האנציקלופדיה

J. G. Heck, Iconographic Encyclopedia, L'Aventurine, 2002, 572 pp.

 
  • כותרת הספר הזה, "אנציקלופדיה איקונוגרפית", מסתירה את מה שיש בו באמת: עולם ומלואו. "עולם ומלואו" לא כביטוי שחוּק של הגזמה, אלא במובן המדויק: יש כאן העולם וכל מה שיש בו. הספר הוא אוסף של מאות תחריטים שפורסמו לראשונה ב- 1844 בגרמניה. התחריטים מכסים, כאמור, את העולם ואת מה שבתוכו: חיות, עופות, גוף האדם, ספינות, אמנות, טכנולוגיה, ארכיטקטורה, חרקים, מפות, אסטרונומיה, בוטניקה, כימיה, ועוד ועוד. עמוד הפתיחה של הספר מודע לגמרי למשימה שלקח על עצמו, והוא מציג במרכזו שני גלובוסים: שניים, ולא אחד. הגלובוס השני הוא תוכן הספר הזה.
  • ריח המאה ה- 19, שאיש מאתנו לא חי בה, נודף מן הספר. מי שביקר בפריז מכיר את חנויות התחריטים, שנותרו בה עד היום. ובכן, הספר הזה הוא חנות כזו, אולי החנות האולטימטיבית. ולטר בנימין חשב על הרחוב הפריזאי כעל חלל ביתי (ספרו הלא-גמור, "פרוייקט הפסז'ים" הוא עוד "חנות" כזו, של ידע והבנה). עבורו, החנויות היו ארונות, ופנסי הרחוב – מנורות קריאה. הכניסה המקרית אל הספר הזה בחנות הספרים היתה עבורי כניסה אל ארון, שבתוכו ומתוכו נכנסים, במין מעבר מסתורי, בחזרה אל העולם כולו. עיר-ארון-עולם, זה הסדר הנכון כשמדובר בספרים כגון אלה ובחנויות הספרים הטובות. כמו הפסז'ים של פריז עבור בנימין, הספר הזה הוא משהו שכולו פְּנים, משהו שאין לו חוּץ. עולם מלא. בנימין מדבר באותה נשימה על מוזיאונים ועל פסז'ים, כמשתייכים למשפחה שלמה של ארכיטקטורות-חלום (עוד במשפחה: גני חורף, בתי חרושת, מוזיאוני שעווה, בתי קזינו, תחנות רכבת). ובאמת הספר הזה הוא מוזיאון ענקי שקופל בתוך כרך אחד.
  • אבל אם זהו מוזיאון, איזה מין מוזיאון הוא זה? מה המשותף לתמונות של לווייתנים שנפלטו אל החוף לצד מתבוננים מהורהרים, צורות שונות של עננים, עשרות גבישים, קונכיות, מפת העיר ורשה לצד מפת פטרבורג, וציִד ציפורים בשכיבה על הגב? קל להתפתות ולראות במוזיאון הזה את החדרים, כלומר את הקירות המפרידים: אמנות, גאוגרפיה, אנתרופולוגיה, אסטרונומיה… אבל מבט כזה יחמיץ את העניין. המוזיאון הזה הוא מוזיאון של סיפורים. ליתר דיוק, מוזיאון של סיפור. אחד. כינוס אלפי התמונות בכרך אחד הופך את הספר לסיפור עצום ממדים ומסועף ביותר של העולם. רגע הגילוי כאן הוא זה שבו מובן שכל התמונות הללו, הריבוי העצום של נושאים ותחומים, הוא חלק מסיפור אחד, גדול, אינסופי למעשה.
  • האינסופיות אינה טמונה בריבוי הפרטים, אלא בקומבינציות שלהם: כי מערכת השמש מהפרק הראשון היא חלק מן הסיפור של כלי הנשק, שהוא חלק מן הסיפור של כיבוש אמריקה בעמוד אחר, שהוא חלק מן הסיפור של הארכיטקטורה היוונית, שהוא חלק מן הסיפור של בעלי החיים האקזוטיים, שהוא חלק מן הסיפור של החרקים, שהוא חלק מן הסיפור של מערכת השמש… אין לזה סוף. הספר הזה, שייעודו המקורי לשמש מאגר דימויים למעצבים גרפיים, מתגלה למעשה כמשהו רציני בהרבה, בסגנון "הספר האותנטי" של ברונו שולץ: "ספר… אי-שם בשחר הילדות, בדמדומי החיים הראשונים, התבהר האופק באורו השלֵו. מונח היה הספר במלוא הדרו על מכתבת אבי, ואבי, בהיותו שקוע בו חרש, חיכך באורך רוח באצבעו הטבולה ברוק את גב התדפיסים, עד אשר החל הנייר להתערפל, להתעכר, להזות בתחושה צופנת עונג, ולפתע היה מתקלף ומשיל נעורת נייר עדין…" (ברונו שולץ, חנויות קינמון, תרגום א' אורלב ור' קליימן, שוקן, עמ' 85).
  • הקורא בספר הזה יחוש, לפני הכל, את אבהותו הגדולה של הספר, את שייכותו לעולם שהוא תמיד עולם סגור, גבוה (כשולחן הכתיבה של האב עבור הילד). לפני הספר הזה יעמוד הקורא כילד קטן המתאמץ לעמוד על קצות האצבעות אל מול שולחן הכתיבה הגדול של העולם.

