הסוּי קווסה, 1929, ירח מעל נהר אָרָקָווה באקבָּנֶה, הדפס (חיתוך עץ). המוזיאון לאמנות, בוסטון. מי שהפרוטה מצויה בכיסו יוכל לרכוש את ההדפס מכאן.
העננים מוסטים כמסך תיאטרון בהצגה לֵילית ומתגלה ספק השחקן הראשי ספק רק הזרקור: הירח. השתקפותו יוצרת מין מלבן במים. מאוֹרות קטנים יותר, לאורך הגדה שמנגד, כמו מחקים את אדונם ומטילים אף הם מלבּני אור, צרים יותר.
סִירָה חוֹתֶכֶת צֵל עֵצִים בְּמֵי נָהָר.
אור הירח מצייר מין ארובה לבית, ארובה של אור.
אף אחד בתמונה אינו מבחין באישה הנושאת על גבה ילד (או ילדה) בבגד אדום. הם מוסתרים מהנמצאים על הגדה הרחוקה, אך גם מהשטים בסירה ומיושבי הבית.
נדמה לי שזה לא ביתם. משהו בהטיית הרגל שלה מעורר ספק אם הבית הוא היעד. או שהם רק חולפים על פניו. האם ביתם קרוב? היא לא תוכל לשאת את הילד למרחק רב.
שׂערהּ ושׂער הילד – כתם אחד רצוף.
על הבגד שלה נמתחים פסי אורך כהים, והם עומדים בדיסוננס שקט לפסי האורך של האורות. אולי כך קווסה מראה את בדידותם: פסים אנכיים וחשוכים הולכים – פסים אנכיים ומוארים. קרשי הבית מדברים איתם יותר, כמעט מזמינים.
כמה יפה שהדבר הנסתר ביותר בציור אינו הירח המלא, הסמל המוכּר של בהירות והארה, אלא דווקא שני הצמודים האלה באפלולית, שהם בעת ובעונה אחת הכי קרובים אלינו והכי מסתוריים. הירח הרבה יותר מובן לנו מן האימהוּת הזאת.
חותמת האמן בצד ימין למטה כמו קוראת לילד הנישא (ישֵן?). שניהם אדומים, מעוגלים. אלו שני כתמי הצבע העזים ביותר בכל ההדפס. כאן לב השיחה.
לאחרונה ראיתי בשמֵי המערב את נוגה ומאדים לצד שני התאומים, קסטור ופולוקס. ונוס, כוכב היופי והאהבה, לצד מארס, כוכב הדם והמלחמה. כוכבי התאומים, שעל פניהם חלפו מאדים ונוגה, כמו הסבירו – אולי בלא צורך – גם את היותם של ונוס ומארס צמד. בחודשים האחרונים תכננתי סדרה זעירה של ספרי כתיבת טבע. אין זו הוצאת ספרים של ממש – המחסן המרכזי יהיה כנראה בארון בגדי החורף – ובכל קראתי לה "ספרי ???". ספרי שלושה סימני שאלה. מאדים היה שָם, זוהר הרבה פחות מנוגה. וזה היה לי הסימן המשונה לצאת לדרך. כבר מזמן ויתרתי על המחשבה שאפשר לנצח את מארס בהקשר הישראלי או אפילו להתישו. אולי הוא האל הראשי של המקום הזה. אבל אפשר אולי לנסות להוסיף קיסמים למדורת ונוס. החלטתי לפרסם את הספר הראשון דווקא בימי האלימות והטירוף המתמשכים. להשיט ולהפריח ברבורים במקום הזה, בימים אלה. ברבורים מול ברבריות.
זה ספר קטן ובו עשרה איורים מאת הארי ברוקוויי. כל עניינו שהות עם עופות מסתוריים אלה, שהם בשר ודם ונוצה, אך גם עופות נשמה, כפי שהספר מציין. המרחב הוא סקוטלנד. כותב בספר המחבר, ג'ים קראמלי: "תמיד ניסיתי להיות ענייני, אובייקטיבי, ביחסיי עם הטבע; ענייני כמו הטבע עצמו. אבל כעת, לנוכח הברבורה הישֵנה, הבחנתי ברגש אחד בלבד שעולה בי – והוא היה אהבה; אהבה מוחלטת, ודאית".
* אפשר להזמין את הספר בפייפאל (לא רק לבעלי חשבון פייפאל). יש בו 48 עמודים ומחירו 50 ₪. דמי המשלוח בדואר רגיל כלולים. למשלוח מהיר, רשום או לחו"ל, לתשלום ב"ביט" ולעניינם אחרים, נא לכתוב לי בטופס שלמטה.
כרגע הספר נמצא גם ב"המגדלור" וב"תולעת ספרים" בתל אביב וב"אדרבא" בירושלים.
תודה.
חברת ברבורים
חברת ברבורים הוא ספר קטן על עניין גדול. הוא תמצית מפגשיו של המחבר ג'ים קראמלי עם עופות אציליים אלו באגם בסקוטלנד. לפני כל דבר אחר זהו שיעור בהתבוננות סבלנית בחיים של יצורים אחרים שקיומם אינו כה שונה משלנו: תיאור חיי הברבורים הוא תיאור טבע מדויק שהוא גם סיפור על אהבה ונטישה, על אלימות ועושק ועל ניסיון לבנות בית בתוך סביבה מורכבת. ובעיקר זהו סיפור על רגעי חסד נדירים שבהם אדם ובעלי כנף מתקרבים זה לזה.
