הודעה על שני אירועים קרובים

  1. בידיים ריקות – ביום חמישי הקרוב, 11.2, בשעה 20:00 ב"מגדלור" (לבונטין 1, תל אביב), שיחה על "בידיים ריקות שבתי הביתה" בהוצאת הליקון-אפיק, עם המתרגמים איתן בולוקן ודרור בורשטיין, אלכס בן-ארי ויפתח אלוני.

    אגב, ב-23.2 ב-20:00 יתקיים ערב דומה ברחובות, בחנות הספרים "מילתא".

    5106 (1)

    2. חיות מדברות – ביום שני הקרוב, 15.2, תתחיל שיחה נמשכת על בעלי חיים, בעולם ובספרות והאמנות, ב"תולעת ספרים" במזא"ה 7 תל אביב. פרטים על השיחה הראשונה ועל הבאות אחריה בתמונה. מוזמנים להפיץ:

הודעה לעיתונות חיות מדברות

 

 

הבחילה

לפני כמה ימים הפלגתי עם אשתי בים התיכון בסירה של חבר. ההפלגה תוכננה לכמה שעות, אך הסתיימה אחרי 10 דקות, מכיוון שהיא, אשתי, אחרי כמה רגעים, הפכה לאפורה, והכריזה כי מותה קרב. בחילה על הים היא אחד העינויים הגדולים שיש כי אי אפשר להימלט ממנו: המרחב עצמו הופך לעינוי שלך. תוך דקה אישה הופכת מבריאה לגוססת כמעט. חזרנו לנמל מיד וההפלגה בוטלה.

במתחם המרינה בהרצליה, שהוא אחד משיאי הכיעור התכנוני הישראלי ואולי העולמי, חלפנו, בידנו שקית ההקאה מהסירה, ליד המסעדות ואוכלי הבשר. וחשבתי על מאות אלפי האפריקאים שלא ראו את האוקינוס, והובלו יום אחד להפלגה הארוכה לאמריקה. גם אם שוכחים את הצפיפות, את עינויי העבדות, את הגעגוע, ומשאירים אך ורק את עינוי הבחילה של ההפלגה, הארוכה בהרבה מעשר הדקות שלנו, עולה מציאות שאי אפשר לשאת.

וחשבתי, כשהשלכנו את שקית ההקאה בפח האשפה הגדוש של אחת ממסעדות הבשרים במרינה, על אלפי בני הבקר והצאן המובלים לאחרונה בים לישראל. האם הבחילה האינסופית הזאת שהם חווים (שוב, גם אם נשכח – ואיך נשכח? – את השחיטה, הדחיסה, ההתעללות של המובילים, קריעת עגלים מאמותיהם) לא עוברת, ולו טיפה ממנה, אל צלחות הסועדים ואל קיבתם? האם מאוקיינוס של בחילה קולקטיבית לא שורדת ולו טיפה אחת של בחילה, להעכיר ולקלקל את התיאבון אל הנתח הצלוי? האם לא יפנה אחד מהסועדים אל המלצר ויגיד, "סליחה אדוני, אני מבקש להחזיר את המנה, יש לזה טעם לוואי של עינויים"?

https://www.facebook.com/IsraelAgainstLiveShipments?fref=ts

ווסטר, מסצ'וסטס, 2013
ווסטר, מסצ'וסטס, 2013

הוּדִיז (בר והבובה)

bar

מכל תחנות האוטובוס בתל אביב, פחות או יותר, נשקפת הפרסומת הזאת, למוצר ששמו "הוּדִיז", שאני מודה בהכנעה שאין לי מושג מהו. עד כדי כך, שאיני יודע אם יש לי כבר הוּדיז, אם אני צריך הודיז, אם מתאים לי הודיז, ואם אני יכול להרשות לעצמי לא-לרכוש הודיז. אני מניח שיש עוד רבים כמוני, שאינם יודעים מהם הודיז, אבל מעתה חשים חובה עמומה, שתלך ותגבר, למהר ולרכוש הודיז, ואולי לבקש הודיז לאפיקומן, אם רק יורו להם את הדרך אל המקום בו הודיז נמכרים.על פי המילון, הוּדי הוא "סווצ'ר עם קפוצ'ון", אבל לא הצלחתי לאתר לא סווצ'ר ולא קפוצ'ון בפרסומת.

