קטגוריה: ציטוטים

לקט הערות בעקבות ומתוך הספר
A Little Compendium on That Which Matters, by Frederick Frank, 1993

• "מה שעבור הריאל-פוליטיקאי הוא 'ריאלי' [אמיתי], אינו אלא אשליה גמורה".
• "אנשים מעווים את פניהם כאילו הם עתידים לִחיות לנצח" (בעקבות שיר סנריו יפני).
• "מה שמכוּנה 'חוכמת המזרח הרחוק' ומפתה לראותה באור אקזוטי, אינה אלא החוכמה האנושית העולמית, שבמערב דוכאה".
• מבחן לאמונה: אם ספקות מפחידים אותה, היא אמונה קלושה. אם ספקות חיוניים לקיומה, אולי היא אמיתית.
• שאיפת הבודהיזם-מהיינה אינה להפוך אותך לבודהיסט, אלא לבודהה.
• עבודת האלילים של הטכנולוגיה.
• טעות דתית קטנה ונפוצה: מיקמו "שָם בחוץ" או "למעלה בשמַים" את מה שנמצא בעומקנו, בִּפנים.
• לא "אני שום דבר" אלא: יש בתוכי משהו שהוא לא "דבר".
• "הגישה הדתית לקיום שורשה בפליאה על המסתורין שבעצם הקיום… בביטחון שיש משמעות לקיומנו כאן, ולכן בפתיחוּת מלאה לקיום זה".
• "אחריותו של כל אדם היא לשחרר את עצמו מהשגיאות של זמנו" (מרגריט יורסנאר).
• "הכפירה העמוקה ביותר של זמננו היא ההתנכרות לעמקותם של חיי האדם".

***

"רוב בני האדם חיים בעלטה כמעט מוחלטת… בני אדם, מיליונים של בני אדם שלעולם לא תפגוש, שלא מכירים אותך ולעולם לא יכירו, אנשים שאולי ינסו להרוג אותך מחר בבוקר חיים בעלטה שכזו, ואם יש בך את הדבר המוזר והנורא ההוא שכל אמן מזהה אבל אף אמן לא יכול להגדיר, אחריותך להאיר את העלטה גם עבור האנשים הללו, ואחת היא מה יעלה בגורלך. יש בך תועלת, כמו שיש תועלת בחיה כמו סרטן, וכמו שלחול יש ודאי תכלית כלשהי. זה לא אישי. היכולת הזאת שלא ביקשת, והייעוד הזה שעליך לקבל – גם הם באחריותך. ואם תשרוד את זה, אם לא תרמה, אם לא תשקר – זוהי כמעט התקווה היחידה שנותרה לנו. אתה מבין, לא מדובר רק בתהילה שלך, בהישג שלך. כי רק אמן יכול לספּר, ורק אמנים סיפרו, מאז נשמע קול האדם, מה פירוש להיות מישהו שהופיע על כדור הארץ הזה ומנסה לשרוד בו; מה פירוש הדבר למות, או מהו מוות של זולת; מה פירוש הדבר לשמוח. מזמורים דתיים לא יכולים לעשות זאת, כנסיות אינן באמת יכולות לעשות זאת. הקושי הוא, שלמרות שהאמן מסוגל לעשות זאת – המחיר שהוא עצמו נדרש לשלם, ואתה, כקהל, נדרש גם כן לשלם – הוא נכונות לוותר על הכול, להבין שלמרות שלקח לך 27 שנים לקנות את הבית הזה, ואת הרהיטים האלה, ואת המעמד הזה, ולמרות שהשקעת 40 שנה בגידול הילד הזה, או הילדים האלה – שום דבר, אף אחד מהם, אינו שייך לך".

…

"המשוררים (וכשאני אומר משוררים אני מתכוון לכל האמנים), הם בסופו של דבר היחידים שיודעים את האמת עלינו. לא החיילים. לא הפוליטיקאים. לא אנשי הדת. לא ראשי האיגודים המקצועיים. רק המשוררים".