קראתי אתמול ב"הארץ" (כתבתה של עמירה הס) שבחמשת החודשים האחרונים הושחתו כ-5,000 עצים ביהודה ושומרון, חלקם זקנים מופלגים. ככל הנראה נעשה הדבר ממניעים של גאולת הארץ ואהבת הארץ. זה בסך הכול הגיוני, במסגרת האתוס המתהווה של מדינת ישראל, ולכן אין מה להרחיב כאן.
זה הגיוני, אבל יש גם היגיון אחר.
הסוי קווסה, ירח של אביב בחוף נינומיה, 1931. חיתוך עץ (הדפס)
הסוי קווסה (בעוד כשבוע נציין 140 שנה להולדתו) ראה אורנים על חוף הים. ירח מלא, כפי שראינו בשמים בימים האחרונים. דומה שהשמים היו צריכים להיות שחורים יותר, אבל יש כאן מין אור יום בתוך הלילה, אור פלאי.
הירח מטיל אורו על ראשי העננים ופוער מין "חור לבן" במרכז הים. יש שם ממש ירח מלא מוגדל מאוד – אנו רואים רק את חציו. מאחורי האופק יש עוד חצי וגם הוא מואר.
האור זרוי על הגלים והוא מגיע עם הקצף עד לחוף. קשה לדעת: זהו קצף? זהו אור?
אדם חולף למטה על החוף. צללית. צל קצר מוטל. נדמה שיש תיק על גבו. מאין בא, לאן הוא הולך, לא נדע. אל ההרים? האם הוא שׂם לב לירח ולעץ? הוא הדבר הכי חשוך בכל הנוף. צל חולף, במסע ליד אינסוף של אור, אינסוף של ים.
אפשר לשמוע את רחש הגלים ואת דממת האור. אוושת הרוח בצמרת הגבוהה שנשמעת בקושי, מפני שהיא רחוקה כל כך, כמו אופק אנכי.
מעליו רוכנים האורנים. יש שם משפחה. "עץ אֵם" (כביטויה של סוזן סימרד) וכמה צעירים. העץ אוחז באור הירח ונראה שהוא מוריד אותו למטה אל החוף, כאילו מוזג את האור שהצטבר עליו, כמו עצים שמתנערים ברוח אחרי שלגים.
העץ הזה כמו ענק שנמלה חדרה לממלכתו. אבל הוא לא נוגע בירח ולא נוגע באדם. הוא לא חוסם ולא מסתיר (לנו) את הנוף. הוא רק רוכן מעט אל ההולך, במין קידה. האלכסון הקל בחלק העליון של הגזע הוא לב התמונה מפני שהוא יוצר זיקה בין העץ והירח, ובין העץ והאדם.
עכשיו אני מנסה לדמיין 5,000 עצים כאלה, ואת רעש המשור החשמלי.
"עצב הוא מַעבר של אדם משלמות גדולה יותר לשלמות קטנה יותר" (שפינוזה). החיים במדינת ישראל, אם נותנים להם להתנהל על פי טבעם, הם פיחות מתמיד בשלמוּת.
הסוי קווסה, 1930, פארק היקווה באומייה. חיתוץ עץ (הדפס)
מנורת תקרה כבדה כמשקולת, פנימהּ שחור, ומתחתיה מנורת שולחן העונה לה באהיל שחור. פרחים כהים באגרטל שחור. כיסא מפנה גבו לכל זה, אבל גם הוא חלק מההתרחשות והוא מסמן לנו, הרואים, לא רק לראות אלא לשבת עם הגב לזה, כשהתמונה בתוכנו.
וילון אפל נדמה לרגע כמפל של אור חשוך היורד מן המנורה. ואי אפשר לפטור את זה במילה "לילה", מפני שלא רחוק יש חוץ, והוא ירוק, ויש בו לבָנים, אולי רמזי ענן. המרחב והזמן המקובלים הושארו מאחור, קרובים, ועולם עצמאי, עולם-חלום, נוצר בציור הזה, כמו בתערוכה כולה.
ציורי התערוכה מתארים חללי פְּנים שאינם קיימים בשום מקום בעולם; מרחבים מומצאים. כלומר, הציורים האלה מתארים מרחבי נשמה שהיתרגמו לשפה של חדרים, חפצים, פרחים ורהיטים. המונח "תפנים", שטבע גדעון עפרת, מקבל בתערוכה זו את מלוא מובן המילה: חללי פְּנים, אבל לא במובן האדריכלי אלא במובן הנפשי או הרוחני. התחושה העזה היא שהמקומות האלה, שאינם נמצאים בשום מקום, הם בעלי תוקף מלא, קיימים יותר, ולא פחות, ממרחבים שיש להם כתובת. ממש כמו אחת ההגדרות של מיתוס, סיפור שמעולם לא התרחש אבל תמיד נכון.
את הציור המובא כאן אפשר לראות כהחשכה של חדרינו המוכרים, ולקרוא אותו כציור מלנכולי. אבל לצד זה אפשר לראות את העושר העצום שהציור מוצא בתוך המרחב האפל. כי בתוך כל האפלה הזאת הכול גלוי, מובחן, ברור ומגוון. אפלת החפצים והפרחים הייתה יכולה להביאנו לחשוב ששום דבר לא ייראה בִּפְנים. הציור היה צריך להיות, כביכול, מלבּן שחור. אבל זה לא כך.
האפלולית מקנה עומק. העומק מחייב כניסה הדרגתית. עצם התחושה שהמרחב (והציור) נתון למבטנו בבת אחת מוטלת בספק. הציור מוריד על עצמו חושך ובכך מחייב אותנו לגשש, לשהות במחיצתו. מבטנו צריך להיות נר, לא זרקור.
