הקוץ (הכנות לנסיעה לפירנצה)

גיברטי, עקדת יצחק, 1401-2
גיברטי, עקדת יצחק, 1401-2

בתחרות הידועה על עיצוב דלתות בית הטבילה בפירנצה (1401) זכה גיברטי, אבל אני מעדיף במקצת את אחת הגרסאות שלא זכתה בפרס, זאת של ברונלסקי. גיברטי יצר דרמה אנושית מהודקת. אצלו, מול המפגש האלים של העקידה עומדת שיחה. שיחה של שני נערי אברהם. הכול נעשה בשקט של התבליט המוזהב. אפשר ממש להצמיד לשם את האוזן. שיחת הנערים שקטה, אפשר לראות את זה לפי תנוחת הראש והגוף. את השקט הזה מעמת גיברטי עם הצעקה הכלואה של יצחק ועם ההתנשפות של אברהם המהסס. את הרגליים ה"כרותות" של יצחק הוא מעמת עם רגלי הנערים, שמעורבבות בנינוחות עם רגלי החמור. היד של אחד הנערים מונחת ברכּות על החמור. הידיים בחלק העליון של התבליט, ידי המלאך, ידי יצחק, ידו של אברהם – מתוחות, עוסקות בכוח. אצבעו של אברהם כמו מתמזגת בלהב הסכין, וחוד הסכין ממשיך אותה. אין זו רק סכין שעומדת לדקור, יש בה כמעט האשמה, האשמה של המקריב את הקורבן. אולי לא האשמה, אבל מין אמירת "אתה" קשה, לא מנוסחת. לרגלי יצחק – בגדיו, רובצים על הסלעים וכמעט מתמזגים אתם. מעין תחזית של גוף ריק שיהיה ללא נשמה בעוד רגע קט, אלמלא המלאך.

ברונלסקי, עקדת יצחק, 1041-2
ברונלסקי, עקדת יצחק, 1401-2

בגרסה של ברונלסקי מושכים את תשומת לבי  פרטים טפלים יחסית. המרכיבים הסיפוריים והצורניים (הפורמט, המדיום) דומים, אבל הסיפור אחר. איני עורך כאן השוואה מפורטת. אצל ברולנסקי ראשו של הנער הימני הוא אחד הראשים המדהימים ביותר באמנות. הסיבה לכך היא שהוא הופך לצורה ביצתית, ואם נזכור שבדלת עסקינן, הרי שזו כמעט ידית, שמעירה בהומור על היחס בין המצע שהוא "רק דלת" – ובין הסצנה הדרמטית והמיתית הנשגבת. אבל הידית עצמה אינה רק פרט עיצובי, מפני שהראש-ידית מזמין את הצופה לפתוח לא רק את הדלת אלא את הציור, להיכנס אליו, להתגורר בפנימו, בעומקו.

בעל ראש הידית מפשיל את שרוול מכנסיו ורוחץ את רגליו בפלג. מעליו, הסכין של אברהם, כך נדמה, העמיקה כבר חדור אל צווארו של יצחק. כאן דומה שהמלאך איחר קצת, ואין כמט ספק שהלהב נגע בבשר. אני תוהה אם לא היה די בפרט זה כדי למנוע מברונלסקי את הזכייה בפרס. זוהי הקצנה מטרידה של הכתוב במקרא.

החמור ובעל ראש-הידית משתמשים באותם מים, זה לרחצה וזה לשתייה. מול ההרמוניה הזאת של השיתוף בנוזל הקריר אפשר לחוש את עוצמת הדיסהרמוניה של הנוזל האדום שאולי ייגר בעוד רגע מן הצוואר. יצחק של גיברטי פושט צווארו ומקבל את הדין בדממה, בעל כורחו. יצחק של ברונלסקי רתוע, תפוס עווית, צורח.

ואולי הדבר היפה ביותר הוא השימוש במוטיב הפיסולי הקלסי של "חולץ הקוץ". מול תנועת הסכין של אברהם אל הבשר, עומדת חליצת הקוץ של הנער מן הבשר. מול דקירה ופציעה עומד ריפוי. בתבליט זה מוליך אותנו האמן מחוויית כאב מוכּרת לכולנו – קוץ בכף הרגל – אל חוויית כאב שחורגת מן המוכר: סכין בצוואר, ועוד מיד האב. הוא מאפשר לנו הזדהוּת, בידיעה שאי אפשר להזדהות עם הרגע כמות שהוא.

הקוץ הזה ברגל, יש בו גם את תלאות הדרך, שלושת ימי המסע. כל קושי ההליכה טמון בקוץ הזה, כמו שרחיצת הרגליים מדברת אף היא על הדרך הארוכה, והחמור הרוכן לשתות אומר גם: כמה חם, כמה צמא. המים שהוא שותה הם המים שיצחק לא ישתה ופיו היבש מאימה נמצא שם גם; הקוץ שיישלף מקונן על הסכין הנעוצה, הפצע הקטן מדבר על הפצע הגדול, ההחלמה – על מה שלא יירפא לעולם.

ובִּרכו של יצחק, כמה זה נוגע ללב ועצוב, מבלי יכולת לנסח מדוע, נוגעת בצמר של האייל. ברך ערומה מול צמר. מה שיכול היה להיות מגע רך הופך למשהו אחר בתכלית. והאייל מסב את פניו מיצחק ומביט איתנו למטה, אל הרגל הפצועה, קורא בה, כמו מגדת עתידות בכף יד, את עתידו שלו הרע.

%d בלוגרים אהבו את זה: