כתאנה זו שנבקעת בימות החמה

Canestra_di_frutta_(Caravaggio).jpg
קרווג'ו, סל פירות, 1599 בערך, פינקותקה אמברוסיאנה, מילאנו

בעמודים האחרונים של מסכת סוטה מתפרץ קול מיואש (אם כי הטון הוא ענייני) שמתאר, בזה אחר זה, דברים שהיו ואינם עוד: סוגי אנשים שכבר אין, חוקים שאין להם עוד תוקף כי הפרתם נעשתה דבר שבשגרה. ההתפוררות, שמתייחסת לתקופת זמן היסטורית ארוכה, דחוסה בשישה עמודי תלמוד (מז ע"א – מט ע"ב) והאפקט על הקורא הוא של התפוררות מהירה של עולם ישן בכל היבטיו, כאילו תוך חצי שעה כל מה שהיה יציב וטוב נהרס.

הנה חלקים מהתיאור: איני מתעכב לבאר כל צירוף, כי חלק מיופיו של הקטע הוא בניסיון להבין מה בדיוק מתארת העברית העתיקה. אני מדגיש מילים פה ושם.

משרבּו הרוצחנין בטלה עגלה ערופה [=טקס הכפרה הקיבוצי במקרה של רצח לא מפוענח, המתואר בספר דברים כ"א]… משרבּו בעלי הנאה – נתעוותו הדִינין, ונתקלקלו המעשים, ואין נוח בעולם. משרבּו רואי פָּנים בדין בטל "לא תגורו [מפני איש"; ציווי לשופטים]" ופסק "לא תכירו [פנים במשפט"]… משרבּו לוחשי לחישות בדין – רבּה חרון-אף בישראל, ונסתלקה השכינה… משרבּו האומרים לרע טוב ולטוב רע רבּו "הוי הוי" בעולם. משרבו מושכֵי הרוק – רבו היהירים, ונתמעטו התלמידים, והתורה חוזרת על [=מחזרת אחרי] לומדיה… שאין דורנו רואה אלא לַפָּנִיםומלכותא אזלא ונוולא [=והשלטון הולך ומתנוול]. משרבו צרי עין וטורפי טרף – רבו מְאמצי הלב וקופצי ידיים מלהלוות… משרבו מקבלי מתנות – נתמעטו הימים ונתקצרו השנים… משרבו זחוחֵי הלב רבו מחלוקות בישראל… משמת יוסי בן יועזר [איש צרידה ויוסי בן יהודה איש ירושלים בטלו האשכולות]. מאי [=מה זה] אשכולות? אמר רב יהודה אמר שמואל: איש שהכול בו… משבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות… משמתו נביאים הראשונים בטלו אוּרים ותוּמים. משחרב בית המקדש בטל השמיר ונופת צופים… מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה, ולא יָרַד הטל לברכה, וניטל טעם הפירות. רבי יוסי אומר: אף ניטל שומן הפירות… וחכמים אומרים: הזנות והכשפים כילו את הכול.

*

בהמשך נאמר: "משחרב בית המקדש בטל השמיר". השמיר מובן כתולעת שיכולה לבקוע כל חומר קשה ("מששת ימי בראשית נברא, ואין כל דבר קשה יכול לעמוד בפניו"), ולכן שימשה לחציבת אבני בית המקדש שנאסר להניף עליהם כלי ברזל. הגמרא ממשיכה בתיאור חציבת האבנים בעזרת תולעת הפלא:

…ואין מסרטין עליהם באיזמל משום שנאמר "במלואתם" (שמות כח, כ). אלא כותב עליהם בדיו ומראה להן שמיר מבחוץ, והן נבקעות מאליהן כתאנה זו שנבקעת בימות החמה ואינה חסרה כלום, וכבקעה זו שנבקעת בימות הגשמים ואינה חסרה כלום.