בספרו של ריצ'רד נלסון "האי שבִּפנים" יש תיאור של סערה עזה שהמחבר חווה בעודו מצוי בביתו באלסקה. זהו תיאור של איתני טבע ושל סצנה ביתית בעת ובעונה אחת. הסערה פותחת את הדלתות והחלונות, נשפכת אל הבית, יוצאת ממנו. דבר דומה קורה בציור הזה ביחס ללילה. הוא בא אל החדר ושוטף פנימה, או נובע מתוכו, הגם שהשעה, כאמור, היא שעת יום. "השמַים והפרחים מתואמים ביניהם כדי ללמד את המעמיק בהגותו את ההתעמקות האיטית, ההתעמקות הנושאת תפילה" (בשלאר, בתרגום מור קדישזון).
על חדר כזה כתב טניזקי (בתרגום דורון ב' כהן) כי "הרושם הנוצר [בו] הוא כאילו באוויר הזה שוררת דממה מוחלטת, כאילו באפלה הזו שולט שקט נצחי ובלתי משתנה". מתנת הציור הזה היא זמן מכושף, הוויה מכושפת. הווילון, הדומה למפל, הופך לסמל העקרוני של הציור הזה – אביזר של הסתרה, המאפשר באופן פרדוקסלי תחושת גילוי הדרגתית ועמוקה. שהות.
קָאנוֹ מוֹטוֹנוֹבּוּ (1476-1557, יפן), מורה הזן ריאון קאנטו, דיו וצבע על נייר, 176×92 ס"מ, המוזיאון הלאומי, טוקיו
ברכט כתב משהו כמו: באילו ימים נוראים אנו חיים, שאדם צריך להתנצל כשהוא רוצה לדבר על עצים. אני, לפחות, זקוק לתמיכה כדי לשמור על שפיות בתוך החלום המבהיל שאנו מכנים המציאות הישראלית. ואני פונה לעזרה אל המורים הקדומים.
בציור הזה יש שני מורים, הצייר והדמות המצוירת. הדמות היא מורה הזן שביפנית מכונה רֵיאוּן קנטו. הוא סיני, חי בתקופת שושלת טאנג (סביבות שנת 800), ושמו המקורי לינגיוּן ז'יצ'ין. יואל הופמן הציב סיפור על אודותיו בפתח הספר "לאן נעלמו הקולות", והסיפור הזה הוא המצויר כאן. זו לשונו:
מורה הזן רֵיאוּן ראה את פרחי האפרסק והבין. הוא אמר שיר: אני הנודד חיפשתי אחרי מורה שלושים שנה. שוב ושוב נשרו העלים, שוב ושוב לבלבו הניצנים. אך מאז ראיתי את פרחי האפרסק לא הטלתי עוד ספק.
מורה שלומד מפרחים! מדוע אנשים כאלה לא מנהיגים את המדינה והעולם?
שלושים שנה הוא מחפש מורה, ובאותו זמן פרחים פורחים ועלים נושרים סביבו. הוא אינו שם לב לאינספור המורים הפורחים והצומחים שסביבו. ואז, פתאום (למה ברגע המסוים הזה דווקא?) הוא רואה את הפרחים כאילו לראשונה – ומבין. בִּמקום לומר מה הבין, אביט בציור של קָאנוֹ מוֹטוֹנוֹבּוּ (שצויר כ-700 שנה אחרי ימי חייו של המורה הסיני). כשקראתי את הטקסט בתרגומו של הופמן ראיתי בעיני רוחי אדם ועץ פורח (ויש גם איורים כאלה). מה שעושה הציור הזה הוא דבר פשוט: הוא ממלא את הפרטים הנוספים שבין האדם והעץ. המילוי הזה הוא הסבר אפשרי לרגע ההתעוררות של ריאון.
סביב האיש והעץ עולים סלעים, מפל, עננים, אגם, צמחים אחרים. א"ב של טבע. ופתאום – עצירה. מקל ההליכה נשמט, פונה באלכסון, ולא משמש להתקדמות. מה קורה כאן?
הנוף הזה הוא ריאליזם פנטסטי לגמרי. כמעט אפשר לחשוב עליו כעל "מעוין" שיוצא מראשו של ריאון. יש עננים בשמים אבל גם למטה ליד גופו; המפל יוצא מתוך סלעים, כדרך הטבע, אבל הם כמו מגיח מן העננים, כאילו יורד שם גשם בצורת מפל; העץ מגיע משמאל בצמיחה כמעט מאוזנת, ושורשיו בהירים מרוב אור או מים, נראים כמעט כשֶצֶף: השורשים מדברים בשפת העננים.
המציאות כולה שוצפת שם, מתערבלת, לא רק המים. ומתוף השצף השקט הזה צומח עץ האפרסק ופרחיו (בהעתק הבינוני שבידי קשה להבחין בפרחים). בציור, שלא כמו בטקסט שאותו הוא מאייר, התובנה נובעת מהמכלול, ש"בקצהו" יש גם פריחה.
המוט שלו מצביע על האדמה ופונה אל העץ כמו ללחיצת יד (הוא כמובן גם דומה לעץ בהיותו מוט עץ). הוא מחבר אדמה, מים, שמים ועץ. אלכסונו מקביל לאלכסון הסלע שמתחת רגלי המורה. הסלע גם מדגיש את הדממה המקורקעת של ריאון ברגע זה. למעלה, המפל גולש כגלימתו, כערוץ של שפע המכוון אל ראשו של האדם.
