קטגוריה: הערות

בפסטיבל הסופרים האחרון, שהתקיים במתחם המפואר של אחת מהוצאות הספרים הגדולות, בעת נאומי הסופרים ואנשי המכירות ואנשי השיווק והעורכים הראשיים, נשמע כל העת ברקע מעין רעש טרטור, שהזכיר לאחת מן הסופרות רעש של מכונת תפירה ולאחרת רעש של מכונה לפריסת לחם. הרעש לא היה חזק מכדי לפגום בתחושה הכללית החגיגית, וגם כשחולקו ספרי הזהב, הפלטינה, הטיטניום וההליום, לא העיב הרעש על קול מחיאות הכפיים ודברי השבח ההדדיים, אם כי המשוררת זוכת פרס ספר ההליום לא הופיעה לקבל את הפרס היוקרתי. אחרון עלה לנאום מנכ"ל ההוצאה שאירחה את הפסטיבל. כוסו בידו, הוא ביקש מכל הנוכחים להשתתק לרגע, ואז להטות אוזן קשובה. לאחר כמה דקות הושלך הס, וכולנו יכולנו להאזין לרעש הטרטור החדגוני שבקע כמו ממעמקי האדמה, מתחת לרגלינו. המו"ל פתח דלת וירדנו למטה. שם, במתחם תת-קרקעי שגודלו היה בדיוק כגודל מתחם האירועים, ניצבה מכונה גדולה כלווייתן. הייתה זאת מכונת דפוס משוכללת חדשה, חשבנו, אך הייתה זאת למען האמת מכונת גריסה. אל הצד האחד שלה זרמו פנימה אלפי ספרים, ומן הצד השני יצאו מחברות לבית הספר ושאר מוצרי נייר ממוחזר. את רוב הספרים שהוא מדפיס, אמר המו"ל, הוא מוציא לאור כדי להזין את המגרסה. למען האמת, העסק המרכזי שלו הוא גריסה ומִחזוּר, לא הוצאה לאור. ההוצאה לאור היא כמו המכבסה שבחזית, המגרסה זה הקזינו שמאחורה. מדי שנה, התגאה, הוא גורס את רוב הספרים שהוא מדפיס, ומספק גם שירותי גריסה זולים לְמוציאים-לאור אחרים, שאין ידם משגת לרכוש מכונה כזאת. מיליון ספרים עוברים כאן כל שנה, אמר. אני גורס יותר ממה שאני מדפיס, העסק העיקרי שלי הוא המגרסה, אני חייב להדפיס כמויות כדי שיהיה במה להזין את המכונה, היא כמו מערבל בטון, אסור לכבות ולהדליק אותה כל פעם. למען האמת, אמר, תוך שנועץ מבט בחבילה של מחברות שורה, המשוררת זוכת פרס ההליום ירדה לכאן אתי, נתתי לה להיכנס ללווייתן עם המהדורה של כל כתביה. הן בית הדפוס שלי נמצא ממש מעבר לרחוב, הסביר, הבאנו את כל המהדורה שלה חם מהכריכייה, קל לה לגרוס כשזה עוד חם וזה חוסך לי הוצאות אחסון והפצה וכל מיני תקורות. והוא ניגש לערימת המחברות והניח עליה יד רכה וליטף, ובציפורן הזרת חתך את אריזת הניילון וחילק.

ביקרתי אתמול בתערוכה של דני קרמן בבית יד לבנים ברעננה (רח' אחוזה 147). ההרגשה היתה כאילו דמויות מציור גדול טיפוסי של בוֹש או ברויגל ברחו מהציור ונפוצו לכל עבר. יציאת הדמויות מהספרים מאפשרת להם גם להיפגש ולהתחבר זו לזו הופכת אותם לאזרחיות בקרקס נודד גדול. רק בשביל זה כדאי להגיע לרעננה.