…

"…אם משהו פגע בך – זה לא מה שחשוב. כולם פגועים. מה שחשוב במה שכובל אותך, שמצליף בך, שמניע אותך ושמענה אותך – הוא שאתה מוכרח למצוא דרך להשתמש בזה כדי להתחבר לכל שאר היצורים החיים. זה כל מה שעליך לעשות בזה. אתה חייב להבין שהכאב שלך הוא חסר משמעות אלא אם תצליח להשתמש בו כדי להתחבר לכאבם של אחרים; וככל שתוכל לעשות כך עם כאבך, תוכל להשתחרר ממנו".

***

ג'יימס בולדווין, תרגום ד"ב, מתוך קטעים שהופיעו כאן

[ג'יימס הילמן, שני קטעים]

1

"תשומת הלב הנאמנה לָעולם הדמיוני [בעיקר עולם החלום, ד"ב], אהבה זו, המשנה סתם דימויים לכדי נוכחוּיוֹת, מעניקה להם הוויה חיה, וליתר דיוק מגלה את הנוכחות החיה הטבועה בהם, אינה אלא יצירת מיתולוגיה חדשה. תכנים נפשיים נעשים לכוחות, לרוחות, לאֵלים. אתה חש בנוכחותם כמו שחשו בימי קדם בני אדם שעוד הייתה בהם נשמה".

(Insearch, p. 100)

*

2

"העבודה של יצירת נשמה עניינה בעיקר להזכיר את האמונה הפסיכולוגית, האמונה העולה מן הנשמה (פסיכֶה) ומתבטאת כאמונה במציאותה של הנשמה. היות שהנשמה היא בעיקר דימוי, והדימוי הוא תמיד נשמה, האמונה הזו מתבטאת כאמונה בדימויים: היא עבודת אלילים, כפירה במונותאיזם החף-מדימוי של המטפיזיקה והתאולוגיה. אמונה פסיכולוגית מתחילה באהבת הדימויים, והיא גואה בעיקר בצורת דמויות המופיעות בחלום בהקיץ, בפנטזיות, בהרהורים ובדמיונות. החייאתם ההולכת וגוברת מעניקה לך שכנוע הולך וגובר שיש לך מציאוּת פנימית, ואז שאתה הוא מציאות פנימית, מציאות שיש לה משמעות עמוקה החורגת מעבר לחייך האישיים.

אמונה פסיכולוגית משתקפת בְּאגו שמוקיר את הדימויים ופונה אליהם בשעות של אפלה. אמונו בדמיון היא אמונה במציאות היחידה שאינה ניתנת לערעור, מוצגת באופן ישיר, מורגשת באופן מידי. ביטחון בדימויים וביטחון בנשמה הולכים שלובי זרוע.

[…]

מה שמכוּנה האישיות שלי היא פרסונה [=מסכה, ד"ב] שמבעדה הנשמה דוברת. היא […] אינה שלי, אך תלויה לגמרי במתנה של אמונה בעצמי, אמונה שהנשמה נותנת, אמונה בהיותי ראוי להיות נַשָּׂא (carrier) של נשמה. לא אני אישית; האנימה נותנת לי אישיות, יוצרת את נשמתה שלה דרכי, מעניקה לחיי את המובן שלה. החלום רב-העוצמה שלה הוא ה'אֲנִיוּת' שלי".   

(Re-Visioning Psychology, pp. 50-51)

מאת לורן אייסלי

מתוך The Judgment of the Birds

[המובאות והתמונה הובאו בניוזלטר המצוין The Marginalian. הציפורים המתוארות הן סִבְּכִים. המאמר בשלמותו מופיע בספר The Immense Journey, pp. 163-178].

*

בשעת ערב של יום סתווי קר ונשוּך רוח טיפסתי על גבעה נהדרת שעמוּד שדרתה דמה לגבו של דינוזאור וניסיתי להתעשת. השממה המעורבבת גלשה במורד לכל עבר. אוויר כחול התכהה לסגול לאורך בסיסי הגבעות. הרמתי את התרמיל, שהיה כבד מעצמות מאובנות של יצורים שמזמן נעלמו ובחנתי את המצפן. רציתי לעזוב עד רדת הלילה. השמש כבר שקעה, עגומה, במערב.

