לעתים נדירות מתממשת מול העיניים ארכיטקטורה שממצה בתוכה באופן כה מרוכז את המהות הרוחנית של מקום ותקופה. ולטר בנימין ראה את המהות של הקפיטליזם האירופי המוקדם בפסאז'ים של פריז; את הסמל של בנימין מחליף היום בישראל הקומפלקס החדש, הידוע כמרכז ויצמן ברחוב ויצמן בתל אביב.

ייחודו המפליא של המרכז (center) הזה הוא במיקומו. לכאורה, זהו עוד קניון, אשר נשתל בתוך העיר בניסיון "להתלבש" על "יוקרת" ככר המדינה הסמוכה. העניין כאן הוא שהקניון צמוד ומקושר אל מבנה גדול אחר: בית החולים איכילוב, מיצג-התחלואים הענקי של תל אביב.

בית החולים, שהוא עצמו קומפלקס ענק של מבנים חדשים וישנים, אינו סתם "שכן" אקראי של הקניון. הרעיון מבריק בפשטותו: יצירת מקום מִפלט לצד בית החולים (ולצד משכּן הישישים, הצמוד מן העבר השני). מקום המפלט מיועד גם לחולים, אבל הרבה יותר מהם לבני משפחות החולים, שבאים לבקר. מי שהצמיד את הקניון לבית החולים הבין היטב מה עושה בית החולים לתחושת ערך-הכסף של האדם: הוא ממוסס אותה. בבית החולים הכסף הופך למצרך פחות חשוב, מפני שמכל עבר ניבטות מועקות הקיום האנושי האמיתיות, מחלות קשות, כאב, חרדה, תשישות, נטישה. מול כל אלה נרשמת כביכול ירידה דרסטית בערך המטבע.

במובן מסוים, דומה בית החולים לשדה התעופה. גם בשדה התעופה הופך הכסף לבעל ערך פחוּת, וזאת מפני שהנמצא בשדה התעופה חש עצמו תמיד מושלך קדימה או אחורה בזמן ובמקום. בשדה התעופה הנך "בין לבין". אינך כבר בארץ אחת ואינך עדיין בארץ שניה. המטבע הביתי שברשותך הופך באחת למטבע זר, וההיפטרות ממנו אינה נתפסת כבזבוז אלא כהתנקות מעודף, שאינו נחוץ לך כבר: כמה טוב לזרוק את השקלים, הרי אנחנו כבר כמעט בלונדון!

כבר לא בבית, עדיין לא בחו"ל, זה מצב התייר בחנות הפטורה ממכס. גם בבית החולים אינך כבר בבית, אבל עדיין אינך דייר קבוע בבית החולים. אין לך מיטה, לא הוחדרה בך האינפוזיה, אותו סימן האזרחות המובהק, כרטיס החנייה של השייכים לכאן המוצמד אל חלונם הצדדי. כמבקר, הנך מצוי במעבר, בין לבין. הבריא, הבא לבקר את החולה בבית החולים נקלע לתוך מובלעת שבה הוא אינו יכול לחוש עוד כבריא לגמרי, כמו בביתו, אבל גם חולה גמור איננו. מבקר החולים נקלע להוויית ביניים שבין החולה לבריא. זו הרגשת ה"חלושס" הידועה.

כבר לא לגמרי בריא, אבל עדיין לא חולה, אתה הולך במסדרונות המעיקים, נושא לפניך בונבוניירה נוצצת כילד הנושא את שריקתו בחושך. במובלעת המרחב-זמן הזאת משתנים הערכים והפרופורציות. אחת היא כמה תתעלם מסביבתך, המחלה והמוות דוברים כאן בקול רם – ואת הקול הרם הזה מנצל הקניון הצמוד. הקניון הוא הבונבוניירה של בית החולים, אבל השריקה הפכה כאן לסימפוניה ארכיטקטית.

הקניון נצמד כעלוקה אל בית החולים, אל אומללותו, אל אומללותם של הבאים בשעריו, ומציע לנו נחמה: קניות. צריכה. ככזה, "מרכז ויצמן" הוא ארכיטקטורה תמציתית, סמלית, שמאירה את הקיום בישראל הקפיטליסטית היום כחיים של צריכה וראווה המכסות על כל המצוקות והחרדות, על המחלה החברתית.