אבל זה לא הכול. היתה לי הפתעה גדולה ומעוררת-מחשבה בסוף התערוכה. שם, בפינה ממש, הובאו כמה עבודות מוקדמות של דני. אחת מהן, הדיוקן הזה (צילום חובבני שלי), ממש עצרה את נשימתי. זהו הדפס (חיתוך לינולאום) – מגיל 16. נושא העבודות המוקדמות של אמנים הוא דבר שתמיד עניין אותי – הרגע הזה שבו האמן כבר אינו ילד-משרבט (מבלי להמעיט כמובן ביופי הרבה של שרבוטי ילדים) ודורך כבר על קצה השטיח של שפת האמנות. לפעמים יש שם הישגים שלא חוזרים אליהם משום שזהו רגע שבו התמימות והמיומנות נמצאות באיזון שאחר כך מופר בהכרח. מעניין שהדיוקן הזה דומה קצת לאופן שדני נראה היום, כמעין נבואה. ומי יודע, אולי המודל היה אביו או קרוב אחר, ומכאן הדמיון.

נפלא בעיני האופן שבו הזקן והכובע מקיפים את הפנים כשתי פרוות, ואיך הופעת הדיוקן מצד אחד ברורה ומצד אחד נראית כפנים שצוירו בגשם שיורד. או מבעד לחלון בגשם, או שהפנים עצמם גשומים. הכתף היא כבר לגמרי ממטרית, כמו פיסת נוף. בתוך כל הירידה הזאת הפנים שקטות מאוד, פונות פנימה אל השחור, כמעט נעלמות. להמשיך לקרוא הנהר

הרדיו הישראלי הוא אחד מהמקומות שבו מה שמכונה "זיכרון השואה" מבוזה בצורה הקיצונית ביותר. יותר מאשר, למשל, הכנסת האטום האירני לשיח השואה, הכנסה שאפשר להתנגד לה – אבל היא לא מופרכת מן היסוד. מופרך בהרבה הוא השיר המתנגן ממש עכשיו ברדיו, "גן השקמים", כמדומני בשירת אריק סיני. מי יכול להסביר לי מה הקשר בין שיר נוסטלגיה תל-אביבית לשואה? אין קשר. ברדיו הישראלי משמיעים ביום השואה שירים איטיים יחסית, רגשניים או רומנטיים, לא ריקודיים או קצביים, והמאזין אמור להיכנס להלך רוח נוגה וחסר מושא מוגדר. "להרגיש עצוב" באופן כללי. כלומר – לשכוח מהיהודים, מהגרמנים, מכל הגועל נפש.

אפשר לראות את השירים האחה באחת משתי דרכים: או שהם פשוט תחליף נוח בהרבה לעיסוק בחומרי הזיכרון האמיתי – שירים של הקהילות שנכחדו; שידור עדויות; שירה על השואה (למה שלא ייתנו לעשרים משוררים לקרוא את פוגת-מוות בתרגום זנדבנק עד שנדע אותו על-פה); מוזיקה מן הגטאות וכדומה. זה מה שהרדיו צריך היה לעשות, אבל למי יש כוח לשמוע שירים ביידיש? לכן זו העיסקה: נשדר לכם תחליף בידורי מקביל למה שקשור לשואה, ואתם תאזינו ותרגישו בסדר.

אפשרות שניה היא שכל השירים המושמעים אמורים לעבור רה-קונטקסטואליזציה (הכנסה להקשר-מחודש). הנה, עכשיו שמוליק קראוס עם "צר היה כל כך" – עלינו אולי כביכול לחשוב עליו כשיר שואה. "בן אדם כסנה מול השמים בו בוערת אש" – ודאי, טרבלינקה! לא אתפלא אם זו היתה האסוציאציה של העורך. אבל זה כל כך מופרך. כי אם זה תקף, מה עם גן השקמים? זה הגן של גטו לודז'? ו"תחזור, תחזור" של משינה, ששודר לפניו? האם איננו מסוגלים לחשוב על השואה שלא דרך המסננת הישראלית-ציונית-מקומית, המתבטאת כאן בשירי הזמר?

למה המפה מאחור ב"נאום האוטובוסים"?

נדמה לי שזה המסר הסמוי, זה מה שהמפה אמורה לעורר — ביחס לאזרחי המדינה הערבים המצביעים.