ואז ראיתי את המטס מגיע. הוא זז כמו גוף קטן ארוג בצפיפות של כתמים שחורים שרקד והתפרץ ושב ונסגר. הוא שטף מצפוֹן ופנה לעברי בנחישות קשוחה של ​​מחט מצפן. הוא זרם דרך צללים שעלו מתוך נקיקים מעוררי יראה. הוא חפז מעל פסגות נישאות באור האדום של השמש או שקע לרגע ונעלם מעַין בתוך צילן. על פני המדבר הזה של חַרְסִית סחופה וסלעים שחוקֵי רוח, הם הגיעו בצפצוף פרוע, קלוש, שמילא את כל האוויר סביבי כשהקליעים החיים הזעירים האלה נעו בעוצמה אל תוך הלילה.

אולי זה לא יראה לכם כמו פלא. אולי לא, אלא אם תעמדו באמצע עולם מת בעת שקיעת שמש. ושם עמדתי אני. חמישים מיליון שנה היו מונחות מתחת לרגליי, חמישים מיליון שנה של מפלצות שואגות שנעו בעולם ירוק שנעלם עכשיו עד כדי כך, שאפילו האור שלו נע כבר בקצה הרחוק של החלל. חומרי העידן הנעלם הזה נחו סביבי באדמה. סביבי עדיין היו מונחות השיניים הטוחנות של ברונתותריומים מתים, שיני החרב העדינות של חתולים רכֵּי צעד, הארובות החלולות שעיניהן של חיות מוזרות ונכחדות רבּות נחו בהן פעם. העיניים האלה הביטו אל עולם אמיתי כמו זה שלנו; מוחות אפלים ופראיים שוטטו ושאגו וקראו תיגר אל הלילה המהביל.

הם עדיין היו שם, או מוטב לומר, היסודות הכימיים שהרכיבו אותם היו שם, בקרבתי, באדמה. הפחמן שהניע אותם נמזג, שחור, באבן הנשחקת. גוני הברזל ניכרו בחרסית; הברזל לא זכר את הדם שפעם חלף בתוכו. הזרחן שכח את המוח הפראי. הרגע שבו היצורים היו פרטים מובחנים נעלם מכל אותם תרכובות מוזרות של יסודות כימיים, כפי שהוא ישקע מגופינו החיים אל ביבי השופכין ואל נהרות העתיד לבוא.

הרמתי חופן אדמה. החזקתי אותה בזמן שהמעוף הפראי של סבכים שפניהם דרומה שטף מעלי אל עבר החושך המתקרב. עף שם למעלה זרחן, עף שם ברזל, עף שם פחמן, סידן שם טפח בכנפיים הממהרות. לבדי, על פלנטה שוממה, צפיתי בנס המדהים הזה חולף ועובר על פניי. המטס הודרך בידי מצפן ממשי כלשהו, על פני שׂדה ושממה. הוא צעק את התרגשויותיו הפרטיות אל האוויר עד שהערוצים הדהדו. הוא פנה כגוף אחד, הוא הכיר את עצמו. הוא התקבץ בבדידות בחושך הדוהר. הישויות האינדיבידואליות שבו חשו בהתקרבות הלילה הזורח, וכך, כשהן קוראות בקול זו לזו את זהותן, חלפו אל מעבר לראייתי.

הנרי דיוויד ת'ורו, מתוך "יערות מיין" (החל להיכתב ב-1848 ופורסם ב-1864, אחרי מותו)

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

~

האם מי שגילה רק חלק מהתועלת שבעצמות הלווייתן ובשומן הלווייתן יכול להיחשב לאדם שגילה את התועלת האמיתית שבלווייתן? האם מי שטובח בפיל עבור שנהבו יכול להיחשב לאדם שראה את הפיל? אלה הם שימושים קטנוניים ומקריים; ממש כאילו גזע חזק יותר מאיתנו היה הורג אותנו על מנת להכין מעצמותינו כפתורים וחליליות; הרי בכל דבר אפשר לעשות שימוש נחות אך גם שימוש נעלה.

