בגלל טעות של הפּקיד הממונה הושמעה הצפירה של יום הזיכרון בשעה 11 בבוקר של יום העצמאות שלמחרת. מכיוון שאיש לא חשד שמדובר בטעות, ובגלל "תקדים מלחמת יום כיפור", אצו ההמונים למקלטים, גוררים אתם את כמויות המזון שהכינו מבעוד מועד לארוחה הבשרית המסורתית. לאחר כמה שעות שבהן היו הרחובות בכל רחבי הארץ ריקים לגמרי, וכל תושביה שהו מתחת לפני האדמה, ממתינים עד שיבורר העניין, צמודים למקלטי הרדיו, התבררה הטעות, והאות ניתן לצאת מן המקלטים ולחזור לשִגרה. למרבה ההפתעה התברר כי כוחות סוריים ניצלו את ההזדמנות וכבשו בינתיים את המדינה כולה, לרבות השטחים הכבושים בגדה המערבית ובעזה. בשנה שלאחר מכן הושמעה הצפירה של 11 בבוקר ביום הנכון, לאחר שהפּקיד הממונה פוטר ממשרתו עוד לפני חג השבועות.
רשימות ראשוניות מביקור בהולנד, 3/05
רייקסמוזיאום, אמסטרדם:
- ברתולומאוס פאן דר הלסט, המשתה לרגל כריתת חוזה מינסטר, 1648: המשתה הוא לרגל כריתת חוזה להפסקה מלחמת 80 השנה, חלק משלום חדש, שבמקרה זה משחרר את ההולנדים מהכיבוש הספרדי. אבל למה המשתה כולו, לחיצת היד בימין היא בין שני הולנדים, ולא בין הולנדי לספרדי?
- כריתת חוזה שלום היא הרקע לציור. ובאמת בתוך הציור העקרון המארגן את הקומפוזיציה הוא עקרון הדיאלוג, המפגש הזוגי, השיחה וההתייחסות ההדדית: לחיצת יד נלבבת בימין, שיחות ומבטים, שני הכבשים הנשקפים מן החלונות, ועוד ועוד.
- אבל את האידיליה של המפגשים והשיחות מערערים מפגשים מסוג אחר: מפגשים אלימים: על הגביע הענקי פסלון של ג'ורג' הקדוש מכניע מישהו (לא נראה כמו הדרקון הרגיל אלא יותר כמו אדם); שלוש דמויות משתקפות על מגן החזה של האוחז בגביע, ומתעוותות תוך כדי כך לקריקטורות בפועל; שני כובעים מונפים זה אל מול זה באלכסון מרהיב, ריקוּת אל ריקוּת (מה משמעות התנועה שמחווה הגבר הצעיר, כאילו מוליך בובה?); ובעיקר: שתי הסכינים, אמנם סכיני אוכל ולא סכיני מתנקשים, סמוך למוקדי הציור. האם יתכן שמתחת לשלום ראה הצייר את הסכינים המנצנצות אחת אל רעותה, עכשיו כלפי פנים משהאויב החיצוני נעלם, רוחשות מתחת לציור ובעצם לא "מתחת" אלא בגלוי? מדוע נוגים פרצופי השניים בימין, בתוך המסיבה העליזה הזו?
ורמר, נערה קוראת מכתב, רייקסמוזיאום
- התשוקה להגיע אל חדר ורמר, שמתחלפת בפחד בשניות האחרונות.
- העצב האינסופי של כיסא שאין מי שיישב בו. יש דמות לא מצוירת בציור הזה, דמות שרואים אותה: ה"ניטים" על הכיסאות מול הפנינים על השולחן. זה שישב על הכיסא, שהוא זה שהעניק את הפנינים מונכחים בחדר בלי להיות בו.
- ורמר מצייר את הקיר המואר כמו שמיים מעוננים קלות. השמיים הופכים לשמיים "של" מפת-האדמה צמודה, והחדר הופך לְעולם, פשוטו כמשמעו.
