מחבר דרור בורשטיין

היה אצלנו בנתניה רופא זקן, רופא משפחה היה, רופא כללי, רופא פנימי, בכל השמות האלה קראו לו, ושֵם ממש לא היה לו, קראו לו הרופא הזקן, הרופא הפנימי, אמרו: אני חולה, אלך לרופא הפנימי, אלך לרופא הזקן, גַש לרופא המשפחה, וכך היה, היינו ניגשים לרופא המשפחה, רופא המשפחה הזקן, ועל הדלת שבקומת הקרקע היה כתוב לא שמו אלא המילה האחת: רופא, ושם היה יושב ומחכה לנו, לא היה צריך לקבוע תור מפני שלא היו לו חולים, רק המשפחה שלנו עוד הייתה ניגשת אליו מתוך נאמנות, שעלתה לנו שוב ושוב בבריאותנו, אבל הוא היה בן-עיירה, וקרוב משפחה, "זה סבא שלך בעצם", אמרה לי אמי, "זה כמעט סבא שלך, אתה חייב לראות אותו גם אם אתה בריא לגמרי, אחרת מעיפים אותו מהקופה". איני זוכר אם בקופת חולים הייתה הקליניקה, לא, לא ייתכן, הייתה זו דירת מגורים פשוטה, דירתו, ברחוב הרצל, ולא היה בה שום דבר, הייתה ממש דירה ריקה, היה שם רק בלון חמצן חלוד בקרן זווית, ורק מיטת חולים הייתה באחד החדרים, וכיסאו של הרופא, ותיקייה גדולה בה נשמרו תולדות מחלותינו, וכוס ובה עשרות מקלות גרון מעץ וגם פטיש-ברכיים מעורר חלחלה. והייתה לו כמובן חותמת, לרופא המשפחה, והוא היה מטביע ומטביע במרשמים וחותם בעט נובע ותולש. רק דבר אחד בלתי מוסבר היה בקליניקה הזו, והוא תמונה, רישום, רישום שהיה תלוי על הקיר, ואני זוכר שהיה זה רישום של אריה, אריה שקוע בשינה. רק לפני כמה שנים גיליתי כי את הרישום יצר פיטר פול רובנס, ובקטלוג אכן היה כתוב כי הרישום מצוי באוסף פרטי בנתניה. אני מניח כי האריה של רופא המשפחה שלנו היה הרישום המקורי של רובנס. כששאלתי את אבי על זה אמר לי, "כמובן, לא המצאת את האריה. למען האמת, הוא נתן לי אותו במתנה", אמר. "הוא כל הזמן היה נותן דברים, היינו החולים היחידים שלו. הוא הביא אותם מבלגיה מגולגלים בשפורפָרות". "בשפורפרות"?, רציתי לשאול, אבל אמרתי, "את מי?", ואבי אמר, "מה 'את מי'. את האריה הישֵן". "אז איפה הוא?", שאלתי בדריכות. "איפה שׂמת אותו?". "האריה?", תמה אבי. "הרי הוא אצלך מזמן. אתה לא זוכר? תליתי אותו אצלך, מעל לשולחן הכתיבה שלך, ביום שעברתם לדירה החדשה, לדירה הזו שלכם, בקומה מאתיים. לא יכולתם לעלות יותר גבוה? הרי אתה יודע שיש לי פחד מעלית-עולָה. אתה יודע שאני צריך חצי-יום כדי להגיע אליכם לדלת. ולפעמים הגֶרֶם-מדרגות חסום בארגזים שלך ואני לא מצליח לעבור". הוא השתתק. "אתה יודע", אמר, "הרופא-משפחה עוד חי. הוא בדיוק היום שאל עליך. אם אתה בריא. הוא שאל למה אתה לא בא אליו יותר". -"ומה אמרת לו?". -"אמרתי לו את האמת".

את הציור הזה ראיתי בלובר ממש כמה רגעים אחרי בהייה מרותקת ומדוכאת בציור הטלה המנותח של גויא, ציור של חיה שחוטה שקרובה כל כך לרגעי חייה האחרונים עד שעצם הצבתה לנגד עינינו כדבר מת שאפשר לציירו – מזעזעת. כתבתי עליו כאן. אתמול קראתי במאמר של ג'ון ברג'ר על גויא הערת אגב על ציור הקצָב: הוא טבע דומם שמסרב להיות טבע דומם. עניינו הוא בהצבעה על החיים שנשללו שם.

והנה, בגלל מקריות של תלייה וסמיכות בזמן, מוצג באחד החדרים הסמוכים לאולם הספרדי של הלובר הציור הנפלא הזה של קונסטבל. להמשיך לקרוא תמונות של בשר (3): קונסטבל

1. קנדינסקי

עיר ברקע שכמו התקרבה מדי וגגותיה התאדמו ממאמץ. בית אחד מביט החוצה בזוג עיניים כהות. אין אלו הזגוגיות הכהות של משקפי השמש שמאחוריהן עיניים בהירות: אלו העיניים עצמן. מעל לעיר מין קשת צהובה, מין חבּורה על השמיים. אישה נעצרת בשביל. הכול מואר מאוד, כלומר מכיל גם צל כבד, כבד כזפת. להמשיך לקרוא שלוש ערים

יוסיף ברודסקי, חותם מים, תרגום, הערות ואחרית דבר, לאה דובב, מאגנס, 106 עמ', 59 ש"ח.

