין, כולם מאחוריהם הסתכלו וחייכו. גם אשתו היתה מרוצה. כשאמרנו "גאון" הוא הזיז ככה עם היד, בביטול. לכן חזרנו ואמרנו, "גאון", השתמשנו במילה "פוקנר" ובמילה "בלזאק", והוא הזיז עם היד, אמרנו "גאון", והוא הזיז עם היד, הוא לא יכול היה להימנע מלהזיז עם היד כשאמרנו "קפקא" או כשאמרנו "גאון". היו מבקרים אחרים, שהסופר שלנו לא היה מרוצה מהרצאותיהם, והיו מבקרים שאשתו לא היתה מרוצה מהם. כשהם לא היו מרוצים נגמרו ההנחות של הכתף על הראש, וממילא נגמרו החיוכים בקהל. אלו היו ההרצאות החלשות. ומרוב ההרצאות לא הסופר שלנו ולא רעייתו היו מרוצים. הם ישבו בלי לזוז, הוא לא הזיז עם היד. גם כששיבחו אותו, אבל שבחים מתונים, הוא לא הזיז עם היד. שבחים מתונים מרגיזים אותי, הוא אמר לנו אחר כך. אם משבחים, שישבחו כמו שאתם משבחים, עד הסוף! אמרנו לו, מובן, הרי על פחות מהשוואה לפוקנר אין מה לדבר, והא עשה ככה מין תנועה כזו עם היד. קשה להבין, הוא אמר לנו בארוחת הערב, הרי אני מאכיל אתכם, אני מסיע אתכם לכל העולם, ואתם מה? הוא לא התכוון כמובן אלינו אישית, מההרצאות שלנו הרי הוא היה מרוצה. וגם אשתו. בסוף ההרצאה הוא העביר לנו פתק. לא ראינו פתק עובר בסוף של הרצאות אחרות! יש לנו ארכיון של הפתקים שהוא מעביר לנו, ביום מן הימים נמיין את הפתקים, ועל בסיס המיון נכתוב מאמר מכונן על הפתקים של הסופר שלנו. זה לא פתקים, זה ז'אנר חדש, אנו נוכיח. ז'אנר. אנחנו נראה את התילכודת התמטית של הפתקים שלו. ישבנו לידם בארוחת הערב ומדי פעם הבאנו להם סלט קטן מהבאר. היה באר חופשי, וכל המבקרים עמדו בתור. כמה הם פחדו ממנו, וכמה אנחנו היינו רחוקים מרגשות כאלה! רק אנחנו ישבנו ליד הסופר שלנו כל הערב, ואם נזל לו או שהוא היה צריך משהו, מיד דאגנו לו. לכל אחד מאיתנו היו בכיסים מטפחות וסוכריות, טבליות נגד צרבת, הכול, רק שיהיה בריא וימשיך לכתוב. גם אמרנו לו מה שהוא הכי אהב לשמוע, שהארוחה מזכירה לנו את הארוחה מהסיפור שלו "הארוחה". או שהגיבור שלו בסיפור, אמרנו, הוא מאוד מזכיר לנו את האיש ההוא שיושב שם ושותה מיץ. הוא מאוד אהב כשהיינו משווים בין ארועים או חפצים מהספרים שלו ובין ארועים או חפצים בעולם הממשי, ובמיוחד ממשיים בזמן כנסים גדולים שנערכו לכבודו. ומתי לא נערכו כנסים? ואם נערכו כנסים – ונערכו כנסים – מתי לא היו הכנסים האלו גדולים? איך אפשר לדבר על משהו זולת גודל וגדולה ביחס לסופר גדול כזה? למשל המרצָה הזו, היא מזכירה לנו את הגברת הזקנה ההיא מהנובלה שלך, לא? ונכון, הוא כתב את הגברת הזו בדיוק על פי המרצָה הזו, נכון, איזו עין פיתחנו עם השנים! נסענו איתו בכל העולם, כבר שישים שנה אנחנו חוקרים אותו ואת יצירתו. הוא שולח לנו מראש את הספרים, ואנחנו מיד מציעים לכל העיתונים לפרסם עליו ביקורת, ומכיוון שאנחנו יודעים למה הוא התכוון, הביקורת תמיד מתפרסמת ביום שיוצא הספר. זה לא מזיק למכירות! לא שהוא צריך אותנו, הרי הוא מוכר ומוכר, רק רוצים לקנות. מוזר שאת הספר שלנו עליו, הספר החשוב וגם הספר הלא-חשוב, כמעט ולא קנו. הוא עצמו קנה כמה מאות עותקים לחלק בין חבריו. אילו היינו מקבלים אחוזים, התבדחנו. אבל הוא לא אהב את ההלצה, הרי הוא לא אוהב שמזכירים את המיליונים שהוא מרוויח. ארבעה יורו לעותק! צעקנו באחרות הערב, זה הכעיס אותו, הוא רתח, כולם שמעו, שלושה מיליון עותקים, תעשו את החשבון! כל הכנס הסתכל לעברנו. כמה זה היורו היום? שמונה, תשעה שקלים? בוא נעגל לעשרה! הוא דפק עם המזלג בכוס היין, הוא התרתח, איך הבכנו אותו, אבל ידענו שהוא מרוצה בסתר לבו. ואיך ידענו? אולי משום שסיכמנו מראש שנכריז את הנתונים. הרי הוא מכתיב לנו כל מילה, אמן הניסוח, אמן הלשון הזה, הרי הוא תמיד יכול לומר את זה טוב יותר מאיתנו. בין המנה העיקרית לקינוח תכריזו, "שלושה יורו לעותק", שניים וחצי מיליון עותקים. בארוחה, הוא עשה לנו סנדביצ'ים. הוא חתך לחמניה לשניים, מרח