2

גם לנו מגיע להאזין למוזיקה, אמר המוביל, והצביע על הגופה המכוסה בשמיכה, מאותן השמיכות שעוטפים בהן את הפסנתרים כשמעלים אותם בחדרי המדרגות, כדי לרכך את החבטות. אם יש איסור חמוּר אחד על מובילי פסנתרים הרי הוא האיסור לנגן מוזיקה על פסנתרים שבאחריותם, ואם יש איסור אחד שמופר מדי יום ומדי שעה, הרי הוא האיסור הזה. אין יום שאי אפשר לראות בו משאיות הובלה של פסנתרים לצִדי דרכים, בעולם כולו, ובתוכן, בחום ובחושך, מנגנים המובילים איזו סונטה. ה"אפסיונטה", אמר המוביל, היא כמובן הסונטה בה"א הידיעה של המובילים. בטהובן עצמו, כפי שאתה יודע מן הסתם, עבד לפרנסתו בהובלת פסנתרים בימים שלמד אצל היידן. הבעיה היא כמובן, הוא אמר, הסתירה הפנימית בין הידיים, כלומר בין הידיים של המוביל לידיים של הפסנתרן. איך לנגן עם ידיים של מוביל, ואיך להוביל ולסחוב עם ידיים של פסנתרן. יש כאלו שפותרים את הבעיה על ידי שמירת יד אחת לנגינה ויד אחד להובלה. מעמיסים ביד שמאל, ומנגנים ביד ימין. זה פתרון נורא מכל בחינה, אמר המוביל, והצביע על חברו. עכשיו ראיתי, באמת, את הגיבנת של המוביל המת, שבלטה גם מתחת לשמיכה החורפית. ואיך אתה פתרת את הבעיה של הידיים, שאלתי את המוביל, והוא ענה לי: לא פתרתי. כשנתיישב לנגן תבין איזה מחיר שילמתי בשביל להעלות לך את הפסנתר בשתי ידיים. לא שאני מתלונן. אל תרגיש אשם. סביר גם שלא תבחין בהבדל. בוא ננוח קצת לפני שמתחילים. ניקח נשימות עמוקות. אני כבר מתחיל להרגיש את הכבדות שלו עלי. אתה מרגיש את זה? אפשר ממש להרגיש איך הוא זורם ומצטבר עליך כמו הר של בוץ. תראה איזו מפלצת. צריך לבנות מפלצת שחורה כזו בשביל להוציא את הצלילים הכי עדינים. הרי היית יכול להאמין שמפלצת שכזו נועדה לטחינת דגים או לתפירה של בדים לאוהלים. ולא, אמר המוביל, היא לא תופרת אוהלים ולא טוחנת בשר אלא היא פסנתר. על כינור, למשל, לא היית מאמין שהוא יכול לתפור אוהל. אבל פסנתר כזה, תראה איך הוא שחור, כאילו רוצה לחזור כל הזמן אל הלילה שילד אותו. אתה יודע שפסנתרים מייצרים רק בלילה. בכל העולם. הסינים הם היחידים שהתחילו לעבוד גם ביום, אבל הם עושים חושך מלאכותי בבית החרושת. המוביל אמר: תסלח לי שאני מדבר כל כך הרבה. בעצם הייתי צריך לשבת ולנגן לך את הפרלוד ברה דיאז מינור של באך וכל מה שאני רוצה לומר לך היית מבין בבת אחת. אבל מובן שלא אנגן עכשיו. עוד מעט כבר בוקר. אני מרגיש את השמש. בוא נכניס אותו לפני שתצא השמש. בוא ניכנס למשאית. אני אתכופף ואתה תדחוף אותו על הגלגלים שלו עד שתרגיש שהוא נפל לי על הגב. לא משנה מה אני אגיד או אצעק, אתה תמשיך לדחוף. אל תתרגש. בהתחלה זה הלם, הוא נוחת עליך ונגמר לך האוויר. נהיה