[פורסם ב"הארץ ספרים" ב-16.2.11]

אם אתה מוצא את עצמך, תוך כדי קריאה בספר כלשהו, באחד מאתרי האינטרנט המוֹכרים כרטיסי טיסה למקום שעליו אתה קורא, או לפחות מהרהר ברצינות באפשרות לארוז מזוודה, הרי שיש להניח שהספר שאתה אוחז בו חולל משהו בעולמך, יצר בתודעתך דימוי שממשותו משתווה, אם לא עולה, על זו של המקום בו אתה קורא. אילו יכולתי, הייתי כותב את השורות האלה מוונציה, ואני בטוח שמי שייסע לעיר הנהדרת והשחוקה הזו אחרי קריאה בספר הזה ייסע אל מקום שיהיה בעבורו חדש לגמרי.

הספר מַפנה אל עיר, ההופכת לספרייה: "נותר לי רק לקרוא או לשוטט סתם. ובעצם, מה ההבדל בין זה לזה, שהרי בלילות מבואי האבן הצרים הללו כמותם כמעברים בין ארונות ספרים באיזו ספרייה כבירה, שכוּחה" (עמ' 65). דמו את זה: ספרו של ברודסקי המשתוקק לשוב אל הספרייה-העיר שממנה נולד.

ונציה היא פירמידה הפוכה. על קודקוד קטן יחסית של ממשות בנוי הר הפוך של דימויים, חלומות, אכזבות, ציורים, סרטים, שירים. דומה שעוד מילה אחת על ונציה, עוד ספר אחד, עוד שיר אחד, והפירמידה תקרוס. אל חשש, זה לא יקרה. גם אם חלילה תשקע ונציה בים ("בעתיד אורב לעיר גורלה של אטלנטיס", עמ' 61), תיוותר הפירמידה הזו מוצקה ומפוארת. ואחת מן הלבנים המשובחות בה היא בלי ספק הספרון הזה של ברודסקי. להמשיך לקרוא "ההוכחה לכך שבעולם שולטת מידת החסד ולא מידת הדין"

בעבר האמינו שמגנטים מכוונים אל כוכב הצפון.

*

יֵשׁ צִפֳּרִים שֶׁנּוֹדְדוֹת בַּהֲלִיכָה. (איאן ניוטון)

* להמשיך לקרוא השלג הנצחי של האוקיינוסים

איני יודע מה האסוציאציות שלכם ביחס למרוקו – אולי מתחום האוכל או המאבק העדתי בישראל (אגב, מעניין שבתקשורת הישראלית "מרוקָאי", עם הטעמה על הקָ', מסמן ישראלי ממרוקו, בעוד ש"מרוקָנִי", עם הטעמה על ה"נִי" מסמן תושב מרוקו, אבל זה עניין אחר) בעבורי, מרוקו היא בראש ובראשונה מרבץ טרילוביטים. לפי הערכות זהירות כלכלת מרוקו מגלגלת 40 מיליון דולר בשנה על סחר בטְרילוֹבִּיטִים. הצירוף "טרילוביט מרוקאי" בדרך להפוך לצירוף כבול כמו "קפה טורקי".

להמשיך לקרוא זיכרון רחוק

כמה הערות מתוך ספרו של ג'ון גריבין "אבק כוכבים" (פינגווין, 2000)

• "החיים מתחילים בתהליך של היווצרות הכוכבים. אנו עשויים אבק כוכבים. כל אטום של כל מרכיב בגופך, למעט מימן, יוּצר בתוך כוכבים, פוזר לרוחב היקום בהתפוצצויות כוכביות גדולות, ומוחזר עד שנהיה חלק ממך".
• כדור הארץ הוא שְׁיָר של ענן הגז שממנה נוצרה מערכת השמש. 99.86% מהחומר נמצא כיום בשמש עצמה; ממה שנותר (0.14%) שני שליש נמצאים בצדק (יופיטר). משאר ה-0.05% נוצרה כל שאר מערכת השמש, כולל כדור הארץ.
• התהליך הוא בערך כזה: כוכבים מדור ראשון עשויים כמעט אך ורק מימן והליום; כעבור כמה מיליארדי שנים הם התפוצצו; מהשיירים נוצרו כוכבים מדור שני שבהם נוצרו יסודות נוספים כמו פחמן וחמצן; גם כוכבים אלו התפוצצו; משיירי הכוכבים האלו נוצרה מערכת השמש, ובתוכה כדור הארץ. זה דור הנכדים של היקום, והוא יורש את הישגי הדורות הקודמים [זה נשמע כמעט כמו רומן ישראלי קנוני]. להמשיך לקרוא של נעליךָ