אבל לא על ההודיז רציתי להעיר כאן, אלא על התמונה המוכרת לנו הודיז. יש לי זיכרון עמום שהבובה הסגולה המככבת לצד בר רפאלי (להלן: ב"ר) היא מעין זמר רוק בשם רֶד. רֶד אוחז במותניה של ב"ר, וב"ר מניחה את ידיה על ידיו. היא שלו, היא מקבלת את אחיזתו, והוא מביט, אדיש ומרוצה, אלינו. הוא כבש. עכשיו תורנו. איננו יכולים. אבל אולי נכבוש הודיז (העניין מורכב יותר, כי הפרסומת מיועדת לגברים, אך המוצר – לנשים, ולא אכנס לזה).

יש פרודיה מודעת בתמונה, והיא כמובן המרת המאהב הכובש – בבובה. יש לכך שורשים בציור האירופי, וג'ון ברג'ר, כבר לפני למעלה מארבעים שנה, תיאר כיצד בציורים רבים דמותו של קופידון – ילדון או נער לא מאיים – מתפקדת כ"מתחרה" של הגבר המשוער הצופה בתמונה. הקופידון הוא מתחרה שאינו מתחרה ממש, מתחרה-קש שאמור לגרום לגבר הצופה לחוש שהוא, בסופו של דבר, יכול להשיג את האישה שבתמונה.

ברונזינו, ונוס וקופידון, 1540-45
ברונזינו, ונוס וקופידון, 1540-45

אבל הדבר המוזר בתמונה הזאת אינו רק הגלגול של הבובה כקופידון-גרוטסקי, כלומר כגבר-קש, אלא ההליכה של התמונה צעד נוסף: לבובה הזאת אין כלל פלג גוף תחתון. זהו טורסו, כלומר הוא נטול איבר מין. אין זה קופידון, אלא קופידון מסורס. כלומר, מעט המטען הארוטי שהיה בציור כמו של ברונזינו נעלם בפרסומת, והגבר-המתחרה הופך לא לנער רך ומלאכי אלא לבובה רכה וגסה (פשוטו כמשמעו); מה שברונזינו וציירים רבים אחרים תיארו באופן ארוטי, נעלם כאן. המשחקיוּת המעודנת-יחסית של הציורים הומרה במשהו פתטי ובמרומז מקאברי. אפשר להוסיף לדיונו של ברג'ר הערה: הקופידון אינו רק פרודיה על מאהב, הוא גם רמז לעדינוּת אפשרית של מאהב. הבובה רֶד חפה מזה, מכיוון שהעדינות של סמל הקופידון הומרה בוולגריות.

עד כאן אולי תיאור המהלך המודע של הפרסומאים. אבל משהו מטריד יותר נחשף כאן, ואני מעריך שלא-מתוכנן. לכאורה יש כאן אישה – ובובה. אבל תנוחת האישה הופכת את היוצרות: לא היא מפעילה את הבובה, אלא הבובה מפעילה אותה. אם תחשבו על התמונה כסצנה מתאטרון בובות, הרי שיש כאן בובה שמפעילה אישה. במילים אחרות, הגרוטסקה אינה נעצרת בדמותו של "רֶד" הבובה, אלא ממשיכה אל דמותה של ב"ר. היא עצמה מוצגת בתמונה כ"בובה" במסווה אנושי.

קריאה זאת לא נראית לי קיצונית כלל, במיוחד לאור סרטון הפרסומת המלווה את התמונה (שלא אביא כאן, כדי לא "לחזק ידי עוברי עבירה" מעבר למה שכבר עשיתי). בסרטון מוכפלת ב"ר לכמה וכמה נשים, שמגשימות פנטזיות גבריות (רחיצת מכונית וכיו"ב). הדמות הנשית הספציפית שלה אינה נחשבת; לכן אפשר להכפיל אותה עוד ועוד, כמוצר.