לך חושך בעיניים, הרגליים רועדות, אתה בטוח שאתה נופל ונקבר מתחתיו. אבל אחרי כמה שניות המערכת מתאזנת, אתה מתחיל לשמוע בראש את ה"אפסיונטה" כמו שלימדו אותך בקורס ההובלה, וצעד-צעד מתחיל להתקדם. קומה שנייה. ספרתי את המדרגות. למעלית הוא לא נכנס, מדדתי בדרך למטה. חסרים שני סנטימטר. למען האמת, אם נגיע למדרגות עשינו את הרוב. עד שנגיע לשָם המשקל כבר נהיה לא מורגש. זה כמו שאתה מרגיש כאב חד ואחרי כמה זמן אתה או מתעלף או לא מרגיש כבר כלום. אני לא אתעלף. אף פעם לא התעלפתי מתחת לְפסנתר. ברור לך שלהתעלף במקרה הזה זה מוות בטוח. זה כמו לסחוב רוצח על הגב. אתה צריך להמשיך לזמזם לו את ה"אפסיונטה" ולהתקדם. אם תעצור הוא מוחץ אותך. סרגיי היה אומר, לכל אחד יש הפסנתר שלו. אתה צריך לברר מה הפסנתר שלך ואז הכול כבר קל יותר. אבל מה אני מדבר, הרי זה הפסנתר שלך. ימאהה U1. לא קשה להבין למה בחרת אותו. צליל טוב, מכניקה יציבה. פסנתר יפני. אם היית שואל אותי הייתי ממליץ לך להוסיף קצת וללכת על ה-U3, אבל לא שאלת אותי הרי, הרי אז לא הכרנו עוד. בוא, אני אמשיך לדבּר ואתה תיכנס ותדחוף אותו על הגלגלים שלו. פעם אמרו, פסנתרים יפניים זה רק לילדים. אמרו, בראש הפירמידה זה הגרמנים, מתחת יש לך הצ'כים, הבריטים, ובתחתית – הרוסים, היפנים והסינים. "אוקטובר אדום", "אוטו מייסטר", "צ'אן יינג", "ימאהה", "קוואיי". אתה מסכים לזה? כן? זה לא מפתיע אותי, אמר המוביל והתכופף כמו מרים משקולות לפני פתח המשאית. כי רוב השוק של הפסנתרים, כאן ובעולם כולו, עובד לפי האידיאולוגיה הנאצית. אין לי סיבה לחשוב שאתה תהיה שונה. אתה נכנס לחנות פסנתרים בתל אביב, והמוכר מתחיל לנאום לך כמו איזה גבּלס בכיכר פוטסדאם. אל תאמין להם. בתחום הזה של הפסנתרים יש הרבה גזענות, כמו בכל מקום. זה כמו שאומרים, המכוניות הצרפתיות, הגרמניות… הגזענות של האנשים יוצאת דווקא במקומות שהם חושבים שהם לא רלבנטיים. אבל נאצי הוא נאצי. אתה יודע, שכשהם שרפו את הספרים שרפו גם פסנתרים לא אריים. פסנתרים אנגליים, רוסיים, אז עוד לא היתה התעשייה של הפסנתרים היפניים, ובכל מקרה היפנים היו הרי בני ברית של הגרמנים באותה תקופה אם אני לא טועה. כל מה שאני מנסה להגיד זה, שבחרת פסנתר טוב. בוא תדחוף. המוביל התכופף בפתח המשאית ואני גלגלתי את הפסנתר. הצד הרחב, השמאלי, נטה פתאום והפסנתר חבט בגבו הכפוף. המוביל נאנק ארוכות. שאלתי אותו אם הוא בסדר, אבל כנראה שהוא לא שמע או שלא יכול היה לדבר. הוא עשה איזו תנועה, והפסנתר עף קצת באוויר ונחת שוב על גבו, הפעם על החלק הארוך. צעד אחרי צעד הוא חצה את הכביש ועלה על המדרכה. השמיכה החורפית בצבצה משני צדי גופו. הנחתי יד על אחורי הפסנתר, ובקצות