כל המילים האלה, ואפשר בוודאי לומר עוד, גם צריכות להישכח. כי העניין אינו בתיאורים שמחלקים את הממשות שם לפיסות של משפט ועוד משפט, דבר ועוד דבר. שהרי בעוד רגע יתארגן כל התצרף הזה אחרת, "יברח" מהתיאור המילולי. על פי הציור, העניין הוא במכלול הזה, שעבור ריאון דלת הכניסה אליו היתה פריחה. וגם אנו מוזמנים, דרך הציור, להתחבר אל הפרחים ופנימה. נכון שאפשר להתחבר אל המארג מכל פינה – הענן, הסלע, העשב וכו׳. אבל אין זה מפתיע שהחיבור מתרחש דרך היפה: הפרח, הציור.
הכניסה פנימה מיידית. ממסגרת ההדפס אל צורת העלה הקעורה ככף יד ואצבעות, אל האגל המונח בתוכה. פנינה בצדפה. יש משהו שמזכיר עין בעלה-אגל הזה, ואולי גם משום כך איני מצליח להתיק את מבטי ממנו. את הדברים אני כותב על חוף הים, לא מול התמונה. אפילו הים מזכיר לי אותו.
מאוריץ קורנליס אֶשֶר ידוע בזכות תמונותיו המחוכמות, הפרדוקסליות, המתמטיות, המתעתעות. אבל יש לו גם יצירות שחידתיותן פחות מחוכמת, ישירה יותר, קשורה להתבוננות בטבע יותר מאשר לרעיונות מניפולטיביים, גאוניים ככל שיהיו. למשל, ים באפלה הגולל מתוך השמים והכוכבים יריעות מים-אור כמו בחנות של חייט, או סערה הממחישה את מחזור המים ברגע אחד טעון. אני אוהב אותן יותר.
מ"ק אשר, ים זרחני, 1933
אגל הטל הזה גדול. כמו בכל יצירותיו של אֶשֶר, הוא מבקש ממך ראייה חדשה ולמעשה יוצר אותה כמעט בעל כורחך. האגל הוא מין עדשת מיקרוסקופ המגלה צורות על העלה. האם הצורות הלבנות האלה נמצאות שם באמת והטיפה רק מכסה אותן במכסה שקוף, או שמא היא מגדילה ומגלה משהו שלעין חשופה היה נסתר? מה רואים שם, בעצם? תוואי פנימי נסתר של העלה? כרסום של חרק? כתמי רורשך המזמנים חלום?
האגל גם חושף חלון ואור. העלה (של אלון?) נשר או נקטף והוכנס הביתה. באופן מסעיר, החלון הזה, שאנו "יודעים" שפוֹנה מהעלה והחוצה, בתמונתו של אשר פונה פנימה, הופך לחלון המזמין הצצה אל תוך אגל הטל ואל תוך העלה. אחד מצירי ה"צלב" של החלון מקבילים לעורקי העלה, וכמו שואפים להשתלב בעולמו. החלון הזה, שמשתמעים ממנו חדר ובית ועולם, דווקא מבטל את העולם החיצוני, משאיר אותו כרקע בלבד. כוח המשיכה פנימה של התמונה גדול בהרבה מכוח המשיכה החוצה של החדר שיש שם. העולם של עבודת האמנות נעשה תקֵף לא פחות מהעולם ה"רגיל", והרי זהו ההישג שאין בלתו.
החלון הזה הוא הזמנה שאי אפשר לסרב לה אך אי אפשר גם להיענות לה. מכאן עוצמתה – עוצמה הומאופתית של רסיס אור על רסיס מים!
לא צריך לקרוא שירה יפנית כדי לדעת שאגל טל הוא החולף המובהק. בעוד כמה רגעים האוויר יתחמם והאגל יתנדף. החלון הזעיר הזה הוא, אם כן, ארעי מאוד. הוא פתוח, אבל עוד מעט קט וייסגר. לא רק ייסגר, אלא יתפוגג. דמו את מבטכם מול העלה הזה כשהחלון הפך לחלק מהאוויר. מצד אחד זאת אכזבה. מצד שני, העלה הוא עניין גדול לא פחות. ואפשר להביט בו גם בלי אגל הטל. אגל הטל מזמין שיתבוננו בו, אך גם בעלה הנושא אותו.
עם הרמת הראש והיציאה מההדפס הזה אני חושב לרגע על העולם המוכר לנו, על מיליארדי עציו ומיליארדי אגלי הטל הנחים על עליהם, מיליארדי חלונות פתוחים בהמון בקרים – ולרוב נטרקים עוד בטרם נקיץ.
סוּזוּקי הארוּנוֹבּוּ, אמצע המאה ה-18, יפן, נערה מתבוננת בפרחי שזיף בלילה, חיתוך עץ, 32.4X21 ס"מ, מוזיאון המטרופוליטן, ניו יורק
היא מתבוננת בפריחת השזיף בלילה. תנוחת גופה מספרת על עצירה בדרך, לאורך האלכסון של המעקה הנמוך. זה רגע חולף.
מפגש עולמות: עולם העץ בתוך הלילה, עולם האישה באור. מעקה נמוך (שהוא עץ שאדם עיצב ולכן סף הולם מאין כמוהו לתמונה הזאת) מסמן את התחומים. הנערה מושיטה פנס אל הפרחים, חוצה את הגבול.
אור הפנס הזה אינו יכול להסביר את תאורת התמונה. הושטת הפנס עובדת יותר כמחווה סמלית מאשר כהסבר של התאורה. הפרחים, הגזע והנערה מוארים באור חזק, שאינו מגיע מפנס כה קטן. התמונה מעניקה לפנס הקטן עוצמה שאין לו, מגדילה את אורו, הופכת אותו למשהו פלאי, למאיר באור יקרות. אולי זורח שם ירח.
הפנס גם נראה כמו כלי קיבול. כאילו הנערה מחכה לפרח שינשור פנימה. והעץ מבחין בזה ופונה אל הכלי המאיר.