הקניון יודע שהכסף הופך פתאום לא-חשוב בבית החולים, והוא מנצל את "ירידת ערך הכסף" דווקא לעידוד הצריכה ולהגברתה, ולא לחשבון נפש של האדם אל מול קיומו. הקניון כמו אומר: בבית החולים הכל יודעים כי "כאשר יצא מבטן אמו עירום ישוב ללכת שמה, ומאומה לא יישא בעמלו שיוֹלך בידו" (קהלת ה', יד'). אבל המסקנה היחידה האפשרית הנובעת כאן מידיעה זו היא "אכול ושָתוֹ כי מחר נמות" (ישעיהו כב', יג'). בקניון ויצמן ראיתי איך אדם חבוש כיפה לבנה, כיפה אד-הוק של מצוקה, אליל-קרקפת קטן, נוגס, מתחת לתמונת יעל בר-זוהר גדולה, בהמבורגר עסיסי לא פחות, שקית של חנות ממתקים על הרצפה הממורקת לצִדו, ובידו השנייה אוחז בפלאפון שחור וכמעט בבכי אומר למישהו, זה ניתוח של שבע שעות, היא כבר לא צעירה, הסיכויים נמוכים מאוד…

 

26 תגובות בנושא “קניון ויצמן – איכילוב, תל אביב

  1. בתל השומר פשוט בנו קניון ומלון בתוך שטח בית החולים, ולא בצמוד. אם כבר אז כבר. ולא רק זאת, אלא שכל דרכי הגישה של הולכי הרגל בין הבניינים השונים מתרכזים דרך הקניון.

  2. גם שם, קניון. או קניונצ'יק, או משהו מעורר רחמים אחר, שאגב עושה קניבליזציה לקניונון שמעבר לרחוב. מכר שלי חולוני, אמר לי שהיה צריך להקים שם מרפאות חוץ, אבל רק צרכנות הולכת היום. אגב, הייתי גם באיכילוב באותם ימים, פשוט ראיינתי כמה רופאים לכתבה, נמנעתי מהפאלאס של וייצמן, אבל גם במה שנקרא שם מגדל האישפוז, יש , ושוב, איך נקרא לזה, עודפי-קניון, רצף של חנויות, מין רצועת דיוטי-פרי, השד יודע.
    מילא, שהקניון עוטף כבר את נתב"ג, אבל בית-חולים? מה קורה בחו"ל? האם יש דגם-קניון מיוחד לבית-חולים? כשאני הולך באיקאה, אני שם לב שבכל רגע נתון אתה רואה מערך של בית, כך שראשך מסתובב ואתה עסוק בריהוט טוטאלי של הבית כל הזמן. אני ממהר לצאת משם כדי לשמור על אנרגיות, ובקניונים בכלל, אני משתדל ללכת מטרתית, אבל קניון בבית-חולים, אני מסכים, זה השפל שבשפל. וחוץ מזה דרור, תענוג לקרוא, שירה שירה, והפלגתי אתך לקטע הקודם, למופת. תודה

  3. יפה הטעמת. בעיני זה הקניון העצוב מכולם. הוא צמוד לבית החולים לילדים דנה. ומסתובבים שם יוצאים ובאים ילדים חולי סרטן או פגועי תאונות על כסאות גלגלים בין החנויות ומתוך הסופרמרקט הגדול. "את זה כבר קנינו בפעם הקודמת" אומרת האם המותשת מהאור הירוק של בית החולים.

    מוזר שלכל המבנים מצאו שם המכוון להיותו תחליף בית. בית כנסת, בית נתיבות, בית סוהר ועוד. לקניון אין הצמד של בית לפניו. הוא אינו בית הקניה ולא בית הצריכה. הוא גם לא בית השעמום או בית הסתמיות. הוא קניון. מנותק מכל הקשר ביתי. הוא החוץ האולטימטיווי. החליפה של החוץ שהורגלנו אליו בילדותנו. הוא המקום אליו יוצאים מהבית. עם ארנק ופלאפון. הוא התחליף.

