היד

קית' ג'ארט מאזין לעצמו מנגן את "סולאר" של מיילס דיוויס בהקלטה מקונצרט ביפן, כשלושים שנה קודם לכן. עכשיו הוא אחרי שבץ כפול. ידו השמאלית משותקת, נתונה בסד כאילו שבורה. יד שהייתה פרועה, חופשית, מאלתרת לכל עבר, עצמאית, חזקה וגמישה. האם אֵל כלשהו נקם בו על יכולתו העצומה שאֵל אחר העניק לו בפזרנות רבה מדי (לטעמו של האל המקנא)? הוא רק מאזין לעצמו – אנו גם רואים – ומדי פעם מחייך או מהנהן כמו בהסכמה, כמורה קשיש השמח בהתקדמות של תלמידו הצעיר והמוכשר. הוא מתפעל למשמע אוזניו אבל צער מהול בשמחה הזאת לכל אורכה. "אֵיכָה יוּעַם זָהָב" (איכה ד, א). ולא לעצמו מהנהן באשרור אלא למוזיקה. הוא מבין – והמראיין אמר לו מראש – שהוא המנגן, אבל הוא לא זוכר את הרגעים, הוא לא יודע מה יהיה התו הבא, ממש כמו אז, כשניגן, רוב הזמן בעמידה, את האלתור הזה שנפתח ונפתח כפרח. הוא-עכשיו והוא-אז נמצאים ביחד במוזיקה המתפתחת מתוך עצמה, והיא נמצאת בעתיד של שניהם. הוא לא יודע לאן כל זה הולך. מיילס היה עוד חי כשזה נוגן, לא הייתה לו שום דרך לשעֵר עד כמה תרחיק לכת מנגינתו, ואיך תחזור להישמע, כמו מאוב – לרגע האמנתי שמכוח השמיעה הזו תשתחרר היד מִסַּדָּהּ והוא יסתער על הפסנתר וינגן בשתי ידיים – ארבע בעצם – יצטרף לעצמו הישָן, ירפא את עצמו לעינינו.