קטגוריה: Life Style

קראתי את הספר "נהיגת זן" (Zen Driving, 1988) בחודש שעבר, כמה ימים אחרי שנהג עבר באור אדום ופגע במכוניתי בצד של הנהג כשבני נהג בה.

אני מביא כאן כמה דברים מן הספר ובעקבותיו כשירות לציבור הנהגים, כי יש בספר הזה הרבה חוכמה מעשית והוא מדבר על עולם הזן מזווית מפתיעה.

פירושה הבסיסי של המילה "זן" הוא מדיטציה, והצעת הספר היא שנהיגה יכולה להיות מדיטציה בישיבה זקופה ובתנועה, בידיים על ההגה. הישראלי מבלה בממוצע 577 שעות בשנה מאחורי ההגה (זה שקוּל ל-24 יממות בשנה! כלומר כשעה וחצי ביום בממוצע). נהיגה תופסת זמן רב, והוא יכול להפוך לזמן חשוב במקום זמן מבוזבז ומעייף. הבשורה הטובה היא שבמרחב-זמן הכי לא מדיטטיבי לכאורה, הכביש, אפשר למצוא מדיטציה, וזו כבר מחשבה ברוח זן.

מושג המפתח הוא "טבע בודהא": הטבע המוּלד השוכן בכל יצור חי ובכל היקום. מורה הצ'אן הסיני לינג'י התייחס אליו בעקיפין באומרו: "רק בטחו בדבר הזה שפועל בתוככם ממש עכשיו". אפשר לקרוא לו כוח החיים, רוח החיים, צ'י, הנשמה, "חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמָּעַל" (איוב לא, ב), אך מוטב לא לקרוא לו בשמות ורק לחוש אותו כמעין אנרגיה שממלאת את כל הגוף, כל הזמן. במילים אחרות, לחוש אותו כתשובה לשאלה "מי אני". מזווית אחרת, בספר של תיך נאט האן מובאת השאלה: "מתי התחיל רצף החום הזה, שהוא חום גופך?". אין לזה תשובה במילים, אבל השאלה יכולה להוביל לתחושת חיבור רגעי אל האינסוף. על זה מדובר. ההצעה של הספר היא לשים לב ל"דבר הזה שפועל בתוכך" או ל"רצף החום" הזה גם כשאנו נוהגים במכונית. וזה משנה הכול.

"השורה התחתונה", אומרים המחברים (האחים קווין וטוד ברג'ר, שכתבו בשם העט K. T. Berger), "שנהיגה היא הרחבה של טבענו העצמי". ההצעה היא לשבת מאחורי ההגה ולתת ל"דבר הזה שפועל בתוכנו ממש עכשיו", דרך הידיים והרגליים שמפעילות את המכונית, להתבטא, לנהוג. כלומר, לנסות להגיע למצב שמי שנוהג אינו האישיות הפרטית (שמאופיינת ברצונות, בכעסים, בעצבים, בקוצר רוח…) אלא הסוד, האינסופי. והוא נוהג כך מעצמו. כמו ציפור עפה או כמו לווייתן צולל, הוא לא צריך לחשוב על הפעולות שהוא עושה במהלך הנהיגה (מעל מאה החלטות קטנות ולא מוּדעות בקילומטר, מציין הספר). "נהיגת זן משמעה לתת ל'זה' לנהוג".

דוגמה טובה היא השימוש בצופר. המחברים מציינים, ואנו יודעים זאת היטב, שרוב השימוש בצופר לא נועד למנוע סכנה אלא לנזוף במישהו אחר. הנזיפה היא פעולה חסרת שחר. אף נהג לא השתפר כי צפרו לו. שימוש בצופר הוא כמעט תמיד ביטוי של האישיות שמחפשת חיזוק (אם אני צופר לך משמע שאתה אשם וממילא אני אדם טוב יותר ממך, כביכול). נהיגת זן מוותרת על הצופר (המחברים מספרים על חבר שמנתק את הכבל של הצופר בכל מכונית שהוא קונה) כי אין לה עניין לבטא את האישיות הנוזפת-כועסת על הכביש. ממש כמו שלא תצפור על שפירית ש"חותכת" אותך בכביש, אין טעם לצפור לנהג אחר כדי לבטא מה אתה חושב עליו. כדאי לזכור, אומרים המחברים: הנהגים הפראיים לא עושים את זה לך. הרי הם לא מכירים אותך.

