קניון מלחה, ירושלים

רק בישראל כל מי שנכנס לקניון, מקום שאמורים להוציא בו כסף, לבלות, עובר טקס צבאי: שומר חמוש עוצר אותו, תא המטען נפתח. חיפוש. טקס המעבר הביזארי הזה המאגד מחנה צבאי עם עולם הצריכה הוא קיצור ההיסטוריה של הישראליות. המרכיב העיקרי של הטקס הוא הסיסמה. השומר יוזם שיחה חסרת-משמעות: "מה שלומך, אחי?", או בירושלים, לפני כמה שנים: "איך קוראים לך"? כל הנכנס לקניון צריך לעמוד במבחן הדיבור. סיסמאות מעידות על זהות משותפת, השתייכות לאיזה "אנחנו". מכיוון שאין מניעה לבדות שם, הרי איש אינו בודק, ברור שהסיסמה היא שאלה שכולם יכולים להשיב עליה, אבל רק יהודים יכולים להשיב עליה במבטא נכון.

בקניון אחר, בחיפה, היה תלוי פעם קישוט: טיל סקאד אשר נפל בעיר בזמן "מלחמת המפרץ". תזכורת חביבה לכל מי שקונה: יש איומים. יש התראות. לכן המסקנה: צריך לקנות. לקנות הרבה. זה ישחרר אותך מן האימה.

 אנחנו עומדים בשער הקניון. עכשיו אנו מביטים בשם שמעליו, אבל כשננסה להיזכר – ההיתה זו "כלנית", "חרצית", "נורית"? – לא נזכור אלא שהיה זה פרח. כינוי השערים בשמות שמשתייכים לקבוצה אחת נועדה למטרה אחת: הארכת השהות בתוך המרחב הפנימי של הקניון. רותם או נרקיס? בעוד אתה תוהה ומחפש, הקניון הרוויח לירה. יותר זמן בפנים הוא יותר הוצאות, יותר קניה. עוד כוס קפה, עוד סיבוב על המכונית לילד, עוד זוג נעליים. בקניון באמת הזמן (שלך) שווה כסף (של אחרים).

השער מאחורינו, וכבר שכחנו את שמו. אבל גם אם נזכור, עדיין ניצב בפנינו המבוך הסימטרי התלת קומתי. הקניון בנוי על כמה צירי סימטריה, כלומר על עקרון של השתקפויות, של מבוך. בכל מקום בקניון תמיד מהדהדים מקומות אחרים: כל נקודה במרחב מזמינה החלפה בלפחות שני מקומות אחרים, סימטריים, באותה קומה, ובעוד שני מקומות בכל אחת משתי הקומות האחרות, שבנויות כהעתקים זו של זו. כל מקום בקניון הוא מקום של הליכה-לאיבוד בפוטנציה, מכיוון שבנוסף על אי היכולת לזכור את השער שממנו באת, אינך יודע אף פעם היכן אתה נמצא באמת. התוצאה היא הליכה אינסופית בקניון, בחיפוש אחרי השער הנכון, שבסופה מבין הנודד כי הפרח שהוא מחפש אינו מצוי כלל בקומה שבה הוא נמצא. תיאורטית, המסע הזה יכול לקחת זמן וכסף אינסופיים. אפשר לחשוב על מישהו שלא יוכל לצאת.

הקניון הוא לכאורה המון חנויות במרחב אחד, "מקדש צריכה". אבל לקניון יש פינות אפלות. מאחורי החללים הנוצצים, חלונות הראווה הנקיים, המוצרים, מצויים בקניון מקומות נסתרים. הכלל הוא כזה: כל שאין לו כוח מכירה הוא סמוי מן העין. כמו בחנויות הספרים. כך, ליד חנות המחשבים ומול הסטיקייה, מצויות מעליות. הקניון, שחשבנו כי הוא מקום בן שלוש קומות, מקבל פתאום קומה רביעית וחמישית. בקומה החמישית מצויות המרפאות. החולים נשאבים החוצה מהמרחב הצרכני, נמחקים ממנו אל קומה שאיש אינו מודע לקיומה. במרבית החנויות, ספרי השירה הם החולים. מיקומה של הקליניקה של המומחה למחלות עור ומין בסמוך לחנות הקרפ הצרפתי אינה אפשרית כמובן. באופן דומה נדחקים ומוסתרים מקומות נוספים: השירותים (הגעה אליהם מצריכה תמיד הליכה לא קצרה במסדרון מפותל), בית הכנסת. מקומו של אלוהים בקניון דומה למקומה של המשתנה הציבורית ולמקומו של החולה. "הרוח הוא העושה את האדם עשיר" קובעת כרזה ממוסגרת מעל המשתנה. הרוח בקניון מרובבת רסיסי שתינה.

בקניון, האלוהים הוא קול. כמו בגן עדן, מתהלך כאן האלוהים שקיומו אינו חדל כמעט לרגע. הוא הדוחק בך בכל רגע, בכל רגע: "קנה!". מבצעים, הנחות, מכירת סוף עונה, עכשיו כדאי. כמו אדם בגן עדן, אין מקום בו הנך יכול להסתתר. קולו של אלוהים נמצא בכל. ובעצם, יש מקומות מסתור, שניים: אחד הוא המקומות הנסתרים (בית הכנסת, השירותים וכו'). אבל הליכה אליהם הוא הסתלקות מרצון מגן-העדן, היא יציאה מהקניון: לא טוב. המקום השני הוא החנויות: הזמן היחיד בו הרעש המשדל לקנות ייעלם הוא הזמן בו תיכנע לו ותיכנס אל חנות. הקול הממלא את הקניון משדל לקנות לא בגלל מה שהוא אומר, אלא בגלל עצם קיומו הבלתי נסבל. נכנסת לאחת החנויות. אבל היכן אתה? הסופרמרקט הוא גם סניף בנק; בית המרקחת הוא חנות ספרים, חנות מוזיקה, חנות לטלפונים סלולריים; חנות לבגדי ילדים היא גם גן שעשועים; בגלידריה מוכרים גם קרפ צרפתי. חנויות הקניון שואפות להיות קניונים בעצמן.

הבדידות בקניון. לכאורה, מעין "עיר עתיקה" חדשה, קהילת צרכנים. האביזר השכיח ביותר כאן הוא הטלפון הסלולרי. כל אחד מדבר עם מישהו, ויותר מזה מראה שהוא מדבר עם מישהו: אני מדבר משמע יש לי עם מי לדבר. זוגות יושבים בבתי קפה, אחד מהם מדבר בסלולרי. המסר: "אני מוצף באפשרויות שיחה". כולם מעמידים פנים שהם אינם לבד, בעוד שאיש אינו מקושר לאיש. אני מעז לומר שללא הטלפון הסלולרי אין לקניון יכולת קיום. לאנשים שתחושת הביתיות הוסרה מהם בבת אחת נותר רק השיטוט הבוהה בתוך חיקוי של בית, ולמעשה חיקוי של עיר, מנסים לגבור על קול הכרוז האלוהי הבולע אותם ללא קושי, צועקים החוצה, לעולם לא ייצאו.

[עוד בנושא זה, על קניון ויצמן-איכילוב: כאן ועל הג'מבו, כאן]