חמאה, מרח רוטב, הניח חתיכת גבינה, ונתן לנו, חצי לי וחצי לו. לא העזנו לאכול לידו, הרי הוא יכול היה לשאול שאלה והפה שלנו היה מלא באותו רגע. לפעמים הוא היה שוכח פרטים מהיצירות הגדולות שלו, והוא היה שואל אותנו. איך נגמר הרומן ההוא? איך קראו לגיבור? בלילה נפרדנו ממנו ליד הדלת, אשתו כבר היתה במיטה וקראה את הספר האחרון שלו, שהושק בכנס. היא הקוראת הראשונה שלי, הוא היה נוהג לומר, חוץ מכם, כמובן! הוא הציע לנו להיכנס ולשתות משהו בחדר שלו. סרבנו, הוא התעקש, נכנסנו פנימה, בסרט הזה כבר היינו. מה את קוראת? שאלנו אותה, והיא קראה לנו בקול קטע. "זה שלךָ", ניחשנו מיד, והיה ברור שהוא מאוד מרוצה שאנחנו מזהים את הסגנון שלו. הסגנון שלו היה באמת מובהק, הוא אהב להשתמש במילים קשות וגם במילים קלות, אבל ביותר מילים קשות ממילים קלות – כמובן. כשהיו שואלים אותו מה השעה בבוקר הוא היה אוהב להגיד, "עוד לא הספקתי להסתכל בשעון", ולדפוק עם האצבע על האף שלו. אין אחד שלא היה נקרע מזה. גם היו לו דמויות שעשו ככה בספרים. "עוד לא הספקתי להסתכל בשעון" – ואז האף. אני חילקתי במאמר ישן את הספרים שלו לאלו שהיו ספרים "של מילים קשות" ולאלו שהיו ספרים "של מילים 'קלות'", והראיתי שיש יותר מילים קשות ממילים קלות בספרים שלו, גם בספרים שנחשבים הקלים, למשל בטרילוגיה. הוא שקע במחשבות אבל לבסוף הסכים לאבחנה הזו. אשתו הסכימה לאבחנה הזו ולדוגמה קראה לנו פסקה שהיתה מורכבת בעיקר ממילים קשות. בכל פעם שהיתה מילה קלה היא הרימה את הראש והביטה בנו, ואנחנו הִנהנוּ. בסוף נשארנו לישון אצלם. אשתו זזה קצת, ואנחנו נדחקנו ברווח. המיטה היתה גדולה מאוד בסוויטה, ולא הרגשנו איך באמצע הלילה הוא קם לכתוב. הוא תמיד היה קם לפנות בוקר לכתוב. למען האמת, את חלק מהספרים שלו אנחנו כתבנו לו, אבל זה סוד. דווקא את הספרים הקשים אנחנו כתבנו, ואלו הרי הספרים שנמכרו הכי הרבה, אלו יצירות המופת, אלו הספרים שהם חובה לבחינת הבגרות. יש בדפוס של ההוצאה מכונה אחת שמדפיסה רק את הספרים שלו, המכונה לא נחה לרגע. הסתפקנו בקרדיט של העורכים, שיהיה לו לבריאות. גם הפעם הוא קם לפנות בוקר לכתוב, הנוכחות שלנו לא הפריעה לו, אדרבא. למעשה, הוא המשיך לישון, אנחנו אלו שקמו לכתוב. ירדנו ביחד אל אולם ההרצאות, לא לפני שנכנסנו ביחד אל חדר האוכל. כולם הסתכלו עלינו נכנסים איתו, זה היה שווה את כל השנים האלה, שהיו שנים די רעות רוב הזמן, כי כמה כבר נוסעים, כי כמה כבר נותנים ארוחת בוקר? אבל מאוד הקפדנו לאכול אתו ארוחת בוקר ביחד, ידענו בדיוק איך הוא אוהב את הקפה שלו. מי יידע אם לא אנחנו, הרי הספרים שלו מלאים קפה, תמיד היו מלאים קפה, וגם תה, אבל קפה יותר מִתה, אם כי גם התה היה מוטיב בספרים שלו, הרי הוא היה מומחה לתה לא פחות מלקפה, ובכל זאת הקפה היה המוטיב העיקרי ואילו מוטיב התה שולי לגמרי, בניגוד למה שכמה חוקרים שוליים טוענים בקריאות המעוותות שלהם. כשהוא גמע את הקפה אמרנו לו את זה, והוא אמר, נכון, הקפה נכנס אל הספרות שלי יותר מהתה, אפשר לומר שהפרוזה שלי היתה פרוזה של קפה ולא פרוזה של תה. רשמנו את זה מיד בפנקס האפוריזמים שאנו מלקטים מפיו כבר שנים. כשנחזור לבריסל נתחיל בכתיבת הספר החדש שלנו, שעוסק בהיבטים הפילוסופיים של ספריו המוקדמים תוך התייחסות מתמדת למוטיב התה. סיפרנו לו על התוכנית והוא היה מרוצה מאוד. הוא מעולם לא דרש מאיתנו לשבח את הספרים שלו, אבל שיבחנו בכל זאת. הרי אנחנו כתבנו אותם – ואיך לא נשבח? לפעמים אנחנו מנסים לחשוב מה הספר האחרון הטוב שקראנו שאינו של הסופר שלנו, ובאמת לא מצליחים. מבחינתנו, הספרות הבלגית נישאת על גבו של איש אחד. ככל שהדברים נוגעים לנו, שאר הספרות בבלגיה ומחוצה לה יכולה להימחק ברגע זה מעל פני האדמה. הסופר שלנו ייקח אותנו על הכתפיים ויעביר אותנו את התקופה הקשה הזו, ואז יישב ויתחיל לכתוב את הספרות מאפס, ואנחנו נהיה שם לצידו.

יש דלי אחד שאפשר לראות דרכו את השמיים באמצע היום. לפני שנים הדלי הזה היה, כך מספרים, לוויינו הנאמן של הירח. שנים חג, מָלֵא בחשכה, סביב הלבנה. איך ירד ממקומו הרם אל רצפת המטבח של ביתנו קשה לומר. בוקר אחד פשוט נתקלנו בו בפה מלא משחת שיניים. לאור היום אנו יושבים סביבו, מכינים את שיעורי הבית, מעת לעת צופים אל תוך הלילה. אילו היה הדלי רחב יותר היינו מזנקים כבר אל תוך תוכו ומגיחים הרחק מכאן, מחבּרותינו החומות עוד בידינו כעפיפונים קצרים. אבל הפתח צר, הן לא נכניס רק יד או רגל. מוטב להסתכל וזהו. וכך, בלילות ללא ירח, כשחושך מוחלט שורר בעיר, זורח הדלי שלנו בַּבַּיִת באור בהיר, נִזְכָּר בשנים בהן נִמְנָה על צְבָא השמיים. 

 

[נכתב בעקבות אחד התצלומים בתערוכה של עילית אזולאי, הנפתחת היום]

עמודי הסיום של הספר התיעודי בלי שום מקרה מוות: סיפורים מקיבוץ לוחמי הגטאות, הוצאת בבל ובית לוחמי הגטאות 2007, 798 עמ'. אפשר לרכוש את הספר דרך אתר בית לוחמי הגטאות.

 

 

 

 

יצחק (אנטק) צוקרמן:

 

זה היה ב-17.1.1945 בשעה 12. ישבנו לארוחת הצהריים, כשהופיע בעל הבית ואמר:
"טנקים סובייטים בעיר".

אני זוכר את הרגע: צביה, אני והכלב יצאנו אל הכיכר וראינו טנקים סובייטים,
טנקיסטים שחורים מן הפיח, עַם צוהל, ופתאום, לראשונה – התחלתי לבכות.
התהלכנו עם הכלב ולקראת ערב חזרנו הביתה.
 