כלומר, זוהי בניה שנעשית במין קסם טבעי, תולעת-על שזוחלת לפי סימני הדיו שעל הסלע וחוצבת בהם. ואולי למגעה הקל הן מסתתתות. אבן הנבקעת כתאנה בקיץ! בקעה (כלומר, שדה) שהמים מחלחלים אליה בלא מאמץ: כל זה אבד. עכשיו צריך לחצוב בכלי ברזל, ולהשקות את השדות. הכול נהיה קשה. הקלוּת והקסם פגו.

*

התקופה המתוארת היא גם כזו שעם כל אדם שעובר מהעולם מסתלקת מעולם מסורת או איכות אנושית ייחודית. אנו מכירים את המצב הזה מהכחדות של מינים בטבע: הכחדה של מין משמעה שיצור מסוים שהתמחה, נאמר, בהַאֲבָקָה של צמח מסוים, נעלם, ואין לו מחליף. משמעות הדבר היא שהצמח מי שנמצא בזיקה לאותו יצור נפגע. בדומה, אם אין דרשנים, אין לומדי מדרש. וכך,

משמת בן עזאי בטלו השקדנים. משמת בן זומא בטלו הדרשנים. משמת רבי עקיבא בטל כבוד התורה. משמעת רבי חנינא בן דוסא בטלו אנשי מעשה. משמת רבי יוסי קטונתא פסקו חסידים… וגברו בעלי זרוע ובעלי לשון, ואין דורש ואין מבקש ואין שואל, על מי לנו להישען – על אבינו שבשמַים.

כמו בטבע, נישות שמתרוקנות (דרשנים, אנשי מעשה וכו') מתמלאות ביצורים אחרים: כאן הם "בעלי זרוע ובעלי לשון" (זה הולך ביחד). ההידרדרות מדומה לשרשרת, או "אפקט הדומינו":

רבי אליעזר הגדול אומר, מיום שחרב בית המקדש, שרו חכימיא לְמֶהֱוֵי כסָפריא, וספריא כחזנא, וחזנא כעמא דארעא, ועמא דארעא אזלא ודַלדלה… [=החלו החכמים להיות כמו מלמדי התינוקות, ומלמדי התינוקות כמו שַמָשים, והשַמָשים כעמֵי הארץ, ועמי הארץ הולכים ומתדלדלים].

זה נמשך עוד בתיאור ידוע של מצב העולם בסמוך לבוא המשיח ("בֵּית וַעַד יהיה לזנוּת… והאמת תהא נעדרת"). ההצטברות של התיאורים האלה, לצד התחושה שאין היא בלתי-מוכרת לנו, לזמננו ולמקומנו (כמו בוודאי לעשרות זמנים ומקומות בעבר ובעתיד) יוצרת עומס קשה של תיאורים קצרים ומדויקים של הידרדרות, מטעם הפירות ועסיסם שנעלם ועד היעלמות האמת; מקריסת החינוך והפיכת המלמדים לשמשים, ועוד ועוד. ואפשר לקרוא את התיאור כולו כמו היכל מראות, שבו הדברים משקפים זה את זה: האבן שהייתה נבקעת פעם כמו תאנה בשלה היא עכשיו אבן סגורה, כמו פרי שאין לו "שומן" וטעם; התאנה שאיבדה טעמה נהיית קשה כאבן, ותיאור זה של תאנה ואבן בעצמו הוא מטפורה להשכלה ולמעמדן של האמת (בפשטות מקפיאה: "והאמת תהא נעדרת") ושל האתיקה.

כאמור, הטון שבתלמוד ענייני, כמו רשימת עובדות היסטוריות. אבל אז, אחרי הצטברות הערימה, שלא ציטטתי את כולה, ממש בשורות האחרונות של המסכת, כשנדמה שנתקע המסמר האחרון, ומובאת המשנה "משמת רבי [יהודה הנשיא] בטלה ענווה ויראת חטא", נשמע קול מהצד, ואז עוד קול:

"משמת רבי בטלה ענווה ויראת חטא". אמר ליה רב יוסף לתנא: לא תיתני [אל תִּשְׁנֶה] "ענווה", דאיכא אנא. אמר ליה רב נחמן לתנא: לא תיתני "יראת חטא", דאיכא אנא.

