דברי הסבר: שני הקטעים שלהלן לקוחים מתוך כתב יד שנועד ללוות אגף חדש הנבנה בימים האלו בבית לוחמי הגטאות. כתב היד, שהוא בסיס לתצוגה באגף החדש, מבוסס ברובו על היצירה המונומנטלית "דפי עדות – 96 מחברי מקיבוץ לוחמי הגטאות מספרים" (בארבעה כרכים) מאת צביקה דרור. עיבדתי את ספריו של צביקה, יחד עם מקורות אחרים, ושילבתי בהם חומר ארכיוני נוסף. בסך הכל כולל כתב היד למעלה מ-150 עדויות (מקוצרות) של ראשוני קיבוץ לוחמי הגטאות. כתב היד אמור להופיע בעתיד גם כספר קטלוגי שילווה את התצוגה.

 

* * * * * * * * * * * * * * * *

 

משה מלמד:

האמת צריכה להיאמר, כי אין לי סיפור, והיה קשה לי לבוא להעיד
סיפור החיים שלי נדוש, רגיל. בעיקר בהשוואה
לחברים אחרים במשק.
לא הייתי תחת שלטון גרמני. אמנם חייתי אותם בפנימיותי. אבל לא פיזית.

היו פרסומים בעיתונות הרוסית שנעשים
שם בפולין
דברים איומים

וישדרידוק, עיר הולדתו של משה

הייתי בחופש הגדול, אחרי כיתה ז' של שנת 1941
האוויר היה רווי חומר נפץ
היה די צפוי שהמלחמה תפרוץ.
התחלנו להרגיש באנדרלמוסיה שפקדה את הצבא האדום.
היו התלבטויות
לעזוב את העיירה או
לא לעזוב את העיירה
סבא החליט עבורי
כאשר הגיעה קלרה
נפרדנו בדמעות
אספנו מעט חפצים ויצאנו לדרך

קלרה ואני יצאנו מהבית ב-1.7.1941
ואולי צריך לומר "נשלחנו"
ההנחה היתה שהגרמנים מתקרבים
ושהם עושים דברים קשים
ורוסיה היא ארץ רחבת ידיים עם אפשרויות פתוחות.

ליווה אותנו אח שלי, וֶלוֶל, יליד 1927
וכשהוא היה כבר אתנו מחוץ לעיר, ביקש
שניקח גם אותו
אמרנו לו שהוא קטן מדי
ושלא יעמוד בתלאות הדרך
נפרדנו
המשכנו ללכת.
אגב,

 

משה עם דודותיו בעיר הולדתו

הדבר הציק ומציק לי,
הנקודה הזו,
ששִכנענו את אחי
לא להצטרף אלינו.

וֶלוֶל'ה היה ילד פעיל, דינמי
ואומנם נודע לי
מאוחר יותר
שגם בתוך הגטו
ידע להסתדר

התחושה היתה
שהגרמני
מאחורי גבּנו
הלכנו כמה ימים
הייתי בן 15

"הלכנו"?

רצנו

שאלנו פה ושאלנו שם. אבל רק המצפן אמר לנו אם אנחנו הולכים מזרחה.

באחד הימים הוא כמעט מאבד את קלרה. היא יורדת מן הרכבת להביא מזון, והרכבת מתחילה לנוע. מסתבר שהיא חזרה, עלתה על הרכבת, ולא מצאה את משה בקרון שבו נסעו קודם. היא עברה ברכבת כולה. הוא לא היה באף קרון.
כפסע היה ביניהם ובין פרידה לשנים ארוכות. הרכבת כבר נעתקה ממקומה והחלה להרחיק משם. אבל קלרה ירדה מהרכבת, כאילו בחוש, וחזרה, הולכת בכיוון ההפוך על אותה המסילה, אל התחנה, שם מצאה את בן אחותה, משה, שהלך לאיבוד.

סיפורים כאלה קרו שם לעשרות.
אנשים איבדו אחד את השני.
אבל קרה גם ההפך
שאנשים,
באופן לגמרי מקרי
נפגשו מחדש

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

חנקה דרשוביץ (כגן):

האמנתי באלוהים. הייתי מאוד אדוקה, יותר מהוריי.
כל לילה הייתי מנשקת את המזוזה.

גדלנו בלימנובה. ערב המלחמה עברנו
לגורליצֶה. עיר גדולה. בגלל זה הרגשתי את עצמי בודדה.
בגורליצה היו בתי זיקוק גדולים של נפט.
והנה באה המלחמה.

אני זוכרת איך שאבא נפרד מאמא.

שניהם בכו מאוד.
היה להם כבר ניסיון
מהמלחמה העולמית הראשונה.
אני לא הרגשתי שזו פרידה לתמיד. פשוט אמרתי שלום לאמא ולאחותי ברונקה
ויצאנו את הבית.
הגענו לקולומיה. פה התחילו התלאות החדשות.

