קטגוריה: רדיו מתחת לשולחן

זה פרק הפסנתר הרחב והעמוק ביותר בכל ספרות הפסנתר המוכרת לי. האזנתי לו ודאי מאות פעמים לאורך השנים. הוא חובר ב-1818. מפליא שאחריו המשיך בטהובן לכתוב עוד פרק – פוגה בלתי אפשרית, מחרידה כמעט, הבאה אחרי הפרק הזה, ועוד שלוש סונטות נפלאות. נגינת הפרק הזה אורכת משהו כמו 18-20 דקות, אבל התחושה בסופו היא של יציאה לממד זמן אחר ולעולם אחר. אם יש פטרייה שמשרה מלנכוליה של גווני אפור, היא תישמע כמו הפרק הזה. כמעט אי אפשר לחשוב על נגינת הפרק הזה בעונה שאינה סתיו או חורף. הסופר והעתידן רוברט אנטון וילסון אמר שאם ישאלו אותו מי הוא, התשובה הכי טובה שיוכל לתת היא לפזם את הסונטה הזאת, "המרקלוויר". הפסנתרן וילהלם קמפּף אמרו שזהו המונולוג היפה ביותר של בטהובן, ובאמת קשה להימנע מהתחושה של מישהו שמדבר לאורך הפרק, ואולי שר מתוך חלום, הולך פנימה, פנימה, פנימה ובה בעת מתפשט לכל עבר.

בהקלטה חדשה שיצאה לאור היום קרה משהו מצמרר. הקליט אותה בעדינות מופנמת הפסנתרן היפני (יליד 1988) נובּוּיוּקי צוּג'י. הוא עיוור מלידה. מדהים שאפשר ללמוד יצירה כל כך מורכבת משמיעה בלבד. היצירה הזאת חוברה כשבטהובן כבר איבד את שמיעתו, כלומר שמע אותה באוזני רוחו. אם כן, מה שאנו מאזינים לו בהקלטה הזו הוא תוצר של חירשות ועיוורון. והנה, שני המומים לא בלמו את המוזיקה. גם הבדלי הזמן והלאום לא בלמו אותה. פנסתרן יפני מקליט בברלין יצירה של מלחין גרמני יותר ממאתיים שנה אחרי כתיבתה והיא נשמעת בתל אביב והמוזיקה לא החלידה אפילו באטוֹם אחד שלה.

אין לי מה להוסיף על כך, זולת זה שלפעמים ידיעות כאלה יכולות לאזן ידיעות רבות שבהן אנו מוצפים על רשעות, טיפשות ואלימות. לא בדיוק לאזן, כי הדברים לא עומדים על אותו מישור, אבל אולי לעודד, להזכיר שיש חדשות רבות שלא מגיעות כלל לכותרות העיתונים. והרי הידיעה על ההקלטה הזו צריכה היתה לפתוח את מהדורות החדשות ולעצור את העולם, לפחות למשך הנגינה, משלל טירופיו המתעקשים.

קית' ג'ארט מאזין לעצמו מנגן את "סולאר" של מיילס דיוויס בהקלטה מקונצרט ביפן, כשלושים שנה קודם לכן. עכשיו הוא אחרי שבץ כפול. ידו השמאלית משותקת, נתונה בסד כאילו שבורה. יד שהייתה פרועה, חופשית, מאלתרת לכל עבר, עצמאית, חזקה וגמישה. האם אֵל כלשהו נקם בו על יכולתו העצומה שאֵל אחר העניק לו בפזרנות רבה מדי (לטעמו של האל המקנא)? הוא רק מאזין לעצמו – אנו גם רואים – ומדי פעם מחייך או מהנהן כמו בהסכמה, כמורה קשיש השמח בהתקדמות של תלמידו הצעיר והמוכשר. הוא מתפעל למשמע אוזניו אבל צער מהול בשמחה הזאת לכל אורכה. "אֵיכָה יוּעַם זָהָב" (איכה ד, א). ולא לעצמו מהנהן באשרור אלא למוזיקה. הוא מבין – והמראיין אמר לו מראש – שהוא המנגן, אבל הוא לא זוכר את הרגעים, הוא לא יודע מה יהיה התו הבא, ממש כמו אז, כשניגן, רוב הזמן בעמידה, את האלתור הזה שנפתח ונפתח כפרח. הוא-עכשיו והוא-אז נמצאים ביחד במוזיקה המתפתחת מתוך עצמה, והיא נמצאת בעתיד של שניהם. הוא לא יודע לאן כל זה הולך. מיילס היה עוד חי כשזה נוגן, לא הייתה לו שום דרך לשעֵר עד כמה תרחיק לכת מנגינתו, ואיך תחזור להישמע, כמו מאוב – לרגע האמנתי שמכוח השמיעה הזו תשתחרר היד מִסַּדָּהּ והוא יסתער על הפסנתר וינגן בשתי ידיים – ארבע בעצם – יצטרף לעצמו הישָן, ירפא את עצמו לעינינו.

מזיגת היין (ר'אזל) / רודריק טאונלי

מאנגלית: דרור בורשטיין

–

הָאוֹר חוֹתֵך מִבַּעַד אֳרָנִים אֶל הָעוֹלָם.

עָרִים זוֹקְפוֹת אֶת שִׁדְרָתָן אֶל הָעוֹלָם.

–

כָּל הַדְּבָרִים – הֵדִים. הַחֶבֶל נַעֲשָׂה יְאוֹר.

הַיְּאוֹר נוֹשֵׂא אֶת כָּל מָה שֶׁזּוֹהֵר אֶל הָעוֹלָם.

–

הִתְרַכֵּז, חֲפֹר בִּפְנִים. עֲדֹר בְּמַעֲבָר-הָרִים-צַר שֶׁל הָאַהֲבָה.

הָבֵא אֶת הַמַּחֲצָב מֵהַמִּכְרוֹת אֶל הָעוֹלָם.

–

אַתָּה קוֹלִי, עֵינַי, רַגְלַי, יָדַי.

הַזְרֵק אֶת מְשַׁכְּכֵי הַכְּאֵבִים שֶׁלִּי אֶל הָעוֹלָם.

–

כָּל הַדְּבָרִים – סִימָן. זַמֵּר, חָבֵר גָּבוֹהַּ.

מְזֹג אֶת יֵין הַמִּסְתּוֹרִין אֶל הָעוֹלָם.

–

–

===

===

===

(לקראת קורס על ספרות וציפורים באוניברסיטת תל אביב בשנה הבאה)

 

אדום החזה:

עורב:

https://www.youtube.com/watch?v=iJ0WfyY_vQ4

הציפור כנביא (מין לא ידוע):

תוכי:

שחרור:

https://www.youtube.com/watch?v=iA0fqA0Kc6U

עוד עורב:

https://www.youtube.com/watch?v=rrys8knY53I

עוד אדום חזה:

ציפורי ונוס (מין לא ידוע):