[…] האם חוטב העצים הוא ידידו ואוהבו של האורן? העומד הוא בקרבתו ומיטיב להבין את טבעו? מעבד העורות שקילף את האורן, או זה שהיכה אותו כדי להפיק ממנו טֶרְפֶּנְטִין – האם הדורות הבאים יכתבו עליהם סיפורי אגדה על אנשים שהפכו לאורן בעצמם? לא! לא! המשורר – הוא שעושה את השימוש הנכון ביותר באורן. הוא לא מגפף אותו באמצעות גרזן, לא מדגדג אותו במשׂור, ולא מלטף אותו במקצוּעה. הוא יודע האם לבו כוזב בלי לחדור לתוכו, הוא לא יקנה זיכיון לכרות עצים בשטחי העיר שבה ניצב העץ. העצים מתחלחלים ופולטים אנחה כשבני האדם דורכים על אדמת היער. אך המשורר הוא זה שאוהב אותם כמו צִלו-שלו, והוא מניח להם על עומדם.

ראיתי את מחסן העצים, ואת סדנת הנגר, ואת מפעל הטרפנטין, ואת מפעל הצבע השחור, ואת קרחת היער של תעשיית הטרפנטין. אבל כשהארכתי להתבונן ראיתי את צמרות האורנים מתנודדות ומחזירות את האור ממרחק, גבוה מעל כל היער. או אז הבנתי שכל השימושים הללו אינם השימושים הטובים היותר שאפשר לעשות באורן. לא את עצמותיהם או עורם או חֶלְבָּם אני כה אוהב, אלא את הרוח החיה שבהם. לה אני רוחש חיבה, היא שמרפאת את הפצעים שנחתכו בי. היא בת-אלמוות כמוני, ואולי גם תצמח כִגְבֹהַּ שָׁמַיִם, וגם משם עוד תִּגְבַּהּ ממני.[1]

---

[1] אני משער שת'ורו רומז לתהלים ק"ג, 11 במילים as high a[s?] heaven.

דיוויד הינטון – מבחר ציטוטים מתוך חמישה ספרים:

