הערה על הדרך והמלצה על החמישית

בכתב העת "מעלה" כתבתי כמה מילים על דרך השירה. איני נוהג להפנות לדברים במקומות אחרים, אבל כאן חשבתי שיש טעם בכך.

*

האזנתי אתמול לקונצרט של הפילהרמונית הישראלית, בניצוחו המנצח הצעיר הנפלא רֹתם ניר. אחרי ההפסקה נוגנה הסימפוניה החמישית של בטהובן. מי היה מאמין שאפשר להשמיע מחדש את אחת היצירות המנוגנות ביותר והמוכרות ביותר? מי היה מאמין שהחמישית של בטהובן עוד יכולה להתגלות, למלא את החלל באוויר חדש, לפעור עיניים, לעורר דמעות?

אני מניח שהקושי ביצירה הזו הוא הפתיחה המוכרת שלה, שיש בה כזאת עוצמה מכריעה. איך לבנות את הפרק הראשון הזה לא כשיא אלא כמבוא, ולבנות את שלושת הבאים אחריו מתוך אותה עצימות (אינטנסיביות)? מה שעשה ניר, כך נדמה לי, היה לפתור את זה על ידי הבלטת פרטים בהמשך, במיוחד בכלי הנשיפה (ניר הוא נגן בסון ואולי זה הביאו ליתר תשומת לב לאזורי הנשיפה?), ויצירת נפח צלילי מתמיד, מפחיד כמעט, נפח ושהות שעמדו בכבוד מול השעטה המוחצת של הפרק הראשון. כך הוא הצליח להפוך את הפרק הראשון למבוא שאין ממנו נפילה. הוא החזיק בלי להרפות ביצירה ש"מולחנת לכל אורכה", הפך אותה לנשימה אחת עוצרת נשימה.

רתם ניר

החייאת דיבור

[שיחה קצרה בבית ביאליק, 30 במאי 2024]

זהו אחד הספרים הכי חשובים בספרות הישראלית. איני יכול לחשוב על סופר או משורר שלא עובר דרכו.

אומר כמה מילים על הריאיון עם הרולד שימל, מלפני 39 שנה בדיוק, מאי 1985. המשורר היה בן 50.

לפעמים התשובות קצרות וענייניות, מדויקות. אבל לא הן יוצרות את השיחה ("אתה אדם מאמין?" – "כן"; "באיזו שפה כתבת את השיר הראשון?" – "באנגלית. באוניברסיטה").

אבל במקרים רבים התשובות לא עונות בדיוק לשאלות. התשובה אינה ליטר מים שממלאים בקבוק מים בנפח של ליטר. תשובות רבות גולשות, המים גולשים, זורמים כרצונם מפי הבקבוק, בקבוק הופך לברז.

חשוב מי שואל. ככל שפחות בוטחים במראיין עונים יותר במדויק ובזהירות. מהספר עולה שהמשוררים חשו שיש עם מי לדבּר. אני חושב שלא יהיה מוגזם לומר שהלית תפקדה כאן כמעין המוזה של הדיבור.

המימרה המשנאית (שבועות ו, ג), שכבר אין משתמשים בה, "טְעָנוֹ חִטִּים וְהוֹדָה לוֹ בִּשְׂעוֹרִים", שמובנה "מֵשיב תשובה שאינהּ עונה על השאלה שנשאל", מאפיינת כמה מהשיחות בספר. זה ייאמר לזכות הספר והמראיינת. כי אין אלו שאלונים אלא שיחות, והמרואיין כבר בא עם חומרי-נפש שרוצים להתדבר, גם אם הוא אינו יודע זאת.