- יש "פרצופים" של שתי נקודות וקו על המוטות של הכיסאות. זוג בכל כיסא.
- הכול עקום קצת ולא מאוזן: המשקולת של המפה חסרת בת זוג, המפה עקומה, הכיסאות לא מסודרים, המפה זרוקה סתם. מתוך זה נובטת השלווה.
- היא לא קוראת מכתב – אלא נאחזת בו. מבינים את זה כששמים לב שאי אפשר להתנתק מהציור.
- ורמר מצליח לשכנע בדבר אחד בלי ספק: אי-יתכנותו כצייר בסיטואציה המתוארת. כלומר, ברור שלא יכול היה להיות עוד אדם ברגע הזה בחדר הזה. זה ציור בלתי אפשרי במובן זה, כלומר הציור הכי אפשרי.
מוזיאון ון גוך
- על אחד מתפוחי האדמה בטבע דומם עם תפוח אדמה (1885) רשומה הספרה 8, אולי סימן האינסוף.
- מראה פאריס (1886): מסת העננים (באימפסטו לבן) רבה יותר ממסת הצבע של כל אשר על פני האדמה.
- ציור של סרטן מושלך על גבו. הליכה הפוכה בריבוע, הליכת האמנות.
- עורבים בשדה חיטה (1890): הדרך מונחת על שדה החיטה כמגבת על דשא. שלא כמו אצל סזאן, הדרך לא רק קטועה, היא מושלכת כסמרטוט, שמוטה.
- מאנה, המזח בבולון סור מר (1868): אחרי המזח מתחילה כבר ממלכה אחרת. המזח הוא הסוף. מישהו בתמונה מביט בטלסקופ אל מחוץ לציור, אבל הרי כבר בתוכו העולם נגמר. לאן הוא מסתכל?
מוריצהאוס, האג
- וילם פאן דר ולדה: ספינות מובילות כלי חומר ענקיים לנמל. כלי אוויר מוליכים כלי אוויר.
- הנערה עם עגיל הפנינה מול מראה דלפט, באותו החדר. מתוך העיר היא יוצאת להביט על העיר, המשתקפת בעגיל שלה, בפנים ובחוץ לתמיד.
- משתקפים בעגיל: האור, הצווארון הלבן, החושך.
- רוחר פאן דר ויידן, הקינה על ישו. פצעי הצלב המדממים ברגליים מצוירים בעצם כעיניים דומעות. הכומר הוא היחיד שלא מביע רגש כלשהו בציור. הכפפות מכילות העמדה הרגשית הזו. "אל תגע בי".
מוזיאון בוימנס פאן בוינינגן, רוטרדם
- קארל וילינק, מבקרים מאוחרים בפומפיי, 1933: אדונים בחליפות, עם סיגרים, בין ההריסות, וברקע הר הגעש מעשן.
- הירונימוס בוש, החתונה בכנה: בשמאל, מגשים ועליהם ברבור וראש חזיר עשויים במתכונת הילות קדושים ובזהב. וזה צויר ב-1480.
- ברויגל, מגדל בבל (הגרסה ה"אדומה"). ההבנה שמה שרואים כאן הוא מאות שנים אחרי תחילת הבניה ומאות שנים לפני סופה. יש כמה סגנונות של בניה (החלונות). אבל כבר גרים ומשתמשים בקומות התחתונות עוד לפני הסיום. ההבנה שהקיום באמצע גם הוא אינסוף.
- לא יאומן כמה פרטים הולכים לאיבוד ברפרודוקציות של הציור הזה. למשל: מאות אנשים קטנים, חיים, פועלים, כמו נמלים בכל רחבי המגדל. זה פשוט ציור מטורף. הארכיטקטורה של המוטיב כביכול מסתירה את זה, ממש כמו שקירות הבתים שלנו מסתירים את מה שהולך בפנים. אבל רק בהתחלה. והטירוף הזה הרי צויר פעמיים!! (גרסה שנייה בווינה). להיות מוכן לעשות את זה.