  4. כי דווקא במקום שנוכחותו או העדרו של אלוהים בולטת כל כך יש צורך לבנות מקדש, ולא בהכרח מקדש-מעט. אלוהי החולים ואלוהי הקפיטליזם מתאחדים במקום הזה לאלוהות אחת: מנחמת, משכיחה, מרפאת נפש. מקדש המעורר את הנפש לשאלות הפילוסופיות הבסיסיות ביותר, הנוגעות ליחסים בין אדם לאלוהיו: אכן, "אכול ושתה כי מחר נמות", אבל גם "הבל הבלים הכל הבל", ועוד: "אני אוכל, משמע אני קיים, עדיין".
    וכך העולם הזה, המיוצג במקדש הארצי הקניוני כל כך, מוחק את קיומו של העולם הבא, ובכך מוחק את המוות. אני קונה כאילו אין מחר, ואולי באמת אין מחר, אין עולם הבא, אין אלטרנטיבה. ואין "אימת דבר-מה שאחרי המוות -/ זו ארץ לא נודעת, שמכל באיה לא שב עוד הלך…", כפי שאמר הנסיך מדנמרק.
    תל אביב ורחוב ויצמן מעולם לא נראו נקיים ממחלות אנושיות ואורבניות – מפקקים, משיפוצי רחוב בלתי נגמרים, מחניה יקרה, ומסתם אשפת-רחוב מתגלגלת – כפי שהן נראות בסרטון התדמית של הקניון. ההבדל בין הקניון לבית המקדש הוא, אם כך, ברמת היחצנות.

  5. דרור,
    קצת קשה לי להסכים לרעיון שבמקום עצוב, במקום שיש חולי ואוסף של דברים רעים, מתחשק לאנשים לעשות קניות.דווקא להיפך! כאן אולי האנשים ירצו להיות בתוך עצמם ואולי כאן הם יבינו כי המוצר הנקנה הוא כלום וחסר חשיבות ולכן לא יקנו אותו. מה לעוד מוצר פלסטי לעומת החיים, הבריאות.

    ההשוואה לשדה תעופה , לפי דעתי לא נכונה. בשדה תעופה הבריחה היא מהכל, מכל המחלות הפיזיות ומצבי הרוח המשודרים ברדיו ובטלוויזיה, זוהי בריחה פיזית ואמוציונאלית. כאן האדם שקוע עמוק עמוק בתוך ה…שלו וזה מה שחסר לו, אפטרשייב, חולצה או מסרק?!

    היכן האדם יבזבז את כספו? היכן שהוא שמח, חולם להיות יפה יותר, מוצלח יותר.(רחוב שיינקין או קניונים אחרים) הוא יקנה מוצר במקום שיכפה עליו לחשוב ולהאמין,שהוא, האדם, כאילו רוצה להגשים חלום ולהיות איזה סופר-סטאר לרגע. הוא יקנה מוצר במקום שאיזו פרסומת שטפה לו את המוח.

    במקומות שבהם מחדירים לתושב המבקר רעיונות שמוצר מסויים יכול לשנות את חייו רק אם יקנה אותו, רק כאן הוא ירכוש את המוצר. במקומות שהאדם מסתנוור ולא יכול להבחין בין מה שהוא צריך באמת לבין מה שנדמה לו שהוא צריך, רק שם הוא יבצע את הרכישה.
    הנה קישור למאמר שכתבתי בנושא:
    http://www.nfc.co.il/archive/003-D-3186-00.html?tag=20-29-31

    תודה.

  6. סבתא שלי אושפזה לתקופות ארוכות בתל השומר. זה היה מאוד מייאש עבור אמא שלי, שישבה שם ימים שלמים, שלא היתה לה שום דרך לקנות משהו קטן לאכול (או לקרוא, או אולי סתם חולצה להחלפה) חוץ מאשר אצל גזלן ורבע בחוץ.
    והמלון מיועד למשפחות שרוצות להיות קרוב למי שמאושפז. ואותו איש שקיבל נחמה (עלובה? האמנם?) מהמבורגר, אולי לא היה אוכל כלום אם לא היה בסביבה, אבל אז גם שום דבר מוכר לא היה ניצב לידו.
    וקניון הוא מגעיל בכל מקרה, אבל שיהיה ליד בית חולים. למה לא.

