זהב

סבתא אמרה, את המטבעות האלה שמרתי לכם, כמה? שישים? שבעים שנה? זה מטבע של שניים וחצי דולר. זה מאה פֶּזוֹס מקסיקני. הכול זהב טהור. היא ביטאה את המילה "זהב" – "זהף". יש כאן בטח מאתיים אונקיות. היום הזהב בשמַים. היום אונקיה זה שלוש מאות דולר. קניתי בזול, עכשיו אני מעבירה לכם. הנה גם כל התכשיטים שלי. גם אתם התכשיטים שלי, אבל אלו תכשיטים מזהב, ואתם לא מזהב, אמרה. טבעת נישואין. מבעלי הראשון. שנרצח. שנוֹרה. בצד הפנימי חקוק המשפט שהוא היה אומר. כבר אי אפשר לקרוא, היו לו משפטים די עמומים. בכל אופן, ברור שמדובר פה בזהב. הגרף של הזהב עולה, שנים אני עוקבת. שישים, שבעים שנה, אני שומרת את המטבעות הנדירים האלה, את התכשיטים. בכלל, אני אוהבת להגיד את המילה "תכשיט". בכל מקום שהיינו מבקרים, היינו קונים זהב. המקומות שונים מאוד, כן, עד שזה מגיע לזהב. זהב זה זהב. את רואה את השרשרת הזו? היא בת מאתיים, השרשרת, אבל הזהב עצמו הוא בן מאות מיליוני שנים. עד שנוצר זהב עובר קצת זמן. זה לא מהיום למחר. אני שומרת את המטבעות-זהב האלה כבר שבעים שנה, אבל זה רק קצה הקרחון. "קרחון", אין שום קרחון. זה רק ביטוי. קרחון זהב. למה לא. אני שומרת. בשבילכם. ואתם תשמרו את זה הלאה. הנה הקופסה. גם הקופסה – קופסת זהב. תסתכלו ואז תסגרו ותשמרו את זה לילדים שלכם, לנכדים שלכם. הזהב אוהב לשבת בחושך. לחכות. "תני לזהב לחכות", בעלי הראשון אהב לומר. הוא היה מדבר אל הזהב. תפסתי אותו לא פעם. נכנס לחדר, מכבה את האור, פותח את הקופסה, מדבר אל הזהב כמו לפסיכולוג. וגם אני אל הזהב דיברתי.

זהב לא אוהב שמסתכלים בו. זהב אוהב זמן. זמן וזהב, זה בגימטרייה אותו מספר יוצא, אמרה, וחישבה בראש כדי לוודא ואמרה, כן, בדיוק. בעלי הראשון נרצח עם הטבעת על האצבע. בגלל הטבעת הוא נרצח. הרי סיפרתי את זה כבר אלף פעמים. אבל להוריד את הטבעת הם לא הצליחו להוריד. מצאתי אותו לפני המשטרה, תמיד אני מגיעה לפני המשטרה. הוא עוד מלמל, "פֶּסְיָה, הטבעת". לא משנה. עכשיו אני נותנת את הכול. בשעה טובה. גם הטבעת שם, ודאי. השודדים לא הצליחו להוריד, אני הורדתי בלי בעיה. בבית עלמין, כשבאתי לזהות אותו, זיהיתי אותו לפי הטבעת, הרי ירו בו מקרוב. זהב יש ביקום מעט מאוד. הרוב זה הליום ומימן. אני הלא הייתי לבּורנטית. זהב יש רק פתיתים. טבעת הֶלְיוּם, זה היה אפשר למכור בזול. אני אומרת, הזהב הוא חומר די נדיר. כמה זהב יש כבר בכל כדור הארץ, אולי בניין מלא זהב אם ימלאו. לא ימלאו, זה מפוזר, למרות שבעלי, וגם אני, היה לנו חלום להשתלט על הזהב של העולם. הכול. מי שאוהב זהב רוצה את הכמות כולה, מי שאוהב זהב רוצה שלא יהיה לאחרים. זהב זה לא יהלומים מלוטשים, יהלומים זה אבנים קטנות, מפוזרות, אבל זהב, יש הרצון לקחת את הכול ולהתיך הכול לבלוק אחד. בעיקרון זה אפשרי. אחד. כמו אלוהים, אני אומרת, ככה הזהב. אבל פיזרו את הזהב, וחלק קטן ממה שפיזרו נמצא אצלי כאן בקופסה. שעות של חרדה, ימים של חרדה, יכול לישון רק מי שאין לו שום זהב בבית. עכשיו אולי אצליח קצת לישון סוף-סוף, שבעים שנה שלא עצמתי עין. עכשיו אני אישן. אני אישן – אתם תתעוררו. כן, הזהב שלי יעיר אתכם, ירתיח מלמטה כמו מרק מתחת למזרון. תיקחו הכול, תציצו מה יש בקופסה ואז תשימו בכספת, בעוד שישים-שבעים שנה תציצו שוב לבדוק, תיתנו לנכדים. – אבל אנחנו, כמובן, לקחנו את כל הזהב שלה ובריצה, בדהרה ממש, שעטנו לסוחר התכשיטים הכי קרוב. מכרנו לו הכול. חזרנו עם הכסף המזומן אל הדירה, ישבנו וספרנו שוב ושוב, התחלנו לחלק את הזהב בין כל הנכדים. זה לא היה זהב כבר, אבל כך אמרנו, "נחלק את הזהב". ידינו רעדו. שמענו קול במדרגות. הקול עָלָה. באתי לבדוק מה שלום כל הזהב שלי, אמרה בקושי והלמה בדלת, תפתחו.

4.3.11