- הפרטים הזעירים מחייבים אותך לדחוף את האף לציור כדי לראות. ברגע מסוים מובן כי אנו בתוך המגדל הזה, והציור עצמו הוא המחייב אותנו להבין את זה. הוא מושך אותנו באף, פשוטו כמשמעו.
- מעשה הציור עצמו כשילוב של שני סוגי אינסוף: אינסוף גלוי לעין (מה שרואים) ואינסוף נסתר (הרי המגדל מלא בעוד המון פרטים בפנים, חדרים, משפחות, עלילות, תמונות שתלויות בלי ספק על הקירות בתוך החדרים, חלקן אולי מתארות מגדלים, שבהם חדרים, ותמונות -)
- פיטר סנרדראם, הכנסייה באלקמאר. הוא מצייר את היציאה מהכנסיה. הז'אנר מתחלף בתוך הציור, מתפנים כנסייתי לנוף חילוני פשוט, ומבטל את הניגוד הזה בדיוק.
- רובנס: ציור קטן של נרקיס. אבל במקום בבואתו יש רק כמה כתמי צבע עכורים: מצבו של הצייר.
מספר זוגי
מפקד חיל האוויר הקמבודי, שהואשם בבית הדין לפשעי מלחמה בג'קארטה על רצח 10,000 מתוך 30,000 אזרחים מבני עמו במלחמת האזרחים, כולם תושבי העיר קמפוֹט-טרֶנג, שהיתה גם עיר הולדתו של מפקד חיל האוויר הקמבודי, אמר כי על פי אמונתו בזמן המלחמה, שהשתנתה בינתיים, מִספרים אי-זוגיים הביאו מזל רע ולכן סבר – אז – כי יש לפעול בכל האמצעים לביטולם. כשהעיר אב בית הדין כי המספר 30,000, למרות היותו מתחיל בספרה 3, הוא ככל הידוע מספר זוגי, התרעם מפקד חיל האוויר וענה כי אילו היה אב בית הדין נמצא בקמפוֹט-טרֶנג בעת ההפצצה לא היה פלפול משפטי מחוכם כזה מציל אותו ואת בני משפחתו – כפי שלא הציל את בנו משפחתי שלו, הוסיף ואמר. הנאשם נידון ל-27 שנות מאסר אותן הוא מרצה, ככל הידוע, עד היום.
א"ה מכוון אקדח אל ראשו במלון במיאמי, פלורידה, בגיל 146
נִצַּלְתִּי בְּקַלּוּת. הַמַּעֲבָר הָיָה קָצַר. אֶת שְׁאֵרִית יָמַי בִּילִיתִי תַּחַת מַסֵּכָה.
מִתּוֹךְ כַּמָּה פַּסְפּוֹרְטִים שֶׁהוּנְחוּ עַל שֻׁלְחָנִי בָּחַרְתִּי לִי אֶחָד שֶׁל יְהוּדִי.
שָׁנִים עָבְרוּ מֵאָז הֵנָפְתִי מוּל מַרְאַת בַּיִת-הַמָּלוֹן כַּף יָד יָמִין פְּרוּשָׂה לְצַד רָאשִׁי.
בַּמִּלְחָמָה, אוֹמְרִים, הָיוּ מִקְרֵי אַכְזָרִיוּת. "בְּמִלְחָמָה כְּמוֹ בְּמִלְחָמָה". מִשְׁפָּט קָצָר, בָּהִיר.
אֲנִי מֵסִיר מֵעַל שִׁכְמִי אֶת הָאַשְׁמָה כְּמוֹ חָלוּק בֵּית-הַמָּלוֹן הָרַךְ.
עָמַדְתִּי עַל מִרְפֶּסֶת כִּמְדוּמֶה וְכָל מִי שֶׁחָפַץ בְּכָךְ נִקְבָּץ וְהִתְאַסֵּף.