דווקא עתה, כשראיתי את ההמון המריע, בהיותי שם עם צביה ועם הכלב
פתאום חתכה אותי כמו בסכין
הידיעה
שאין עַם יהודי.
ההרגשה הזאת גאתה בי, בזמן שהטנקיסטים התנשקו עם הקהל והפרחים התנופפו באוויר;
הצהלה הזאת, נוכח היותנו בודדים, מיותמים, אחרונים
איזו שמחה יכולה היתה להיות כאן?
הייתי רצוץ ושבור לגמרי.
עד לאותו זמן, היה עלי להחזיק את עצמי בחישוקים, ואילו עכשיו, מותר היה לי כבר לבכות,
להיות חלש. פתאום שאלתי: מה אני ומה כוחי?
בסופו של דבר, גם למלחמתי שלי על החיים היה גבול.
כך לא רק אצלי, כך אצל כל האנשים.
במשך כל הזמן [במלחמה] היתה תחושת שליחות שנתנה לנו כוח, אבל עכשיו
זה נגמר כביכול. אנשים שָׁאֲלוּ
לשם מה להמשיך
 
 
היתה לי בעיה עם הרגל שלי
מקום הפציעה נפתח מחדש
במשך זמן רב לא סבלתי
אך בחודשים האחרונים של 1945
אולי בעקבות המאמץ שלי בדרכי ה"בריחה"
צלעתי
 

*
 
אחרי המלחמה
יצאתי לערים החרבות במזרח פולין לחפש יהודים.
 
מבחינה נפשית היינו כולנו אמיגרנטים (מהגרים),
לרבות אלו שנולדו בפולין
כי זו כבר לא היתה פולין שלנו
פולין היהודית, הרחובות היהודים
היינו כעלים נידפים ברוח
אך היתה לפנינו
עבודה רבה:
לקלוט את האנשים
לארגן אותם
לדאוג לשיקומם
להקים קיבוצי הכשרה.
ואילו החברים שיצאו לרומניה [קבוצת אבא קובנר]
נשארו מנותקים פיזית ונפשית מכל הבעייתיות
שעמדה לפני אלו שנשארו בפולין.
 
הנה, אנשים בעלי כוח, בעלי כישורים, יושבים ימים ולילות ברומניה
ומרבים להתווכח על נקמה…
הם יצאו סביבם אווירה מיסטית, חולנית, המסייעת לטיפוח חלומות בלתי מציאותיים.
הייתי בעד פעולות נקם.
אבל דובר על פעולות שלא הייתי נותן להן את ידי בשום אופן, כמוה רעלת בארות, נהרות,
גם אחרי כל מה שעשו לנו הגרמנים, ההומניזם היהודי לא נכחד.
לא הייתי נותן את ידי לפעולות "עיוורות", נגד המונים, לפעולות של נקמה קולקטיבית.
צריך היה לנקוט באמצעי גמול אינדיבידואליים.
היתה דרושה סלקציה והיו דרושים פסקי דין.
הפעולות ההמוניות שתוכננו [בידי קבוצת אבא קובנר] לא היה בהן מענה
והיתה בהן רק ירידה לרמתו של האויב. זה היה טירוף הדעת.
אלא שבפולין [בניגוד לרומניה] לא עמדה השאלה כך כלל,
מפני שלא היה אפשר לעשות גם את זה וגם את זה [גם להתארגן לעליה וגם לנקום].
 
אינני רוצה ולא אוכל לנקום לפי דרכם.
וזאת לדעת: לא תהיה נקמה.
אלה דיבורים בעלמא.
לא. לא תהיה נקמה.
 
הלא היתה מוטלת עלינו אחריות לאומית
המלחמה לא נגמרה עדיין;
מה יהיה עם היהודים שנותרנו במחנות הריכוז?
והיתה גם תקווה כי נמצאים יהודים רבים בברית המועצות.
 
הרי היינו מוכרחים לארגן מסגרות לצעירים, למבוגרים, לפרטיזנים.
אחרת, איך תיתכן "בריחה"? האם יהודי יחפש בעצמו את הגבול?
במאי 1945 עוד לא ידענו כמה יהודים יבואו מברית המועצות
איש עוד לא ידע. היו מדברים על רבע מיליון יהודים שעברו גבולות.
לכן עניין הנקמה לא עמד בראש סדר היום שלי –
אלא עניין ארגון היהודים.
לא ידענו מה עומד לפנינו;
התקופה נשאה עליה חותם של "בטרם"
היתה זו תחנה בדרך.
 
בכל המקומות האלו, בארצות המעבר,
העניין היה לגבש את הכוחות שלנו, למנוע את פירורם.
המטרה היתה לעודד את הרוחות.
רציתי להתנסות בגופי בדרכי המעבר, לעבור עם היהודים יחד
את חוויית המעבר.
 