ישבתי בקהל בערב הקראת השירה, והאזנתי למשוררת הנודעת קוראת משיריה, ולא יכולתי שלא להיזכר באותה פעם שנסעתי איתה מירושלים לתל אביב, במכוניתה. היא נהגה. האם היה לה רישיון נהיגה בתוקף, חשבתי באימה, כשהתקרבה אל משאית שהעפילה לאט בנתיב הימני והחלה להבהב באורות הגבוהים כדי לסלק אותה מהנתיב. האם ישנו ביטוח צד שלישי, זה משום מה נתקע לי, אך פחדתי לומר מילה, בכל זאת, משוררת מצוינת שכזאת, איך להעליב אותה במתן עצות, הרי יש לה כבר רישיון שישים שנה אם לא יותר, והיא את אלתרמן הסיעה, את אצ״ג. המשאית לא זזה ולכן המשוררת התקרבה מאוד ואז צפרה ואז שברה ימינה בשתיקה קשה וירדה לשוליים הצרים, נזכרתי בדיוק כשמטפורה מדהימה נשמעה מפיה הצרוד בערב ההקראה, ואז לחצה על הדוושה חזק, סיבובי המנוע טיפסו ועלו וכך גם הטון האקסטטי של ההקראה הנפלאה, והיא עקפה את המשאית מימין על השוליים וחזרה לנתיב הימני, אך לא היה די לה בכך, והיא פתחה ברצף של חריזה מורכבת, חותכת שלושה נתיבים שמאלה באלכסון ומגיעה אל ראש ה״קסטל״, שם החלה הירידה במורד, שאיני יכול אלא לכנותה קפיצת ראש, היא האיצה למאה ושמונים קמ״ש ברכבת ההרים שלה ומישהו מהקהל החל לבכות למשמע שורות השיר שהיה שיר קינה גדול, מכונית משטרה שארבה שם בשוליים הפעילה את הסירנה והחלה לדלוק בעקבותינו ולירות לכיוון הגלגלים, אך היא, המשוררת, חתכה ימינה לאבו-גוש והותירה את המשטרה על הכביש הראשי, קליעים פגעו בדלת האחורית אך היא אמרה, הכול חסין כאן לקליעים, הכול חסין כאן מוות, וחתכה כמו שלדג דרך הכפר במאה וארבעים קמ״ש, בכיכרות לא נסעה סביב אלא חתכה על הקוטר, וכך היה גם השיר, תפסתי פתאום, היא כתבה וקראה שירה כמו שהיא נהגה על הכביש, וכך כל המשוררים, הן אי אפשר אחרת, הכתיבה והנהיגה אחת הן, זה אותו הגוף עושה, ונאחזתי בציפורניים ורעדתי שיניים והזעתי לריפוד כשהיא פצעה שם איזה אוקסימורון שהיה גם משחק מילים וארמז מקראי איזוטרי בו זמנית, מהקהל עלה קול צחוק לשמע החידוד כשראיתי את מותי קרב בפועל ממש, היא נהגה כמו היה נחש כרוך לה על ההגה והיא כתבה מכוח הנחש הזה ממש, אני רציתי לזנק, לקפוץ מהמכונית, אבל היא נעלה את הדלתות בלחיצה על מתג בקרה ראשי, אני יודעת, היא עמדה לסיים את קריאתה, שאת הדלת תבקש לפתוח ולקפוץ החוצה אל מותך בחבטה קשה בינות אבני חצץ ופס צהוב בוער באור, אך לא אתן לך למות בצד הדרך, היא כתבה, אתה הוא שותפי היחידי לנסיעה, ורק במכונית הזאת, הוסיפה, רק במהירות הבלתי אנושית הזאת, רק בקרבה המפחידה הזאת למכוניות האחרות, קראה, רק בתאונה הזאת שלפנינו ניוושע, עלה קולה, והיא הרימה את הרגל מדוושת הבלמים ואת ההגה היא עקרה בשתי ידיים מצירו.

