מחבר דרור בורשטיין

שלושה מארבעת הספרים היפים ביותר שקראתי השנה הופיעו בהוצאת "אבן חושן". הרביעי הוא "בעין החתול" של חביבה פדיה (עם עובד). שני הספרים הקודמים ב"אבן חושן" הם "זה" של צ'סלב מילוש בתרגום דוד וינפלד, ו"קש" של הרולד שימל. הספר השלישי יצא לאור היום או אתמול. קראתי אותו על הספסל ליד חנות הספרים, כדרכם של הספרים האלו שאתה מתחיל לקרוא בהם עוד בעמידתך ליד הדוכן, וכבר השיחה הקצרה שאתה מנהל עם המוכרת בחנות צבועה בצבעי המוסיקה של הספר, אתה כבר משלם עליו תחת ראשית השפעתו.

הספר הנהדר שאני מתכוון אליו הוא "אנטנות וחיישנים" של ישראל פנקס. הטקסט הראשון בו הוא, כמצופה, שיר, אבל אחר כך בא רצף של 99 רסיסי פרוזה שאורכם בין משפט קצר לסיפור קצר. הספר מסתיים על אי, אדם פורש מן החיים, בגיל לא מופלג במושגי תקופתנו (73), מתכונן אל הקץ. האי הזה מסביר בדיעבד את הטון של רבים מקטעי הספר. טון של סיום וסיכום. תמיד על סף הייאוש, לרוב עוצר רגע לפני שהרגל טובלת במים השחורים. קטעי חלום. קטעי זיכרון. חלומות ההופכים למשלים: "גזר-דין מוות הוצא כנגדי, אך לפי שעה הותר לי להתהלך חופשי". זה גזר דין מוות במובן של גורל חיי אנוש באשר הם, אבל גם הרגשה של משורר גדול שהוא אינו יכול לכתוב יותר שירה. הוא מכיר תקופות של הפסקת כתיבה, אבל הפעם הוא מרגיש שזה אחרת, הוא אינו יכול לומר מדוע אבל הוא מחליף את הדיבור. יש גזר דין מוות על השירה, אבל בינתיים הוא מתהלך חופשי, כותב דבר שהוא אחרי גזר הדין, אבל לפני המוות. זה הספר הזה.

יש לישראל פנקס ספר נהדר ושמו "הרצאה על הזמן". הזמן הוא גם גיבור ראשי בספר זה. "בידי פתק עם הספרה 23. אבל הסימטה נגמרת בבית מספר 19". הנה דרך לחלום ולכתוב את "אחרי הזמן", או "אחרי הקץ". רחוב שאומרים לך שיש לו עוד המשך, אבל אינך רואה אותו. הזמן שאחרי הזמן ככתובת רשומה על פתק, שאינך יכול עדיין להגיע אליה. אבל אתה יודע שביום מן הימים תוכל, ובית מספר 23 יהיה ביתך.

או הפרגמנט הקצר ביותר בספר, הקואן של ספר זה, שלוש מילים: "החלו תחרויות הסוף". ובניסוח קצת אחר: "לשם מה היה כל זה?", שואלת בועת הסבון רגע לפני שהיא מתפוגגת. השאלה הקשה. אולי התשובה: כדי שעוד מישהו ישאל את אותה השאלה. לא משנה אם יש תשובה.

ועוד ניסוח נהדר, ציטוט משיר של מונטאלה: "היכן אטמון את הזהב שאני נושא בתוכי?". או במילותיו הפשוטות יותר של מילוש, בספר הנ"ל: "מי ייתן ואוכל להגיד את הרוחש בתוכי".