שונה המשניות חוזר: מאז שמת רבי יהודה הנשיא (זה קרה, אגב, בשנת 217, לפני 1800 שנה) בטלה ענווה, בטלת יראת חטא. אבל אז מעירים שני אמוראים (שניהם חיו סביב שנת 300), רב יוסף ורב נחמן, שהקביעה במשנה צריכה סיוג. וההוכחה היא: "דאיכא אנא" – שֶיש אני. ודי באדם אחד ענו, או אדם אחד ירא חטא, כדי לערער על הניסוח הכוללני של המשנה. אם יש אדם אחד, הוא נושא בחובו את הסגולה שהיתה כמדומה נכחדת. שני אמוראים מעירים שהסגולה התמעטה אולי, אבל לא בטלה.

והיות שיש שניים שמתנגדים לניסוח הכוללני, נראה שכל אדם יכול להצטרף להתנגדות הזאת. ועכשיו צריך לחזור על הטקסט בזהירות ולראות האם ועל מה כל אחד מאיתנו יכול לומר, כדוגמת נגד, את שתי המילים הפשוטות האלה: "יש אני".

 

14 תגובות בנושא “כתאנה זו שנבקעת בימות החמה

  1. טקסט מרתק שמעורר מחשבה ומזמין תשומת לב עמוקה להתנהלות שלנו בעולם.
    דימוי התאנה המתבקעת מעצמה בחום הקיץ הביא אותי לחשוב על המחזוריות ועל האיזון בטבע.
    תודה על הרשומה ועל המוסיקה 🙂

  2. אוהבת את המאמרים האחרונים. מרחיבה קצת על ענווה – רב נחמן מקשר עצמם ישירות למשה : במדבר פרק יב
    (ג) וְהָאִישׁ מֹשֶׁה ענו עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: כנראה שהמשנה מקשרת את רבי למשה ומשם מתמשכת השרשרת של 'ענווים'…
    לרב נחמן יש עניין עם יהירות – במסכת מגילה (יד ב) מצאנו אותו אומר – לא יאה יהירות לנשים… ומכאן קצרה הדרך לכנות את דבורה זיבורתא
    ואת חולדה כרכשתא… אשתו נקרא ילתא (איילת או יעל) דמות של נסיכה בבלית, כנראה בתו של הריש גלותא ופיגורה בזכות עצמה.

  3. תודות למגיבים.
    מתן, תודה על דקדוק הסופרים המעניין. אולי אילו זה היה "נוטל" או "נטל" זה היה פותח פתח לטעויות בהבנה. אולי משם התיקון.
    יונה ומשה, נגעתם בנקודה דומה, הפרדוקס של עדות העניו על עצמו, שרלוונטית למשה רבנו וגם לקטע שלפנינו. נראה שעדות חד פעמית ונחוצה של היות אדם ענו אינה ממוטטת את ענוותנותו.

  4. מאוד יפה. תודה!
    "אמר ליה רב יוסף לתנא: לא תיתני [אל תִּשְׁנֶה] "ענווה", דאיכא אנא". הלשון "לא תתני" משמעה שצריך לתקן את נוסח המשנה ולמחוק את המילים משמת רבי בטלה ענווה. ונשמע קצת תמוה שלזה התכוון רב יוסף.
    נוסח המשנה קשה מצד עצמו גם לולא שרב יוסף היה מעיד שהוא עניו, הרי בזמן כתיבת המשנה, לפני רב יוסף, היה אפשרי שבדור כלשהו בעתיד יקום מישהו עניו (ועובדה שלבסוף קם רב יוסף), ואיך המשנה יכולה לקבוע מראש שזה לא יקרה לעולם עד סוף כל הדורות (וכן לגבי יראת חטא).