למרות מראית העין, ב"ר אינה כלל דמות אנושית בפרסומת הזאת, אלא דימוי שאפשר לשכפל, ממש כמו בובה שאפשר לייצר ממנה כמה העתקים. שִכפול זה, המניפולציה הזאת במה שיכול היה להיות אישה, היא בדיוק ה"בובתיות", המשיכה בחוטים. במובן עמוק ב"ר, שאמורה לשדר מיניות אנושית בפרסומת הזאת, משדרת את היפוכה; אף היא, ממש כמו הבובה הגוהרת עליה ומפעילה אותה, מבטאת מצב פסיבי, בובתי: פלג הגוף הכרות של המאהב כמו מאיין גם את גופה שלה, מפני שצריך שניים לטנגו, ואם זה מה שהוא יכול לספק, זה מה שהיא יכולה לקבל (איני מדבר, כמובן, על האישה הממשית אלא על הדימוי שהיא משאילה לנו). החוטים הלא-נראים שלו מתבררים פתאום כמחוברים גם אל ידיה שלה: שקופים כחוטיו, ממשיים כמותם.

מה מצחיק בדיבוב המצחיק?

בחודשים האחרונים שוטפת את האינטרנט בישראל תופעת ה"דיבוב המצחיק". יש כבר כמה עשרות סרטונים כאלה, רובם מוצלחים למדי. הרעיון פשוט: על תוכנית דת אמריקאית מולבש טקסט בעברית. ליתר דיוק, הקול של תכנית הדת מושתק, ובמקומו נשמע קול בעברית. הכוהנת הגדולה של הדיבוב היא "תפרחת", שהיא השם שזכתה לו ג'ויס מאייר, בעלת אימפריה של ייעוץ רוחני-נוצרי (בארה"ב ראיתי מדף שלם מספריה, והיו בו לפחות 25 כותרים). לצדה צמחו מטיפים נוספים, כדוגמת "לסטר":

משפחתי צופה בקטעים אלו על בסיס קבוע, וחשבתי לנסות להבין מה מצחיק בדיבוב. עצם הצירוף "דיבוב מצחיק" טומן בחובו את התשובה. דיבוב מוגדר כנאמנות למקור. הרעיון הוא ליצור "תרגום פלוס", כלומר תרגום שמתיימר לא רק לעמוד לצד המקור, אלא להיכנס ממש לפיו של הדובר. דיבוב מוצלח יתאים בין תנועת השפתיים של הדובר בשפה זרה ובין הקול בשפת היעד, וכך ייווצר הרושם כי השחקן הוא דובר של שפת היעד – כאילו ארנולד שוורצנגר דובר רוסית. יש מעין הרואיות מטפיזית במעשה הדיבוב, שמתיימר להפוך כל אדם לדובר של כל שפה, ולבטל את גזרת מגדל בבל, כביכול. כישלון היומרה המטפיזית הזאת (בדיבוב לא מקצועי) הוא קומי, על אחת כמה וכמה כשהכישלון מודגש, כמו בסרטוני הדיבוב המצחיק, או באפיזודה של מתרגם שפת הסימנים מלפני מספר חודשים.

יוצרי הדיבובים המצחיקים מנצלים בדיוק את זה. כלומר, את הציפייה להתאמה ולנאמנות למקור. הדיבוב המצחיק הוא בדיוק פרודיה על רעיון הנאמנות למקור. הם פועלים בְּז'אנר של נאמנות, מכריזים על פעולתם כ"דיבוב", אך בפועל "בוגדים" במקור. הפער בין הז'אנר (תרגום פלוס) לביצוע (אין כל קשר בין הדיבוב למקור) יוצר סוגים שונים של פערים מצחיקים. מדוע? להמשיך לקרוא "מה מצחיק בדיבוב המצחיק?"