Hunger Mountain, The Wilds of Poetry, Awakened Cosmos, Existence, China Root

חלק ראשון: 30 ציטוטים מתוך Awakened Cosmos

1. שירה היא היקום המתעורר ביחס לעצמו.
2. שירה היא היקום המתעורר ביחס לעצמו, וההיסטוריה של ההתעוררות הזו מתחילה כשהיקום מתחיל.
3. זאת היתה התפתחות ניסית: היקום החומרי, שהיה עד אז אטוּם לגמרי, נפתח אל עצמו, התעורר אל עצמו.
4. השאיפה של המעשה הרוחני והאמנותי בסין העתיקה היתה לטפח את התודעה כרקמת-קיום יקומית פתוחה לעצמה, ערה לעצמו: מביטה בעצמה, שומעת ונוגעת בעצמה.
5. שָם, בשולי הדממה, השירה מוצאת את אפשרויותיה העמוקות ביותר – מפני ששם היא יכולה להביע אפשרויות נרחבות הרבה יותר של תודעה מאשר מרכז הזהוּת העצמית מאפשֵר.
6. [בציור סיני קלסי] היעדר הפרספקטיבה גורם למתבונן לחוש שהוא איכשהו בתוך הנוף והוא יכול לשוטט בתוכו, להבדיל ממצב שבו הוא מרכז תודעה המביט בנוף מנקודת תצפית יחידה הנמצאת מחוץ לציור.
7. פתיחת התודעה הופכת אותה למראָה שאין לה תחתית ושאינה מאפשרת הבחנה בין פְּנים וחוץ.
8. החומר הגלוי לעין [מילים בשיר, קווים וכתמים בציור] קיים על מנת לאפשר ולעצב את הריקות המקיפה את המילים [והצורות]. השיר לא רק נפתח אל הדממה, הוא מעצב את הדממה. זוהי החוויה המהותית של שירה [וציור] כמעשה רוחני.
9. כמו ציור, שיר אינו רק על התוכן הגלוי לעין שלו – חוויית החיים המסוימת המתוארת בשיר – אלא גם על הריקוּת הסובבת אותו. וכל שיר מגלה אותה בדרך ייחודית.
10. דומה [שבשיר של דוּ פוּ] ציפורים שחוזרות לביתן נכנסות אל עיניו של המשורר, משל היה קִנָן מצוי בתוכו.
11. אין טעם להתאמץ להשיג תובנה מפני שהתובנה היא כבר המרקם של עצם חיי היומיום.
12. מתשומת הלב [במדיטציה] לתנועת המחשבות באה ההתגלות הראשונה: שאנו – וזה עניין של עובדה ניתנת לתצפית – מובחנים מהמחשבות שלנו ומהזיכרונות שלנו.
13. ההתגלות [השנייה במדיטציה] היא שהמחשבות מופיעות ונעלמות בדיוק באותו אופן שריבוא הדברים והתופעות מופיעים ונעלמים. זהותנו מתגלה, בצורתה הראשונית ביותר, כַּמִרקם [היקומי] המתחולל עצמו.
14. מעשה התפיסה [החושית] הופך למעשה רוחני.
15. בראש ובראשונה זהו מעשה של טיפוח מעורבות ישירה עם החוויה המידית, וזאת בניגוד למצב של היות שקוע במנגנון המחשבתי.
16. אם נבחן בזהירות מה שקורה בתודעה נמצא בה רק את החוויה המתמדת עצמה. רק כמחשבה לאחור אנו מתארים את מה שקרה כמשהו שקרה ל"אני".
17. התעוררותו [של דו פו] היתה רחבה דיה לכלול את כל החוויות [לרבות אסונות] באופן שווה, ולא להגביל את עצמו לרגעים נבחרים של תובנה ושל יופי לירי.
18. הקניית משמעות היא ריקה במובן זה שהיא קול של היקום שאין לו משמעות טובה יותר בהשוואה ל"קולות" אחרים – עננים שוקעים, דמדומי ערב, הרוח בחוץ וכו'.
19. השפה עוסקת בצורות, היות שהיא עצמה היא מערכת של צורות (שצמחו מהמרקם [היקומי] חסר-הצורה). הדרך היחידה לשכון באופן אינטגרלי במרקם הזה הוא לצאת מן השפה; לכנות את המרקם הזה "ריקוּת" משמעו להישאר בתוך תחומה הצורני של השפה.
20. הקיום, היקום: כל זה הוא דרקון, שינוי-צורה יוצר, מוּנע מכוחו של רעב מַתמיד.
21. כל מילה קשורה לדבר [ל"מסומן"] לא מפני שהיא מצביעה על דבר כלשהו אופן מימטי, אלא מפני שהיא חולקת עמו את מקורו העובּרי.
22. השפה גם היא נוצרת כחלק מהתהליך הקוסמי של "כך מעצמו". מילים מתהוות מהריקוּת היוצרת של התחביר בדיוק באותו אופן שמחשבות מתהוות מהקרקע הריקה של התודעה וכפי שהדברים מתהווים מתוך הריקוּת שבלב היקום. וכמובן, הכוח היוצר של שלושת התחומים [הדברים, המחשבות, השפה] הוא אחד. כך, שיר צ'אן אימזי'סטי מציג אחדוּת של שפה-שיר, מחשבה-זהות ויקום.
23. שיר סיני טיפוסי, על פי המוסכמה, הוא על אודות החוויה המידית של המשורר.
24. שיר עשוי ממילים, אבל מילים הן רק המקום שבו השיר מתחיל – השיר חושב את דרכו לאחור, אל המקור [חסר-הצורה].
25. אפלה היא מעצם טיבו של מרקם הקיום היקומי, וכנגדה בני אדם משתדלים להותיר מעגל של אור ובתוכו לחיות.
26. הדאו, מונח זהה למעשה עם "הריקוּת", הוא המציאות הנתפסת כמרקם אחד וחסר-צורה שמכוחו היצירתי המסתורי הוא מעצב את עצמו לכדי אינספור הדברים והתופעות. הדאו הזה אינו יכול להיתפס, מפני שאין צורה לתפוס; אפשר לתפוס שֵׁמֶץ מֶנְהוּ [איוב ד, יב; הרמיזה לא במקור, ד"ב] באזורי הגבול המעורפלים שבהם הצורה וחסר-הצורה חופפים.
27. דו פו (נוכח נעדר בתחביר [של שיר מסוים]), פשוט מצהיר על ביטחונו באור. הוא מפקיד עצמו בידי האור.
28. התרכובת המלאה של העצמיוּת – גם היא טבעית, היקום החווה את עצמו בדרך ייחודית ומנקודת תצפית מסוימת.
29. המשמעות האטימולוגית של הסימנית הסינית לשירה [שִי, 詩] תהיה משהו כמו "מילים שאומרים אצל מזבּח הפריון" (=המקום שבו אפשר לגעת במקור היקומי היוצר]).
30. "רֵיקוּת מוּדַעַת בִּקְצֵה רָקִיעַ" (דוּ פוּ).