הרולד שימל, תצלום: אביגיל שימל

הלית שואלת את הרולד "מתחת לעברית שלך רוחשות, כך נדמה לי, האנגלית והיידיש. מערכת המשקעים הזאת, מה היא מהווה בעולם שלך"? והוא עונה-ולא-עונה, כלומר לשאלה עצמה הוא עונה באופן שאינו אלא אשרור מסוים של השאלה: "אני לא יודע אם זה נכון. אם יש משהו כזה בשירים, אז אני חושב שזה יותר התנועות של היידיש, הג'סטות או המוזיקה". עד כאן זו התשובה הישרה. אבל אלו רק שתי שורות מתוך 11 שורות של תשובה, שעיקרה עוסק בכלל באביו של המשורר. במקום לענות על כתיבה, הוא מספר באריכות על אביו. כלומר, ה"אנגלית והיידיש" של השאלה, שהלית הביאה כנושא של פואטיקה, מיתרגם אוטומטית אצל המשורר לנושא ביוגרפי. במקום לדבר על היד הכותבת הוא מדבר על היד של אביו ועל ידו-שלו: "אני מסתכל על היד שלי ורואה את העור של היד של אבי – לא בדיוק מקומט, אבל רך, והייתי נוגע, ופתאום אני מזהה את ידי, שהפכה להיות אותו עור". אתה לא קולט מאביך שפה, אתה קולט ממנו יד ועור.

אבל הביוגרפי הזה ממחיש את הפואטי לא פחות מכל אמירה מופשטת על שירה. הוא בעצם כן עונה לשאלה, כי הוא אומר שהוא לא יודע אם "האנגלית והיידיש רוחשות" בטקסט, אבל הוא יודע שהיד שלו דומה שליד של אביו, ואלו היו השפות של אביו.

ובאותו עמוד, הוא אומר שאחרי שאימו מתה הוא ואביו ישנו באותו חדר בשתי מיטות. "ושנינו ככה ישנים יחד. הוא במיטה אחת ואני במיטה שנייה, שהייתה אמורה להיות מיטת אמי. אז הייתי מסתובב, וגם הוא מסתובב בלילה". הוא מספר לה בזה המון על המבט שלו ועל הקיום שלו. הוא מראה לה ראייה של משורר; הוא מראה לה אדם שעֵר למציאות בהיותו חצי-ישן, מתהפך על מיטתו בלילה, יותר מרוב האנשים באמצע היום. "שתי המיטות התאומות האלה, זה היה כאילו זוג לכל דבר". התשובה היא גם על ראיית הקשר בין דברים, ועל חמלה.

בתשובה הבאה, שגם היא לא עונה בדיוק לשאלה, הוא אומר "כמעט כל ספר שקניתי היה עם הקדשה מאת המשורר למשורר אחר". זו אמירה על ההיסטוריה של שירת יידיש ועל פעולת השירה. מצד אחד זה דימוי דיכאוני של משוררים שכותבים רק למשוררים אחרים ואף הם, מקבלי הספרים, פולטים אותם (בחיים או במותם) אל חנויות הספרים המשומשים או אל ספסלי הרחוב. אבל אפשר אולי להרחיבו לדימוי שלפיו לכל ספר יש הקדשה, אבל ההקדשה אינה רק לנמען המסוים, אלא לכל קורא שימצא את הספר, לכל מאן דבעי, וההקדשה נשלחת הלאה, ומישהו אולי ימצא ויקרא יותר קרוב מאשר מי שהספר ניתן לו.

*

בספרי חסידוּת יש לפעמים בסוף הספר נספח של "פנינים", כלומר המיטב או החומר הכי עקרוני שבספר העבה. אפשר היה לעשות ספר "פנינים" לראיונות האלה. הנה לסיום תשע פנינים שליקטתי מהשיחה עם הרולד. אלו עצות זהב, כמעט אפשר לומר שהן מחזיקות את כל התורה כולה על רגל אחת:

  1. "עדיף שיהיה לו [=למשורר] זוג עיניים ללא תג או שלט כל שהוא… הרואה והלא-כל-כך-בקלות-נראה, היא העמדה הרצויה לו".
  2. "ספונטני זה שאני לא כותב כשזה לא בא".
  3. "יש לי רעיון ואני הולך לקראת, לא כותב, הולך לקראת".
  4. "בשיר יש קול ו[יש] בת-קול".
  5. "אני כותב מהעיניים, מהרצון לראות בבהירות, כמה שיותר. להחזיק את עצמי ערני, בשפע של ראייה והתעניינות. זה רוצה למצוא ביטוי".
  6. "השפה צריכה לדעתי לחיות בתוך השורה כמשהו שמחייה את עצמו… לא דיבור אלא החייאת דיבור".
  7. [שירים לא מוצלחים הם] "שירים לא-קשים, שורות לא-עמידוֹת, ביטויים לא-חסינים, הברות לא-דרוכות ולא-מתוחות".
  8. "ישנם ציירים או משוררים, שאתה שׂם את הראש לתוך ספר ואתה יוצא לעולם, והכול אחרת; אתה רואה דברים אחרים".
  9. "אתה עושה את כל ה'בערך' שאתה יודע לעשות".

אני רואה עכשיו שהמשפטים האלה, המתארים חיי משורר וכתיבת שירה, מתארים בחלקם גם את אמנות הריאיון של הלית. כי גם בריאיון יש קול ויש בת-קול, יש דיבור של ה'בערך' (תשובה-בערך לשאלה), יש שפע של ראייה והתעניינות (של המראיינת), ויש, מעל לכל, החייאת דיבור.

תודה, הלית, על אוצר יקר מאין כמוהו.

מזמור לסלע

מזמור לסלע של שבט האוֹמָהָה

לֹא נָע

כְּבָר זְמַן אֵין

קֵץ

הִנְּךָ נָח

שָׁם

בֵּינוֹת דְּרָכִים

אָפוּף רוּחוֹת

נָח

עָטוּר לַשְׁלֶשֶׁת צִפּוֹרִים

לְמַרְגְּלוֹתֶיךָ עֵשֶׂב צוֹמֵחַ

רֹאשְׁךָ עוֹטֶה

פְּלוּמַת עוֹפוֹת

נָח

אָפוּף רוּחוֹת

מַמְתִּין אַתָּה –

הַיָּשִׁישׁ

מרויאמה אוקיו, 1773 (יפן), סלע וגלים, מוזיאון המטרופוליטן

הענף

ניצן המרמן, ללא כותרת, מוזיאון נחום גוטמן, תל אביב (במסגרת התערוכה "העיר הכחולה")

הנוף כבר אכול, חומצי, נוף של אחרי מלחמה ואסון. צמרת העץ אדומה, ובהקשר של הציור אין זה אדום שלכת עונתי. מעט מירוק העלים נמסך באור ויורד על כתפי היושב על הענף. נתז קטן של ירוק יורד למטה, בימין, כשובל של מטאוריט. הוא מסמן את הכיוון הכללי: למטה.

מה מתחת לעץ? סלעים? שיחים שרופים? לא מקום שיקלוט את הנופל אליו. גם לא ההרים שבאופק.

הוא ניסר (מתי?) את הענף שהוא יושב עליו, כהמחשה לפתגם הידוע. הציור עושה כמעשה ברויגל ב"פתגמי ארצות השפלה" (1559), ממחיש את הפתגם ומקנה לו ממשות חדשה ומטרידה.

לכאורה הוא ניסר פעם ופעמיים, כי יש רווח בין הגדם שהוא מושבו ובין גדם הענף. כלומר, הוא ניסר פעם אחת, אבל הענף סירב ליפול. הוא ניסר פעם שנייה, ופיסת ענף נפלה. והענף עדיין מסרב ליפול.  

האיש היה צריך ליפול כבר מזמן, אבל הוא עוד יושב שם, אוחז במשׂורו המשונן. הוא היה צריך כבר ליפול אבל כוח סמוי, חזק מאיוולתו האובדנית של המנסר, נותן לו ארכה. במציאות, אי אפשר לנסר את הענף עד הסוף כי משקלך יכריע את הענף ותיפול. אבל בציור, ובמציאות הפוליטית, זה אפשרי. יש פער-זמן בין הניסור לנפילה. ודומה שאנו מצויים בו.