על השמש מתפרץ לפעמים דבר כזה. מין עיטוש, שאילו היינו קרובים אליו יותר, היה מטביע באש את כדור הארץ כולו, ולא נודע כי בא אל קרבו (של העיטוש). יש שוט של אש דומה לבאלרוג ב"שר הטבעות", והוא מצליח לאחוז בקרסולו של הקוסם. למזלנו שוט השמש מרוחק יותר, וקרסולינו בינתיים נטולי כוויות. צליפת השוט ממשיכה הלאה, וכבר לא זוכרים שהיה זה שוט של אש, הוא נהיה לשוט של אור ואנו מחפשים אותו מבעד לעננים בימים קודרים כמו אתמול, ימים המזכירים לי את ההכחדה ההמונית של הדינוזאורים, אז, לפי הסברה, הוסתר אור השמש בגלל אבק שעלה לאטמוספרה אחרי פגיעת האסטרואיד, כילה את הצמחים והרס את שרשרת המזון. חשבתי על זה אמש וניגשתי לאכול מנה פלאפל ב"מפגש האושר" בכיכר מסריק כמין הוכחה שיש עדיין תקווה לצומח. בדרך ראיתי חתול מזהה קצת שמש ונשכב. זה די מוזר, לא? שחתול יודע לזהות כוכב. ושכוכב שלם נדרש כדי שחתול יוכל לישון קצת על הדשא.

בעודי לועס את הפלאפל הטוב, חשבתי על מנהיגים שהם שמש, לעומת מנהיגים שחוסמים ומעלים אבק. לעתים הם סבורים שהם "שמש העמים" אבל אורם אינו אלא חסימת השמש. זה אולי המצב הנורא מכל. מי שפסל את אריאל הירשפלד ואת אבנר הולצמן, שהם בוודאי שניים משלושה-ארבעה חוקרי הספרות העברית הטובים ביותר בישראל, ובכך הרס את פרס ישראל, משיקולים דמגוגיים ולא רלבנטיים, ניסה לעמעם שמש מקומית, ששמה הספרות העברית. נדמה לי שהתגובה הקשה לצעד הזה נובעת בדיוק מההבנה שהספרות (הפרס הוא רק מסמן שלה, הוא כשלעצמו לא חשוב מאוד) היא אולי אחת השמשות האחרונות שנותרו לנו כאן. כמה מהמוזיקאים הטובים בישראל כבר הכריעו בעד יצירה באנגלית (איני שופט אותם על זה), האמנים ברובם מזמן כבר מדברים לשון בינלאומית. אז מה נותר? והנה מיתמר עמוד האבק גם על זה. צריך להיות ברור שמי שפוסל שופט בפרס בגלל עמדה מוסרית יפסול, בקרוב מאוד, גם זוכי פרסים, וגם סופרים. המטרה כמובן לחלחל לתודעות ולגרום ליוצרים לחשוב פעמיים מה מותר.

האור הזה ממשיך לנדוד ופוגע בכל מיני דברים. יש לקנלטו ציור לא אופייני (1760), מפני שהוא לֵילי. קנלטו היה ממש סוגד-השמש בדרך כלל, וציוריו הם מֵכלים גדולים של אור, כמעט כמו צמחים האוכלים את השמש כדי ליצור סוכר, כך הוא הפיק את דבש ציוריו הגדולים. בציור הלילה הזה השמש אינה נראית אבל, כמו הבאלרוג שצנח אל התהום, אפשר לדעת שהיא שם על פי השוט, ממש קצהו, שפוגע בירח למעלה, וממנו באנשים. מישהי שם מרימה את הראש להביט. כשראיתי את הציור הזה בברלין שמתי לב שנערים באים, חשים בנוכחותו החשוכה-מוארת, ומצלמים. בזמנו חשבתי שזה קצת מגוחך, אבל עכשיו אני מבין עד כמה זה מתבקש מהציור: גם הם, המצלמים, רצו לקחת קצת מאור הציור איתם. מהשמש לירח לפני האנשים בוונציה באמצע המאה ה-18, ומשם לציור של קנלטו שראה אותם, ומשם למצלמה. כמו נחל שמתמעט והולך ובכל זאת אתה רוכן עליו לשתות, ולוּ טיפה אחת. הציור של קנלטו צויר הודות לאור הירח. אך כל האור שרואים בו הוא שיר תהילה לשמש, היא הגיבורה הסמויה הגדולה של הציור הזה, כמו זמרת אופרה אדירה שמוחאים לה כפיים עם ירידתה מהבמה. איש לא רואה אותה אבל כולם יודעים שהיא שם, מאחורי הקלעים, עצומת עיניים, ממתינה למשהו, אולי לקצת דממה.