האצבעות דחפתי לפעמים כשהיה נדמה לי שהוא עומד להחבט במשהו. מהמוביל ניגרה זיעה בכמויות על הכביש ועל המדרכה, כאילו מתוך צינורות. ממקומי לא יכולתי לראות את הבעת פניו, אבל יכולתי בקלות לשמוע את המוזיקה שהוא פיזם במאמץ. מדי פעם המוזיקה נפסקה והוא פלט אנחה או צעקה כבושה. עוד מעט, אמרתי לו כאילו אל תוך הפסנתר, עוד מעט מגיעים, עוד קומה וחצי, ותופפתי קצת על הפסנתר. אחת הדלתות נפתחה וראש מנומנם הציץ בחשדנות. היתה זו השכנה, פסנתרנית בעצמה ומורה בקונסרבטוריון הסמוך. מעבירים פסנתר, אמרתי. השכנה טרקה את הדלת. אני מוריד אותו לרגע, צעק המוביל כשהגענו לקומה הראשונה. תיזהר על הרגליים שלך! הוא שמט את הפסנתר שפגע ברצפה והשמיע קול הדהוד שהעיר בוודאי את הבניין כולו. מלמעלה צעקה אשתי, מה קרה? מה קרה? המוביל אמר, זה רק הקופסה שלו עושה רעש, כלב נובח לא נושך. לא להתרגש, המכוון ממילא צריך לבוא ולסדר לכם. יש בפנים גם ברזלים, זה רק ההד, מכה קטנה. זה כמו לנגן עליו בּארטוק, מבחינת האפקט והנזק. אולי את יכולה להביא לי מים גברת בינתיים, אני יבש לגמרי. איך אתה שם מאחורה? הוא שאל בצעקה. השכנה פתחה שוב את הדלת וטרקה אותה. כנראה היא מוחה על ההפרעה, אמרתי. השכנה שלך הזו, שאל המוביל אחרי ששתה שבעה ליטר מים, היא פסנתרנית בעצמה? איך ידעת, הופתעתי. איך ידעתי?, אמר המוביל, דבר ראשון, הפסנתרנים זה העַם הכי רגיש להפרעות של פסנתרים. הם מזהים פסנתר חדש ממרחק של קילומטרים. היא שמעה את הבּוּם עוד לפני שהפסנתר נגע בבלטות. בן אדם אחר מתייחס לזה כמו אל רעש רגיל, אבל פסנתרן ששומע בּוּם של פסנתר, זה כמו רופא שיניים ששומע… אה… ששומע שיניים כואבות… לא… תסלח לי שהדוגמה לא טובה. אני בקושי נושם. ודבר שני, אמר המוביל, מציץ ברווח הצר שבין הפסנתר ודלת המעלית, חושף פנים מיוזעות וכמעט סגולות, יש לה מדבקה של פסנתר על הדלת. מי יודע, אולי אפילו זה הייתי אני שהובלתי לה את הפסנתר שלה עם סרגיי. באמת המקום נראה לי פתאום מוכר. זה יכול להסביר את זה. אם זה נכון, אז אני לא מרחם עליך. היא לא תיתן לך לנגן. היא אמרה לי אז, אם זאת היתה היא אני מתכוון, כשאני שומעת מישהו מנגן לא טוב, אני קוראת למשטרה. לנגן לא טוב שירדו למקלט. בוא נמשיך לעלות, עכשיו אפילו אם אתה רוצה להחזיר את הפסנתר, לפי החוזה שלך אסור לך. אתה חייב לקבל אותו עכשיו. אבל אני רוצה לקבל אותו, אמרתי, והמוביל אמר, את זה עוד נראה. אני מרים. עוד קומה אחת. אשתי שאלה אותו אם הוא רוצה עוד מים. הוא לא ענה, ויכולתי לדמיין אותו מתחת לפסנתר, שולח אליה ראש כמו צב ענקי ומביט בה. חבטתי על גב הפסנתר כמו פרש על הסוס והפסנתר התחיל להתקדם ולעלות.