הפסקתי את המוזיקה. באינטרקום חזר הצלצול הצורם. הגיע הפסנתר, חשבתי. הגיע הפסנתר. השעה היתה שלוש לפנות בוקר. המוביל מלמל משהו על טעות בדרך. יצאו מהמחסן המרכזי עם הימאהה U1 שלנו ועלו על איילון דרום במקום על איילון צפון, וכשהבינו שטעו היו כבר רחוקים ועייפים. עצרו לנוח והמוביל השני לא עמד בפיתוי וניגן קצת על הפסנתר בתא המטען של המשאית. ממילא עוד שבוע יגיע מישהו לכוון את הפסנתר. המוביל השני ניגן נוקטורן של שופן ונרדמתי, ששה פסנתרים כבר הובלנו היום. גדולים גם, לא כמו שלך. כבדים, אמר המוביל והגיש לי את תעודת האחריות ותעודת המשלוח. אתה בוודאי שואל את עצמך איפה המוביל השני, אמר המוביל והראה לי איפה לחתום. זו הסיבה שאיחרנו. כשהתעוררתי מהשינה, אמר לי המוביל, זה היה כבר כמעט שתיים לפנות בוקר. נבהלתי, מובן שנבהלתי. איחור שכזה! הלא על דברים קלים מזה אנחנו המובילים מפוטרים מיד. חיפשתי את סרגיי, אמר המוביל. סרגיי הוא שניגן על הפסנתר שלך את הנוקטורן של שופן. בחברה שלנו, אמר המוביל, כל המובילים הם פסנתרנים, וליתר דיוק פסנתרנים לשעבר, או פסנתרנים שנכשלו. רק פסנתרן יכול לדעת איך להרים פסנתר. אתה אדוני פסנתרן? שאל פתאום המוביל כאילו בהאשמה חקרנית. עשיתי תנועה לא ברורה ביד. סרגיי ניגן עם הפילהרמונית של פטרבורג ועכשיו הוא היה מת. מת? שאלתי. מת. כן. על הפסנתר. אני נרדמתי והוא המשיך לנגן את הנוקטורן של שופן וכנראה מת באמצע הנגינה. להגיד לך שזו היתה הפתעה אני לא אגיד. הוא היה זקן כבר. אולי בן שמונים. לחזור להופעות כמובן שאי אפשר היה. הכבוד העצמי שלו הכריח אותו להמשיך עוד ועוד. אם לא להופיע בפני קהל, לפחות בהובלה. אני עצמי, אמר המוביל, כבר לא צעיר. וסרגיי היה חולה לב. הסתרנו את זה ממנהל המחלקה במשך הרבה שנים. זו לא הפעם הראשונה שאחרי העמסה הוא מתיישב ותופס את החזה. לרוב הוא היה לוקח כדור ושותה קצת והיינו ממשיכים. אמרתי לו: סרגיי, יום יבוא ואיזה בלוּתנר או בזנדורפר יהרוג אותך. הוא תמיד היה אומר, ואנחנו היינו מדברים רוסית בינינו, אני כבר מת מזמן, מאז ששכחתי את התו ההוא באמצע הקונצרט שישב בו שוסטקוביץ'. יום יבוא ואיזה סטיינוויי יהרוג אותך, אמרתי לו. כשמוביל מת, קוברים אותו בתוך פסנתר מקולקל. לא-לא, אני צוחק. אבל זה לא מצחיק. מצאתי אותו על הפסנתר שלך. מרוּח, כמו שאומרים. איזה טרגדיה. ניקינו לך את הפסנתר, הוא כמו חדש. לא שהוא לכלך או משהו. מת נקי. גם בגלל זה איחרנו. אל תראה אותי שאני מדבר ככה רגוע. בפנים אני מאוד עצוב. יכול להיות שיפטרו אותי עכשיו. אנחנו עובדים בזוגות. גם היינו מנגנים בארבע ידיים. עד שימצאו לי עוד אחד שאין לו זוג… אתה אולי רוצה לעבוד אצלנו בהובלות, איתי? לא-לא, אני צוחק. אבל לפסנתרן, לגמור על הקלידים, זה הכי טוב. היית צריך לראות איך היה סוחב פסנתרי-כנף לבד על הגב. הגב שלו התכופף במשך השנים בצורה של הקימור של הפסנתר. לי עצמי יש גב כפוף, אמר המוביל. תיגע! תיגע לי בגב! אל תפחד! הבעיה היא שאני אצטרך להעלות את הפסנתר שלך לבד. ימאהה U1. פסנתר סולידי. אתה ודאי פסנתרן מתחיל, חובב… בלי לפגוע כמובן. פסנתר טוב. נעלה אותו ואני אבדוק את המנגנון. ננגן קצת לשחרר אותו מהנסיעה. בעוד שבוע נשלח לך מכוון לכיוון יסודי. אתה