הכחולים

יורם קופרמינץ, ללא כותרת, 2003, תצלום דיגיטלי

 

התצלום המופיע כאן הוא אחד מסדרה "כחוּלה" של יורם קופרמינץ: תצלומי נוף לילי של תל-אביב, באזור מגוריו של הצלם במרכז העיר. יש לעולם זה גם איכות ייחודית של זמן. הצבע הכחול שמשוך על התצלומים עומד בדיסוננס עם כל מה שהעין שלנו יודעת על השמיים. איננו זוכרים כחול כזה מיום האתמול, או מן העבר הקרוב. 

הכחול הזה נגלה לרגעים ספורים בכל יום. כמו ציפור השרה שיר אחד בשעת בוקר מוקדמת ואז נאלמת דום עד ליום הבא, כך הכחול הזה, קול שיר של ציפור השמיים, מבליח ונגוז. לרגע הפצעתו אורבת האמנות. זמנו של העולם הזה הוא זמן תמציתי, או רגעים שבהם הזמן מגלה את עצמו בצורת האור הזר הזה. התצלומים של קופרמינץ יוצרים, בהצטרפותם, רצף של רגעים כאלו. אם לחזור למטפורת הציפור, הרי שמולחן כאן פסקול של השירה הנדירה הזו: בתוך סדרת התצלומים הזו הרגע האחד נכפל ומתפשט והופך לזמן היחיד שבנמצא.

במבט ראשון אין אלו אלא גגות תל אביביים רגילים, אור ירח, אורות חשמל. אבל הכניסה אל הכחול היא גם כניסה אל מחויבות אחרת של מבט. אל דריכוּת אחרת. לכן, האנטנה השנייה משמאל היא גם "סתם" אנטנה, אבל גם צינור שמעביר את המים מן העננים אל המֵכלים שעל הגגות, כלומר אלינו, היושבים בבתים. לפנינו מערכת, או מכשיר, של המרה, אלגוריה של מבט: הענן לוכד את האור הכחול כספוג האוחז דיו, מהענן אל צינור האנטנה, וממנו אל הדוּד, שכאן אינו דוד שמש אלא דוד ירח, ומשם, אולי אלינו, אל עינינו הצמאה.

האור הכחול אופף אורות אחרים. האור הגבוה, הירחי, מתייחס אל האורות הקטנים. כל אחד יכול לראות או לשמוע כאן שיחה אחרת, אבל קשה להתעלם מהכיווניות הברורה למעלה שנמשכת מן האורות הזעירים אל המאור הקטן. הכיוון כלפי מעלה הופך את השמיים האלו לדומים קצת לבּד של מארק רותקו. הבתים מתפללים כאן, ולפחות מייללים כתנים אל האור-האבא. בל נשכח, יש כאן אור נוסף, שאיננו רואים: אור המצלמה, ה"פלאש", שגם אם אינו מבזיק כאן הוא קיים באופן סמלי במצלמה. נסו לדמות את החוטים הנטווים כאן לרוחב ולעומק, כמו חוּפת אוהל ענקי. האוהל הזה הוא המקום של יצירת האמנות הזו.

אבל למה הכחול? יורם קופרמינץ, בספרו המעולה אוקטובר: יומן מלחמה (בבל 2000, עמ' 23), שהוא יומן של חייל צעיר בימים הראשונים של מלחמת יום כיפור, כותב "אני בטוח שעבר היום לקראת זריחה של מחר/ הצבע הכחול יאשר לי את זה/ לדעת משהו בוודאות בחוסר הוודאות המוחלט". אם כן: הכחול הזה המציף את העולם לפני הזריחה אינו סתם "יופי", אלא אישור של קיום. אבל גם (עמ' 22): "הכלל היה, רק פעם ביום מותר לי לצבוט את עצמי/ זה השאיר סימנים כחולים, וככה ידעתי/ הייתי אומר שאני הולך להשתין/ ובעצם הלכתי לראות איך הסימן [הכחול] נראה".

הכחול הוא גם שמיים וגם גוף פגוע. יופי וכאב. בסדרת התצלומים הזו העולם מוצף בסימן הכחול הזה על שתי משמעויותיו. מה שנדמה אולי כיופי טהור של צבע מזוקק מכיל גם כאב של צביטה. בדרכם המשונה והיפה, מבטיחים התצלומים האלה ודאות של המשך הקיום, מאפשרים "לדעת משהו בוודאות" מתוך הצפת העולם כולו באוהל של סימני צביטה כחולים ויפים.

ספינת האהבה

ב"תוכנית המציאות" הקנדית הפופולרית "ספינת האהבה" פתח אמש אחד המשתתפים באש אוטומטית בסיוע תת-מקלע מסוג "עוזי" שהצליח, כמסתבר, להגניב אל הסיפון, על כל יתר חבריו וחברותיו לתוכנית וטָבַח בכולם, עד האחרון שבהם, לפני שהשליך את עצמו אל מימי מפרץ האדסון. צוות התוכנית, שנותר על הסיפון שטוף-הדם הצליח, בכוחות אחרונים, לנווט את הספינה עמוסת הגופות בחזרה אל היבשה. בתחקיר שלאחר הארוע הודה מפיק התוכנית כי כבר במבחני-הבד עשה היורה רושם חשוד במקצת, כשלשאלה מה הכי מגניב אותך לעשות עם בחורות במסיבות, אחי ענה כי הוא מעדיף, קטגורית, להימנע ממסיבות ותחת זאת לעיין בלילות בספריו של – כדבריו – פילוסוף בשם שפינוזה.