אֲנִי זוֹכֵר אֵיךְ יְלָדִים וִילָדוֹת חִלְּקוּ פְּרַחִים וְצָחֲקוּ. צָחַקְתִּי גַּם אֲנִי.
רָאִיתִי יוֹם אֶחָד אֶת נְאוּמִי לִפְנֵי הָהַמּוֹנִים וְלֹא הִכַּרְתִּי אֶת קוֹלִי.
אֲנִי מַבִּיט מִתּוֹךְ חַלּוֹן אֶל הָאוֹקְיָנוֹס. הֵן לֹא לָרִאשׁוֹנָה אֲנִי יוֹשֵׁב וּמְכַוֵּן אֶת הָאֶקְדָּח אֶל רַקָּתִי.
בְּעוֹד אַרְבַּע שָׁנִים אֶהְיֶה בֵּן 150 וְשׁוּב הַצֶּוֶת יַעֲרֹך לִי חֲגִיגָה צְנוּעָה.
אֶנְשֹׁף בְּכֹחַ בַּנֵרוֹת הָדַּקִּיקִים וַאֲכַבֶּה אֶת הַנֵרוֹת.
אֲנִי אָדָם זָקֵן וּכְנִרְאֶה שֶׁעוֹד שָׁנִים רַבּוֹת נוֹתְרוּ לִי. עוֹד שָׁנִים רַבּוֹת.
קָרָאתִי בַּסְּפָרִים שֶׁרֹעַ אָשֵׁר אֵין לְתָאֲרו הִפַחְתִּי בָּעוֹלָם.
כֹּחַ פְּנִימִי דָּחַף אוֹתִי כְּפִי שֶׁהוּא דּוֹחֵף אֶת שְׁאָר הָאֲנָשִׁים.
אֲנִי שׁוֹמֵעַ מִן הַמִּסְדְּרוֹן גְּרִירַת-רַגְלָיִים שֶׁל אָדָם. מִי הָהוֹלֵךְ?
אֲנִי מֵסֵב אֶת הָאֶקְדָּח מֵעִם רֹאשִׁי וּמִסְתַּכֵּל אֶל הַגַּלִּים וְאֶל הַיָּם. טָבוּעַ צָף עַל הַגַּלִּים.
כָּעֵת אָקוּם, אֵרֵד וְאֶסְתָּרֵק, וְאֶצְטָרֵף אֶל יֶתֶר הַזְּקֵנִים הַסּוֹעֲדִים.
סיום הכיבוש
במסגרת המפגשים שכונו "ועדות הפיוס והצחוק", ושעניינם היה, עם סיום הכיבוש הישראלי בגדה המערבית ובעזה, להפיג אי-אילו מתחים וטרוניות "משני הצדדים", כדברי העיתונות, הוזמן הקומיקאי האמריקאי הידוע בארני שולץ לתרום מכישוריו, כלומר להצחיק ולפייס. למרות שהבדיחות היו ביידיש, הוכתר מפגש הפיוס והצחוק בהצלחה רבה על ידי העיתונות הישראלית, עד כדי כך, כי גם העובדה שבאותו היום בו נערך המפגש המסכם של "ועדת הפיוס והצחוק" נורו ונהרגו שני נערים "מן הצד השני" (כך העיתונות) ליד כפרם הסמוך לחוֹמה, שמזה שנים קרויה, על שם סדרת המפגשים, "חומת הפיוס והצחוק", לא הביאה לביטול המפגש החגיגי המסכם, שבּו קרא בארני שולץ מתוך כתבי שלום עליכם לקול צחוקם הרם של כל הנוכחים, שאחד מהם אף לקה בהתקף לב קל. רק כמה ימים אחר-כך הסתבר כי מי שהיו אמורים להיות הנציגים הפלסטינים במפגש המוצלח היו קבוצה של סטודנטים ליידיש מקזבלנקה, עיר שהיהודים בה, כידוע, עוברים בשנים האחרונות רנסנס תרבותי חסר תקדים הכולל לימודי יידיש כמקצוע חובה החל מכיתה ג', ונסיעה למחנות ההשמדה בפולין כבר בכיתה ו'.