נימפית החורשף. תצלום ד"ב

 

פרפרי נימפית החורשף לא מתגלמים באירופה כמו כמה מינים קרובים; הם נולדים במישורי אפריקה. שם, עם שחר, עשוי הנוסע בר המזל לשמוע איך הערבה כולה, מבהיקה בקרני שמש ראשונות, מעלה קול פיצוח של אינספור גלמים מתבקעים.

~

[גיבור הרומן תוהה על ההתנקשות באביו]

האם הם ירו בו בשירותי הנשים של תחנת רכבת שכוחת-אֵל כלשהי (מראָה שבורה, קטיפה ממורטת) או שמא הובילוהו החוצה לאיזה גן יָרָק בלילה חשוך אחד וחיכו לַירח שיצוץ? ואיך הוא חיכה איתם בחושך? בחיוך של שאט נפש? אך אילו היה עש לַבְנוּנִי עובר ומפרפר שם בינות לצללי השיחים הדוקרניים הוא היה, אני יודע, עוקב אחריו באותו מבט מעוֹדד שעלה בעיניו, מעת לעת, אחרי שהיה לוגם תה ומעשן את מקטרתו, מבט של בִּרְכַּת שלום שהופנה אל הרפרפים הוורודים שהיו באים אל הגן שלנו, דוגמים בו מתוך לִילָכִים.

(ולדימיר נבוקוב, שני קטעים מתוך מתת, כאן מתורגמים מהנוסח האנגלי [The Gift] שהותקן בפיקוח המחבר. נכתב במקור ברוסית)

 

 

אם אגיד לך "ראיתי חרק", מה שיהיה נכון, מה זה יגיד לך? שום דבר. החלוקה לקטגוריות שמאפשרת את הידע משטיחה מיד את המשמעות. אך אם אגיד לך "ראיתי נפש" – וזה מה שאכן הרגשתי – נהיה מיד בתחום אחר, בתחומו של הדמיון, ונתחיל להתקרב אל הפלא שבמאורע ואל האושר שבּו: שבבוקר שבת בחודש מארס, ברחוב רגיל בפרבר של העיר סארִי באנגליה, ראיתי את נפש האביב.

(Michael McCarthy, The Moth Snowstorm: Nature and Joy, John Murray 2015, p. 136).