  7. יוסי וגדי – אני חושב על זה לא מצד האנשים אלא מצד המתכננים ויותר מזה מבחינה סמלית. כלומר מה המבנים "מביעים" כסוג של אמירה תרבותית.
    אני לא חושב שהארכיטקטורה מנותקת מהאנשים, והיא יוצרת להם במקרה הזה את הסביבה כמו שכתב שי. אבל מובן שאפשר "לסרב" להכתבה המרחבית הזו.
    את השירותים למשפחות אפשר לספק בצורה פונקציונלית ובצורה ראוותנית. אני מסכים אתך גדי במובן הזה שבישראל קפצנו ישר מדלות לראוותנות, מגזלן עם טרופית לקניון ענקי.
    יוכי – באמת אחד המקומות המעניינים בקניונים הוא בתי הכנסת שלהם. בקניון מלחה למשל יש בית כנסת. הוא עלוב לגמרי בתוך הראווה, והרי בתי כנסת יודעים להיות ראוותניים לא פחות מקניונים. אני חושב שזה בדיוק בגלל מה שכתבת.
    מה שמזכיר לי את הבדיחה של פיטר גרינאוויי על ההוא שטבע בבריכת-שחיה של אוניה.

  8. היית כבר בנתב"ג 2000? אוי סליחה, טרמינל 3?

    אשמח לקרוא איזה שהן התרשמויות, אם היית.

  9. האם אתם יכולים להפנות למאמרים וקטעים נוספים שלכם על קניונים, או אתרים, פורומים וכו'. אני טורח כעת על מידע בנושא של בתי קולנוע וקניונים. כידוע, בתי קולנוע נחשבים לעוגנים של הקניון, למרות שזה יותר אולמות קולנוע, קומפלקסים, ולא בתי קולנוע, הקניונים הרי חיסלו את חוויית ההליכה לקולנוע כפי שהכרנו אותה. רשתות בתי קולנוע בעולם משתפות פעולה עם מבנה-העל שבתוכו הן קיימות, ובונות לובי שמידותיו כמעט ייאלצו את הממתינים להצגה הבאה לשוטט בינתיים בקניון, ולרכוש.
    בנושא הקניונים, עליתי על ביוגרפיה חדשה של ויקטור גרואן, המהגר האוסטרי שהגה את רעיון השופינג-מול, החוגג כעת יובל שנים בארה"ב. אפשר לקרוא מאמר מקיף על הספר בניו-יורקר.

    http://www.newyorker.com/fact/content/?040315fa_fact1

  10. לא ברור לי הקטע שלך ושל ליכטש להדגיש כל הזמן חלקים מהטקסט. זה מעיק – אנא חידלו.

  11. כשהרמקולים במקום הודיעו: "תפילת מנחה בשעה עכשיו בבית הכנסת של הקניון בקומה…"

  12. לטעמי אין הבדל רב בין חויית ביקור בקניון לבין צפייה בסרט המוצג בו.
    בשתי החוויות כרוכה בהייה בחופנים של מניפולציות.
    המותגים מחייכים אלינו ככוכבי קולנוע ואנו מתמסרים.
    כוכבי הקולנוע בוהקים כמותגים ואנו קונים את הבליהם.

  13. באיכילוב לא הייתי, אבל גם בוולפסון שבחולון יש כזה, ויצא לי כמה פעמים.

    אני רואה את תופעת ה"קניון בתוך בית חולים" כמין באג בתרבות הצריכה. הרי בימים כתיקונם תרבות הצריכה עושה את כל שביכולתה להשכיח, להעלים, להדחיק את המוות, ולהעלות על נס את החיים היפים, את הנעורים, את הזוהר. החולים, הנכים, הגוססים, המבוהלים, התשושים – כל אלה אין להם מקום בתרבות הצריכה. הם נעדרים ממנה.
    ופתאום, בקניון שבבית החולים, הם מופיעים, עולים על פני השטח, נוכחים, נוטלים חלק בפולחן לאל שנטש אותם. זה מוזר, זה מדכא, זה לא מפה, זה דז'ה-וו של מישהו אחר.

    בעניין הזה: סיימתי את "במרחק הליכה", של אורנה קזין. חיבור על תרבות הצריכה. רובו, מן הסתם, מוקדש לתופעת הקניון. זה לא מניפסט חתרני ולא קריאה לפעולה, כפי שמודה קזין עצמה ישר במבוא, אבל הוא בהחלט מצייר יפה את התמונה, וגם מקשט בצדדים.