הקימונו שלה מעוטר בראשי ציפורים בדגם מעוגל ובדגמי פרחים ליד הבטן. ציפורים ופרחים על הבגד מול פרחים על העץ: מצד אחד שיחת הפרחים בין בגד ועץ, ומצד שני הציפורים כמו ירדו מן העץ לשיר בשקט על בִּגדה. כך אומרת תמונה דוממת רגע של שיחה בין נערה ועץ.
יש מרווח לילי שחור וטעון בינה ובין גזע העץ. הגזע כמו נסוג הצדה, מיתמם, ואינו מסגיר את היותו מה שהצמיח את היפעה הפורחת. הגזע המחוספס, הקמור הזה, המגיח, דומה אף הוא לנערה הזאת. הכתמים שעליו הם הד לכתמי הדגם שעל הקימונו, וקימורו עונה לקימורי הבד. הגזע נראה כמעט מבויש, מגושם, נסוג, כאילו לא שייך ליופי הזה. והנערה מוקסמת מהפרחים, לא מהגזע.
הגזע פונה לקראתה אך היא לא נענית לו. הוא, כמו מחזר מגושם מעבר לסף דלת, מושיט זר פרחים בלילה אל אהובתו. והיא מבחינה בהם, לא בו.
מוצורין ג'וטו (בוקוסאי), המאה ה-15, יפן, פריחת שזיף, דיו על נייר, רוחב הנייר 42.5 ס"מ, מוזיאון המטרופוליטן, ניו יורק. לחצו להגדלה
בתוך עיגול מופיע עץ שזיף. קטע ממנו. ענף עבה, ענפים, פרחים.
עבורנו המילה "שזיף" קשורה אך ורק לפירות קטופים. אנשים קונים שזיפים בלי לחשוב על פרחים, בלי לחשוב על עץ. כל מה שאנו אוכלים הוא כך. האין זה פוגם בטעם?
הענף העבה מצייר מעין קשת וחותך את העיגול במה שנראה כמקטע של עיגול אחר, סמוי ברובו. הוא נכנס אל העיגול מתוך התחום חסר-הצורה שמחוצה לו, ויוצא מן העיגול בחזרה אל התחום הזה, למעלה. העץ הוא מין גשר-עץ בין תחומי חוסר-הצורה. ובדרך, במקטע הקצר של הפיכתו לנראה-לעין, הוא שולח בסערה ענפים ופרחים. תנועתם מדהימה אותי. הם מגששים אל החלל הנפתח בתוך העיגול, מסתערים כמו ברקים, מלאים חיים. רגע לפני שיחזור העץ אל קיום חסר-צורה, הם מלאים נוכחות, מרהיבים.
הצורות המעוגלות הקטנות של עלי הכותרת מדברות אף הן בשפת העיגול הגדול. כל עלה כותרת כמו נברא בצלם הצורה הגדולה שבתוכה הוא מתקיים. זוכר אותה. הצורה זוכרת את חוסר-הצורה, מכילה אותו.
(הערה שאפשר לדלג עליה: לדעתי מוטב לא לדבר במונחים של "ריקוּת" או "אַין", אלו מילים מטעות ומבלבלות. במקום "ריקוּת" מוטב "חוסר-צורה". החיים לא מגיחים מתוך ולא נעלמים אל "אין" או "ריקות" אלא מתוך ישות; היא לגמרי קיימת, אלא שאין לה צורה).
רוב העץ מצוי מחוץ ל"חור ההצצה" הזה. נראה שהענפים העיקריים באים מבּד אחר, בלתי נראה. הסתרה זו של רוב העץ הופכת גם את העץ הנראה לישות מסתורית. בצורת העץ הנראה מפעפע חוסר-הצורה שמעבר לעיגול. גם אותו אנו רואים על הנייר הזה אם כי נוטים להתעלם ממנו. לא כדאי. הוא חלק חשוב מהתמונה.
חזרתו המהירה של העץ אל מה שמעבר לעיגול משלבת בין הנוכחות המסיבית של העץ ובין תחושת חלוף כמו עם הקיקיון של יונה (ד, י), "שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד". התבוננתי בלא מעט ציורי עצים, אבל לא זכור לי שראיתי עץ כל כך חטוף, קצר-מועד, מבליח, חלומי, כמו זה. הופ ג'ארן, בספרה Lab Girl, כותבת שזרע של עץ שזיף יכול להמתין בקלות באדמה במשך מאה שנה עד שהוא מחליט להוציא שורש. בציור של בוקוסאי (הוא שצייר את דיוקנו הידוע של מורו, איקיו) תחושת הזמן הפוכה – העץ אינו מופת של מֶשֶך והמְתנה אלא של חלופיות, מין עץ-טל; כאילו מאות שנים חלפו מבעד חור ההצצה הזה כהרף עין, הותירו לנו ברקי-ענפים, פרחים.
"אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ". מוזר – בדיוק כך אני חש כלפי העץ הזה. הגם שהוא רק ציור.
*
איקיו (בתרגום יעקב רז): "ציור הדיו הזה – של רוח נושבת דרך האורנים – מי שומע אותו?".
ברשימה הקודמת הובא השיר הזה של טאגור, שעניינו פשוט – כוח החיים שבתוכך וכוח החיים שבעלים ובכל דבר הם דבר אחד. השיר הזה יכול להיות מוטו ונקודת התחלה לכל עיסוק באמנות ובשירה והוא ההסבר הבסיסי ביותר, לדעתי, לכל עיסוק כזה: כי אם אתה והעלים חולקים כוח חיים הרי שתגובה אמנותית אליהם אינה תגובה לדבר אחר אלא לעצמך. זוהי הדרך שבה אתה מבין את עצמך ה"פנימי" – למשל, על ידי ציור עלה. העלה מזמין אותך לצייר אותו מפני שהוא ואתה חולקים משהו חשוב.