…הרעיון הוא של [כתיבת] איזה זרם רציף, לא רק של מחשבה אנושית אלא גם של הספינה, של הלילה וכו', זורמים כולם ביחד, מצטלבים בעשים בהירים. איש ואישה יישבו ליד שולחן, משוחחים. ואולי יישבו בדממה. זה יהיה סיפור אהבה; היא תניח סוף-סוף לעש הגדול האחרון להיכנס פנימה. הניגודים יהיו משהו מהסוג הזה: היא אולי תדבר, או תחשוב, על גיל כדור הארץ; על מות האנושות; והעשים ימשיכו להגיע. אולי הגבר יושאר עמום לגמרי. צָרְפַת: שִמעי את הים; בלילה; גן מתחת לחלון. אבל זה עוד צריך להבשיל. אני עובדת על זה בערבים כשהגרמופון מנגן סונטות מאוחרות של בטהובן. (החלונות התנועעו בעצבנות כנגד התופסנים שלהם כאילו היינו ליד הים)

(וירג'יניה ווּלף, היומן, שבת, 18 ביוני 1927)

 

https://www.youtube.com/watch?v=6qzDUOiyYz0

 

 

 

מדרש קהלת רבה (זמנו ככל הנראה המאות השביעית או השמינית לספירה) על הפסוק מקהלת (א, טז) "דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם לִבִּי":