  14. המון פוטנציאל.
    באיזו ישיבת שיווק עתידית של צוות הנהלת הקניון יקום בחור צעיר אחד, כזה שכולם מנבאים לו עתיד מזהיר בתחום, ויציע לשעתק את קונספט הדיוטי-פרי מטוסים למסדרונות בתי החולים. הוא יקח לעצמו פאוזה קלה כדי להגביר את המתח בקהל השומעים, כל הנוכחים יסובבו צווארים לעברו, ואז יחייך חיוך מעורר אמון ויגיד משהו על הקונספט הגאוני של מוחמד וההר. דמיינו את זה, ימשיך, ניקח סטודנטיות, נשלם להן לפי שעה, נלביש אותן במדים שיזכירו לגמרי מדים של דיילות אוויר, נקנה עגלות זהות למה שמסתובב במטוסים, ונשלח אותן לגלגל עגלות עמוסות סחורות במסדרונות בית החולים, בלובי, בחדרי ההמתנה.

  15. באמת הרבה פוטנציאל:

    נמל תעופה צמוד לבית קברות ("היא כבר מתה, הפרימדונה, לא יזיק לה אם אני קצת נהנית לי בבנגקוק, כל החיים שלי הייתי השיפחה שלה אז גם מתוך הקבר היא שולחת עלי יד?")

    בית קברות בקניון ("לך תשים פרחים למנוול, אני נכנסת רגע לקפולסקי, שאני ברוך השם עוד לא מתה, למרות שלא היית מתנגד, אתה ואבא שלך עליו השלום, יותר גרועים מהחבלנים אתם, אלוהים מה סחבתי בבטן כמעט שנה, אלוהים")

    בית חולים צמוד לבית קברות ("זה פה קרוב, יעקב")