החיים במחנות המעבר היו חיי ניוון, חיים של בטלה, חיים בחסדי הזולת.
לא היו גדרי תיל, היה חופש. ממילא אף יהודי לא היה בורח משם.
שם היה מזון, הי הלחם-חסד, שניתן על ידי אונר"א.
היתה נוחיות של בטלה.
בתקופה הזו של 1945 או 1946 היהודים היו מוכנים לחיים כאלה.
לא היה קשה להם להתרגל לזה.
היתה נחוצה חרישה עמוקה מאוד של התנועות, של השליחים, עבודה חינוכית אדירה,
כדי להחזיר את צלם האדם לאנשים האלה.

 
*
 
באותם ימים קמה ועדה מיוחדת, במטרה לגלות ילדים יהודים.
תחילה כל גורם פעל בנפרד, אבל קצת מאוחר יותר נותר שיתוף הפעולה ("הקואורדינציה").
מהארץ היה פעיל בזה לייבלה גולדברג. מטעמנו – שרה שנר.
גילוי הילדים הראשונים היה מקרי.
עברתי ברחוב בצ'נסטוכוב
פתאום שמעתי שירה
שאלתי מי שם, ואמרו לי שאלה ילדים יהודים
קבוצה של נערים יהודים בני 16. התחלתי להתעניין.
נכנסתי ושאלתי על מוצאם. הם סיפרו שהסתתרו זמן רב.
הילדים היו במחנה האסאק והם לומדים כעת בבית ספר פולני.
"ממה אתם מתקיימים?", שאלתי אותם, והם אמרו: "אנחנו גונבים".
כולם היו יתומים.
נתתי להם את הכתובת שלי בוורשה.
חזרתי לוורשה.
 
יום אחד מופיעה משלחת של הנערים האלו.
קבוצה זו היתה היסוד לקיבוץ הראשון שהוקם אז.
זו היתה בשבילנו שמחה גדולה.
 
*
מתוך נאום מרדכי-חיים רומקובסקי, ראש היודנראט בגטו לודז', 4.9.1942:

על הגטו ירדה מכה קשה.
דורשים מאתנו את הדבר היקר לו ביותר – ילדים ואנשים זקנים.
אני נאלץ להושיט את ידי ולהתחנן: 'אחי ואחיותי, תנו לי אותם!
אבות ואמהות, תנו לי את ילדיכם!
אתמול נתנו לי פקודה לשלוח מעל 20,000 יהודים מן הגטו.
הגענו למסקנה
שיהיה הדבר קשה ככל שיהיה
אנו מוכרחים לקבל את ביצוע הגזרה לידינו.
אני מוכרח לבצע את הניתוח הקשה השותת דם, אני
מוכרח לקטוע איברים, בכדי להציל את הגוף.
באתי כמו גזלן
לקחת מכם את היקר ביותר ללבכם.
יש לנו בגטו חולי שחפת, שימיהם או אולי השבועות שלהם ספורים.
איני יודע, אולי זו תוכנית שטנית, ואולי לא, אך איני יכול להתאפק מלהביע אותה:
תנו לי את החולים הללו, ובמקומם אפשר יהיה להציל בריאים.
 
 
*
צוקרמן:

בדברי על איחוד בכנס הציוני בלונדון, באוגוסט 1945

הטחתי דברים מרים.
ועדיין לא אמרתי את כל האמת שבלבי.
אמרתי: "אין לי טענות אל הארץ ואל התנועות שלנו בתקופת המלחמה.
אני משער לעצמי שהם עשו כל אשר יכלו…
אבל לא נסלח לכם, שמיד לאחר המלחמה לא בא איש אלינו להושיט לנו יד אחים".
 
אני אומר זאת לא רק על המוסדות הלאומיים;
אני מתכוון גם למוסדות התנועתיים, לקיבוץ המאוחד, לקיבוץ הארצי ולהסתדרות העובדים.
כל אלה כמעט שלא הבינו, לא דיברו בשפה שלנו,
בשפת שארית הפליטה.
לנו היתה שׂפה אחרת לגמרי.
 
אני יכול להסיק שהמאמצים מצד הארץ להגיע אלינו לא רק שלא היו מספיקים
אלא שגם היתה בינינו
תהום פסיכולוגית.
והיה קיים פער גדול לגבי ההכרה – מה אפשר לעשות ומה לא.
לי היתה אמת מידה שונה לגמרי מזו של האנשים בארץ.
אמנם גם אני כבר איבדתי כעת את אמת המידה ש הימים ההם,
שזה לא קיים שום חיץ, עד המוות, בין האפשרי והבלתי אפשרי…
הייתי כל כך מורגל לאותה אמת מידה, בגין "האוניברסיטה של שנות היטלר",
שעברתי אותה, כאשר כל דבר שעשית היה לו רק משמעות אחת: מוות.
מוות בעבור יציאה מן הגטו
מוות בעבור נסיעה ברכבת
מוות בשביל כל דבר;
אז זו היתה אמת המידה התמידית שלי.
ואילו הארץ חייתה חיים אחרים לגמרי, לפי אמות מידה אחרות:
לעבור גבולות, להגיע – [הנהגת היישוב בא"י חשבה:]
מה יגידו? איך ייכנסו? זה לא היה [להנהגת היישוב] מובן מאליו.
וזה לא ייסלח.
ראוי שיידעו זאת.
הוי ארצי – ארץ החלומות…
 
זו היתה אהבה חד-סטרית.
זה לא ייסלח לקיבוץ של טרום-מדינה, הדינמי, הקיבוץ של הפלמ"ח,
של ההעפלה, של האקטיביזם.
לא ייסלח.
 