המחברים מציעים להיכנס למכונית ולחשוב שאנו לובשים אותה כשאנו חוגרים. אנו יושבים בתוך הלבוש המתכתי הזה ומוצאים בתוכנו מרכז שקט. אין מקום לרצף המחשבות, מפני שהן מוציאות אותנו מרגעי הנהיגה אל העבר או אל העתיד. הנהיגה זקוקה לנוכחות בהווה המתחלף מרגע לרגע. מדיטציה היא פשוט הנוכחות הזאת בהווה, ונהיגה לא רק שמאפשרת את הנוכחות הזו, הנוכחות הזו חיונית לנהיגה בטוחה. הכי חשוב זה להיות מודע ולהפעיל את החושים. והנה מתברר שנהיגה וכתיבת ספרות יכולות להיות פעולות לא שונות כל כך זו מזו.

הרעיון הוא להסתכל מסביב ולא לתת שמות לדברים. לא לתייג. מכונית מפוארת חדשה מזגזגת בין נתיבים? זה יכול בקלות להפוך לעוינות-קנאה, להכללות עדתיות-מעמדיות, וכדומה. ואפשר גם פשוט לראות שמכונית בגודל מסוים, בצבע מסוים, נעה באופן מסוים – ואנו באופן טבעי מאטים ומתרחקים מהתנועה המסוכנת.

בנהיגה כזאת אנו מודעים לכל סביבתנו בנהיגה בלי מאמץ ובלי שיפוט, וממילא בלי תחרות, בלי מאבקים ובלי רוגז. התרגול הוא לחוש את כל הסביבה בכביש כאילו היא חלק מאיתנו. לעבור ממצב שבו אני נהג מבודד במכונית מסוימת לתחושה שכל מה שקורה בכביש הוא "אני". לחוש את עצמי בכביש, באופן גופני, כדג בנהר שיש בו עוד דגים. כולנו באותו זרם תנועה.

לא קשה להבין זאת. הנהג במכונית הפאר המזגזגת (כמו הנהג חסר הביטחון וכו') מבטא משהו באנושיות שרוצה להתבלט, להראות את עצמו. במובן זה הוא מבטא משהו שיש בכל אדם, וגם בי. אם אצפור לו או איכנס איתו לעימות על הכביש אני מתעמת עם עצמי. לכן מוטב פשוט להסתכל בו, כמו שנסתכל על רגשות דומים כשיעלו בתוכנו. אינך שולט בנהגים האחרים, אינך מתחרה בהם ואינך מתעלם מהם. אתה שם אליהם לב וזורם ביחד איתם. לא פחות ולא יותר מסרדין בלהקת סרדינים. לכן נהיגה בכביש היא פעולה אקולוגית במרחב שנראה זר לאקולוגיה: פעולה שבה פרטים נפרדים (מכוניות, הולכי רגל) פועלים בזיקות גומלין כל הזמן. כל פעולה שלך משפיעה למרחקים, וכך, מציינים המחברים, אישה יפה שמחליפה גלגל בשולי הכביש יכולה לגרום לפקק תנועה של עשרות קילומטרים.

ההצעה היא לחוש בפועל ממש את ההשתלבות במכלול התחבורתי הגדול. ואולי זה יכול להוביל לתחושה דומה ביחס לחברה, לטבע ולקוסמוס. ושוב, ההצעה היא להשתמש ב"זמן מבוזבז" של נהיגה כזמן שיכול לחולל שינוי תודעתי, רוחני וקיומי. קל לחוש אחד עם היקום באיזה ריטריט במלון חמישה כוכבים; לחוש זאת בנתיבי איילון – זה הישג מרשים.

שאלתי את צ׳ט ג׳פטו כמה אנשים נהרגים בעולם מדי שנה בתאונות דרכים. זו תשובתו: "לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי כ-1.19 מיליון בני אדם נהרגים מדי שנה בתאונות דרכים ברחבי העולם. בנוסף, עשרות מיליונים נפצעים, כאשר חלקם סובלים מפגיעות קשות ונכויות לכל החיים. תאונות דרכים הן אחת הסיבות המובילות לתמותה, במיוחד בקרב צעירים בגילאי 5–29. הגורמים העיקריים לתאונות כוללים נהיגה במהירות מופרזת, נהיגה תחת השפעת אלכוהול או סמים, היסח דעת (כגון שימוש בטלפון נייד), ואי-ציות לכללי התנועה".