  16. השאלה המוצבת במרכזו של הטקסט "קניון ויצמן-איכילוב, תל-אביב" היא כיצד ניתן להבין את האחד העקרונות המארגנים של המודרניות – הקפיטליזם – וזאת דרך שניים מעמודי התווך של המודרניות – בית חולים וקניון. תוך שהוא נשען על המסורת התיאורטית של אסכולת פרנקפורט (בנימין, אדורנו והורקהייר) חושף בורשטיין את האופן בו המערכת הקפיטליסטית מארגנת את חייו של הסובייקט המודרני לצרכיה. בית החולים והקניון גם אם במהופך, אך בעיקר דרך השלמה אחד של השני, דורשים מן הפרט המודרני להושיט את ידו לכיס ולממש את הפנטזיה הקפיטליסטית המוחלטת – קניות. שני אתרים ארכיטקטוניים אלה מתפקדים אחד כלפי השני באופן פונקציונאלי וחד כיווני. אחרי הביקור בבית החולים בו "אתה הולך במסדרונות המעיקים, נושא לפנייך בונבוניירה… אתה עובר לקניון… ככזה הוא הארכיטקטורה תמציתית, סמלית, שמאירה את הקיום בישראל הקפיטליסטית היום כחיים של צריכה וראווה המכסות על כל המצוקות והחרדות, על המחלה החברתית". רוח הרפאים המרקסיסטית-פרנקפורטאית מרחפת מעל הטקסט. כמי שמובלים כצאן לטבח (באופן המטפורי והממשי כאחד של המושג, גם בלי הקונוטציה הבנאלית שלו) בבית החולים, אנחנו גולשים מותשים לאחר ביקור חולים, בדיקה חודרנית או השגחה תלת חודשית אל עבר המקדש של המודרנית – הקניון. שם אזוקים ב"אזיקי הזהב" (במילותיו של קרל מרקס) של הקפיטליזם אנחנו משוטטים אחרי שבית החולים פעל את פעולתו – הוא נטרל מאתנו את העיקרון המארגן של הקניון – מסחור החיים החברתיים: "הוא מנצל את "ירידת ערך הכסף" דווקא לעידוד הצריכה ולהגברתה, ולא לחשבון נפש של האדם אל מול קיומו". אכן, זוהי טענתה הקלאסית של האסכולה – כל מה שהקפיטליזם יודע לעשות והמקרה הנוכחי רק מדגים זאת, הוא לעודד את הצריכה ולהגבירה. בורשטיין אינו מתייחס לאבחנה זו, בדיוק כמו אדרונו והורקהיימר, באופן ניטרלי, אלא הוא מבכה אותה. מסתכל עליה בשאט נפש אך גם ביראה ולא מתוך כבוד. שוב נפלנו קורבן. למרות היותה ביקורתית בעליל, זוהי תזה נוחה מאד, אולי אפילו נעימה. מה נותר לנו כבר לעשות? אחרי הזריקות, האינפוזיה הסי.טי והאמ.אר.איי כל שנותר לנו הוא להתנחם בטויס.אר.אס, ארומה, פוקס ודומיהם הפזורים בקניון מחכים שניפול שדודים ברשתם.
    במונחים פחות מרקסיסטיים ניתן לטעון כי בית החולים הוא "מקום". סיטואציה אמיתית, יותר מדי אמיתית, מקום שבו החיים ובעיקר האיום המתמיד עליהם מקבל משמעות קונקרטית. הטלטלה המתקיימת בבית חולים בין חיים לבין מוות הופכת אותו "למקום" עם נוכחות מוחשית וחודרנית (גם כאן, במובן הממשי והמטפורי של המלה). במלים אל האנתרופולוג הצרפתי Mark Auģe למקום יש מיקום, הוא מוכר, ידוע, הוא אורגני, הוא מאוכלס, והוא בעל משמעות: "A space where identities, relationships and a story can be made out". לעומת זאת, את הקניון, אתר אופייני של הסופר-מודרניות, אפשר לתאר כ"לא-מקום". Auģe מתאר את ה"לא מקום" כ: "spaces of circulation, communication and consumption, where solitudes coexist without creating any social bond or even social emotion".
    אפשר להציע גם פרשנות אחרת. פרשנות שאינה בהכרח קובעת מסמרות על מהותם של אתרים (כמו בית חולים וקניון) ואינה מתייחסת אליהם באופן פונקציונאלי כמנגנונים דכאניים ובעיקר, אינה מתייחס אל המבקרים בשני אתרים אלה כאובייקטים פאסיביים הנתונים למניפולציות שונות ומשונות.
    הקניון אינו חייב להיות אתר מונוליתי ודכאני, ואת האנשים הנעים בקניון אפשר להבין כמי שפועל בשוליים של מוקדי הכוח כאל Poachers המשתמשים בקניון לצרכיהם, משקעים בתוך מוקדי הכוח משמעותיות אלטרנטיביות של נהנתנות, בחירה, נינוחות.
    דוגמא מעניית להסתכלות מעין זו היא האתר Celeb Watch (ראו מדור החוצה באתר). אפשר לראות באתר סגידה בלתי מבוקרת והתרפסות בפני ידוענים ובכך ליפול לאותה מלכודת שטומן מרכז ויצמן. מצד שני, אפשר לראות בפרקטיקה של איתור, זיהוי וסימון ידוענים פרקטיקה אירונית – נירמול של תופעת הידוענים. כך למשל, ה Poacher (צייד) המכנה עצמו "הנונימי" דיווח ב 14.11 בשעה 18:25 את הדיווח הבא: "מנשה נוי יושב באאודי שלו בדובנוב ומדבר בקולי קולות עם הידיים". הידוען הופך לאחד האדם. ציידי הראשים המשוטט ברחובות תל אביב מצמצם את ההילה הידוענית לדיבור ב"קולי קולות עם הידיים".
    כך, תרבות הצריכה שהפכה להיות הילד הרע של המודרניות אינה בהכרח מעידה על צייתנות וקונפורמיות, אלא דווקא על אפשרויות פעילות של התפתחות סגנונות חיים חדשים. התפתחותה של זהות חברתית ואישית בעידן של הקפיטליזם המאוחר אינה קשורה יותר בהכרח למעצבי זהות קלאסיים (כלכלה, פוליטיקה, מעמד), אלא דווקא לתרבות הצריכה ותרבות פופולארית. כך למשל, טוען Adam Arivissson כי הוֶסֶפָּה האיטלקית שימשה אלמנט מרכזי בכינונה של תת-תרבות הנוער באיטליה לאחר מלחמת העולם ה-II. הוספה הפכה להיות סמל מרכזי לאוטונומיה ועצמאות של נשים איטלקיות צעירות של שנות ה 50 של המאה. באופן דומה ניתן לטעון כי אחד הביטויים המובהקים של תרבות הרוק – הביטלמניה – שימשה בידי נערות צעירות אמצעי, דרך צרחות, התעלפויות והתנהגויות שהוגדרו כהיסטריות, כאמצעי מחאה מרכזי כנגד הדיכוי המיני של שנות ה-60'.