פרנץ קפקא עומד עד ברכיו במרחצאות במריאנבד, 1924
מִתַּחַת לְבִרְכַּי הַמַּיִם הָרוֹתְחִים. כַּפּוֹת רָגְלַי עוֹמְדוֹת עַל אֲבָנִים קְטָנוֹת.
סָבִיב אֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת הַמֶּלְצַרִים מְקַשְׁקְשִׁים בְּכַפִּיוֹת וּמַנִּיחִים מַפִּית לְכָל סוֹעֵד.
הַאִם לִטְבֹּל אֶת הַיָּדָיִים אוֹ לְהִשָּׁאֵר חֲצִי בָּחוּץ חֲצִי בִּפְנִים שׁוֹאֵל אוֹתִי אַחַד הָאֲדוֹנִים.
הָיוּ יָמִים שֶׁבִּדְחִיפָה קַלָה הָיִיתִי מַעֲבִיר אֶת כָּל הָרֹאשׁ בֵּינוֹת לָסוֹרָגִים.
מִיָּד יַכּוּ בְּפַּעֲמוֹן וְיִקְרְאוּ לִסְעֻדַּת עַרְבִית. הַפַּחַד מֵהַפַּעֲמוֹן.
הָיָה בְּפְּרָג אָדָם שֶׁהִסְתַּכֵּל בְּצִיּוּרִים וְכָל מַה שֶׁקָּרָה לִפְנֵי הַבַּד הָיָה גָּלוּי לוֹ כְּמוֹ בְּתֵאַטְרוֹן.
עָמַדְתִּי פַּעַם מוּל חָבִית שֶׁל תַּפּוּחִים בְּמוּזֵאוֹן בְּעִיר שָׂדֶה לְיָד אֲגַם קָפוּא. הַכֹּל נִשְׁכָּח אוֹ יִשָּׁכַח.
לְאַט-לְאַט הוֹפְכוֹת רַגְלַי לְמַשֶּׁהוּ אַחֵר בְּעוֹד אֲנִי צָף וּמְשׂוֹחֵחַ עִם הָאֲדוֹנִים הָרוֹחֲצִים.
אִם רַק אֶרְצֶה אַשְׁאִיר אוֹתָן לָלֶכֶת מֵאֲחוֹר וְאֶתְרַחֵק בְּלִי מַאֲמָץ לְאָן שֶׁרַק אֶרְצֶה.
הָיָה בְּפְּרָג אָדָם שֶׁבְּכִיסוֹ הָיָה נָעוּץ עֵט שֶׁהָיָה מַתְחִיל פִּתְאֹם לִדְלֹף אֶל תּוֹךְ הַכִּיס.
שָׁקַעְתִּי בִּכְתִיבָה כִּי לֹא הָיָה לִי מַשֶּׁהוּ אַחֵר לִשְׁקֹעַ בְּתוֹכוֹ.
הַמַּיִם מִסְתַּבֵּר עָלוּ עַד לְחָזִי וְעוֹד מְעַט יְחַמֵמוּ אֶת הַצַּוָּאר. הַפַּחַד מִנְּשִׁימָה.
הָיוּ בְּפְּרָג יָמִים שֶׁבֵּין הַסּוֹרָגִים הָיִיתִי בְּמְּעִיל עָבֶה חוֹלֵף כְּמוֹ הָרוּחַ בַּגְּשָׁרִים.
הָיָה לִי עוֹד דָּבָר אֶחָד לוֹמַר לָכֶם אֲבָל שָׁעוֹן צִלְצֵל בְּאֶמְצַע הַחֲלוֹם.
אֶת הַמִּלִּים הָאַחֲרוֹנוֹת אַגִּיד כְּבָר בְּצוּרַת בּוּעוֹת שֶׁיַּעֲלוּ אֶל פְּנֵי הַיָּם וְיֵעָלְמוּ.
תצלום: ד"ב
מתחת לשולחן 