*
 
האם יום השחרור הוא תאריך שבו פוקעת האחריות לגורל אחרוני היהודים?
האם באותו יום שאני שוחררתי, נגמר בשבילי התפקיד הלאומי? אני לא יכולתי לנהוג כך.
זה גרם לי לשברון לב.
 
היינו אז בודדים מאוד
צריך לזכור
שהמלחמה עוד לא נגמרה
היא נגמרה בשביל אבא קובנר… נגיד שאפילו בשביל צביה ובשביל יצחק צוקרמן
אבל היא לא נגמרה בשביל העם היהודי.
היא גם לא נגמרה בשביל העולם. ברלין עוד לא נכבשה.
לפעמים נוטים לשכוח את הסיטואציה.
לא ידענו מה נעשה במחנות. לא ידענו מה בברית המועצות.
ידעתי שעומד על הפרק שובם של אזרחים פולנים (לא רק יהודים) משטחי ברית המועצות.
מי היה מקבל אותם? איך היו מתארגנים?
הרי לא היה אפשר להשאיר אותם לנפשם.
אנחנו, כלומר ועד יהודי פולין, היינו "המגן דוד אדום", היינו העזרה הראשונה.
 
ה"בריחה" נמשכה והעמידה בעיות לפני החברים שלנו.
כל זמן שהיה מדובר בעשרות אנשים, שהיו עוברים מדי לילה או מדי יום, הבעיות לא היו קשות מאוד.
אבל כאשר החלו לנהור מדי יום המוני יהודים, התעוררה השאלה איך לארגן ולכלכל את התנועה הזאת.
לא היו מִבנים סמוכים לנקודות המעבר, ולא תמיד היה אפשר להעביר את כולם, והיינו זקוקים למקומות ריכוז.
 
 
מארֶק אדלמן:

…נגמרה המלחמה. המלחמה שבשביל כולם היתה נצחון.
אבל בשבילי זו היתה תבוסה, וכל הזמן היה נדמה לי
שאני חייב
לעשות עוד משהו
ללכת לאיזה מקום,
שמישהו מחכה לי
וצריך להציל אותו.
משהו רדף אותי מעיר לעיר וממדינה למדינה.
אבל כשהייתי מגיע
התברר שאף אחד לא מחכה
ואין כבר למי לעזור
ובכלל אין מה לעשות
אז חזרתי.
אמרו לי: ' ואתה עוד רוצה להסתכל על החומות האלה,
על המדרכות, על הרחובות הריקים?'
ואני ידעתי שאני חייב להיות כאן, כדי להסתכל עליהם.
אז חזרתי. שכבתי במיטה וכך נשארתי.
ביליתי בשינה ימים ושבועות.
 
צוקרמן:

בכמה ערים ביקרתי?
כמה יהודים מצאתי?
מה עוללה לנפשי התקופה הזאת שאחרי המלחמה?
אני יכול לומר
שזה הרס אותי.
תקופת המלחמה לא עשתה בנפשי שמות כאלה
ועבר די הרבה זמן עד שזה הגיע להכרתי.
למרות שידעתי את הכול
בכל זאת, הכל היה אז "בגדול".
פתאום ראיתי במו עיניי הכול לפרטיו.
ראיתי לנגדי את התהום יותר מאשר בשנים 1943-1944
בלי עַם
בלי יהודים
בלי משפחה
בלי חברים. זה היה
קשה מאוד.
הייתי בנדידה מתמדת בין לודז' לוורשה, שם היה מקום עבודתי
לילה-לילה על משאית.
אני זוכר את עצמי בחורף, רועד מקור
בדרכים המשובשות
רץ בלילה כדי להיות עם החברים בלודז'
כדי לקום למחרת עם שחר ולחזור לוורשה.
מעולם לא היתה לי תקופה כה קשה. אפילו לא בימי האקציות.
הרִיק הזה הפתאומי שלאחר האימה
התהום הזאת –
לא היה שחר. לשם מה לחיות?
אני אומר שאלמלא האידיאה הזאת
אלמלא ארץ-ישראל והכוח שהיא הפיחה בי
הייתי בוודאי גומר עם עצמי.
הארץ היא שהצילה אותי כאדם.
 
