בזכות השוחד

הרבה שוחד זורם בישראל. מפּקידים זוטרים בשלטון המקומי ועד ראשי השלטון. פלא שמשהו מזה נחשף, ובוודאי יש מקרים רבים שלעולם לא ייוודעו. ההגדרה המילונית ברורה: "כסף, שווה כסף, שירות או כל טובת הנאה אחרת הניתנים שלא כחוק לאדם כלשהו (על פי רוב עובד ציבור), בעד פעולה הקשורה בתפקידו והמסייעת לנותֵן השוחד" (מילון רב-מילים). בחוק העונשין (סימן ה') אין הגדרה ברורה, אך יש הבהרות מרחיבות שונות, למשל, "אין נפקא מינה בשוחד אם היה כסף, שווה כסף, שירות או טובת הנאה אחרת" (סעיף 293[1]). אך מהי רוח השוחד?

התלמוד, בעקבות דברים טז יט, הקפיד מאוד על הימנעות משוחד. במסכת כתובּות (קה ע"ב) מובאים כמה מקרים שבהם פסלו עצמם דיינים מלדון בגלל צל-חשש לשוחד: במקרה הראשון עבר האמורא שמואל על גשר, ובעל-דין ניגש אליו והושיט לו את ידו כדי ששמואל ייתמך. במקרה השני נוצה נחתה על ראשו של האמורא אמֵימַר. ניגש בעל-דין להסירה מראשו (מצחיק!), והדבר היה עילה לאמימר לפסול את עצמו מדיון בעניינו של מסיר הנוצה, מחשש שמא ייטה לטובתו. במקרה השלישי כיסה בחול בעל-דין יריקה על העפר שלפני מר עוקבא, ואף הוא פסל עצמו מדיון בעניין מְכסה הרוק, מחשש להטיה. ייתכן שסיפורים אלה הם המצאות חינוכיות. יש סיבה לחשוב כך כי נוסח שלושתם דומה, ויש הפרש של שנים רבות בין שמואל יליד המאה ה-2 לאמימר יליד המאה ה-4; ואולי מנסה עורך התלמוד לרמז שבכל דור ודור חוזרים סיפורי השוחד וההתנגדות לו ואין חדש תחת שמש השוחד. אבל הם מבטאים עמדה משפטית נחרצת כלפי השוחד, ואי אפשר שלא להצטער אם משווים את הנורמות התלמודיות הזהירות לאלו של המשחדים והמשוחדים במקומותינו, שאת שיקול דעתם מטה הרבה יותר ממשקל נוצה.

באותו עמוד בתלמוד מובא מאמר קצר מאת רבא (יליד שנת 280), שכמו חותך מבעד להגדרות הטכניות ונוגע במהות העניין. אני מביא אותו כאן עם ביאורו של הרב שטיינזלץ. המקור באות עבה:

אמר רבא: מאי טעמא דשוֹחֲדָא [מה הטעם של איסור שוחד?] כיון דקביל ליה שוחדא מיניה [כיוון שמקבל שוחד ממנו], איקרבא ליה דעתיה לגביה והוי כגופֵיה [התקרבה דעתו אליו ונעשה כגופו], ואין אדם רואה חובה לעצמו. ויש לכך רמז לשוני: מאי [מה הוא לשון]  שוחד — שהוא חד [אחד] – עִם הנידון.

רבא מבין שהשוחד הופך את המקבל והנותן למעין גוף אחד. וכלשון רש"י: "הנותן והמקבל נעשים לב אחד". רבא דורש את המילה "שֹׁחַד" כראשי תיבות, שמובנן "שהוא אחד" ("חד" בארמית). והיות שאדם לא נוטה לראות את הפגמים שבעצמו, גם זה שנתן לו שוחד והפך בכך למעין הרחבה של גופו, יהיה חסין גם הוא מביקורת. השוחד, לפני הבנה מעניינת זו, יוצר קִרבה בין זרים. המשוחד מחשיב את המשחד כ"עצמו ובשרו" וגם אם ירצה להיות "אובייקטיבי" לא יוכל, כפי שאדם לא יכול להיות אובייקטיבי ביחס לסובייקטיביות שלו.