כמה ייאוש יש בשאלה הזו: "חדרי שכירות ישנים, תעודות אחריות וחוברות הדרכה למכשירים חשמליים, קבלות הביטוח הלאומי משנות השישים והשבעים, קטלוגים, דוחות ומכתבים, מסמכים ישנים של הוריי מחוץ לארץ – לשם מה כל זה נשמר?". אבל אולי יש כאן פתח תקווה. כי למשל, את הספר הזה אי אפשר למנות עם החשבונות והמסמכים. וזה שאי אפשר לכלול אותו בנשימה אחת עם ניירות חסרי ערך אלו, אולי זו כבר תשובה לשאלה שהפרגמנט הזה מציג.

החיים כתיאטרון. חוקים פנימיים, ידיעת החוץ כל הזמן. כמו ציורים מסוימים שיש בהם פתיחת מסך, רק כדי לראות מסך נוסף בעומק הציור. הרצון שהמסך שיורד יהיה חלק מן ההצגה, לא תחילת הלא-הצגה. כל מחווה היא יפה ועצובה מפני שכל מחווה היא צעד המקרב את הסיום. ויש חשש שהסיום יהיה "לא טוב", כמו סופו של ידידו של פנקס, דן צלקה, שמת "בשעת צהריים סתמית, בקיץ האחרון". אבל האם זה כך? האם עצם זה שדן צלקה מת באותה שעה לא הופך את השעה ללגמרי לא סתמית?
 

ביציאה מבית החולים, ליד מכונת הקפה, פגשנו בד"ר א', שהיה, כך למדנו משיחה אתו, אחד הקרדיולוגים שטיפלו ביאיר הוּרביץ בערוב ימיו. הוא היה אז קרדיולוג צעיר, אמר, בינתיים כבר עברו תחת ידיו כך וכך לבבות, היום מראה של לב פועם בתוך חזה פתוח אינו מעביר בו חלחלה כאז. היום אין הוא ישן ימים שלמים אחרי כל ניתוח לב פתוח, היום עצם שמיעת המילה הקצרה "לֵב" כבר לא מעבירה בו רטט של אימה המשגר אותו מיד אל הבקבוק. שאלנו אותו על פשר המשפט "טְרַקְלִינֵי הַתִּקְוָה הַקּוֹרְנִים יִפְעָה" בספרו האחרון של הורביץ "ציפור כלואה", ועל התבנית המִשקלית של הפסוק "לִקְרַאת אַקְלִים נוֹפֵחַ שִׁיר בִּכְנַף הַצִּפּוֹר הָרוֹעֶדֶת". הוצאנו את הספר, שנשאנו עִמנו תמיד בתיק ספרי השירה ומבלי לפתוח את הספר ציטטנו את הפסוק "שְׁמַע אֶת הַלֵּב הַנִּשְׁבָּר בִּשְׁעַת בֵּין-עֲרְבָּיִים זוֹ, כְּאִלּוּ אַךְ צְעַדִים הֵם", ומיד פתחנו וקירבנו אל עיניו את הספר בצמד הרישומים הקשים של משה קופפרמן, עמודים 44-45, ושאלנו את הקרדיולוג במפגיע מהו לדעתו פשר שני הרישומים הללו, והאם אפשר, לדעתו, לראות בהם, מטפורית, שני חדרי לב כפי שניסינו לטעון פעם במאמר שפרסומו נתעכב. שאלנו, ואז חזרנו ושאלנו, האם דיבר הורביץ בימיו האחרונים על מה שכינינו "מוטיב הציפור", והאם, כפי שטוענת אחת הביוגרפית השנויות במחלוקת שנכתבו עליו ועל שירתו המאוחרת, הגה על סף חדר הניתוח ובשפתיו ממש את המילים "פְּתַח לִי שַׁעַר" לפני שרשם אותן במחברת שהפכה מאוחר יותר לַספר "ציפור כלואה", או שמא מדובר, כדעתנו, שאותה הבענו בכנסים בינלאומיים ובמאמר שנתקבל לפרסום, בשמועה שאין לה כל בסיס מחקרי. אבל הקרדיולוג הביט בנו בקוצר רוח ואמר כי אין לו, ומעולם לא היה לו, כל עניין בשירה.