כהמשך המחשבה הנה בתרגום חופשי מהתרגום לאנגלית (Bush & Shih, Early Chinese Texts on Paintings, Hong Kong UP 2012) כמה קטעים שתרגמתי עבור סטודנטים. קראתי די הרבה טקסטים מערביים על אמנות ועל ציור, ואיני מכיר מי שהציג את הדברים החשובים בצורה כה פשוטה וישירה כמו הסינים. הטקסטים הללו אינם העתיקים ביותר במחשבה הסינית, והם כבר בני אלף שנה.
הרוח השורה על הטקסטים היא של יציאה אל "הטבע" כמו אל מפגש בידידים. כל עץ הוא בעל אופי, וכל עץ זוכה להתבוננות ולדימוי פואטי לפני שהוא מצויר. השירה והציור – וגם האקולוגיה – הם צדדים של אותה מטבע, והדברים נאמרים מפורשות. הצייר אינו נוחת כאסטרונאוט בנוף כדי "להוציא" ממנו איזו תמונה יפה, אלא הוא חלק ממנו, הוא מכיר אותו מקרוב, מבחין בפרטים וגם – מדמיין אותו בעודו שם. לכן גם הציור הטוב הוא ציור שאפשר "לגור בו", וגם לחלום אותו, להבדיל מציור של "באתי, ציירתי, הלכתי".
ההיכרות עם הטבע היא גם מקרוב מאוד, אבל גם מתרחבת מאוד. כמו שמבוטא בקטעים האחרונים, כל דבר קשור לדברים אחרים, וכך התפיסה אינה של תיאור אובייקט כלשהו בנוף, אלא של הבחנה בזיקות שלו עם סביבתו, שהן בעיקרון אינסופיות. ציור אינו יכול להיות אינסופי, אבל הוא יכול לשמר תחושה כזאת. זה הדבר הכי קשה למימוש.
אני מאמין שהדברים האלה נחוצים לציירים בימינו אבל לכל מי שעוסק באמנות ובעצם לכל אדם. חלקים משמעותיים של האמנות העכשווית יכולים להתקיים רק תוך התעלמות מחוכמה עתיקה זו.
—
א. מתוך 'חשיבותם של אורנים עתיקים', מאת צ'ינג האו (870–930)
[הקטע מתאר מפגש עם זקן מסתורי במערה. הזקן מלמד את הצייר את סודות הציור.] אמרתי: "ציור דומה לפריחה [=הופעה חיצונית]. אתה משיג ממשות ציוריות כשאתה מקדיש את עצמך לתיאור המראה הגלוי". הזקן השיב: "לא ולא. ציור דומה לאומדן. אתה בוחן את הדברים ותופס את ממשותם. עליך לתפוס את ההופעה החיצונית מההופעה החיצונית ואת הממשות הפנימית מהממשות הפנימית של הדבר. אל תקרא להופעה החיצונית ממשות פנימית… ציור המתאר את הדומוּת החיצונית מממש את הצורה של הדבר אך מוותר על רוחו. ממשות פירושה – הן הרוח והן החומר מקבלים עוצמה בציור. יתר על כן, אם הרוח מתוארת רק על ידי הצורה החיצונית של הדבר ולא דרך התמונה בשלמותה, הציור ימות.
טבעו האמיתי של עץ אורן הוא כך: הוא עשוי לצמוח כפוף, אבל לעולם לא ייראה מעוות או עקום… גם בהיותו שתיל זעיר הוא ניצב זקוף ומתכוון לצמוח לגובה, ובכך הוא כבר מציג את עמדתו, שיש בה עצמאות ואצילות. גם כשענפיו נמוכים או שהם צומחים למטה או לצדדים, הם אף פעם לא נופלים אל האדמה.
זהו טבעו האמיתי של עץ הברוש: הוא צומח ברוב תנועה ויש בו פניוֹת רבות. הוא שופע אבל לא ראוותני. בגזעו יש סיקוסים והוא מחולק ליחידות ברורות. הדגמים המפותלים שעליו עוקבים אחרי תנועת השמש. עליו מחוספסים כמו חוטים בעלי קשרים וענפיו זוויתיים כמו אריג קַנַּבּוֹס המונח על הגוף.
ליאנג קאי, 1200 בערך, משורר הולך על גדה בוצית, מוזיאון המטרופוליטן, ניו יורק. [לחצו להגדלה על כל התמונות]
ב. האן צ'ו (סביבות 1100)
צורות העצים רבּות הן. חלקם מתמתחים לגובה וענפיהם מתפשטים; חלקם מתפתלים, עולים ויורדים; חלקם מכופף את גזעם כבקידה; חלקם דומים לשיכור רוקד בפראות; חלקם דומים לאנשים פרועי שיער ואוחזים בחרבות – כל אלו יכולים להיות בגדר 'עץ אורן'. יתר על כך, לחלקם יש כוח של דרקונים זועמים או של דרקונים צעירים ומפוחדים, ולחלקם צורת דרקונים ממריאים או נמרים כורעים; חלקם נראים פראיים ומוזרים, או קלילים וחינניים; כמה נראים גאים ונשואי פנים, או צנועים ומתונים; כמה מהם מתפרשׂים וגוהרים מעבר לגדת הנהר כמו על מנת לשתות מאמצע הזרם; אחרים נשענים ממצוקים של רכסי הרים גבוהים כשגזעיהם נוטים כלפי מעלה. אלו הן התנהגויות האורנים, שהיבטיהם רבים מספור והשינויים שעוברים עליהם לא ישוערו… אורנים הם האצילים שבעצים; הם זקני היער. זקופים בעמידתם, גבוהים ונעלים, הם מתנשאים אל הרקיע וכוחם מתרחב אל שביל החלב.
