מתחת לשולחן

בפסטיבל הסופרים האחרון, שהתקיים במתחם המפואר של אחת מהוצאות הספרים הגדולות, בעת נאומי הסופרים ואנשי המכירות ואנשי השיווק והעורכים הראשיים, נשמע כל העת ברקע מעין רעש טרטור, שהזכיר לאחת מן הסופרות רעש של מכונת תפירה ולאחרת רעש של מכונה לפריסת לחם. הרעש לא היה חזק מכדי לפגום בתחושה הכללית החגיגית, וגם כשחולקו ספרי הזהב, הפלטינה, הטיטניום וההליום, לא העיב הרעש על קול מחיאות הכפיים ודברי השבח ההדדיים, אם כי המשוררת זוכת פרס ספר ההליום לא הופיעה לקבל את הפרס היוקרתי. אחרון עלה לנאום מנכ"ל ההוצאה שאירחה את הפסטיבל. כוסו בידו, הוא ביקש מכל הנוכחים להשתתק לרגע, ואז להטות אוזן קשובה. לאחר כמה דקות הושלך הס, וכולנו יכולנו להאזין לרעש הטרטור החדגוני שבקע כמו ממעמקי האדמה, מתחת לרגלינו. המו"ל פתח דלת וירדנו למטה. שם, במתחם תת-קרקעי שגודלו היה בדיוק כגודל מתחם האירועים, ניצבה מכונה גדולה כלווייתן. הייתה זאת מכונת דפוס משוכללת חדשה, חשבנו, אך הייתה זאת למען האמת מכונת גריסה. אל הצד האחד שלה זרמו פנימה אלפי ספרים, ומן הצד השני יצאו מחברות לבית הספר ושאר מוצרי נייר ממוחזר. את רוב הספרים שהוא מדפיס, אמר המו"ל, הוא מוציא לאור כדי להזין את המגרסה. למען האמת, העסק המרכזי שלו הוא גריסה ומִחזוּר, לא הוצאה לאור. ההוצאה לאור היא כמו המכבסה שבחזית, המגרסה זה הקזינו שמאחורה. מדי שנה, התגאה, הוא גורס את רוב הספרים שהוא מדפיס, ומספק גם שירותי גריסה זולים לְמוציאים-לאור אחרים, שאין ידם משגת לרכוש מכונה כזאת. מיליון ספרים עוברים כאן כל שנה, אמר. אני גורס יותר ממה שאני מדפיס, העסק העיקרי שלי הוא המגרסה, אני חייב להדפיס כמויות כדי שיהיה במה להזין את המכונה, היא כמו מערבל בטון, אסור לכבות ולהדליק אותה כל פעם. למען האמת, אמר, תוך שנועץ מבט בחבילה של מחברות שורה, המשוררת זוכת פרס ההליום ירדה לכאן אתי, נתתי לה להיכנס ללווייתן עם המהדורה של כל כתביה. הן בית הדפוס שלי נמצא ממש מעבר לרחוב, הסביר, הבאנו את כל המהדורה שלה חם מהכריכייה, קל לה לגרוס כשזה עוד חם וזה חוסך לי הוצאות אחסון והפצה וכל מיני תקורות. והוא ניגש לערימת המחברות והניח עליה יד רכה וליטף, ובציפורן הזרת חתך את אריזת הניילון וחילק.

ביקרתי אתמול בתערוכה של דני קרמן בבית יד לבנים ברעננה (רח' אחוזה 147). ההרגשה היתה כאילו דמויות מציור גדול טיפוסי של בוֹש או ברויגל ברחו מהציור ונפוצו לכל עבר. יציאת הדמויות מהספרים מאפשרת להם גם להיפגש ולהתחבר זו לזו הופכת אותם לאזרחיות בקרקס נודד גדול. רק בשביל זה כדאי להגיע לרעננה.