 

כאן. כדאי להקדיש 47 דקות מזמנכם: זה גם סרט על העתיד. אותם אנשים, אותם עיתונאים, אותם אינטרסים. ירחם השם.

הָאַחֲרוֹנָה בְּטוּר
שֶׁל לַהֲקַת צִפֳּרִים נוֹדְדוֹת:
אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָךְ

הפיכתו של נתניהו כמעט בן לילה מאנדרדוג של מפלגת שוליים למועמד מוביל לראשות הממשלה אינה מדגימה, לדעתי, שינוי ביחס אליו בציבור, אלא שינוי במיקומו היחסי במערך הכוחות. ביחס למועמדים האחרים – בסך הכול עוד שניים – הוא נראה הטוב ביותר, ואני יכול להבין את הבוחרים שחושבים כך. מישהו אמר שווילה ליד דירה נראית כמו ארמון, אבל וילה ליד ארמון נראית כמו צריף.

על פי הדיווחים, עמי איילון עומד להצטרף למפלגת "מימד". זה בזבוז, עם כל הסימפטיה למפלגה הזו. עמי איילון, לדעתי, יכול היה להיות מועמד שיוביל גוש שמאלי (פחות או יותר) שייתן קרב סביר לנתניהו+לבני (שבלי ספק יתאחדו ביום שלאחר הבחירות: זהו טריק יעיל וישן: פצל באופן מלאכותי את המחנה שלך כדי להשיג יותר קולות לחוד, כמו בעל דוכן פלאפל שפותח דוכן "מתחרה" מעבר לרחוב). מבין המועמדים שאינם ימין, איילון הוא היחיד שיכול, בצירוף כוחות ישנים וחדשים מהשמאל, להיראות טוב מול נתניהו – ולהפוך את מה שנראה עכשיו כצריף של השמאל לבית, ואולי ליותר מזה. אולי לא מאוחר מדי. גם נתניהו נסק כמעט בן לילה.

ג'ונתן ווינֶרט

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין
מתוך כתב העת Blackbird, כרך 7, גיליון 2 (2008)
 

 

זֶה אוּלַי בְּסֵדֶר לִשְׁכַּב
כֹּה קָרוֹב הָעֶשֶׂב יָכֹל לִשְׁמֹעַ אוֹתְךָ
רוּחַ נְמוּכָה פּוֹסַחַת
 
וְהַקּוֹלוֹת הַמְסֻמָּמִים הַקְּטַנִּים
שֶׁל הַצִיקָדוֹת בְּנוֹת הַשְּׁבַע-עֶשְׂרֵה
 
בִּמְקוֹמְךָ הַצַּר אֵין אוֹר
 
לֹא עוֹד דּוֹאֵג אֶלָּא דּוֹאֲגִים לְךָ
לֹא עוֹד לוֹקֵחַ בְּחֶשְׁבּוֹן אֶלָּא נִלְקַח בְּחֶשְׁבּוֹן
נִשְׁכַּח אֲרֻכּוֹת אִם הִנְּךָ בַּר-מַזָּל
 
כֹּל חֹרֶף מֻקְדָּם יוֹתֵר
עָמֹק יוֹתֵר קַר יוֹתֵר
מְאֻחָר יוֹתֵר

הלכתי בסמוך לירקון בימים האחרונים, והקצף (בימים הראשונים) והדגים המתים (היום בבוקר, עדיין) מכאיבים ומעיקים על הנשמה כאילו שחו בתוך הוורידים ונתקעו בלב. אילו אני הבעלים של מפעל "סנו" הייתי עומד שם, מגפיים בתוך המים, ומכניס דגים, אלפי דגים, למים. אחרי שהמים ישובו להיות "מים" ולא רעל בערוץ של נחל. אני נזכר באסונות אחרים: התמוטטות הגשר של משלחת ה"מכבייה" ובצוללני הקישון. האם רק האתר הדומה – נחל – מקשר בין שלושת האסונות? אני חושב על המציאות העכשווית, שבה חומרי "ניקוי" הם למעשה חומרי לכלוך. לא רק באסון הנוכחי, אלא מדי יום. כמה חזק הלכלוך שאנו יוצרים, שאנו זקוקים לחומרים כל כך מלוכלכים וקטלניים להסרתו. בדומה, כמעט כל "בנייה" היום היא למעשה "הרס".