ציורו של קנלטו מתאר קרנבל, חג מרתה הקדושה. החג מתאפיין בשבירת היררכיה בין האצולה והעניים. אולי לא פלא שהוא מתרחש בלילה. קפקא כתב ב"הטירה" כי "שעת הלילה אינה יפה למשא ומתן עם בעלי הדין, כי בלילה קשה, או אולי אפילו אי אפשר, לשמור על אופיו הרשמי של המשא ומתן", וזאת משום ש"כוח השיפוט הרשמי לוקה בשעת הלילה", ו"המחיצה ההכרחית המפרידה בין בעלי הדין והפקידים… מתרופפת" (תרגום שמעון זנדבנק, הוצאת שוקן, עמ' 252).

כמה יפה שנפילת המחיצות במישור החברתי מקבילה לנפילת המחיצות הקוסמית. האור נופל שווה בשווה על כל האנשים, וגם המחיצה בין יום ולילה מיטשטשת, כי זהו אור ירח, אבל הוא כמובן אור שמש, ובציור הוא כה חזק עד שאפשר לקרוא לאורו, ולצייר.

אור השמש ממשיך מוונציה הלאה. בתצלום הזה רואים את פגיעתו הרחוקה, נקודת אור בודדה על טיטן, אחד מירחי שבתאי. הוא מרחף בערך מיליארד וחצי קילומטרים מהשמש. האור פוגע בים שעל טיטן כמו שפגע במים האיטלקיים בציורו של קנלטו. אבל זה ים עשוי מתאן. על טיטן יש ככל הנראה מחזור מתאן, התאדות של מתאן מהימים, שהופכים לענני מתאן, שמורידים גשמי מתאן, וכו'. זהו גן עדן לכרישי הגז הטבעי ומפעלי הדשנים, ואין לי ספק שאילו היו יכולים לחצות את המרחק הרב וגם לחזור היו מממשים את המשאבים לטובת פיתוח החקלאות וכלכלת ישראל, דהיינו לטובת הציבור הרחב. הרי גם פרס ישראל, מוסרים מלשכת ראש הממשלה, "שייך לכל עם ישראל", ממש כמו משאבי הטבע.

האור בוקע מן השמש ופוגע בדברים שונים ורחוקים. בירח, בעשירי ונציה ובענייה, בעינו הרואה של קנלטו, בעינינו, בעדשות הטלפונים של הצעירים בברלין, בימות המתאן שעל טיטן, ושוב בעינינו. שטף האור שפגע בעיניו העצומות של החתול בשדרות סמאטס יגיע כעבור 80 דקות (פי 10 מהזמן שלוקח לו להגיע מהשמש אלינו) לימות המתאן של טיטן. אנו נצפה בסרט ולפני שהוא יגיע אל הסוף האור כבר ייפול על ימות המתאן שליד שבתאי. גם הספרות דוהרת ככה. אם לא מעלים מולה תימרות אבק. קיבלתי לפני כמה שבועות את הודעת הטקסט המשמחת ביותר בחיי הספרותיים: ישבתי בשדה התעופה בבייג'ינג, ומישהו בשוודיה, שקרא ספר שלי באנגלית, רצה לומר מילה טובה. זה כמעט כמו עם האור. גם אם קרוב יותר. בעבורי זה היה מספיק רחוק כדי להתרגש מזה.

האור עצמו אדיש כמדומה למשטחים שהוא נוגע בהם, ועין וימה הם היינו הך בעבורו. רק אנו יכולים לראות, בזוג עינינו, את כל נקודות האור האלה. לראות אותן ולקשר אותן אל המקור. אולי זהו תפקידנו, להעיד על כך. בתצלום שלמטה זוהי השמש הנוגעת בקצהו של טיטן. זוהי השמש. למתוח את הקווים מנקודות האור. איני יודע למה זה חשוב. אולי זה לא חשוב. חלקנו מעידים על נקודות האור בכך שאנו מחברים על זה שיר או סיפור. גם פרס לספרות הוא נקודת אור, הד להד. אם לא מתנפלים עליו באבק.