שאלתי גם על הקשר בין שימוש בטלפון סלולרי בעת נהיגה (שהוא אנטי "נהיגת זן" המובהק) ובין מוות ופציעות בכבישים. וכך ענה:
• בארצות הברית בלבד כ-390,000 פצועים בשנה מיוחסים לתאונות דרכים שנגרמו בגלל הסחת דעת משימוש בטלפון.
• כ-3,000 מקרי מוות בשנה בארה"ב נגרמים ישירות משימוש בטלפון בזמן נהיגה.
• ההערכות הן שמיליוני בני אדם נפצעים מדי שנה בגלל נהגים שמשתמשים בטלפון בזמן הנהיגה.

הנתונים מדברים בעד עצמם. לכן טוב היה אילו היו משקיעים בנהיגת זן כמו שמשקיעים בשינון תמרורים ובתרגול הפעלת המכונית. קל לראות שסוג הנהיגה שתיארתי באופן לא-ממצה מטפל בדיוק בבעיות שגורמות לממדים המחרידים – סדר גודל של מלחמה גדולה: אגואיזם, אגרסיביות, חוסר תשומת לב. והרי אלו הגורמים לעוד כל כך הרבה בעיות בעולמנו.

1. בידיים ריקות – ביום חמישי הקרוב, 11.2, בשעה 20:00 ב"מגדלור" (לבונטין 1, תל אביב), שיחה על "בידיים ריקות שבתי הביתה" בהוצאת הליקון-אפיק, עם המתרגמים איתן בולוקן ודרור בורשטיין, אלכס בן-ארי ויפתח אלוני.

   אגב, ב-23.2 ב-20:00 יתקיים ערב דומה ברחובות, בחנות הספרים "מילתא".

   

   2. חיות מדברות – ביום שני הקרוב, 15.2, תתחיל שיחה נמשכת על בעלי חיים, בעולם ובספרות והאמנות, ב"תולעת ספרים" במזא"ה 7 תל אביב. פרטים על השיחה הראשונה ועל הבאות אחריה בתמונה. מוזמנים להפיץ:

 

 

מכל תחנות האוטובוס בתל אביב, פחות או יותר, נשקפת הפרסומת הזאת, למוצר ששמו "הוּדִיז", שאני מודה בהכנעה שאין לי מושג מהו. עד כדי כך, שאיני יודע אם יש לי כבר הוּדיז, אם אני צריך הודיז, אם מתאים לי הודיז, ואם אני יכול להרשות לעצמי לא-לרכוש הודיז. אני מניח שיש עוד רבים כמוני, שאינם יודעים מהם הודיז, אבל מעתה חשים חובה עמומה, שתלך ותגבר, למהר ולרכוש הודיז, ואולי לבקש הודיז לאפיקומן, אם רק יורו להם את הדרך אל המקום בו הודיז נמכרים.על פי המילון, הוּדי הוא "סווצ'ר עם קפוצ'ון", אבל לא הצלחתי לאתר לא סווצ'ר ולא קפוצ'ון בפרסומת.

אבל לא על ההודיז רציתי להעיר כאן, אלא על התמונה המוכרת לנו הודיז. יש לי זיכרון עמום שהבובה הסגולה המככבת לצד בר רפאלי (להלן: ב"ר) היא מעין זמר רוק בשם רֶד. רֶד אוחז במותניה של ב"ר, וב"ר מניחה את ידיה על ידיו. היא שלו, היא מקבלת את אחיזתו, והוא מביט, אדיש ומרוצה, אלינו. הוא כבש. עכשיו תורנו. איננו יכולים. אבל אולי נכבוש הודיז (העניין מורכב יותר, כי הפרסומת מיועדת לגברים, אך המוצר – לנשים, ולא אכנס לזה).

יש פרודיה מודעת בתמונה, והיא כמובן המרת המאהב הכובש – בבובה. יש לכך שורשים בציור האירופי, וג'ון ברג'ר, כבר לפני למעלה מארבעים שנה, תיאר כיצד בציורים רבים דמותו של קופידון – ילדון או נער לא מאיים – מתפקדת כ"מתחרה" של הגבר המשוער הצופה בתמונה. הקופידון הוא מתחרה שאינו מתחרה ממש, מתחרה-קש שאמור לגרום לגבר הצופה לחוש שהוא, בסופו של דבר, יכול להשיג את האישה שבתמונה.