הקיסר חוויזונג, סביבות 1100, שני פְּרושים על במבוק, מוזיאון המטרופוליטן, ניו יורק
יש ציורי נוף שדרכם אפשר לעבור, ציורים שמזמינים היקסמות מהנוף, כאלה שאפשר לשוטט בהם, וכאלה שאפשר לגור בהם. כל ציור שמשיג אחד מאלה יכול להיחשב מצוין, אבל אלו שמתאימים למעבר או לתצפית בנוף אינם מוצלחים כמו אלה המתאימים לשוטטות או למגורים.
הר כביר חולש כמו ראש-שבט על הגבעות שמכונסות מתחתיו. הן מדורגות בארגון של פסגות ומצוקים, יערות ועמקים, כמו מושלים בדרגות שונות ובמרחקים שונים. התמונה הכללית היא של שליט גדול, רב-תהילה, על כס מלכותו, כשמאה נסיכים נחפזים לעשות רצונו, וזאת בלא שום רמז ליהירות מצדו או להתבטלות מצדם.
צורת ההר משתנה עם כל צעד. לחזיתו יש חזות אחת, לצדו חזות אחרת, וחזות שלישית לאחוריו. על זה נאמר "השתנוּת ההר עם כל צעד". לכל זווית ראיה יש ייחוד. על זה נאמר "צורת ההר הנראית מכל עבר". ההר נראה אחרת באביב ובקיץ, בסתיו ובחורף. על זה נאמר "נוף ארבע העונות אינו קבוע". לכן הר אחר יכול לקפל בתוכו את צורתם של אלפי הרים. האם לא תרצה לחקור את זה?
כל סצנה בציור, לא משנה מה גודלה או מורכבותה, חייבת להיות אחת במהותה, עשויה בתשומת לב אחת. אם המהות מוחמצת הרוח תאבּד את לכידותה. היצירה חייבת להיעשות מתוך הרוח בכל אחד מחלקיה, אחרת המהות לא תהיה ברורה… הבעיה בציורים רבים היא שאין בהם רוח שווה בכל חלק.
כשאבי [גואו שי] היה בשיא התעניינותו בציור כלשהו הוא שכח מכל דבר אחר. כשהריכוז שלו הופרע אפילו בדבר חיצוני אחד הוא היה מניח את הציור ומתעלם ממנו… בכל פעם שהוא נטל את מכחולו לעבוד הוא היה יושב אצל חלון שאור בהיר נכנס בעדו, ליד שולחן נקי. לימינו ולשמאלו היתה קטורת בוערת. הוא הניח מכחול דק ודיו, נטל ידיו וניקה את לוחית הדיו כאילו קיבל פני אורח נכבד. רוחו היתה נינוחה ועניינו יציב, ורק אז היה ממשיך בעבודה… הוא היה דרוּך כמו עמד על המשמר מפני אויב ערמומי עד שסיים את מלאכתו.
שיר הוא ציור חסר צורה, וציור הוא שיר בעל צורה. לכן בימים של בטלה הייתי מדפדף בספרי שירה מזמנים שונים ובסגנונות שונים.
הרים שיש בהם שפע פסגות מוזרות ומצוקים תלולים נדמים כאילו חודרים מעל ומעבר לכוכבים. מפלים שגובהם אלף רגל צוללים למטה מבּין עננים.
למים יש חשיבות כמו ליצור חי. צורתם עשויה להיות עמוקה ושלֵווה, או גמישה וחלקלקה. הם עשויים להתפשט אל האופק או לעשות עיקוף ולחזור. הם יכולים להיות עבי בשר ושמנוניים, יכולים להתיז וליצור מסך, או להיירות כחץ. יש להם מקורות רבים והם עשויים לזרום הרחק. הם עשויים לפלח את הרקיע וליפול, ועשויים לרעום אל האדמה. הם יכולים לשאת דגים, ויכולים לגעת בעלי שלכת המלחששים בשמחה. הם יכולים לחבוק ערפל ועננים נאים. הם עשויים לנצנץ בעמקים ובנקיקים, להיות בהירים ושופעים. כאלה הן התצורות החיוֹת של המים.
המים הם דמו של ההר, העלווה היא שׂערו, הערפל והעננים הם רוחו ואופיו. כך, הר קונה חיים על ידי המים, את יופיו החיצוני על ידי הצמחייה, ואת קסמו האישי בעזרת ערפל וענן; עבור המים ההר הוא פָּנים, הבקתות והמרפסות הם עבורם עיניים וגבות, והדגים הם נשמתם. כך, המים מקבלים את קסמם האישי בעזרת ההרים, את חיוּתם בעזרת בקתות ומרפסות, את החופש שלהם בעזרת הדגים. כזו היא הזיקה שבין הר ומים.
