לקראת

יום חורף אביבי. לבנין אל בוצין חסר פרחים. פרחי שקד ראשונים שגונם כלוֹבֶן העין. הקידות הרגילות: כף יד אל כף ידו של חרוב. פנים אל זר חוטרי אלָה מלבלבים שצמחו מִגֶּדֶם. שאיפה והעץ בתוֹכי, נשיפה ותוֹכי בעץ. מי הכותב את המילים האלה, אם כך? קצות אצבעות אל פרוות מרווה. פשפש מהורהר על עלה בשרני. רקפות ורודות ולבנות בקידתן התמידית, לָעוֹלָם ואלו לאלו.

אבקת פרחי עצים נסחפת באוויר המואר. מרבדי סביונים משמחים את הלב, ברורים כזיכרונות ילדוּת. פרחי קידה עונים לסביונים באספרנטו של הצהוב. דבורים עושות בפרחי רוזמרין כבתוך שלהן.

שלוש בצהריים. שליש ירח של שבט. אני מרים ראשי אל המקום שבו ראיתי, בשנה שעברה, מעגל סיסים. עתה הם רק ציפייה. וליתר דיוק חרדה קלה, שאיני יכול להימנע ממנה, שאולי השנה לא יבואו. שאנו נחכה, ונקרא להם, ואף נתפלל לשובם לציפור הגדולה שבשמַים – ולא. אולי בגלל המצב, המלחמה וכו', הם יוותרו עלינו. כמו בשנת בצורת, תהיה חלילה עצירת סיסים. האם הם מגיעים לנו? כלומר, האם אנו ראויים להם?

בעולם מתוקן, במקום למכור אוזני המן חודש לפני פורים ולהשחית בכך את שמחת החג, היו נערכת בימים אלה, בכל מקום בו חולפים או מקננים סיסים, פגישות לכבודם. האנשים היו נפגשים כדי לייחל ביחד לשובם ממסעם הארוך מאפריקה. בעולם מתוקן היו עתה בודקים את תיבות הקינון ומתקינים חדשות, קוראים שירי סיסים וכותבים שירים חדשים, שירי לקראת-סיסים, להבדיל משירי כבר-סיסים, שייכתבו בהמשך. בכותל המערבי, מושבת הסיסים הקדמונית, היו כל המתפללים מביטים אל השמַים וכל הפתקים הנתחבים באבנים היו כוללים את הפלינדרום האונומטופאי הקצר שנהגה עוד בפיו של ירמיהו.

בעולם מתוקן היו מציבים זקיפים בראשי תרנים, כמו בקן הצופה ("קן העורב" באנגלית) בספינות, פניהם לאפריקה, להודיע על הסיס הראשון. אנשים היו מוכנים לשלם על הזכות לאייש את עמדות הזקיף הללו. להיות הראשון שיראה את הראשון.

אבל עוד מוקדם. השמַים ריקים. אפילו ענן אין היום, רק השמש המנמיכה ואותו שליש ירח, המצייר, כמבשר רומזני ודיסקרטי, מראֶה ומסתיר גם יחד, צורת סיס לבן ברקיע – ולפחות את כנפיו.

[מתוך ספר קטן על סיסים ההולך ומתגבש בשיתוף עם אילן גולדשטיין ומתוכנן לסדרת "שכנים" ב-2027 – האזינו נא להסכת המצוין שלו, ובו גם פרק על סיסים]