מודע לזה שכיוון יסודי זה לוקח לפעמים כמה ימים. לילה אחד המכוון יצטרך לישון אצלכם. לא צריך להיבהל. הוא ישן ליד הפסנתר, הוא מביא מזרון וכל מה שצריך. רק לתת לו אוכל ולשתות. אבל את זה אמרו לכם את בחנות. למען האמת, אני עצמי מכוון. אתה שואל את עצמך בוודאי מה עושה מכוון במחלקת הובלות. שאלה טובה, נושא כואב מאוד. אבל זה שלא פיטרו אותי לגמרי, גם על זה צריך לברך את אלוהים. ישלחו לך מישהו אחר, אלו הכללים. טוב, נתחיל. אבל אתה תהיה חייב לעזור לי. אני אקח את רוב המשקל, אתה רק תתפוס מלמטה שלא יחטוף מכה במעקה. תכוון אותי. הפסנתר שלך זה 250 קילו. אל תדאג אם אני ככה צועק קצת במדרגות מהמאמץ. שלוש בלילה, אמרתי לו. אי אפשר לנגן עכשיו. רק מהרעש של הסחיבה יתעוררו כולם. מחדר הילדים יצאו הילד והילדה. עד שנעלה ונסדר את הכול ונרכיב לך את הכסא ונשתה קפה, אמר המוביל, כבר יהיה שעה חמש. לפי החוק מחמש בבוקר אפשר לנגן. אם למשאיות זבל מותר לצאת בחמש בבוקר, אמר המוביל, מותר גם לפסנתרים לצאת. בוא נרד עכשיו למטה ונעמיס. ננסה את המעלית ואם לא ייכנס לא נלך ראש בקיר. אשתי יצאה מחדר השינה בעיניים תמהות. סימנתי לה שהכל בסדר. איחור בהובלה. עדיף לגמור עם זה ודי. שאלתי את עצמי אם המוביל הזקן, סרגיי, עדיין שוכב מת בתא המטען של המשאית. אשתי והילדים הצטופפו זה לצד זה כאילו נכנסה הביתה כיתת חיילים לחיפוש. מי הפסנתרן בבית? צעק המוביל, מי מקבל את הפסנתר? הילד הצביע בחשש. יופי, צעק המוביל, עוד מעט תַראה לי מה אתה יודע לעשות איתו! ולאשתי אמר, אנחנו מביאים איתנו תווים, יש לנו יצירות קבועות, נראה מה הוא יודע לעשות עם הפוגה הזו… על באך שמעת, ילד? הוא שמע? הוא שאל את אשתי. הילד, שהתחיל ללמוד לנגן לפני כמה חודשים, ובקושי התאמן בין שיעור לשיעור בקונסרבטוריון, נכנס לחדר השינה. הילדה נכנסה אחריו ויצאה עם החלילית. חלילית! אמר המוביל, גם זה כלי נגינה! למה לזלזל? הילדה הגישה את החלילית אל השפתיים אבל אשתי אמרה לה מיד, שלוש בלילה, אי אפשר עכשיו לנגן. אולי תבוא מחר? הציעה אשתי. כן, אמרתי, אולי מחר בבוקר? המוביל הושיט שתי ידיים לפנים ואמר, מחר יש לי כמו שידוע לבעלך הלוויה על הראש, וחוץ מזה, עכשיו כבר מח
ר. עד שאנחנו מעמיסים ומכוונים ומנקים את הלכלוך ובודקים את הלה עם המזלג וחותמים על הניירות ושותים קפה זה כבר חמש בבוקר, יום חדש. אל תתווכחי אתו, לחשתי, היה לו לילה קשה. המוביל מתח וכיווץ את רצועת הנשיאה שלו. על חולצת הטריקו שלו הודפסו תווים של איזו יצירה לצד סמל החברה, פסנתר מכונף. בוא נרד, הוא אמר, אני חונה באמצע הרחוב. רק זה חסר, שמשאית זבל תתנגש לך בפסנתר, מה? ואתה, ילד, הוא צעק לכיוון חדר הילדים, תתכונן בינתיים. תיכף יהיה פה פסנתר בבית, הוא אמר, והתבונן על המקום הריק שפינינו בסלון. יש מקום! הוא אמר אחרי שתיקה קצרה. נרד למטה? רק אז הבחנתי שבשעה שהאזנתי למוזיקה הנחתי את המשקפיים על עטיפת התקליט. ניגשתי לחדר והכנסתי את התקליט לעטיפה, ואת המשקפיים חבשתי. הסתכלתי מבעד לחלון. למטה עמד המוביל ליד המשאית המוארת מבפנים, מניח את ידו השמאלית על הפסנתר ומתופף על המכסה באצבעות. ליד נעליו היה אפשר לראות בבירור זוג נוסף של נעליים זהות, חרטומיהן זקורים כלפי מעלה.