בית הספר, 3 קטעים

המורה למתמטיקה

המורה למתמטיקה נכנס לכיתה  ואמר: הבוקר שכחתי הכול. את פעולות החשבון. חילוק ארוך. חיבור, חיסור. שכחתי את לוח הכפל. אפילו את המספרים. אני זוכר את המספר חמש בלבד. אבל אני לא מסוגל לכתוב אותו או לחשב בעזרתו. חמש. חמש. חמש. מאוד מוזר. אני יודע שהייתי פעם המורה למתמטיקה. שעל הלוח, בְּגירים, פתרתי משוואות ותרגילים. כל זה נגמר היום בבוקר. חשבתי לא לבוא בכלל. חשבתי לא לקום, לשכב עוד במיטה. חשבתי על המוות. אני בן ארבעים. עוד כמה רגעים, אמרתי לאשתי, עוד כמה רגעים זה יעבור. אני אשכב ואחכה. חמש דקות ודי, אמרתי לה. אבל כלל לא ידעתי כמה זה חמש דקות. תגידו לי אַתם, אמר אל הכיתה ההמומה, תגידו לי אַתם בבקשה, כמה אַתם, הילדים, וכמה המורה למתמטיקה.

חדר המורים

"אנחנו, המורים, כמו תָּאִים בְּמוח", אמר פעם סגן-המנהל. "כל אחד מאִתנו יודע רק דבר אחד ויחיד. ביחד, במיוחד בַּחֲדַר המורים, נוצרות המחשבות. לפעמים, באוטובוס, בטיולים השנתיים, אפשר ממש לשמוע את המחשבות משוטטות כמו לטאות בכביש הערבה, על שפת מכתש רמון. מתרוצצות ככה, זה מצמרר… אני חושב עלינו בכיתות, עומדים ומלמדים. כל אחד עומד בכיתה לבדו, מול לוח אחר. אבל אני, כסגן המנהל, יכול לראות שהלוחות אינם אלא דפים בספר הגדול – אני חושב שזה רומאן – של בית ספרנו. אני", שהה סגן-המנהל לרגע וכפף ראשו בענווה, "הַמְחַבֵּר של הרומאן הזה".

השַׁרָת

שַׁרָת בית הספר היה אומר: "אני הוא המשורר של בית הספר הזה. את הירח הזה", אמר, והצביע על כדור הגבס המטונף, "מי העלה לתקרת אולם הספורט? את המטאטא הזה", זעק, מלא חרון, וזקר אצבע אל פינת הכיתה, "מי, מי שבר – ואז תיקן?".