    אם למשל מישהו יאמר משמת בטהובן (סתם זרקתי שם) בטלו המלחינים, ויש נער שיושב על הגדר של בית הספר ופורט כמה אקורדים, ושילוב של אקורדים מצא חן בעיניו והוא משמיע את זה לחברו, הנער יכול לומר: אל תאמר מתו המלחינים, הנה אני מלחין. אמנם באמת זה לא סותר לדברי ההיסטוריון הדגול של המוזיקה, שיאמר לאותו נער: ביחס לבטהובן אתה לא נקרא מלחין. כי בטהובן היה חוליה משמעותית בהיסטוריה של האנושות כולה, ככלל, ואותו נער מלחין באופן פרטי רק בד' אמותיו ואמות חבריו.

    העניין והעבודה של הגלות, שהיא מוות והתפוררות וגם לידה מחדש ותיקון. כל מה שחיצוני נהרס, כל מסגרת, כל מה שקולקטיבי. אין יותר מלכות ובית ועד וחכמים ו"אמת" שהכל מכירים בה, ואפילו אין באמת משפחה (אויבי איש אנשי ביתו). הכל מתכנס לנקודה אחת קטנה מאוד, רועדת כמו נר יחיד בסערת חורף, באמצע המקום האישי של האדם הפרטי הבודד. הכל מתפורר לנקודות כאלה של אנשים בודדים פרטיים שכל אחד מהם יש לו את המלכות שלו והאמת שלו ובית הועד שלו והשפה שלו ואפילו בני משפחתו יש לכל אחד מהם את האמת שלו והם לא שומעים בקולו ולא באמת יודעים מה בליבו, אלא מחפשים את עצמם בכוחות עצמם. הקשר של האדם לאלהיו, לעצמו, לא עובר יותר דרך שום דבר כללי ומוסכם (ומה שכן קיים כללי וממוסד, מלמדת המשנה שיש להתייחס אליו כאל מזוייף. בית הוועד לא ייסגר אלא הוא נשאר כממסד של בית וועד, אבל רק מבחוץ הוא בית וועד ובפנימיותו הוא זנות). גם הטבע כבר לא מאיר פנים לבני האדם, כי גם זה קולקטיבי. מהעבודה של נגיעה אמיתית באותה נקודה פרטית בתוך עצמו, יכול אחר כך להיווצר מחדש שיתוף דעת של בני אדם כשכל אחד יש לו יסוד משל עצמו והוא לא נגרר, יכולה להיבנות מסגרת חיצונית שלא תהיה רומסת את היחיד אלא מחיה אותו.

    הגמרא לדעתי מדברת על השינוי שקורה בעולם עם תחילת הגלות הרביעית, העמוקה והקשה ביותר, שעדיין אנחנו בה. כל מה שקולקטיבי מתפורר ונהרס. משמת רבי בטלה ענווה ויראת חטא, הכוונה בהיסטוריה האנושית (או היהודית), כעם, כקולקטיב, כבר אין יותר אנשים שענוותם ויראתם הם "מוסד", מגדלור, שכל העם נשען עליו. המשנה יכלה לקבוע את זה בוודאות, כי היא ראתה שהעם מתפורר וממילא בלי עם לא ייתכן שיקום ה"עניו הלאומי". זו תקופה שנסגרה, העולם משתנה. כבר אין ענוותנים של כולם, כמו שכבר אין בזמננו מלחין אחד שכולם מעריצים. יש הרבה אנשים פרטיים. ועל זה רב יוסף ורב נחמן באים לומר שמה שעושים כפרטים בודדים יש לו ערך, אין לבטל אותו לגמרי, המשנה אמרה שבטלה ענווה רק מהצד, מהכאב, של מי שהכיר את המצב שבו עוד לא הכל התפורר. אבל לא צריך לקרוא את זה כביטול גמור, כי מצידנו הגולים זה מה שיש לנו בגלותנו, ומזה תצמח הגאולה העתידה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s