מארֶק אדלמן:

מישהו צריך להמשיך ולחיות
במקום בו חיו כל החברים.
צריך היה להמשיך ולקיים בפולין נוכחות יהודית,
בַּמקום אשר בו חיו יהודים ובו מצאו את מותם.

 

 

 

צוקרמן:

מדי פעם בפעם הייתי לוקח אתי דברי-מאכל ובקבוק
ויושב שעות על האבנים מול ההריסות.
אלמלא הארץ הייתי מגיע לאלכוהוליוּת מוחלטת.
היתה הרגשה של חלל ריק.
המראות האלה, בלודז' ובמקומות אחרים…
אלפי יהודים היו שם.
מראה הבתים העזובים…
היה איזה מצב חולני של בתי קברות…
הקברים ההמוניים…
 
מיד אתה מוצא את עצמך עובד, נושא באחריות…
 
הייתי בן עשרים ותשע שנים.
 

הכרתי פעם, בשיקגו, מישהו שהעריץ כמה משוררות דרום אמריקאיות, ובהיותן רחוקות ובלתי מושגות – ספרדית הוא לא ידע – ולפעמים אף מתות, הצליח ליצור קשר עם אחת מהמתרגמות הנודעות של השירה הדרום האמריקאית בארצות הברית, שהיתה גם המתרגמת של המשוררת אלחנדרה פיסארניק, שהיתה המשוררת האהובה עליו. הוא לא גילה למתרגמת, גם לא אחרי שנישאו, על הערצתו, והמתרגמת חשבה לתומה במשך שנים ארוכות שהאיש ההוא אהב אותה בגלל מי שהיא. אחרי שנים הדבר נודע לה, והיא, שהעריצה לא פחות את פיסארניק עוד לפני שתרגמה את כל שיריה לאנגלית שאלה אותו, "תגיד, אתה אהבת אותה או אותי", והוא היסס לרגע ואמר, "את שתיכן", אבל למען האמת התרגום היה נורא בעיניו.

עורך המוסף הספרותי, שבכך שסרב להדפיס את שירו של המשורר ב', אשר נשלח אליו בעילום שם, גרם להתאבדותו – רוצה לומר התאבדותו של המשורר ב' – הופתע לגלות, בשבוע שלאחר מכן, את השיר מודפס, בניקוד מלא ובאות גדולה, משולב בתוך נאום ההספד של העורך הראשי של העיתון, שהמשורר ב' היה, כמסתבר, בנו. עורך המוסף הספרותי, לאחר שסיים לקרוא את השיר, סימן בו שתיים-שלוש שגיאות ניקוד והגהה בעפרונו האדום המפורסם. העורך הראשי של העיתון, כמה ימים לאחר מכן, בדברי ההספד שלו על עורך המוסף הספרותי, ששלח, כמקובל לומר, יד בנפשו, ציטט שוב את שירו של המשורר ב' בשלמותו, כשתאר את השתלשלות המאורעות שהביאה לחילופי הגברי הנדירים במערכת המוסף הספרותי. שגיאות הניקוד וההגהה, הבחין העורך החדש של המוסף הספרותי, לא תוקנו.