המסעדה האיטלקית

לא יכולנו לעמוד בזה יותר, הכול היה כל כך טעים, הניוקי קרם-תרד עם שקדי טוסקנה, והפרושוטו אה-לה סיינה בנגיעות חומץ בלסמי סיציליאני, והיין, הקיאנטי הפשוט, שאביו של השף מייצר ביקב שלו בסבסטיאנו דל-פיומבו שליד פירנצה. אתמול חזרתי מפירנצה, הייתי צריך לרמות את אבא, אין הרבה בקבוקים, אמר לנו השף, ואני גנבתי לאבא ארגז, כשהייתי קטן היו מצליפים בי על דבר כזה, אבל עכשיו, עכשיו הוא מרותק, מרותק לכיסא הגלגלים, עובר בין הגפנים על הכיסא, הכיסא הישן הזה, מתוצרת "פיאט", ניגף במהמורות ובאבנים שבכרם, כמה חם בקיץ באזור פירנצה, ואני ואחי מביטים בו, ולא עוזרים לו. איך אפשר לעזור לו, הוא מתעקש, ואז אנחנו מחכים כמה ימים וגונבים לו את הבקבוקים של השנה שעברה. והוא לא מבין, ועוד בציור ועוד בציר, הוא לא מבין לאן הולך היין, אבל הוא לא מפסיק לבצור. נו, איך היה? טעים? ואנו הנהנו במרץ, הניוקי, והפרושוטו, והמרק, הוי המרק – מה שׂמת במרק, ג'ובאני? מה זה צף שם? מה זה החתיכות האלה? זה טעים, הלשון מסתחררת מטעמים, איטליה עולה לי בין השיניים, זעק אבי, שאת יום הולדתו השמונים חגגנו, אני שומע את הדוּצֶ'ה  נואם לי מתחת ללשון הקטנה של הגרון! היה לכם טעים, שאל השף, ג'ובאני, שוב, ואנו אמרנו שוב שכן, שמעולם לא אכלנו אוכל כל כך מעודן ומסעיר, והוא אמר, הבלים, הרי אין בכלל חוש טעם, את מי אתם מרמים? הרי האדם יכול להבחין בארבעה טעמים בלבד, מתוק, מלוח, חמוץ וחריף. יש ארבעה טעמים, שלא יספרו לי סיפורים, כל העניין באוכל זה רק העיניים, רק העיניים אוכלות, ולמעשה אין חוש טעם בכלל, מדובר בארבעה סוגים של כאבים, החריף זה כאב, המתוק זה כאב, כמו שאומרים, "הכאב המתוק", הרי סוכר זה סם המוות, והחמוץ זה כאבי תופת, הרי כל הלשון של כל האנשים מלאה פצעונים ודלקת חניכיים, וכשהם אוכלים חמוץ זה עינוי, והמלוח זה כאב, כאב לקיבה, כאב לדם, אתם אוכלים עוד ועוד מלח, מה אתם, דגים בים? מאיפה הרעיון הזה של המלח, מאיפה, לקחת מהים, הים זה רעל בשבילך, אמר לאבי, שגלגל וגלגל מקרוני על מזלגו, ואתה לוקח מהים הרעיל ודוחף לאוכל. הרי מי מלח זו תרופה בדוקה לדלקת חניכיים, ומה זה המרק אם לא מי מלח, אתם שותים מֵי פֶּה, אתם מגעילים אותי, אתם משלמים מאות שקלים על מֵי פֶּה, על מי מלח, תלכו לים, תרתיחו סיר מֵי ים, שאג. לא. אין חוש טעם. זוהי המצאה של התעשייה, של יחצנֵי המזון, הם ישכנעו אתכם שאתם יכולים לטעום, אבל אתם לא יכולים, אתם לא מבדילים בין גבינות, ולא בין יינות, ולא בין פירות, הפירות מתוקים כולם באותו האופן בשבילכם, אבל איש לא יודה בזה. זה כמו כאב של כוויה, וכאב של סטירת לחי, וכאב של פצע פתוח, וכאב של רגל שבורה, ואתם קוראים לזה "טעם", ומשלמים אלפי שקלים לארוחה במסעדה שלי, אבל זו רמאות, אני מרמה אתכם בדיוק כמו שאני מרמה את אבא שלי, אמר השף לאבי, שהמשיך עדיין לצבור מקרוני ברוטב על מזלגו. אין חוש טעם, אנחנו מסדרים את האוכל יפה, את הצבעים של האוכל, את הצורות, כמו בציור, ואתם רואים שזה יפה ואומרים שזה טעים, הם רואים את העור השׂרוף ואומרים שזה פריך, הם רואים את הזיגוג המתועב הזה ואומרים, מתוק לי. בולשיט. הם רואים את הצהוב והמוח האומלל שלהם חושב על לימון ועל טעם של לימון, אתם רואים את האדום וחושבים שאתם טועמים את היין, אבל רוב בני האדם, מה אני אומר "רוב", כולם, ממש כולם, אמר לנו, וחבט על ידו של אבי שגלגלה כמעט חבילה שלמה של פסטה על מזלגו, כולם, וגם אתם, עיוורי צבעים. תלכו לים, תשתו מי ים במקום מרק, תאכלו חול רטוב במקום כל הבצק הזה, לכם זה היינו הך. אני רוצה עכשיו, אמר וקם, שתסתלקו מכאן ולא תשובו לעולם. אין לכם שום מושג כמה אני שונא אתכם. אבל אנחנו כמובן צחקנו והזמנו את תפריט הקינוחים.