האם למישהו אכפת מנחל הירקון? לפנינו מקרה של רצח נחל. האם יש בלש חוקר שייצא לפענח את התעלומה הזו? בעיר תל אביב, הירקון הוא עורק ראשי. העורק הורעל, אבל לעיר לא אכפת. ממשיכים לרוץ על הגדות עם נעליים קפיציות, ממהרים לאכול שוקולד בנמל. מביטים בים, מצלמים את השקיעה, כאילו הרעל לא זורם הישר אל תוך התצלום הרומנטי. חתן וכלה על הגשר, מחייכים, משודרגים ומעוצבים לקראת החתונה, מתחת לנעליים החדשות זורמים פגרי דגים הפוכים וקצף.

היו תרבויות שהבינו כמה חשוב הוא הנהר, וכדי להבהיר את זה המציאו לו אֵל. אנחנו מתוחכמים ומודרנים ואיננו מאמינים באלי נהרות. במה אנו מאמינים? בחומרי ניקוי, חומרים שיהפכו את חיינו לטובים יותר. אבל אילו היה אל לירקון ולנהרות האחרים בישראל, הם לא היו הופכים למוליכי רעל. מי שהיה בונה גשר מעל הנחל היה עושה זאת כפי שיהודי דתי מתפלל ביום הכיפורים. בחרדת קודש. ומפעל "סנו" ומפעל הרהיטים היו מעבירים רווחים של חודש לשיקום הנחל, כקורבן חטאת.

אני שליח, ומגיע למסור חבילה לאדם עשיר מאוד. במסדרון אני מבחין בכמה ציורים, אחד מהם של מורנדי. אחרי שאני מוסר את החבילה אני שואל את האיש אם אני יכול להתבונן קצת במורנדי שלו. אני מהסס לשאול בגלל הקסדה והאוברול הצהוב. הוא מסכים ונעלם מיד. אני מופתע שמשאירים אותי לבד. אני מתקרב לציור ואז מבחין שאין זה ציור כלל אלא מעין הצבה – או מין פסל עשוי גבס (?) צבוע, שמרחוק היה נראה כציור. גם המסגרת היא חלק מן הדבר, צבועה זהב, עקומה באופן כזה שמרחוק תיראה כמסגרת. אני לא מאמין למראה עיני. בתמונה הבאה כבר מוליך אותי המשרת במורד מסדרון צר מאוד וארוך מאוד, כמעט צינור, שיורד בשיפוע חד, ומתפאר באוזניי על גודלה של דירת אדונו, שאין לה, בעצם, סוף – כך הוא מכריז בעודו הולך כל הזמן לפני ואוחז במשהו, אולי נר או עששית, להאיר את הדרך.

אשכול בננות צהובות ברובּן
מעל שלושה אבוקדו קשים
ולצִדָם קומקום ירוק חלוּד
הפונה לַכיוון ההפוּך

בשתי דרכים מנסים לתקוף את דב חנין, המועמד של "עיר לכולנו" לראשות עיריית תל אביב: האחת היא לייחס לו שטניות, לנסות להפוך אותו למסוכן, לאויב העם, להטיל ספק באמינות שלו. להאשימו, למשל, שהוא לא עומד לשירת ההמנון. אין לי מושג מה מצב הברכיים של דב חנין בשעת שירת "התקווה", האם הן ישרות או מקופלות, אבל האמינו לי שבספר הפשעים החמורים אפשר למצוא כמה פשעים שיותר מזעזעים אותי מזה.
 