~

באחד מן הימים האחרונים של דצמבר 1963 נרפא בבת אחת ממחלתו אחד מעובדי הניקיון הוותיקים במוזיאון תל אביב לאמנות, עובד שהיה חולה במחלה חשוכת מרפא, אחרי שחלף במקרה ליד ציורו של ג'ורג'ו מורנדי "טבע דומם, 1951" שהיה תלוי, ועדיין תלוי, על קיר צדדי למדי במוזיאון תל אביב לאמנות, בקרן זווית אם לומר את האמת. כעבור כמה ימים הגיע מבולוניה הצייר האיטלקי עצמו לבדוק את התופעה המוזרה, אם כי לא חסרת-התקדים, אך זה היה כבר מאוחר מדי. עשר דקות אחרי שהבריא המנקה ממחלתו עמדו בתור למוזיאון חולים רבים כאילו המתינו שם זמן ארוך ולמשמע הידיעה שכביכול ציפו לה זינקו ונדחקו לעמוד מול התמונה. כולם, עד האחרון שבהם, נרפאו ממחלות שונות. מי לא עמד בתור, גם הבריאים, גם החולים, קצינים בכירים, רופאים נטשו את משמרתם. אבל הציור פעל עשרים וארבע שעות בלבד. בני המזל שהצליחו להגיע בזמן לא נעצרו להביט בו אפילו, נדחקו בידי החולה שבגבם, חלפו על פניו כפי שחולפים על ארונו של נפטר חשוב. לא לעכב את התור! קראו שומרי המוזיאון למקרה שאחד החולים ניסה להעמיד פנים של התעניינות בציור כיצירת אמנות, תראו-תראו, שנים שהוא דבוק לרדיו בקולי-קולות, קראה אשתו בקול, הרי בעלה חרש כמו בוטן, ופתאום יש לו זמן להסתכל בבקבוקים? תוך שעתיים השתרך תור של כשלוש מאות אלף חולים מחוץ למוזיאון, כל דרום העיר הפך למחנה אוהלים, השמועה פשטה כאש בחצר האחורית של נגרייה, הרי למי לא היה מכאוב או מֵחוּש או מחלה קשה, וגם הבריאים הרי רצו להתחסן, וגם מספר זה הוגבל בהוראת השלטונות כמובן, שאחרת היו מציפים את המוזיאון מיליונים מן הארץ ומהעולם. אלא שהתמונה חדלה מלרפא כשם שהחלה, עם שקיעת השמש של יום המחרת, כנראה פעלה עשרים וארבע שעות בערך, כנראה שהחלה לעבוד אחרי סגירת המוזיאון אתמול, משמע שהחמצנו עשר שעות של חסד, חשב האוצר לאמנות ישראלית בת זמננו שצליעתו נרפאה בבת אחת לפני שעה. כשהגיע מורנדי עצמו למוזיאון היה זה כבר שבוע ויותר אחרי שכישלונה של התמונה לרפא כבר נודע והערצת התמונה הפכה לאכזבה ולזעם, אם כי לא חדלו חולים לבוא, אולי בכל זאת, אולי עבורי, אולי ייפתח השער מחדש בדיוק ברגע שאני אהיה זקוק לו, והמוזיאון חזר לשגרה פחות או יותר, אם כי מאהלי החולים לא נעלמו לגמרי, עדיין עשרות אלפים חיכו לרמז, ומדי פעם התפשטה שמועה במאהל ומיד החלה נהירה פנימה, והחיילים בטנק נאלצו לירות באוויר מדי כמה ימים. מהמשרד שלי ראיתי אותו עובר בין החולים, בים המזרנים ומגורי הקרטון המאולתרים, חולף בין החולים האוחזים בגלוית הציור שהנפיק המוזיאון במאות אלפי עותקים בזריזות ומכר במחיר יפה. אבל הגלויה לא עזרה גם ביממה שבה עוד ריפא הציור המקורי את חולי הסרטן, את הילדים הנכים, את המטורפים, ובוודאי שלא תעזור עכשיו, כשהתמונה כבתה פתאום, חשבתי, כשהבחנתי בו, מגרד את שיערו הקצר הלבן לגמרי, ניגש אל התמונה, ששני עיוורים ישבו מולה ולעסו בוטנים, מרים את משקפיו העגולים אל מצחו ורוכן קדימה כאדם ברחוב שקורא את האותיות הקטנות בעיתון המודבק לצדו הפנימי של חלון ראווה.

אחיו של חבר שלנו, שגר כל ימיו בעיר קטנה בדרום הארץ, החליט באחד הימים לעבור לגור בתל אביב, ובאחד הימים הופיע במפתיע בעיר וביקש מחברנו שיעזור לו למצוא מקום מגורים, לא, כפי שחשב החבר, בדירה שכורה, אלא דווקא באחד מבתי המלון שלאורך רחוב הירקון. כששאל החבר שלנו את אחיו מדוע לא ישכור דירה במרכז העיר וכך יוכל לנצל כביכול את היתרונות השמורים לדירה כזאת, הגיב האח בפליאה: הרי הסיבה היחידה שעבר לתל אביב, כך אמר, היתה רצונו לשבת, בסוף כל יום עבודה, בלוֹבִּי של המלון. אחרי מספר שנים עברנו במקרה ברחוב הירקון, ולא הופתענו לראות שישב שם, בלוֹבִּי של אחד המלונות, אחיו של החבר שלנו; מעט יותר הפתיע אותנו לראות את החבר שלנו עצמו יושב בלוֹבִּי של אותו המלון, אם כי בכורסא רחוקה למדי מזו של אחיו, כשגבו מופנה אל האח. נכנסנו למלון והיססנו מה לעשות, עד שאחד מעובדי המלון, מלצר או איש תחזוקה על פי מראהו, הציע לנו להיכנס ולשבת בלוֹבִּי של המלון. הוא עצמו, אמר המלצר, נוהג לשבת בלוֹבִּי של המלון בכל הזדמנות, וגם עתה, מיד כשיסיים את עבודתו, יעלה ללוֹבִּי של המלון ויישב שם קמעא.