מה שמעניין כל כך בהבנתו של רבא, ורמזתי לכך בהדגשות המילים בפסקה הקודמת, הוא שיש לשוחד צורה של קִרבה, של שיתוף פעולה, של אחדות ממש בין שניים. "לב אחד" של רש"י תופס את זה. השוחד מאחד נושא משרה מדינית או עירונית עם זר בעל ממון והופכם למעין תאומים סיאמיים בעלי לב אחד. יש ביניהם ערבוּת אמיצה, במיוחד אם השוחד גדול. הקִרבה, בלשונו של רבא, מאחדת אותם, ויש בזה לכאורה עניין שבמסתורין: להיות אחד עם הזולת.

אם כך, מה הבעיה? ברמה הפלילית והציבורית האחדות המרגשת עם המשחד באה על חשבון אחדוּת דומה עם אחרים, שאין להם רצון או יכולת לשחד (בני אדם, בעלי חיים, צומח, מרחבים). האחרים האלה מוגדרים כ"אחרים" לעומת המשחדים שניתנת להם מעין רשות כניסה אל גופו של המשוחד. אפשר לדמיין אותם יושבים בישיבות הממשלה והם נושאים, כמו בהריון רב עובּרים, עוד ועוד משחדים בגופם או על כתפיהם. ככל שגופם מלא וטעון יותר במשחדים קשה להם לראות בני אדם ויצורים אחרים, כמו אישה בהריון הטרודה ומלֵאה בראש ובראשונה בעובּר שלה, לא בתינוקות אחרים. זו הפגימה הידועה של השוחד ברמה הציבורית.

אבל יש בחיים שטובלים בשוחד יותר מזה. הם מעין פרודיה על הקיום. שהרי כולנו, כל הזמן, במצב שרבא תיאר כ"הוא אחד", עם אינספור גורמים ואנשים. השמש הנספגת בגופנו היא אחת איתנו. המים שאנו שותים הם אחד איתנו. אור הירח בעינינו וכבידתו על גופנו הם אחד איתנו. כולנו נמצאים במצב של שוחד (כלומר במצב של "שאנו אחד") עם העולם כולו, כל הזמן. בלשונו של מורה הזן דוֹגֶן (בתרגום מיפנית של איתן בולוקן), זהו מצב שבו אתה "[מ]קבל [את] אישור קיומך מכּל התופעות כולן". אבל בניגוד ליחסי השוחד האנושיים "התופעות כולן" אינן מצפות לתמורה על היותן "אחד" איתנו. האוויר אינו נכנס לריאותינו בציפייה שניתן לו אחוזי בנייה חורגים. וגם במקרים שבהם יש ציפייה לתמורה, כמו ביחסים בין אישיים, התמורה הדדית, והיא באה ממשאביו של "המשוחד", לא ממשאביו של הציבור. מקבל השוחד מקבל הטבה, וגומל בנכסים שאינם כלל שלו – משאבים ציבוריים. אחדותו עם המשחד היא מיניה וביה ניתוק וקריעה מהציבור בכללותו. לבו "לב אחד" עם לב המשחד (ורק הצד הקר של הלב), אך לבו זר ועוין למיליוני לבבות אחרים שבוטחים בו. חיי שוחד הם חיים כפרודיה על חברוּת, פרודיה על חיים בזיקה.

התלמוד חשב שזאת לא צורת חיים טובה. "אפילו חכם גדול ולוקח שוחד אינו נפטר מן העולם בלא סַמְיוּת הלב"; "אפילו צדיק גמור ולוקח שוחד אינו נפטר מן העולם בלא טירוף דעת". טירוף דעת אינו שיגעון אלא בלבול, מבוכה, אי שקט. ואנו אמורים להאמין שאותם הלוקים ב"סמיות הלב" וב"טירוף הדעת" יקבלו יום-יום החלטות גורליות ולחוקק חוקים כאילו לא היה ליבם סומא, כאילו היתה דעתם צלולה.