אבל זה לא הכול. היתה לי הפתעה גדולה ומעוררת-מחשבה בסוף התערוכה. שם, בפינה ממש, הובאו כמה עבודות מוקדמות של דני. אחת מהן, הדיוקן הזה (צילום חובבני שלי), ממש עצרה את נשימתי. זהו הדפס (חיתוך לינולאום) – מגיל 16. נושא העבודות המוקדמות של אמנים הוא דבר שתמיד עניין אותי – הרגע הזה שבו האמן כבר אינו ילד-משרבט (מבלי להמעיט כמובן ביופי הרבה של שרבוטי ילדים) ודורך כבר על קצה השטיח של שפת האמנות. לפעמים יש שם הישגים שלא חוזרים אליהם משום שזהו רגע שבו התמימות והמיומנות נמצאות באיזון שאחר כך מופר בהכרח. מעניין שהדיוקן הזה דומה קצת לאופן שדני נראה היום, כמעין נבואה. ומי יודע, אולי המודל היה אביו או קרוב אחר, ומכאן הדמיון.

נפלא בעיני האופן שבו הזקן והכובע מקיפים את הפנים כשתי פרוות, ואיך הופעת הדיוקן מצד אחד ברורה ומצד אחד נראית כפנים שצוירו בגשם שיורד. או מבעד לחלון בגשם, או שהפנים עצמם גשומים. הכתף היא כבר לגמרי ממטרית, כמו פיסת נוף. בתוך כל הירידה הזאת הפנים שקטות מאוד, פונות פנימה אל השחור, כמעט נעלמות. להמשיך לקרוא הנהר

הרדיו הישראלי הוא אחד מהמקומות שבו מה שמכונה "זיכרון השואה" מבוזה בצורה הקיצונית ביותר. יותר מאשר, למשל, הכנסת האטום האירני לשיח השואה, הכנסה שאפשר להתנגד לה – אבל היא לא מופרכת מן היסוד. מופרך בהרבה הוא השיר המתנגן ממש עכשיו ברדיו, "גן השקמים", כמדומני בשירת אריק סיני. מי יכול להסביר לי מה הקשר בין שיר נוסטלגיה תל-אביבית לשואה? אין קשר. ברדיו הישראלי משמיעים ביום השואה שירים איטיים יחסית, רגשניים או רומנטיים, לא ריקודיים או קצביים, והמאזין אמור להיכנס להלך רוח נוגה וחסר מושא מוגדר. "להרגיש עצוב" באופן כללי. כלומר – לשכוח מהיהודים, מהגרמנים, מכל הגועל נפש.

אפשר לראות את השירים האחה באחת משתי דרכים: או שהם פשוט תחליף נוח בהרבה לעיסוק בחומרי הזיכרון האמיתי – שירים של הקהילות שנכחדו; שידור עדויות; שירה על השואה (למה שלא ייתנו לעשרים משוררים לקרוא את פוגת-מוות בתרגום זנדבנק עד שנדע אותו על-פה); מוזיקה מן הגטאות וכדומה. זה מה שהרדיו צריך היה לעשות, אבל למי יש כוח לשמוע שירים ביידיש? לכן זו העיסקה: נשדר לכם תחליף בידורי מקביל למה שקשור לשואה, ואתם תאזינו ותרגישו בסדר.

אפשרות שניה היא שכל השירים המושמעים אמורים לעבור רה-קונטקסטואליזציה (הכנסה להקשר-מחודש). הנה, עכשיו שמוליק קראוס עם "צר היה כל כך" – עלינו אולי כביכול לחשוב עליו כשיר שואה. "בן אדם כסנה מול השמים בו בוערת אש" – ודאי, טרבלינקה! לא אתפלא אם זו היתה האסוציאציה של העורך. אבל זה כל כך מופרך. כי אם זה תקף, מה עם גן השקמים? זה הגן של גטו לודז'? ו"תחזור, תחזור" של משינה, ששודר לפניו? האם איננו מסוגלים לחשוב על השואה שלא דרך המסננת הישראלית-ציונית-מקומית, המתבטאת כאן בשירי הזמר?

למה המפה מאחור ב"נאום האוטובוסים"?

נדמה לי שזה המסר הסמוי, זה מה שהמפה אמורה לעורר — ביחס לאזרחי המדינה הערבים המצביעים.