נראה שהוא אינו יודע מה לעשות בזמן שניתן לו כנדבת חסד. המשור מונח על פיסת הענף הבאה. אולי בניסור הבא זה יצליח לו.

המנסר אינו תופס את חורבן העץ כמשהו שנוגע לו. אף על פי שגופו הרוס כבר כעץ, והעולם כולו מסביב הושחת. כן, ודאי יש עוד אוחזי משורים פזורים בשטח על עצים, תורמים איש-איש את תרומתם הצנועה. הדמויות על הענף מתחלפות אך המשור תמיד חושף שיניים, תמיד רעב. גם הכותב את הדברים האלה תרם את חלקו. גם הוא מרגיש את הניסור בתוכו.

אני מציץ בתווית. להפתעתי הרבה, הציור לא מהחודשים האחרונים, אלא מ-2013.

פיטר ברויגל, "לדפוק את הראש בקיר" (מתוך פתגמי ארצות השפלה, 1559, פרט; גמלדה-גלרי, ברלין)

רגע של זכות (מארק סטרנד על אדוורד הופר)

Edward Hopper, 1947, Pennsylvania Coal Town, Butler Institute of American Art, Youngstown, OH

ב"עיר פחם בפנסליבניה" עכשיו שעת אחר צהריים מאוחרת. איש הגיע הביתה מעבודתו, הסיר את המקטורן, והלך לגרף את חלקת הדשא הקטנה שככל הנראה היא שלו. אבל באמצע הגירוף הוא מביט למעלה ובוהה אל החלל שבין ביתו והבית השכן. זהו חלל שיוצר מסדרון של אור. הרגע של הסתכלותו למעלה נראה כיותר מאשר רגע של הסחת דעת. יש כאן תחושה של משהו שמֵעֵבר, כאילו התגלות כלשהי נמצאת בהישג יד, כאילו הוכחות משנות-חיים צפונות באור הזה. יש איזו אהדה כללית באופן שבו קצות הדשא בקצה המישור שעליו עומד האיש מוארים בעדינות ובאופן שבו הצמח בעציץ הטֶרָה קוֹטָה הופך לנוצה ירוקה. במה שנראה כמו סתם עוד שכונת מגורים של המעמד הבינוני-נמוך מתרחש משהו שאי אפשר להסביר באופן שִגרתי. זה דומה לבשׂוֹרה. האוויר חדור טוהר. אנו מעורבים בחזון שמקורו נבצר מאתנו, ואת השפעתו קשה להכיל. בסופו של דבר, אנו צופים בסצנה מן הצללים. וכל מה שאנו יכולים לעשות מן המקום שבו אנו עומדים הוא להרהר על אודות המחסומים המרומזים שבינינו. לרגע אנו נמשכים אל האיש שבציור, נמשכים אל מה שהאיש רואה ושהציור לעולם לא יגלה לנו. ועלינו לחוש שהנפרדוּת שלנו ממנו ראויה, שאחת היא מה טיבו האמיתי של האור, אחת היא מה משמעותו, הוא נועד לאיש הזה לבדו. אנו יכולים רק לצפות ממרחק רוחש כבוד ברגע הזה של זְכוּת.


הערת המתרגם: עיר פחם היא עיר שמקים תאגיד כרייה, עיר שבעצם משרתת את המכרה – מכרה שיש לו עיר, לא עיר שלצדה מכרה.

*

מתוך "הופר", מאת מארק סטרנד. תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

27.4.24

ענני אביב צפופים. סַרְטְבִישׁ פרחים צהוב קיפל לעצמו עמדת מארב צהובה בתוך חרצית. מישהו יבוא אל הצהוב הפורח ויקבל צהוב עכבישי. רק מהבהלה אפשר למות.

