מתחת לשולחן

במסגרת המפגשים שכונו "ועדות הפיוס והצחוק", ושעניינם היה, עם סיום הכיבוש הישראלי בגדה המערבית ובעזה, להפיג אי-אילו מתחים וטרוניות "משני הצדדים", כדברי העיתונות, הוזמן הקומיקאי האמריקאי הידוע בארני שולץ לתרום מכישוריו, כלומר להצחיק ולפייס. למרות שהבדיחות היו ביידיש, הוכתר מפגש הפיוס והצחוק בהצלחה רבה על ידי העיתונות הישראלית, עד כדי כך, כי גם העובדה שבאותו היום בו נערך המפגש המסכם של "ועדת הפיוס והצחוק" נורו ונהרגו שני נערים "מן הצד השני" (כך העיתונות) ליד כפרם הסמוך לחוֹמה, שמזה שנים קרויה, על שם סדרת המפגשים, "חומת הפיוס והצחוק", לא הביאה לביטול המפגש החגיגי המסכם, שבּו קרא בארני שולץ מתוך כתבי שלום עליכם לקול צחוקם הרם של כל הנוכחים, שאחד מהם אף לקה בהתקף לב קל. רק כמה ימים אחר-כך הסתבר כי מי שהיו אמורים להיות הנציגים הפלסטינים במפגש המוצלח היו קבוצה של סטודנטים ליידיש מקזבלנקה, עיר שהיהודים בה, כידוע, עוברים בשנים האחרונות רנסנס תרבותי חסר תקדים הכולל לימודי יידיש כמקצוע חובה החל מכיתה ג', ונסיעה למחנות ההשמדה בפולין כבר בכיתה ו'.

מִתַּחַת לְבִרְכַּי הַמַּיִם הָרוֹתְחִים. כַּפּוֹת רָגְלַי עוֹמְדוֹת עַל אֲבָנִים קְטָנוֹת.

סָבִיב אֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת הַמֶּלְצַרִים מְקַשְׁקְשִׁים בְּכַפִּיוֹת וּמַנִּיחִים מַפִּית לְכָל סוֹעֵד.

הַאִם לִטְבֹּל אֶת הַיָּדָיִים אוֹ לְהִשָּׁאֵר חֲצִי בָּחוּץ חֲצִי בִּפְנִים שׁוֹאֵל אוֹתִי אַחַד הָאֲדוֹנִים.

הָיוּ יָמִים שֶׁבִּדְחִיפָה קַלָה הָיִיתִי מַעֲבִיר אֶת כָּל הָרֹאשׁ בֵּינוֹת לָסוֹרָגִים.

מִיָּד יַכּוּ בְּפַּעֲמוֹן וְיִקְרְאוּ לִסְעֻדַּת עַרְבִית. הַפַּחַד מֵהַפַּעֲמוֹן.

הָיָה בְּפְּרָג אָדָם שֶׁהִסְתַּכֵּל בְּצִיּוּרִים וְכָל מַה שֶׁקָּרָה לִפְנֵי הַבַּד הָיָה גָּלוּי לוֹ כְּמוֹ בְּתֵאַטְרוֹן.

עָמַדְתִּי פַּעַם מוּל חָבִית שֶׁל תַּפּוּחִים בְּמוּזֵאוֹן בְּעִיר שָׂדֶה לְיָד אֲגַם קָפוּא. הַכֹּל נִשְׁכָּח אוֹ יִשָּׁכַח.

לְאַט-לְאַט הוֹפְכוֹת רַגְלַי לְמַשֶּׁהוּ אַחֵר בְּעוֹד אֲנִי צָף וּמְשׂוֹחֵחַ עִם הָאֲדוֹנִים הָרוֹחֲצִים.

אִם רַק אֶרְצֶה אַשְׁאִיר אוֹתָן לָלֶכֶת מֵאֲחוֹר וְאֶתְרַחֵק בְּלִי מַאֲמָץ לְאָן שֶׁרַק אֶרְצֶה.

הָיָה בְּפְּרָג אָדָם שֶׁבְּכִיסוֹ הָיָה נָעוּץ עֵט שֶׁהָיָה מַתְחִיל פִּתְאֹם לִדְלֹף אֶל תּוֹךְ הַכִּיס.