  17. תודה על התגובה המפורטת. אגב, מאסכולת פרנקפורט אימצתי בעיקר את הפרנקפורטר, דהיינו הנקניקייה, שבישראל זכתה לכותרת "סודוך", אוכל להפנות אותך לספרות נוספת.

    הטענה של הקניון כביצוע מודע, של "הסגת גבול" ושל איזו שהיא התנגדות היא מקסימה אבל התצפיות הפרטיות שלי לפחות לא תומכות בה. לכן ההשוואה לסלב ווטש אינה נכונה לדעתי. בציד הסלבריטיז מעורבת בדיוק המודעות והכוונה ההתנגדותית – שנעדרת בקניון. זה כמעט כמו שתגיד שאנשים בוהים בטלוויזיה ערב-ערב מתוך מה שאתה קורא "פרקטיקה אירונית". בעיני זו אידיאליזציה של האספסוף. אני חושב שיש מבחן אמפירי אפשרי לזה: היה צריך לבדוק כמה אנשים באים לקניון ולא קונים כלום. לדעתי התשובה תהיה 0%. זו יכולה להיות אינדיקציה.

  18. תהליך הישראליזציה של הנקניקייה הגרמנית מרתק והסודוך הוא אכן, האפיטומה של התהליך במיוחד כאשר הוא משולב עם מיץ פירות. דווקא בנושא זה מתקיים חסר קשה בספרות המחקרית ואני קורא לך להרים את הכפפה.
    מעניין, אך מהיכן אתה יודע שציד הסלברטיז הוא מודע? האם גם כאן מדובר במבחן אמפירי, או התרשמות אישית? ובנקודה זאת בדיוק, נכונה לך הפתעה, מחקרים בישראל ומחוצה לה, מוכיחים באופן מובהק שרוב המבקרים בקניונים יוצאים משם בידיים ריקות. זאת וגם זאת, התנגדות היא לא הפרקטיקה היחידה של ציידים למיניהם, לאנשים יש פטנטים נוסים להדגים נוכחות במרחב החברתי.

  19. אולי לא "מודע", אבל באתר של סלב-ווץ' יש הצהרת כוונות, ויש להניח שמי שמשתתף במיזם הזה יודע למה הוא נכנס. נכון שגם שם אפשרית השתתפות לא-אידיאולוגית, כלומר כזו שנועדה רק להאדיר את קיומם של הסלבריטיז.
    בעניין הידיים הריקות, האם זה כולל גם אי קניה של כלום? לא קפה, לא סרט, לא בורקס גבינה?
    מכל מקום, אני יכול לשנות את התיאוריה כדי שתתאים לממצאים-כביכול שאתה מעלה.
    וכפי שציינתי לעיל, הטענה שלי לא היתה כל-כך סוציולוגית, כלומר לא התייחסתי לאנשים, אלא אורבנית-סמלית. למרות שאני מאמין שבכל זאת יש לרוב התאמה בין המסר האורבני להתנהגות האנושית.

  20. מסכימה עם כל מילה שלך , א ב ל אני רוצה להציג בפניך פן אחר – את הפן האנושי של הענין , ברשותך כמובן; מתוך המצוקה, הכאב, היגון וההתעסקות סביב הנושא של המשפחות ויקיריהם המאושפזים כל אחד מסיבותיו, לעתים בריחה קטנה לעולם אחר, עולם שמשכיח ולו לרגע קט את הכאב וההתעסקות בחולי גם של משפחות החולים וגם של החולים עצמם..מבורך. תחשוב על זה לרגע ככה בלי כל ההגנות וההשמצות.
    חג אורים שמח

  21. את צודקת, ולא היית היחידה שהערת בכיוון הזה, ובאמת צריך להפריד כאן בין השימוש של אנשים מסוימים בצירוף המרחבי הזה, שאותו אי אפשר לשפוט, לבין המשמעות הסמלית שלו.

    אבל גם אם אפשר בקלות להסכים לצורך בבריחה, השאלה היא עדיין מה הצורה המתאימה לזה. אני הייתי מעדיף שישתלו גן ליד בית החולים, גן אמיתי ולא הבדיחה התל אביבית המצויה. אני חושב שזו בריחה יותר מתאימה מאשר לאכול ביג מק.

  22. הכתבה על הקניון נכונה. האדם מאבד את הערך שרחש לכסף קודם.
    בוודאי תרמהלכך העובדה שהאוכל באיכילוב לא טעים…

סגור לתגובות.