על מדרגה מתחת התות, שמקצת פריו כבר הבשיל ואכלתי, צרעה גדולה באה ונסוגה. על עץ אחר, לא רחוק, ברוח, מתחת שמיכת העננים, שר שחרור, ועוד אחד. שיחה? תחרות? איך בוקע שיר כזה מגרון ציפור? איך בוקעת מתיקות כזו מקצה עץ נפתל ומסוקס?

שריקה מפלחת את שירת השחרורים. פתאום, לנגד עיני, פרח טורקיז-לבן-אדום-חום על שיח לבן-פרחים, תוקע בי עין אחת. גם את עין הגוזל ראיתי.

גּוֹזָל שֶׁל צִפּוֹר

בְּמַקּוֹרוֹ שֶׁל שַׁלְדָּג

גֶּשֶׁם אָבִיב קַל

האם יתכן שזה גוזלו של השחרור שעודו שר? האם השלדג יודע שכשהשחרור מזמר הוא אינו בקן, ויש לו שעת כושר להתגנב ולחמוס? האם אני יודע על השכול לפני אביו?

אחר כך, לא רחוק משם, על האספלט, משהו עכור עוצר אותי. אני רוכן. זו ביצת שחרור שבורה, שרידי עובּר בתוכה. זבובונים כבר אוכלים מתוכה כמתוך צלחת. זבוב גדול ליד.

אני מרים ראשי אל הפיקוס כדי למצוא את הקן או את ההורים. אבל העץ גבוה ואיני רואה שם כלום.

הודעות מבית הדפוס

הספר עולם קטן שאזל הודפס מחדש. אפשר להשיגו דרך אתר "בבל". מחירו עלה (בגלל תמונות הצבע) אך שימו לב למבצע חצי מחיר על כל ספרי ההוצאה.

הספר הווה שנעדר תקופה ארוכה הודפס שוב. אפשר להשיגו דרך אתר "אבן חושן".

גם חברת ברבורים אזל והודפס שוב. הוא נמצא כאן.

גן החורף, ספר הייקו קטן וחורפי מאת ג'ק ברי, בתרגומי, ראה אור לאחרונה. לפרטים – אתר "ירח חסר".

"לא רק הֶיתר הוא למשורר לכתוב בימי המלחמה שיר אהבה, אלא הכרח, משום שגם בימי מלחמה רב ערכה של האהבה מערך הרצח. לא זכות בלבד היא למשורר בימות הזוועה לשיר שירו לטבע, לאילנות הפורחים, לילדים היודעים לצחוק, אלא חובה, החובה להזכיר לאדם כי עדיין אדם הוא, כי קיימים בעולם אותם הערכים הפשוטים והנצחיים העושים את החיים ליקרים יותר, את המוות למושלם יותר – את המוות ולא את הרצח; להזכיר לאדם כי בכל עת ובכל שעה לא הוחמץ עדיין המועד לשוב ולהיות אדם, כי כל זמן שהשירה אוהבת את האדם בארץ הזאת ואת החיים על פניה, כדאי וראוי גם לו, לאדם, לֶאֱהֲבָם, להעריכם, לשמור עליהם".

(לאה גולדברג, 8.9.1939)

שני פשפשים בזמן מלחמה. תצלום ד"ב



חצי שעה

תנו לי חצי שעה.

זה משך הזמן של הסרט הזה (כאן קישור נוסף). אילו הייתי יכול הייתי דורש מכם לשבת ולצפות בסרט. רצוי ביחד, אבל זה לא הכרחי: מנהיגי האירנים, החותים, החמאס, הישראלים, ביידן וטראמפ. גם הרוסים והסינים מוזמנים. יש מקום לכולכם. נדאג לכתוביות.