(הערת הסבר: ב"קינדל", הספר האלקטרוני של אמזון, יש פונקציה של סימון קטעים בקו תחתי. כל קטע שאתה מסמן מועתק ונשמר אוטומטית בקובץ מצטבר, וכך נוצרת מעין מחברת ציטוטים, שאתה קורא אחרי כמה חודשים ולא זוכר שסימנת, ומה היה ההקשר. אני מתרגם כאן חלק קטן מהציטוטים)

"בשממה זו למדתי שוב כיצד לישון". (תומס מרטון, "כשהעצים אינם אומרים דבר")

*

"אני עצמי חלק ממזג האוויר וחלק מהאקלים וחלק מהמקום, ויום שחלף מבלי שחלקתי באמת בכל זה אינו כלל בגדר יום". (תומס מרטון)

*

"תמיד רציתי לכתוב על אודות הכול". (תומס מרטון)

*

"יש לנו מכשיר שטס לנוגה, וכשהוא יעבור בסמוך לה הוא יראה במשך שלושים שניות את העננים שמעליה. זה יקרה בדצמבר. ואז המכשיר יטוס החוצה אל שום-מקום. הוא יהיה עין בשום-מקום". (תומס מרטון)

* להמשיך לקרוא "בשממה זו למדתי שוב כיצד לישון"

לואיס תומס, ב"חיי התא" שהזכרתי בפוסט הקודם, מספר על יצור חד-תאי בשם Myxotricha paradoxa, שמתגורר במעמקי מערכת העיכול של טרמיטים אוסטרליים. בלעדיו, העץ שאוכל הטרמיט, בלי קשר לכמה הטרמיט ילעס, לא יוכל להתעכל. המיקסוטריכה מאפשר לטרמיט להפריש את העֶצָה (ליגנין) שאותה אין הוא יכול לעכל, ושאותה הוא מנצל כחומר לבניין הקן. בלי המיקסוטריכה לא היו טרמיטים. מה שאפשר לכנותו "טפיל" מאפשר למעשה את חיי המארח.

נראה שלמיקסוטריכה יש שוֹטוֹנים (מעין זנב ארוך, כמו בתאי זרע) שמאפשרים להם לנוע בתוך מערכת העיכול של הטרמיט. למעשה, בהגדלה רבה יותר, השוטונים הללו מתבררים לא כאיברים של היצור, אלא כיצורים אחרים, ספירוכטה, סוג של חיידק, שחיברו את עצמם במרווחים סדירים למיקסוטריכה והם מזיזים אותו.

וכאילו לא די בכך, נראה שיש למ' אברונים אובליים, קרובים לספירוכטה. אבל אם מגדילים עוד רואים שגם אלו יצורים נפרדים, חיידקים אחרים, שחיים בסימביוזה עם הספירוכטה. דיירי מִשנה של דיירי המִשנה של הטרמיט, שאף הוא דייר משנה, נגיד, בבית או בעץ.

פתאום הבנתי את העולם על פי צמד המילים: דיירי מִשנֶה.

כדי שהמטפורה של דיירי המִשנה לא תטעה: מדובר במאות אלפי דיירי משנה בסביבת המיקסוטריכה.

מושבה של טרמיטים יכולה להכיל עד עשרה מיליון טרמיטים.

*

למאמר של לין מרגוליס ודוריון סגן באותו נושא >>>

לואיס תומס, בספרו הנודע מ-1974, The Lives of a Cell, "חיי התא", כותב כי יש בסיס טוב לטענה כנגד היותנו קיימים כישויות (entities). איננו מורכבים, כפי שהיינו רוצים להאמין, כותב תומס, כצירוף של חלקינו-שלנו: "חולקים בנו, משכירים אותנו, כובשים אותנו". המיטוכונדריה (לצורך העניין אפשר להגדירם כאברון בתא שהוא "תחנת הכוח" של התא) אינם "שלנו" אלא יצורונים נבדלים, "פולשים", שיש להם דנ"א משל עצמם, והם אולי חיידקים שנבלעו בתאים האנושיים בעבר הרחוק ונשארו שם ביחסים סימביוטיים (סליחה מראש על העילגות והבורוּת הביולוגית). אם כך, מדובר ב"זרים", שבלעדיהם, כותב תומס, "לא נוכל להניע שריר, להקיש באצבע או לחשוב מחשבה". כלומר, אנו חיים הודות לזרים; הזרוּת הכרחית לקיומנו. כך גם בצמחים – הם חיים הודות לכלורופלסטים, שגם הם כנראה פולשים זרים באופן דומה. התלות שלנו בזרים לעצם קיומנו, לא כ"קישוט" שאנו עונדים באופן ליברלי, קיימת גם כאן – מפני שאנו תלויים בצמחים, התלויים בזרים "שלהם". ומי יודע אם שרשרת זו לא ממשיכה עוד ועוד. להמשיך לקרוא לצחצח שיניים מול המיקרוסקופ