שָׁקַעְתִּי בִּכְתִיבָה כִּי לֹא הָיָה לִי מַשֶּׁהוּ אַחֵר לִשְׁקֹעַ בְּתוֹכוֹ.

הַמַּיִם מִסְתַּבֵּר עָלוּ עַד לְחָזִי וְעוֹד מְעַט יְחַמֵמוּ אֶת הַצַּוָּאר. הַפַּחַד מִנְּשִׁימָה.

הָיוּ בְּפְּרָג יָמִים שֶׁבֵּין הַסּוֹרָגִים הָיִיתִי בְּמְּעִיל עָבֶה חוֹלֵף כְּמוֹ הָרוּחַ בַּגְּשָׁרִים.

הָיָה לִי עוֹד דָּבָר אֶחָד לוֹמַר לָכֶם אֲבָל שָׁעוֹן צִלְצֵל בְּאֶמְצַע הַחֲלוֹם.

אֶת הַמִּלִּים הָאַחֲרוֹנוֹת אַגִּיד כְּבָר בְּצוּרַת בּוּעוֹת שֶׁיַּעֲלוּ אֶל פְּנֵי הַיָּם וְיֵעָלְמוּ.

תצלום: ד"ב

מאמן נבחרת הטניס שפתח באש חצי-אוטומטית – כך נכתב בעיתון – על יושבי המסעדה וטבח בכולם, הסביר אחר כך, במסיבת העיתונאים, כי הבחין להפתעתו – כן-כן, עתה הוא יכול כבר להודות כי נבהל מעט – כי המלצר שהגיש לו את צלחת החומוס היה ממוצא ערבי. כשהקשו עליו העיתונאים הבריטים ושאלו כיצד יכול היה להיות כה בטוח במוצאו של המלצר, טען המאמן כי הבחין בשפמפם שחור ודק מעל שפתו העליונה של החשוד. הכתב לענייני פלילים אישר למחרת, בכתבת השער, כי בדק את הגופה במכון לרפואה משפטית וכי אבחנתו של המאמן היתה מדויקת. מסתבר כי בבוקר אותו היום לא הצליח המלצר המתחזה לגלח את השפמפם מכיוון שבכפרו שררה הפסקת חשמל שנבעה, כך ציין הכתב לענייני פלילים, מהפגזה על תחנת הכוח האזורית כמה שעות קודם לכן. מאמן הטניס, הוסיף העיתון וציין, בימים בהם עוד היה שחקן פעיל, שיחק לפני שנים רבות נגד ג'ון מקנרו והפסיד בתוצאה המכובדת 6:1, 6:3.

• בַּלַיְלָה דְּגֵי הַסַּלְמוֹן יוֹצְאִים
  מִתּוֹךְ הַנָּהָר אֶל הָעִיר.
  הֵם נִמְנָעִים מִמְּקוֹמוֹת בַּעֲלֵי שֵׁם
  כְּמוֹ פוֹסְטֶר'ס פְרִיז, A & W, סְמָיְלִי'ז,
  שׂוֹחִים קָרוֹב לַבָּתִּים צְמוּדֵי
  הַקַּרְקַע בִּשְׂדֵרוֹת רַייט הֵיכָן שֶׁלִּפְעָמִים
  בְּשָׁעוֹת הַבֹּקֶר הַמֻּקְדָּמוֹת
  אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ אוֹתָם מְנַסִּים לִפְתֹחַ אֶת יָדִיוֹת הַדְּלָתוֹת
  אוֹ נֶחְבָּטִים כְּנֶגֶד כִּבְלִי טֵלֵוִיזְיָה.
  אָנוּ עֵרִים וּמַמְתִינִים לָהֵם.
  אָנוּ מַשְׁאִירִים אֶת הַחַלּוֹנוֹת הַאֲחוֹרִייִם שֶׁלָנוּ פְּתוּחִים
  וְצוֹעֲקִים כְּשֶׁאָנוּ שׁוֹמְעִים קוֹל שִׁכְשׁוּךְ.
  בְּקָרִים הֵם אַכְזָבָה.