הערה על יין ושירה (על דניאל רוגוב)

הנה ציטוט טיפוסי מאוד מביקורת יין מלפני כמה ימים מאת מבקר המזון של "הארץ", דניאל רוגוב:

צבעו אודם כהה ומבריק נוטה לנופך, גופו מלא והוא מפגין ריכוז טוב; הטאנינים המתקתקים והחלקים כמשי משולבים יפה בהשפעת עץ מתובל ועתיר וניל. היין חושף ניחוחות וטעמים של פטל, דובדבנים וגרגירי יער, בתמיכה מחמיאה של רמזים למינרלים אדמתיים וצורניים, וכן רמזים פרחוניים שנפרשים יפה על החך. הטאנינים והפירות מתגברים בגימור הארוך מאוד. נגיש עכשיו, אך יהיה במיטבו ב-2012-2025. 290 שקלים. ציון: 95.

אפשר לקרוא את הטקסט הזה בתמיהה גמורה, וכך מן הסתם קוראים אותו מרבית האנשים. אפילו מטפורות פשוטות יחסית, כמו "גוף" של יין, יהיו חסרות פשר לחלוטין עבור קורא הפרוזה הרגיל. הרי אין לו דמות הגוף ואינו גוף – מדובר בנוזל. על המשך הטקסט – מילים כמו "טאנינים" או צירופים כמו "עץ מתובל" אין מה לדבר. אפשר לעצור את הדיון כאן, ולפטור את הטקסט כתמוה וחסר-פשר. אני מודה שזו אפשרות לא מופרכת. אבל היא אינה היחידה.

ביקורת יין היא אפשרות טובה להבנת שירה. כמו המשורר, נתקל מבקר היין במשהו משכר, חזק, מסתורי. המשורר יכול להיתקל, למשל, במראה השמים ולכתוב את השיר הקצר "מעל לשמים / רוחות גדולות" (שירו של ריוקאן). הוא רואה שם משהו שמורכב משני דברים: 1. הוא מפעים (אולי ראה את כיפת השמים הריקה והדוממת ביום אביב, אולי דווקא את כיפת השמים הלילית. מה שברור שהשמים הפכו עבורו פתאום למשהו שדורש תשומת לב, שדורש להגיד משהו). 2. אין מילים לתאר אותו. מה אפשר לומר על כיפת השמים?! מה אפשר לומר על החופה הענקית, הבהירה הזו? לאיש המדע זה קל יותר (יש לו הקשיים שלו). למי שאינו איש מדע ואינו יודע מה לומר "אובייקטיבית" על השמים, נותר המוצא של השתיקה – השמים הם שמים וזהו, או המוצא של השירה. זה המוצא של ריוקאן. להמשיך לקרוא "הערה על יין ושירה (על דניאל רוגוב)"