אבל הדבר המוזר בתמונה הזאת אינו רק הגלגול של הבובה כקופידון-גרוטסקי, כלומר כגבר-קש, אלא ההליכה של התמונה צעד נוסף: לבובה הזאת אין כלל פלג גוף תחתון. זהו טורסו, כלומר הוא נטול איבר מין. אין זה קופידון, אלא קופידון מסורס. כלומר, מעט המטען הארוטי שהיה בציור כמו של ברונזינו נעלם בפרסומת, והגבר-המתחרה הופך לא לנער רך ומלאכי אלא לבובה רכה וגסה (פשוטו כמשמעו); מה שברונזינו וציירים רבים אחרים תיארו באופן ארוטי, נעלם כאן. המשחקיוּת המעודנת-יחסית של הציורים הומרה במשהו פתטי ובמרומז מקאברי. אפשר להוסיף לדיונו של ברג'ר הערה: הקופידון אינו רק פרודיה על מאהב, הוא גם רמז לעדינוּת אפשרית של מאהב. הבובה רֶד חפה מזה, מכיוון שהעדינות של סמל הקופידון הומרה בוולגריות.

עד כאן אולי תיאור המהלך המודע של הפרסומאים. אבל משהו מטריד יותר נחשף כאן, ואני מעריך שלא-מתוכנן. לכאורה יש כאן אישה – ובובה. אבל תנוחת האישה הופכת את היוצרות: לא היא מפעילה את הבובה, אלא הבובה מפעילה אותה. אם תחשבו על התמונה כסצנה מתאטרון בובות, הרי שיש כאן בובה שמפעילה אישה. במילים אחרות, הגרוטסקה אינה נעצרת בדמותו של "רֶד" הבובה, אלא ממשיכה אל דמותה של ב"ר. היא עצמה מוצגת בתמונה כ"בובה" במסווה אנושי.

קריאה זאת לא נראית לי קיצונית כלל, במיוחד לאור סרטון הפרסומת המלווה את התמונה (שלא אביא כאן, כדי לא "לחזק ידי עוברי עבירה" מעבר למה שכבר עשיתי). בסרטון מוכפלת ב"ר לכמה וכמה נשים, שמגשימות פנטזיות גבריות (רחיצת מכונית וכיו"ב). הדמות הנשית הספציפית שלה אינה נחשבת; לכן אפשר להכפיל אותה עוד ועוד, כמוצר.

למרות מראית העין, ב"ר אינה כלל דמות אנושית בפרסומת הזאת, אלא דימוי שאפשר לשכפל, ממש כמו בובה שאפשר לייצר ממנה כמה העתקים. שִכפול זה, המניפולציה הזאת במה שיכול היה להיות אישה, היא בדיוק ה"בובתיות", המשיכה בחוטים. במובן עמוק ב"ר, שאמורה לשדר מיניות אנושית בפרסומת הזאת, משדרת את היפוכה; אף היא, ממש כמו הבובה הגוהרת עליה ומפעילה אותה, מבטאת מצב פסיבי, בובתי: פלג הגוף הכרות של המאהב כמו מאיין גם את גופה שלה, מפני שצריך שניים לטנגו, ואם זה מה שהוא יכול לספק, זה מה שהיא יכולה לקבל (איני מדבר, כמובן, על האישה הממשית אלא על הדימוי שהיא משאילה לנו). החוטים הלא-נראים שלו מתבררים פתאום כמחוברים גם אל ידיה שלה: שקופים כחוטיו, ממשיים כמותם.

אחת קצרה ולא לגמרי רהוטה שלי, ואחת ארוכה וממש סוחפת ומצחיקה.

