כפתורים וחליליות

הנרי דיוויד ת'ורו, מתוך "יערות מיין" (החל להיכתב ב-1848 ופורסם ב-1864, אחרי מותו)

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

~

האם מי שגילה רק חלק מהתועלת שבעצמות הלווייתן ובשומן הלווייתן יכול להיחשב לאדם שגילה את התועלת האמיתית שבלווייתן? האם מי שטובח בפיל עבור שנהבו יכול להיחשב לאדם שראה את הפיל? אלה הם שימושים קטנוניים ומקריים; ממש כאילו גזע חזק יותר מאיתנו היה הורג אותנו על מנת להכין מעצמותינו כפתורים וחליליות; הרי בכל דבר אפשר לעשות שימוש נחות אך גם שימוש נעלה.

[…] האם חוטב העצים הוא ידידו ואוהבו של האורן? העומד הוא בקרבתו ומיטיב להבין את טבעו? מעבד העורות שקילף את האורן, או זה שהיכה אותו כדי להפיק ממנו טֶרְפֶּנְטִין – האם הדורות הבאים יכתבו עליהם סיפורי אגדה על אנשים שהפכו לאורן בעצמם? לא! לא! המשורר – הוא שעושה את השימוש הנכון ביותר באורן. הוא לא מגפף אותו באמצעות גרזן, לא מדגדג אותו במשׂור, ולא מלטף אותו במקצוּעה. הוא יודע האם לבו כוזב בלי לחדור לתוכו, הוא לא יקנה זיכיון לכרות עצים בשטחי העיר שבה ניצב העץ. העצים מתחלחלים ופולטים אנחה כשבני האדם דורכים על אדמת היער. אך המשורר הוא זה שאוהב אותם כמו צִלו-שלו, והוא מניח להם על עומדם.

ראיתי את מחסן העצים, ואת סדנת הנגר, ואת מפעל הטרפנטין, ואת מפעל הצבע השחור, ואת קרחת היער של תעשיית הטרפנטין. אבל כשהארכתי להתבונן ראיתי את צמרות האורנים מתנודדות ומחזירות את האור ממרחק, גבוה מעל כל היער. או אז הבנתי שכל השימושים הללו אינם השימושים הטובים היותר שאפשר לעשות באורן. לא את עצמותיהם או עורם או חֶלְבָּם אני כה אוהב, אלא את הרוח החיה שבהם. לה אני רוחש חיבה, היא שמרפאת את הפצעים שנחתכו בי. היא בת-אלמוות כמוני, ואולי גם תצמח כִגְבֹהַּ שָׁמַיִם, וגם משם עוד תִּגְבַּהּ ממני.[1]

---

[1] אני משער שת'ורו רומז לתהלים ק"ג, 11 במילים as high a[s?] heaven.