יואב אפרתי, מלאכים, גלריה בזל, רח' השל"ה 1, תל אביב
אחד השרידים החומריים היחידים מילדותי הוא ציור זה של מלאך, שציירתי בגן הילדים, בערך בגיל 5. הוא מצא את דרכו לאחד מספרַי. מישהו בהוצאת הספרים יעץ לי לא לתת לו לעמוד על הכריכה, הדימוי עני מדי, נאמר לי, לא צבעוני ולא מפתה. אבל המלאך ביקש אחרת, ונעניתי. לא חשבתי עליו מיד כשעמדתי מול המלאכים של יואב אפרתי, שהם באמת מרגשים ביותר, שבריריים כשפיריות אנושיות. אני חושב על הרישומים כ"Life-Size", גודל אמיתי, 1:1. כלומר, שאלו מלאכים קטנים מאוד.
חלקם נטולי כנפיים, אולי אנשים ואולי מלאכים-לשעבר, חלקם בעלי כנף אחת (אולי בגלל שהם בצדודית ואולי לא בגלל זה), מיעוטם בעלי שתי כנפיים. טבע הרישום של אפרתי מקשה על זיהוי המלאכים, וכך קשה לדעת אם לפנינו כמה עשרות מלאכים, פרטים בודדים מתוך לגיון עצום, או, כפי שאני נוטה לחשוב, רק שתי דמויות קבועות שרוקדות מעין דואט אינסופי של מחוות והעמדות, מעין "תמונות מחיי נישואין". על פי רוב המלאכית האישה "חזקה" יותר, נושאת את המלאך המקופל (כמו בסיפור "כסף קטן" של יהודית הנדל) "כמו כרית", או אוחזת אותו בקדקודו ומעבירה הלאה (לאן?). פעם היא מכונפת והוא ללא כנף, ופעם היא ללא כנף והוא כן, אך בשני המקרים היא נושאת אותו. לכל מלאך יש כאן מלאך-שומר, לפעמים הוא פועל לטובתו ולפעמים הוא לא יכול.
אחד המלאכים, העומד או מרחף שלוב ידיים ומביט למטה, ארוך כעט, כקולמוס. אפשר כמעט לאחוז בו ולרשום משהו. יש משהו מלאכי ברישום, במובן שהיד מקבלת כנפיים, ולפעמים בכנף אחת די. ובתנועה מהירה נתפס משהו, נולדת צורה חדשה.
מלאכים מזוהים עם התרבות הנוצרית (כך במאמר היפה של יובל בן-עמי בקטלוג), אבל הם כמובן היו אצלנו קודם. במובן מסוים האיסור על "פסל ומסכה" נראה שצריך היה לחול גם על ייצוג מלאכים, וקיומם העברי כטקסט, שלא מאפשר ציור מפורט ונאמן חזותית, הוא אך מתבקש (קפקא ביקש שלא יציירו את השרץ שהפך אליו גרגור סמסא).
בתערוכה הזאת הבנתי פתאום עד כמה תולדות האמנות הנוצרית מלאות באלפי כישלונות, שהפכו לנורמטיביים וחוזרים-ונשנים, של ציורי מלאכים (ילדים, נשים, גברים, כולם "ריאליסטיים" ובעלי בשר ועור, דהיינו בלי שמץ של ספק שגויים לגמרי). המלאך מבקש שלא להצטייר, ממש כמו האל. "ויאמר לו מלאך ה', למה זה תשאל לשמי והוא פלאי". ואם כבר מציירים, חייבים למצוא דרך עקיפה. אפרתי מצא דרך, ודווקא בגלל הקו האלמנטרי, הקרוב לאיור ילדים, הוא לא מתיימר לייצג מלאך כגוף, אלא ליצור תנועה. מלאך כקו. קו תקשורת. חוט מוליך.
בספרי הקודש שלנו מופיעים ופועלים מלאכים, כמו בסיפור אברהם המארח, בסיפור לוט, גירוש ישמעאל ועקדת יצחק. הופעתם מעוררת תמיהה, שכן לא ברור מתי נבראו. בסיפורי הבריאה אין להם זכר. קריאה בספרים החיצוניים מגלה את קיומם שנמחק. אפשרות להסבר המחיקה הזאת הוא, בקצרה, עליית התרבות הרבנית המתגבשת אחרי החורבן, שלא אהבה את המקשרים הללו בין שמַים לארץ, מתוך האֶתוס החדש של "לא בשמַים היא", כלומר האתוס של יהדות "אופקית" של בין אדם לחברו בתיווך אדם שלישי, כמו רב או חכם, ולא יהדות "אנכית" של בין אדם לאלוהים דרך תיווך הנביא והכהן, ובעיקר – המלאך, שהוא מתווכם של המתווכים, חוליית הקשר בין הכהן לשמַים, ולעתים גם בין הנביא לשמַים. אחרי חורבן בית שני, כשהכוהנים איבדו את מקום עבודת הקודש, ירדה גם קרנם של המלאכים, יחד עם ירידת קרנם של הנביאים.
הן ביום הראשון ברא את השמים ממעל והארץ והמים וכל הרוחות העומדים לפניו. ומלאכי הפָּנים ומלאכי הקדושה, ומלאכי רוח האש, ומלאכי רוח סערה, ומלאכי רוחות ענני עלטה. ומלאכי הברד והכפור ומלאכי העמקים הרעמים והברקים, ומלאכי רוחות הקור והחום הסתיו האביב החורף והקיץ. ומלאכי הרוחות לכל מעשיו בשמים ובארץ ובכל העמקים ומלאכי החושך והאור והשחר והערב אשר הכין בחכמת תבונתו. ואז ראינו מעשיו ונברכהו ונהללהו על כל מעשיו, כי שבע מלאכות גדולות עשה ביום הראשון.
הפסוקים האלה מופיעים בפרשת בריאת העולם ב"ספר היובלים", אחד הספרים החיצוניים (כלומר הספרים שההנהגה היהודית הרבנית שאחרי חורבן בית שני החליט להדיר מהקאנון המקודש ואף לאסור על קריאתם). "היובלים" הוא גרסה אחרת של ספר "בראשית", שנכתבה ככל הנראה במאה השנייה לפנה"ס על ידי כוהנים שנושלו מן המקדש עוד לפני החורבן (בגלל מכירת הכהונה בכסף ועליית בית חשמונאי בסביבות שנת 150 לפנה"ס) ונתגלתה במגילות מדבר יהודה. וקל לראות שהפסוקים המובאים למעלה כמו נמחקו בעריכה בטוש שחור עבה. נותרו השמש, הירח, המים וכדומה.
הילד אולי יודע על מה שמתחת למחוּק. איני חושב כמובן שהמלאך שלי הוא יצירת אמנות, אבל אני חושב שהוא יכול להבין בקלות את המלאכים של אפרתי, שהם מאותה שכונה.
הדובר בקטע ב"ספר היובלים" הוא בעצמו מלאך, ולא קול אנונימי כמו בספר "בראשית". מלאך מספר על בריאת המלאכים, דהיינו על בריאתו-הוא. אני מדמיין את המלאכים של יואב אפרתי כנציגים רחוקים של התיאור הזה, כפליטי היום הראשון של הבריאה שנמחקו מן הספר הקדוש – מחיקה קשה, יש לציין, שהרי הנמחקים לא היו אלא היצורים הקרובים ביותר לרוח ולא, נגיד, איזה משנה למלך. כתיבתם על הניירות הפשוטים האלה היא, לכן, משום מעשה בראשית.
מתחת לשולחן 