למשך חצי שעה תראו אנשים משוגרים לגובה, מגיעים לירח וטסים על פני צדו הנסתר, ואז פונים לאחור, ורואים את כדור הארץ עולה כביכול מעל הירח. תראו גם מה לא רואים: לא רואים גבולות, לא מדינות, לא עמים. כפי שאומר אחד האסטרונאוטים בסרט, מהחלל אפשר לחשוב שהפלנטה הזו שוממת. וברור שהיא מקום אחד. שלם.

דמיינו את עצמכם בחללית הזו. צאו לחצי שעה מההתמקדות העקשנית שלכם ב"משימה" המוגדרת של המלחמה, או הקרב, או התגובה, ולחצי שעה ראו את הדברים בהקשר רחב. תנו לאונה הימנית של המוח לפעול, האונה שקולטת את העולם כמכלול, כהקשרים; לא רק לשמאלית, הקולטת את העולם כחתיכות מופרדות זו מזו.

לרגע תוכלו לראות בסרט את אדמת המריבה, והיא הפוכה, עומדת על הראש. הביטו: את כל האלימות הזאת אתם מבצעים כשאתם תלויים עם הראש למטה. זה מגוחך!

כפי שאומר אחד האסטרונאוטים בסרט, כולנו אסטרונאוטים בספינת חלל טבעית ששמה כדור הארץ. בעוד ששלושת האסטרונאוטים של "אפולו 8" הצליחו לעבוד כאיש אחד, ברוח טובה, אנו, הטייסים על ה"חללית" הזו שנעה במהירות של 108,000 קמ"ש מסביב לשמש, לא מפסיקים להתקוטט זה עם זה. מה הפלא שהספינה הולכת ונטרפת? חשבו על זה: אתם משליכים פצצות ויורים בתוך חללית.

ראו לחצי שעה גם את החלל החשוך שאופף את עולמנו (=אתכם) מכל הצדדים. והחלל נמשך עוד ועוד ועוד ועוד (ועוד), הרבה מעבר לגבולות המסך או התצלום. אתם "קוטלים, חותכים בבשר החי, מחרפים ומגדפים" (כדברי מרקוס אורליוס) כשאתם אפופים חשכה אינסופית.

לא שמתם לב לחושך? הוא נמצא שם כל הזמן. גם בשעות היום.

בעוד עשורים בודדים לכל היותר כל המעורבים בסכסוך האַלים (וגם הלא מעורבים), יתמזגו בחלל החשוך הזה, בחלל הקרוב הזה. איני אסטרטג אבל דבר אחד אני יודע: אין לכם הרבה זמן. החושך נושף בעורפכם. חלקכם כבר בני 70, 80… בקרוב יקיש החלל על המצח, ותהיו כלא הייתם. לעולם לא תחזרו לחיות בצורה המסוימת שקיבלתם עם לידתכם.

(אני מדמיין את האורות עולים אחרי חצי שעה. הם עוד יושבים בכיסאות, הם לא יכולים לקום ולהמשיך. משתררת דממה. מישהו נאנח).

24.12.1968. צלם: ויליאם אנדרס. קרדיט: NASA/Apollo 8.
לרוב מדפיסים את התמונה כך שאופק הירח נמצא למטה והפלנטה מעליו. הדבר מקנה מעין בסיס מדומיין לכדור הארץ וקצת מקהה את תחושת התלייה על בלימה שיש בפורמט המובא כאן, שבו הארץ נראית כמעין עש המתעופף מגזע עץ

"אמונה במציאותה של הנשמה"

[ג'יימס הילמן, שני קטעים]

1

"תשומת הלב הנאמנה לָעולם הדמיוני [בעיקר עולם החלום, ד"ב], אהבה זו, המשנה סתם דימויים לכדי נוכחוּיוֹת, מעניקה להם הוויה חיה, וליתר דיוק מגלה את הנוכחות החיה הטבועה בהם, אינה אלא יצירת מיתולוגיה חדשה. תכנים נפשיים נעשים לכוחות, לרוחות, לאֵלים. אתה חש בנוכחותם כמו שחשו בימי קדם בני אדם שעוד הייתה בהם נשמה".