ישבתי בקהל בערב הקראת השירה, והאזנתי למשוררת הנודעת קוראת משיריה, ולא יכולתי שלא להיזכר באותה פעם שנסעתי איתה מירושלים לתל אביב, במכוניתה. היא נהגה. האם היה לה רישיון נהיגה בתוקף, חשבתי באימה, כשהתקרבה אל משאית שהעפילה לאט בנתיב הימני והחלה להבהב באורות הגבוהים כדי לסלק אותה מהנתיב. האם ישנו ביטוח צד שלישי, זה משום מה נתקע לי, אך פחדתי לומר מילה, בכל זאת, משוררת מצוינת שכזאת, איך להעליב אותה במתן עצות, הרי יש לה כבר רישיון שישים שנה אם לא יותר, והיא את אלתרמן הסיעה, את אצ״ג. המשאית לא זזה ולכן המשוררת התקרבה מאוד ואז צפרה ואז שברה ימינה בשתיקה קשה וירדה לשוליים הצרים, נזכרתי בדיוק כשמטפורה מדהימה נשמעה מפיה הצרוד בערב ההקראה, ואז לחצה על הדוושה חזק, סיבובי המנוע טיפסו ועלו וכך גם הטון האקסטטי של ההקראה הנפלאה, והיא עקפה את המשאית מימין על השוליים וחזרה לנתיב הימני, אך לא היה די לה בכך, והיא פתחה ברצף של חריזה מורכבת, חותכת שלושה נתיבים שמאלה באלכסון ומגיעה אל ראש ה״קסטל״, שם החלה הירידה במורד, שאיני יכול אלא לכנותה קפיצת ראש, היא האיצה למאה ושמונים קמ״ש ברכבת ההרים שלה ומישהו מהקהל החל לבכות למשמע שורות השיר שהיה שיר קינה גדול, מכונית משטרה שארבה שם בשוליים הפעילה את הסירנה והחלה לדלוק בעקבותינו ולירות לכיוון הגלגלים, אך היא, המשוררת, חתכה ימינה לאבו-גוש והותירה את המשטרה על הכביש הראשי, קליעים פגעו בדלת האחורית אך היא אמרה, הכול חסין כאן לקליעים, הכול חסין כאן מוות, וחתכה כמו שלדג דרך הכפר במאה וארבעים קמ״ש, בכיכרות לא נסעה סביב אלא חתכה על הקוטר, וכך היה גם השיר, תפסתי פתאום, היא כתבה וקראה שירה כמו שהיא נהגה על הכביש, וכך כל המשוררים, הן אי אפשר אחרת, הכתיבה והנהיגה אחת הן, זה אותו הגוף עושה, ונאחזתי בציפורניים ורעדתי שיניים והזעתי לריפוד כשהיא פצעה שם איזה אוקסימורון שהיה גם משחק מילים וארמז מקראי איזוטרי בו זמנית, מהקהל עלה קול צחוק לשמע החידוד כשראיתי את מותי קרב בפועל ממש, היא נהגה כמו היה נחש כרוך לה על ההגה והיא כתבה מכוח הנחש הזה ממש, אני רציתי לזנק, לקפוץ מהמכונית, אבל היא נעלה את הדלתות בלחיצה על מתג בקרה ראשי, אני יודעת, היא עמדה לסיים את קריאתה, שאת הדלת תבקש לפתוח ולקפוץ החוצה אל מותך בחבטה קשה בינות אבני חצץ ופס צהוב בוער באור, אך לא אתן לך למות בצד הדרך, היא כתבה, אתה הוא שותפי היחידי לנסיעה, ורק במכונית הזאת, הוסיפה, רק במהירות הבלתי אנושית הזאת, רק בקרבה המפחידה הזאת למכוניות האחרות, קראה, רק בתאונה הזאת שלפנינו ניוושע, עלה קולה, והיא הרימה את הרגל מדוושת הבלמים ואת ההגה היא עקרה בשתי ידיים מצירו.