לא יכולנו לעמוד בזה יותר, הכול היה כל כך טעים, הניוקי קרם-תרד עם שקדי טוסקנה, והפרושוטו אה-לה סיינה בנגיעות חומץ בלסמי סיציליאני, והיין, הקיאנטי הפשוט, שאביו של השף מייצר ביקב שלו בסבסטיאנו דל-פיומבו שליד פירנצה. אתמול חזרתי מפירנצה, הייתי צריך לרמות את אבא, אין הרבה בקבוקים, אמר לנו השף, ואני גנבתי לאבא ארגז, כשהייתי קטן היו מצליפים בי על דבר כזה, אבל עכשיו, עכשיו הוא מרותק, מרותק לכיסא הגלגלים, עובר בין הגפנים על הכיסא, הכיסא הישן הזה, מתוצרת "פיאט", ניגף במהמורות ובאבנים שבכרם, כמה חם בקיץ באזור פירנצה, ואני ואחי מביטים בו, ולא עוזרים לו. איך אפשר לעזור לו, הוא מתעקש, ואז אנחנו מחכים כמה ימים וגונבים לו את הבקבוקים של השנה שעברה. והוא לא מבין, ועוד בציור ועוד בציר, הוא לא מבין לאן הולך היין, אבל הוא לא מפסיק לבצור. נו, איך היה? טעים? ואנו הנהנו במרץ, הניוקי, והפרושוטו, והמרק, הוי המרק – מה שׂמת במרק, ג'ובאני? מה זה צף שם? מה זה החתיכות האלה? זה טעים, הלשון מסתחררת מטעמים, איטליה עולה לי בין השיניים, זעק אבי, שאת יום הולדתו השמונים חגגנו, אני שומע את הדוּצֶ'ה  נואם לי מתחת ללשון הקטנה של הגרון! היה לכם טעים, שאל השף, ג'ובאני, שוב, ואנו אמרנו שוב שכן, שמעולם לא אכלנו אוכל כל כך מעודן ומסעיר, והוא אמר, הבלים, הרי אין בכלל חוש טעם, את מי אתם מרמים? הרי האדם יכול להבחין בארבעה טעמים בלבד, מתוק, מלוח, חמוץ וחריף. יש ארבעה טעמים, שלא יספרו לי סיפורים, כל העניין באוכל זה רק העיניים, רק העיניים אוכלות, ולמעשה אין חוש טעם בכלל, מדובר בארבעה סוגים של כאבים, החריף זה כאב, המתוק זה כאב, כמו שאומרים, "הכאב המתוק", הרי סוכר זה סם המוות, והחמוץ זה כאבי תופת, הרי כל הלשון של כל האנשים מלאה פצעונים ודלקת חניכיים, וכשהם אוכלים חמוץ זה עינוי, והמלוח זה כאב, כאב לקיבה, כאב לדם, אתם אוכלים עוד ועוד מלח, מה אתם, דגים בים? מאיפה הרעיון הזה של המלח, מאיפה, לקחת מהים, הים זה רעל בשבילך, אמר לאבי, שגלגל וגלגל מקרוני על מזלגו, ואתה לוקח מהים הרעיל ודוחף לאוכל. הרי מי מלח זו תרופה בדוקה לדלקת חניכיים, ומה זה המרק אם לא מי מלח, אתם שותים מֵי פֶּה, אתם מגעילים אותי, אתם משלמים מאות שקלים על מֵי פֶּה, על מי מלח, תלכו לים, תרתיחו סיר מֵי ים, שאג. לא. אין חוש טעם. זוהי המצאה של התעשייה, של יחצנֵי המזון, הם ישכנעו אתכם שאתם יכולים לטעום, אבל אתם לא יכולים, אתם לא מבדילים בין גבינות, ולא בין יינות, ולא בין פירות, הפירות מתוקים כולם באותו האופן בשבילכם, אבל איש לא יודה בזה. זה כמו כאב של כוויה, וכאב של סטירת לחי, וכאב של פצע פתוח, וכאב של רגל שבורה, ואתם קוראים לזה "טעם", ומשלמים אלפי שקלים לארוחה במסעדה שלי, אבל זו רמאות, אני מרמה אתכם בדיוק כמו שאני מרמה את אבא שלי, אמר השף לאבי, שהמשיך עדיין לצבור מקרוני ברוטב על מזלגו. אין חוש טעם, אנחנו מסדרים את האוכל יפה, את הצבעים של האוכל, את הצורות, כמו בציור, ואתם רואים שזה יפה ואומרים שזה טעים, הם רואים את העור השׂרוף ואומרים שזה פריך, הם רואים את הזיגוג המתועב הזה ואומרים, מתוק לי. בולשיט. הם רואים את הצהוב והמוח האומלל שלהם חושב על לימון ועל טעם של לימון, אתם רואים את האדום וחושבים שאתם טועמים את היין, אבל רוב בני האדם, מה אני אומר "רוב", כולם, ממש כולם, אמר לנו, וחבט על ידו של אבי שגלגלה כמעט חבילה שלמה של פסטה על מזלגו, כולם, וגם אתם, עיוורי צבעים. תלכו לים, תשתו מי ים במקום מרק, תאכלו חול רטוב במקום כל הבצק הזה, לכם זה היינו הך. אני רוצה עכשיו, אמר וקם, שתסתלקו מכאן ולא תשובו לעולם. אין לכם שום מושג כמה אני שונא אתכם. אבל אנחנו כמובן צחקנו והזמנו את תפריט הקינוחים.