(Insearch, p. 100)

2

"העבודה של יצירת נשמה עניינה בעיקר להזכיר את האמונה הפסיכולוגית, האמונה העולה מן הנשמה (פסיכֶה) ומתבטאת כאמונה במציאותה של הנשמה. היות שהנשמה היא בעיקר דימוי, והדימוי הוא תמיד נשמה, האמונה הזו מתבטאת כאמונה בדימויים: היא עבודת אלילים, כפירה במונותאיזם החף-מדימוי של המטפיזיקה והתאולוגיה. אמונה פסיכולוגית מתחילה באהבת הדימויים, והיא גואה בעיקר בצורת דמויות המופיעות בחלום בהקיץ, בפנטזיות, בהרהורים ובדמיונות. החייאתם ההולכת וגוברת מעניקה לך שכנוע הולך וגובר שיש לך מציאוּת פנימית, ואז שאתה הוא מציאות פנימית, מציאות שיש לה משמעות עמוקה החורגת מעבר לחייך האישיים.

אמונה פסיכולוגית משתקפת בְּאגו שמוקיר את הדימויים ופונה אליהם בשעות של אפלה. אמונו בדמיון היא אמונה במציאות היחידה שאינה ניתנת לערעור, מוצגת באופן ישיר, מורגשת באופן מידי. ביטחון בדימויים וביטחון בנשמה הולכים שלובי זרוע.

[…]

מה שמכוּנה האישיות שלי היא פרסונה [=מסכה, ד"ב] שמבעדה הנשמה דוברת. היא […] אינה שלי, אך תלויה לגמרי במתנה של אמונה בעצמי, אמונה שהנשמה נותנת, אמונה בהיותי ראוי להיות נַשָּׂא (carrier) של נשמה. לא אני אישית; האנימה נותנת לי אישיות, יוצרת את נשמתה שלה דרכי, מעניקה לחיי את המובן שלה. החלום רב-העוצמה שלה הוא ה'אֲנִיוּת' שלי".   

(Re-Visioning Psychology, pp. 50-51)

אלי

מאת ו"ס מרווין

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

לנוסח המקור

כֶּלֶב קָטָן פֵּשֶׁר שְׁמוֹ "כָּנָף"[1]