  

  וויליאם גארנט, השתקפות השמש בנהר דמוי עץ, סן פרנסיסקו, 1963

• תרגם מאנגלית: דרור בורשטיין

~

אֶת הַטַּעַם הַמַּר שֶׁל הַקֶּצֶף אֵינִי יָכוֹל לְהַעֲבִיר מִשְׂפָתַי.
אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁהַיָּמִים הָהֵם – חָלְפוּ.
אֲנִי עוֹבֵר בָּחֲנוּיוֹת הַסְּפָרִים וּמֵסֵב אֶת מַבָּטִי מִן הַכְּרִיכוֹת הַנוֹצֶצוֹת.
מַרְבִּית מַה שֶׁסֻּפַּר – הָיָה אֱמֶת.
פּוֹעֵל הַנִּקָּיוֹן אָשֵׁר גּוֹרֵף אֶת הָאַשְׁפָּה בַּמַּטְאֲטֵא שֶׁלוֹ יִגְרוֹף גַּם אֶת כּוֹסִי.
אֲנִי מֵרִים רַגְלָיִים כְּדֵי לָתֵת לוֹ מַעֲבָר וְהוּא מַבִּיט בִּי לִשְׁנִיָּיה בְּהַכָּרַת תּוֹדָה.
בִּרְבוֹת הַיָּמִים סִּגַּלְתִּי אֶת מִבְטָאָם שֶׁל אַנְשֵׁי הַאָרֶץ הַזֹּאת. לָמַדְתִּי לִהְיוֹת.
הָיָה מִי שֶׁיָּדַע לִנְקֹב בִּסְכוּם בָּרֶגַע הַנָּכוֹן.
אֶת הַנְּעַרִים מִן הַטִּירָה כְּבָר לֹא רָאִיתִי מִי יוֹדֵעַ כַּמָּה זְמַן. רֹב הַמּוֹרִים – אֵינָם.
מִי שֶׁנּוֹתַר – נוֹתַר לְבַד אוֹ הִתְעַטֵּף שְׁתִיקָה.
יֵשׁ וַאֲנִי נֵעוֹר בְּאֶמְצַע לַיְלָה וּסְבִיבִי כִּמְדוּמֶה עוֹלִים קִירוֹת וּמַדְרֵגוֹת.
בְּכִיס הַחֲלִיפָה הַזּוֹ שְׁמוּרָה עִמִי מַפָּה אֲבָל אֵינִי זוֹכֵר לְאָן הִיא מוֹבִילָה.
יָכוֹל הָיִיתִי לְהָנִיף אֶת אֶצְבַּעִי וְכָל הַמָּטוֹסִים הָיוּ חַגִים בְּמַעְגָּל.
בִּשְׁתֵּי מִלִּים הָיָה מַסְלוּל הַתְּעוּפָה הוֹפֵךְ שָׁטִיחַ פַּרְפַּרִים.
אֲנִי לוֹגֵם מִן הַמַּשְׁקֶה הַמְּקֻלְקָּל הַזֶה וּמִסְתַּכֵּל בִּשְׁעוֹנִי.
אֲפִילוּ כָּאן, הַשְּׁאֵלָה הַאִם לַחֲזֹר הַבַּיְתָה אוֹ לְהִשָּׁאֵר.

אָרְצִ'י שֶׁפּ נִצָּב בְּרֹאשׁ כֶּבֶשׁ הַמָּטוֹס בִּנְמַל הַתְּעוּפָה בֵּן גּוּרְיוֹן, פֶבְּרוּאָר 2005

בַּתִּיק הַזֶה אֲנִי נוֹשֵׂא לֹא סַקְסוֹפוֹן אֶחָד.
מַקֵּל הָהֲלִיכָה נוֹקֵשׁ בְּמַדְרֵגַת בַּרְזֶל. אֲנִי שׁוֹמֵעַ אוֹ נִזְכָּר
בִּיְדִידִי שֶׁרַק פְּסַנְתֵּר נוֹתָר מֵאֲחוֹרָיו.
הַגֶּשֶׁם שֶׁיּוֹרֵד בְּתֵל אָבִיב מֻכָּר לִי. מַה הוּא מְבַשֵּׂר?
אֲנִי מַבִּיט וּבְגַבִּי צִנּוֹר מָלֵא נוֹסְעִים.
אִישׁ לֹא דּוֹחֵק לָצֶאת. מֵעַל לְרֹאשֵׁיהֶם הַמִּזְוָדוֹת.
מֵעַל לְכּוֹבַעִי צִפּוֹר בִּנְקֻדָּה שֶׁבֵּין הָהַמְרָאָה וְהַנְּחִיתָה.
אֲנִי מַפְנֶה רָאשִׁי אֶל הַמָּטוֹס הָרֵיק. אֲוִיר חוֹלֵף לְכָל אֹרְכּוֹ. הַקֹּר.
אֲנִי שׁוֹמֵעַ מַשֶּׁהוּ שֶׁעָלַיו אֵינִי יָכֹל כְּבָר לְהַרְחִיב אֶת הַדִּבּוּר.