* * *
פתאום בלילה שמענו רעד בבית
טנקים עברו ברחובות
הרוסים נכנסו. החורף
בעיצומו. הגעגועים לאמא חזקים וגם לבית ולכולם.
מאוד מאוד התגעגעתי הביתה. אני חושבת שיותר מהאחיות שלי.

לקחו אותנו לתחנת משטרה ועצרו אותנו.
היתה אתי לחמניה מרוחה בחמאה, שנמסה בגלל החום במשרד במשטרה.
הם הניחו אותה על אדן החלון.
כמובן שבכיתי.
אמרתי שאני רוצה לחזור למשפחה.
לא ידעו כנראה מה לעשות אתי.
למחרת בבוקר שיחררו אותנו מתחנת המשטרה.
הגיע חייל, שֶרץ עם הלחמניה
שהשארתי על אדן החלון.
הוא נתן לי את הלחמניה.

לאחר שהייה במחוזות הרי האורל, עברה המשפחה לקזכסטן.

חנקה מועברת למוסד לילדים באסיה הסובייטית, במנותק מאחיותיה ומאביה, שבינתיים קופא למוות ונפטר. היא אינה יודעת היכן הם. יום אחד מגיע איש, ומוסר לה דרישת שלום מאביה ומאחיותיה. הוא נותן לה חמישה רובל ואומר לה שאחותה הגדולה (רחל'קה) נמצאת במרחק 45 ק"מ. "מעבר להרים גבוהים".

אז לא ידעתי
שאבא כבר מת.
האיש לא סיפר לי.
עד היום אינני יודעת מי האיש הזה,
אינני יודעת את שמו.
אני חושבת על האיש הזה הרבה,
שהרי ייתכן מאוד,
שלולא מצא אותי האיש הזה,
לא הייתי פוגשת אף פעם את אוצ'ה (רחלקה) וזייפטל (זמרה), אחיותי.

חיי הנפש שלי כאילו התאבנו.
הייתי מנותקת מכל משפחתי.
ימים שלמים ישבתי על המיטה בוהה, בלי תנועה,
בלי להוציא מילה, מנותקת מעצמי ומכל הסובב.
שום דבר לא עניין אותי
כאילו אני לא אני
סתם יושבת ומחכה לסימן, לאות,
לשוב, לחזור הביתה, להורים – כפי שזה היה. קשה
לתאר זאת אבל בהרגשה לא הייתי קיימת כלל,
הייתי כמו צל דמות של עצמי.
לא חשבתי על רגע הפגישה שלי עם אבא, אוצ'ה וזייפטל,
אלא על פגישה של כולנו יחד, עם אחותי ברונקה
ואמא, בביתנו בפולניה.

* * *

אחרי המלחמה:

ב-24 באוגוסט 1947 התקיימה במינכן
אזכרה לזכר יהודי גורליצה.

נסעתי לאזכרה.
מהגטו לא נשארה אפילו אישה אחת. גברים – מעט מאוד.
מהגטו נשלחו הנשים לבלז'ץ. להריגה.
קיוויתי לפגוש פה מישהו שיספר על אמא וברונקה.
לפחות – איך נִספו.
אבל איש לא יכול היה לספר לי על כך.

המעבר הקשה ביותר בחיי
היה המעבר לחיים בארץ, למרות שהיה בזה מילוי משאלות לב.

פה הועמדתי
בפני מציאות חדשה לגמרי. עברית לא ידעתי אפילו מילה.
ביקשתי שיביאו לי ספרים בפולנית
אך חברי הקיבוץ (חוּלתה) לא הסכימו.
אולי הם צדקו. אמרו שעלי לקרוא עברית, אפילו אתקשה.

לא היתה לי משפחה קרובה, חוץ מהאחיות.
בכלל, זו היתה תקופה משונה:
לא עשיתי שום דבר שרציתי לעשות. כל הזמן
כיוונו אותי
הסיעו אותי
הביאו אותי

היא נישאת למשה כגן.

בתוך תוֹכי עדיין לא ויתרתי על חיפוש אחרי אמא ואחותי ברונקה.
למעשה הן ליוו אותי בכל צעדיי, כאילו הן כל הזמן נוכחות לידי.
היתה לי תחושה משונה, כאילו שהמשפחה שלנו משתייכת
לקבוצה עדתית אחרת. לא אשכנזית. אולי צפון-אפריקאית או משהו כזה.
וזאת כיוון שברונקה היתה דומה לבת תימן. כהת עור, שיער שחור, שחור לגמרי.
כאשר הגעתי לטבריה וראיתי את בנות עדות המזרח עם צמות שחורות
חיפשתי ביניהן את ברונקה

ברעננה, במחנה העולים, שמעתי לראשונה
את יללת התנים בלילות
הם הפחידו מאוד

תמיד היה נדמה לי
שאני שומעת קולות ילדים בוכים

כאשר החלטתי לעבור ללוחמי הגטאות
היתה הפרידה קשה עליי ביותר מהנוף של חוּלתה,
מנוף ההרים שמִנגד.

שנים רבות לאחר שכבר הייתי
בלוחמי הגטאות
התגעגעתי וחלמתי על ההרים
שמסביב לעמק החוּלָה