אַף פַּעַם לֹא הָיִיתָ זָקֵן אַף פַּעַם לֹא צָעִיר

בְּקֹשִׁי נִגְמַלְתָּ

נִנְטַשְׁתָּ עִם אַחֶיךָ עַל הַחוֹף

נִלְקַחְתָּ הַבַּיְתָה מֻרְעָב

בִּידֵי אִשָּׁה אַחַת שֶׁהָיוּ לָהּ

כְּלָבִים רַבִּים מִדַּי לְהַאֲכִיל

נִמְסַרְתָּ לְאַחֶרֶת

שֶׁקָּשְׁרָה אוֹתְךָ בְּחֶבֶל כְּבִיסָה בֶּחָצֵר בֵּין עֲשָׂבִים

וְהֶאֱכִילָה אוֹתְךָ כְּשֶׁהִיא זָכְרָה

בֹּקֶר אֶחָד לִפְנֵי לִקּוּי הַיָּרֵחַ

שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ בַּטֵּלֵפוֹן

רַק נְפִיחוּת עֲקִיצוֹת הַחֲרָקִים

הִרְחִיקוּ אֶת עוֹרְךָ מַעַצְמוֹתֶיךָ

פַּרְוָה קְלוּשָׁה דְּהוּיָה מְטֻנֶּפֶת בְּגוֹן בֹּץ

בֶּטֶן עֵירֻמָּה מְצֻפָּה פְּצָעִים

רֹאשׁ נָמוּךְ מְפֻחָד שׁוֹתֵק מִתְבּוֹנֵן

נָשָׂאתִי אוֹתְךָ הַבַּיְתָה וְנָתַתִּי לְךָ חָלָב וְאֹכֶל

רָחַצְתִּי אוֹתְךָ וְיִבַּשְׁתִּי אוֹתְךָ

מָשַׁחְתִּי אֶת פְּצָעֶיךָ וְיָשַׁבְתִּי לְצִדְּךָ

בַּשֶּׁמֶשׁ, רֹאשְׁךָ הָרָטֹב נָח עַל רַגְלִי

הָיָה לָנוּ כְּבָר אָח אֶחָד שֶׁלְּךָ

וְקָרָאנוּ לוֹ עַל שֵׁם עֵץ הָאִיִּים הַגָּדוֹל

שִׁמְךָ נִבְחָר בְּשֶׁל הַצְּלָלִים הַבְּהִירִים

מֵאֲחוֹרֵי כְּתֵפֶיךָ הַדַּקּוֹת

וּבְשֶׁל שְׁאֵרִית הַמִּדְבָּר

בְּחָטְמְךָ הַשָּׁחֹר הַצָּר כְּשֶׁל כֶּלֶב רוּחַ

וּבְשֶׁל קַלּוּת הֲלִיכוֹתֶיךָ

לֹא בְּשֶׁל קְלִישׁוּת אֵיבָרֶיךָ הַמֻּרְעָבִים

אֲבָל גַּם בְּחָלְיְךָ וּבְחֻלְשָׁתְךָ

כְּשֶׁקִּרְטַעְתָּ מִכְּאֵב וּמִתְּשִׁישׁוֹת

חֶסֶד אֲוִירִי, עֲלִיצוּת מְעֻדֶּנֶת

רוֹמְמוּת כְּמוֹ בָּרֶגַע שֶׁלִּפְנֵי מָעוֹף

אֲנִי מַמְשִׁיךְ לְגַלּוֹת מַדּוּעַ זֶה שִׁמְךָ

הַוֵּטֵרִינָר הַנָּפוּחַ לֹא הִתְרַשֵּׁם מִמְּךָ

וְהֶאֱרִיךְ לִטְעוֹת בְּנִחוּשׁ

בַּאֲשֶׁר לַבְּעָיָה

שֶׁבִּגְלָלָהּ בְּקֹשִׁי יָכֹלְתָּ לֶאֱכֹל

וּמֵעוֹלָם לֹא גָּדַלְתָּ כְּמוֹ אָחִיךָ

כֶּלֶב קָטָן, חָכַמְתָּ בְּאַחֲרִיתֶךָ[2]

אַף פַּעַם לֹא הִתְרַפַּסְתָּ אַף פַּעַם לֹא מָרַדְתָּ

אַף פַּעַם לֹא הָיִיתָ רָחוֹק

עוֹמֵד בְּרֶגֶל אַחַת עַל הַמַּדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה

מְקַוֶּה שֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן לִישֹׁן

עוֹמֵד בַּמְּבוֹאָה מַבִּיט לְמַעְלָה

זָנָב מְכַשְׁכֵּשׁ לְאַט מִתַּחַת עַצְמוֹת יְרֵכַיִם בּוֹלְטוֹת

לִקְרַאת הַסּוֹף הָיִיתָ אִתָּנוּ מָה שֶׁלֹּא עָשִׂינוּ

הַנְּשִׁימָה הַכְּבֵדָה לְאֹרֶךְ הַלַּיְלָה

תַּמָּה שָׁעָה וָחֵצִי לִפְנֵי הָאוֹר

הַלָּשׁוֹן הָאֲפֹרָה הִשְׁתַּלְשְׁלָה מִפִּיךָ

הִמְשַׁכְנוּ לִקְרֹא לְךָ לְהַחֲזִיק בְּךָ

הִרְגַּשְׁנוּ אֶת הַגֹּבַהּ פִּתְאוֹם


[1] אני מניח שהכוונה למילה aile בצרפתית או ala באיטלקית או ספרדית.

[2] רמיזה למשלי יט, כ. (הערות המתרגם)