צוות של אנתרופולוגים קנאדיים גילה, כי בפ', אחד הכפרים סמוך לעיר קלקיליה, רשומים 1,842 ילדים, בנים ובנות, ששמם הפרטי הוא "מחסום", שם אשר אין לו מובן בלשון הערבית.  לאחר עבודת-שדה מאומצת נתגלה כי מקור המילה הוא בלשון העברית של הצבא אשר – כך הסתבר לחוקרים הקנאדיים – כבש את האזור לתקופה קצרה.  צוות החוקרים פרסם את ממצאיו, שעל פיהם הילדים אשר נולדו במחסום (Barrier) של הצבא הכובש נקראו כולם בשם "מחסום" מטעמים מובנים מאליהם, וכי השם הפרטי – "מחסום" – היה כה פופולרי עד שעבר לעתים גם לדורות הבאים. כעבור מספר שנים נתפרסם מאמר של צוות חוקרים אחר, נורבגי, ובו הוכח למעלה מכל ספק כי מסקנות המחקר הקנאדי מופרכות, שכּן כל הילדים שנולדו במחסום הסמוך לכפר פ' – כביכול – נולדו מתים. הצוות הנורבגי קבע כי אחת מהשתיים, או שכל משפחה שילדהּ נולד מת במחסום העבירה את זכות השימוש בשם הפרטי למשפחה אחרת, או שמדובר בטעות. צוות אנתרופולוגים מן העיר צוּריך שבשווייץ עושה את דרכו בשעות אלו ממש אל הכפר פ' שבאזור קלקיליה.

הפסנתרן, ששתי ידיו נקטעו בהתפוצצות של מוקש שניסה לפרק יום קודם הרסיטל שלו מיצירות מוצרט, התעקש לעלות על הבמה, וכדבריו, לנגן את תוכנית הערב מראשיתה ועד סופה כאילו לא היה מוקש וכאילו לא היה פיצוץ. אמרגנו, רעייתו ורופאיו, בעצה אחת, החליטו לנעול את הפסנתרן בחדר-האשפוז עד למחרת בבוקר. אבל הפסנתרן הצליח לפרוץ את המנעול בעזרת אטב משרדי וסיכה שהחביא בתוך פיו, לרכב על אופניו מבית החולים בפילדלפיה ועד ל"קרנגי הול", ולנגן את תוכנית הערב, שלוש סונטות ופנטסיה מאת מוצרט, מתחילתה ועד סופה מבלי להחסיר תו. ההדרן היה לא מאת מוצרט אלא מאת ארנולד שנברג – סיום אַ-טונאלי מצעֵר לערב שמכל בחינה אחרת היה לא-בלתי מהנה, קָבַל מבקר המוסיקה הקלאסית של ה"ניו יורק טיימס".

מתוך החוברת: דרגון / במקום האמיתי, גליון 5, אביב 2005. החוברת מחולקת בתחנות דלק.

(משחק "ארץ-עיר" לילדים. קטגוריות הארץ והעיר – אגב – נמחקו ממנו לטובת קטגוריות רלוונטיות יותר).

אגב: בריתני ספירס היא "דמות מהטלוויזיה", "שם של זמרת", "שם של ילדה", או "שם של משחק"?