השיטה השנייה היא לנסות לגמד אותו. להפוך אותו לקוריוז, ל"באז" (Buzz), ל"אופנה", למועמד "סלבריטי". לטעון, שהוא תופעה חולפת, שהוא צנח משומקום וייעלם כלעומת שבא.
 
שתי השיטות מחטיאות את העיקר. אבל יש בהן גרעין של אמת. מי שטוען שסביב דב חנין יש "באז" צודק. לבאז סביב דב חנין יש מילה בעברית: תקווה. אפשר להבין למה אנשים נלחצים מזמזום כזה. הפוליטיקה בישראל הפכה לכל כך מושחתת, עד שאדם ישר, שליח ציבור במלוא מובן המילה, נתפס מיד כחשוד. מי שבז ל"באז" סביב חנין עושה זאת מסיבות שאפשר להבינן: לתקווה תמיד צמוד פחד: הפחד מאכזבה. לא מזמן הייתה תקווה כזו סביב עמיר פרץ. האכזבה הייתה קשה. ויש אנשים שמעדיפים להבטיח לעצמם כישלון מאשר לקוות לטוב ואז להתאכזב. צריך אומץ כדי להיכנס למצב של חוסר ודאות. צריך אומץ כדי לומר, אולי הפעם זה שונה.
 
גם מי שמנסה להדביק לחנין מדבקות של מעין סטאלין אנטי-ציוני מפספס את מעלותיו המוכחות של האיש, שבניגוד לכמה מחבריו לא רק לקח מן הציבור אלא גם נתן לו, למשל, חקיקה בתחום איכות הסביבה. האם שיפור איכות הסביבה בארץ ישראל אינה ציונות? האם רק שוחד ושלמונים הם אות וסימן ללב יהודי חם ולציונות טובה?
 
אבל גם בניסיון המכוער הזה יש גרעין של אמת. הגרעין הוא בזה, שגם אויביו של חנין מכירים בכך שלפניהם איש עקרונות. מובן שהם מנסים לעשות בעובדה זו שימוש לרעה, על ידי עשיית קריקטורה מהעקרונות שלו. אבל דמיינו לעצמכם את הפוליטיקאים שהורשעו בדין פלילי בשנים האחרונות: האם מישהו היה מעלה על דעתו לכנות אותם "קומוניסטים"? "סוציאליסטים"? אפילו כהאשמת שווא? כמובן שלא. מפני שאלו אנשים חסרי עקרונות לחלוטין. רק את מי שיש לו עקרונות כלשהם – וכמה נדיר אדם כזה בפוליטיקה בישראל – אפשר לנסות להאשים בצורה כזו.
 
אני משוכנע שמועמדותו של דב חנין אינה רק עניין תל אביבי. גם לתושבי ערים אחרות בישראל יצמח רווח מהצלחה של מועמד כדב חנין. אם אדם מסור ומוכשר כמותו יהיה ראש עיריית תל אביב, הדבר יהווה תקדים למועצות מקומיות ולעיריות אחרות. אם לא בבחירות 2009, בבחירות הבאות. השאלה היא פשוטה מאוד: האם הבוחר יתגמל אדם שמציע לו לשרת אותו ושיש סיבה להאמין שפיו לבו שווים?
 
כולנו ראינו החודש איך בבת אחת מתפרקים שוקי הון בעולם. בנק בארצות הברית מתמוטט, ושבוע אחרי זה מתאבד ברוקר בהודו. זה מפחיד. אבל הדברים יכולים גם לעבוד הפוך, להשתנות לטובה. דבר גורר דבר לא בהכרח רק לרעה, ואפקט הדומינו יכול גם לעבוד לטובתנו. דב חנין בראש עיריית תל אביב יהיה בשׂורה של תקווה למדינת ישראל כולה.