הַלֵּב רוֹאֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה. הַלֵּב שׁוֹמֵעַ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א ג, ט): וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ. הַלֵּב מְדַבֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר: דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם לִבִּי. הַלֵּב הוֹלֵךְ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב ה, כו): לֹא לִבִּי הָלַךְ. הַלֵּב נוֹפֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א יז, לב): אַל יִפֹּל לֵב אָדָם עָלָיו. הַלֵּב עוֹמֵד, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל כב, יד): הֲיַעֲמֹד לִבֵּךְ. הַלֵּב שָׂמֵחַ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים טז, ט): לָכֵן שָׂמַח לִבִּי וַיָּגֶל כְּבוֹדִי. הַלֵּב צוֹעֵק, שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ב, יח): צָעַק לִבָּם אֶל ה'. הַלֵּב מִתְנַחֵם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מ, ב): דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלָיִם. הַלֵּב מִצְטָעֵר, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו, י): וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ. הַלֵּב מִתְחַזֵּק, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ט, יב): וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה. הַלֵּב מִתְרַכֵּךְ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ, ג): אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם. הַלֵּב מִתְעַצֵּב, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ו, ו): וַיִתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. הַלֵּב מִתְפַּחֵד, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כח, סז): מִפַּחַד לְבָבְךָ. הַלֵּב מִשְּׁתַּבֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נא, יט): לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה. הַלֵּב מִתְגָּאֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ח, יד): וְרָם לְבָבֶךָ. הַלֵּב מְסָרֵב, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ה, כג): וְלָעָם הַזֶּה הָיָה לֵב סוֹרֵר וּמוֹרֶה. הַלֵּב מִתְבַּדֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א יב, לג): בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר בָּדָא מִלִּבּוֹ. הַלֵּב מְהַרְהֵר, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כט, יח): כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ. הַלֵּב מְרַחֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים מה, ב): רָחַשׁ לִבִּי דָּבָר טוֹב. הַלֵּב מְחַשֵּׁב, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יט, כא): רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ. הַלֵּב מִתְאַוֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כא, ג): תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּ לוֹ. הַלֵּב סוֹטֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ז, כה): אַל יֵשְׂטְ אֶל דְּרָכֶיהָ לִבֶּךָ. הַלֵּב זוֹנֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו, לט): וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וגו'. הַלֵּב נִסְעָד, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יח, ה): וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם. הַלֵּב נִגְנָב, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לא, כ): וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן. הַלֵּב נִכְנָע, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו, מא): אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם. הַלֵּב מִשְׁתַּדֵּל, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לד, ג): וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָה. הַלֵּב תּוֹעֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כא, ד): תָּעָה לְבָבִי. הַלֵּב חָרֵד, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ד, יג): כִּי הָיָה לִבּוֹ חָרֵד. הַלֵּב נֵעוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ה, ב): : אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר. הַלֵּב אוֹהֵב, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו, ה): וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ. הַלֵּב שׂוֹנֵא, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט, יז): לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ. הַלֵּב מְקַנֵּא, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כג, יז): אַל יְקַנֵּא לִבְּךָ וגו'. הַלֵּב נֶחְקָר, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה יז, י): אֲנִי ה' חֹקֵר לֵב וגו'. הַלֵּב נִקְרָע, שֶׁנֶּאֱמַר (יואל ב, יג): וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם. הַלֵּב הוֹגֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים מט, ד): וְהָגוּת לִבִּי תְבוּנוֹת. הַלֵּב הוּא כָּאֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה כ, ט): וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ. הַלֵּב הוּא כָּאֶבֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לו, כו): וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן. הַלֵּב שָׁב בִּתְשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב כג, כה): אֲשֶׁר שָׁב אֶל ה' בְּכָל לְבָבוֹ. הַלֵּב חַם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט, ו): כִּי יֵחַם לְבָבוֹ. הַלֵּב מֵת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א כה, לז): וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ. הַלֵּב נָמֵס, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע ז, ה): וַיִּמַּס לְבַב הָעָם. הַלֵּב מְקַבֵּל דְּבָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו, ו): וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ. הַלֵּב מְקַבֵּל יִרְאָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לב, מ): וְאֶת יִרְאָתִי אֶתֵּן בִּלְבָבָם. הַלֵּב מוֹדֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיא, א): אוֹדֶה ה' בְּכָל לֵבָב. הַלֵּב חוֹמֵד, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ו, כה): אַל תַּחְמֹד יָפְיָהּ בִּלְבָבֶךָ. הַלֵּב מִתְקַשֶּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כח, יד): וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ. הַלֵּב מֵטִיב, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים טז, כה): וַיְהִי כְּטוֹב לִבָּם, הַלֵּב עוֹשֶׂה מִרְמָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יב, כ): מִרְמָה בְּלֵב חֹרְשֵׁי רָע. הַלֵּב מִתּוֹכוֹ מְדַבֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א א, יג): וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ. הַלֵּב אוֹהֵב שֹׁחַד, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה כב, יז): כִּי אֵין עֵינֶיךָ וְלִבְּךָ וגו'. הַלֵּב כּוֹתֵב דְּבָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג, ג): כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ. הַלֵּב חוֹרֵשׁ [רע], שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ו, יד): תַּהְפֻּכוֹת בְּלִבּוֹ חֹרֵשׁ רָע. הַלֵּב מְקַבֵּל מִצְווֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי י, ח): חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֹת. הַלֵּב עוֹשֶׂה זָדוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (עובדיה א, ג): זְדוֹן לִבְּךָ הִשִּׁיאֶךָ. הַלֵּב עוֹשֶׂה סְדָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז, א): לְאָדָם מַעַרְכֵי לֵב. הַלֵּב מִתְגַּדֵּל, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב כה, יט): וּנְשָׂאֲךָ לִבְּךָ.  להמשיך לקרוא הלב

ר' נחמן מברסלב (1772-1810) – קטעים מתוך "תורות ותפילות", הוצאת קרן ר' ישראל דב אודסר (וראו גם כאן)

 

• החכְמות מזיקים מאוד להאדם. והחכמים נלכדים בחכמתם של עצמם… כי חכמות אין צריכים כלל. והעיקר הוא רק תמימות ופשיטות ואמונה שלימה בהשם יתברך ובהצדיקי אמת. אף על פי שגם בתמימות צריכין להיזהר לבלי להיות שוטה, אף על פי כן חכמות אין צריכין כלל.
• דע כי יעקב אבינו כששלח את בניו ליוסף שלח עימהם ניגון של ארץ ישראל. להמשיך לקרוא צריך כל אדם לומר: "כל העולם לא נברא אלא בשבילי"