• רמברנדט – מאה תצריבים מקוריים, מוזיאון תל אביב, אוצר: דורון לוריא  (הערה מאוחרת)
  

  רמברנדט, שלושת העצים, 1643

• העולם נבקע לשניים, מבעד חשרת עננים בוקע אור השמש. זה יחלוף מיד, הפתח ייסגר, הקווים הישרים שכמו שורטטו בדיו וסרגל ייעלמו, העולם ישוב לקדמותו. אבל בינתיים, העולם נבקע מכוח הקווים. נס קרה (אגב, יש סברה שאת הקווים הוסיף אמן אחר). למי אכפת מזה? למען האמת, לאיש לא. רמברנדט רואה את העולם, וכולו מצביע אל האור: אלכסונים זעירים של כנפי טחנת רוח, מוט ארוך ביד דמות בין שני הגזעים הראשונים מימין, ועוד. אבל איש בעולם אינו מבחין ברמזים האלו: לא הדייג, שחכתו מציגה זווית ישרה, ימינה ולמטה, לא זו שלידו, הבוהה במים, לא נוסעי העגלה הפונים ימינה, הלאה מכל זה – אפילו לא הדמות הבודדת, היושבת, מתבוננת ימינה – אולי דמות של אמן הבוחן את הנוף.
• "וכל העם רואים את הקולות" וממשיכים בשלהם. לאיש זה לא אכפת. רק ציפור אחת מנתרת מן הענף של העץ השמאלי כלפי מעלה, מחברת במשהו את "העולם" האדיש עם האור השופע. ללא הציפור אולי היה קשה להבחין בסגידתו של העץ שממנה היא קפצה, בענפי-הזרועות הפשוטים לצדדים. הציפור מקנה לעץ את מלוא נוכחותו. ובסמוך לזה ענף קטן, כפוף מעט כלפי מטה, אולי עליו ישבה אותה ציפור מופתעת עד לפני רגע, שניתרה מן העצים שנחשפו, לאור השמש הפתאומית, כגלגול של שלושת הצלבים, או "סתם" כעצים מפליאים בנוף.
• יש לתמונה הזו שתי איכויות הפוכות לגמרי. לצד הישרים הסרגליים של האור הבוקע מחוץ לעולם העטוף עננים עומדים השמיים "של" רמברנדט. הוא, שראה את הישר שמנחית האל אל העולם יודע שמוטב לו למשוך ידיו מיתר השמיים, לא לנסות לגנוב את ההצגה. מי שיביט בהדפס המקורי יראה את הקווים המרושלים במתכוון בצד הימני של השמיים, כמעט נראים כטעויות, קווים קלושים ועלובים מול עבודת הרישום שמשמאל. ובאמת, ההתגלות המאירה שמתרחשת כאן היא, על הנייר, שחורה. הן אין זו רק אלומת "אור", אלא בה בעת קווים של מחיקה. האור מוחק ומסנוור את כל העבודה. ובאמת, אנו יכולים לראות מה שקרה כאן רק משום שזה קרה "בפינה", ולא על פני כל היקום. האור הזה, אילו היה בוקע ומציף את העולם ואת הנוף כולו, היה מותיר לנו רק מחיקה. אבל גם במופעו המצומצם הוא מאיים כפי שהוא מפעים, כלומר נשגב. ואת כל זה, כלומר את הנשגב, אין איש (מהדמויות בתוך התמונה) רוצה לראות כאן.
• "שלושת העצים" של רמברנדט (1643) עשויים להזכיר עבודה אחרת של צייר צפוני אחר, הלא הוא פיטר ברויגל, בנוף עם נפילת איקרוס שלו, מוקדמת בשמונים וחמש שנה. כמו בציורו של ברויגל, העולם מוצג כאן כמופת של אדישות, וליתר דיוק כמופת של אדישויות שונות, כלומר כמופת של החמצה מדהימה. אבל בעוד שאצל ברויגל נופל איקרוס, אצל רמברנדט נופל רק אור. מבטו של האמן, הן בציורו של ברויגל והן בתצריב של רמברנדט מוצג כמבט התופס את ההתגלות ואת החמצתה בבת אחת. כאמור: קווים שחורים אלו, האם הם אור? ואולי בדיוק מפני כוחה המוחק, המאיים, של ההתגלות, מופנים מבטי הכול בנוף הזה, בצדק גמור? ונניח שהיינו מבחינים באיקרוס נופל למים; ונניח ששחיינים מצוינים אנחנו; בשלוש תנועות אנחנו מגיעים אליו, מושים אותו כמו נעל משלולית – מי מאִתנו יכול היה להיות חצוף דיו כדי לקפוץ ולהציל את מי שמיתולוגיה מפורטת כתבה אותו אל הטביעה?