גואו שי, 1072, אביב מוקדם, מוזיאון הארמון, טייפה
ד. קטע קצר מתוך שיר ארוך על ציור המיוחס למשורר-צייר וַּאנג וֵּיי (701–761)
היכן שיש דרכים יש מַטָּעִים ויש עצים
היכן שיש גדות נהר – יש מעבורות עתיקות
היכן שֶמַים מופרעים, ישנם עצים בערפל
היכן שֶמַים מתפשטים, מפרשׂ נודד יופיע
כשהחורשות צפופות יהיו גם מקומות לגור
מיוחס לדו צ'ינג, סביבות 1050, הרים בקיץ, מוזיאון המטרופוליטן, ניו יורק
"לאורך חיַי, רוב אושרי הגיע מלהיות בחוץ. נהייתי צַפָּר רציני בגיל שבע. נהייתי פחות רציני עם הזמן, אבל מאז ילדותי, לצאת לשׂוּחַ בשדה היה דבר חיוני. 'שדה' יכול להיות שדה של חווה, אבל גם כל מקום שבו חיות ציפורים, ובייחוד מקומות שבהם אתה מחפש ציפורים באופן מכֻוון. רוב השדות היו רחוקים מעָרים, אבל לא תמיד: גם גן מאחורי בית, או פארק, יספיקו ביום טוב. רצוני לראות ציפורים פישט את העולם – ידעתי שאם לא אצא החוצה, לא אראה דבר; ואם יצאתי החוצה, בלי קשר למה שראיתי, הרי שהייתי במקום כלשהו, שעשיתי משהו. להיות בחוץ אף פעם לא היה בגֶדֶר בזבוז-זמן".
דגים יבשים לגמרי מפוזרים על גדת בריכת דגים לא רחוק מהגבול עם ירדן. במבט ראשון הם נראים כאבנים. סוף תשרי, תחילת אוקטובר, צהריים, עדיין חם. מאחורי הדגים, בשטח שחלקו מוצף וחלקו מיובש, עשרות עופות דורסים עומדים בשמש: דיות שחורות. הן נחשבות לעוף הדורס הנפוץ בעולם ואפשר להבין את זה כאן: הן מהן מאות רבות, חלקן על הקרקע, חלקן עפות מעל פני המים בניסיון לחטוף דג, חלקן גבוה באוויר, נקודות זעירות על רקע התכלת הכהה, הופכות לבעלות כנף רק בתוך עיגול המשקפת.
נוצה של אחת מהן על האדמה. אברת תעופה ארוכה, 35 ס"מ מקצה לקצה, חומה-בהירה, לבנה בחלקה, מפוספסת לרוחבה. הפסים, כמו שלבים בסולם, מצוירים לכל אורך הנוצה, אבל ניכרים יותר בשני השלישים התחתונים, היכן שיש רקע לבן. איזה דבר בלתי מתקבל על הדעת זה: נוצה. לפני שמדברים על מעוף, לפני שמדבר על כנף. כאילו האוויר יצר אותה כדי שתתאים לו.
אנו עומדים (פַּסָל, צפר, וכותב הרשומה) מול האגם עם משקפות ומתבוננים בהתכנסות גדולה של עופות. חסידות שחורות, שקנאים, סיקסקים, מגלנים, שָׁלָךְ, לימוזה, נחליאלי לימוני, סלעית, זרון סוּף… הצפר (שלו מגיע הקרדיט על רובם ככולם של הזיהויים), מאתֵר קיווית לבנת זנב המסתתרת מאחורי אבן על הגדה הרחוקה. הוא מגיב כפי שאספני ספרים מגיבים לספר מבוקש ויקר-המציאוּת בחנות של משומשים. אולי זה כל העניין בצפרות: ראשית, לגשת לְחלום-העולם ולקרוא לו בשמות. הקריאה בשמות, כלומר זיהוי מיני הציפורים, יכולה להיתפס כמיותרת. הציפורים קיימות גם בלי שמותיהן. אבל הרצון לזהות מחדד את המבט. הזיהוי הוא אמצעי להתבונן טוב יותר, מפני שקל לא להסתכל, או להסתכל ברפרוף. הזיהוי הופך את המבט לרציני ומחויב יותר. זיהוי הציפור אינו מטרת ההתבוננות; ההתבוננות היא מטרת הזיהוי.
כל הציפורים האלה חיות על מים שבני האדם מנהלים. בתי הגידול הטבעיים שהיו כאן בעבר הוחרבו ומה שנותר מהם הוא מאגרי מים חקלאיים במסגרת תעשיית הדגים. אנו דומים למי שיבוא לצפות בציפורי שיר בתוך רפת. זה פחות ניכר כי השטח פתוח, אבל המכונות הפזורות מסביב, בוחשות במים, שואבות (דגים, ככל הנראה), מזכירות ששפע מיני הציפורים שאנו רואים הוא אשליה. אנו צופים במציאוּת-ביניים שבין יופי וחורבן. וזה קורה הרחק מהעיר, בשטחים פתוחים.
שרקרקים ירוקים עומדים על כבל מתח גבוה, פניהם לשמש. מעת לעת הם ניתזים אל סבך הצמחייה וחוזרים. הפס לרוחב ראשם, הנדמה כמסכת שודדים המכסה את העיניים, מקנה להם ארשת חצופה וקרימינלית. כל כולם הוויה חוזרת ונשנית של "פגע וברח". כמעט עם כל גיחה כזאת, יש להניח, מאבד חרק כלשהו את חייו. איננו יכולים לראות את טרפן, אבל בלי כל ספק הם שם – דבורים, צרעות, חיפושיות, שפיריות.
חנקן, תצלום ד"ב
דאה שחורת כתף, בעלת עין יוקדת כאבן אודם, יושבת על קו מתח אחר. מול המולת הלהקה הענקית של הדיות היא בודדה מאוד, אחת ויחידה. מולה אנו מבחינים בחנקן. ציפור לא יכולה לחנוק, ומוטב היה להותיר את השם ליסוד, הגז אותו אנו נושמים בכמויות גדולות. הוא אינו נראה כיצור מאיים במיוחד, אבל פירוש שמו הלטיני הוא קַצָב, וזאת פני שהוא "עורך תצפית ועט על טרפו… משתק את הטרף ונושא אותו למקום האכילה, שם הוא משפד אותו ומשסע אותו לגזרים" (ויקיפדיה).
עטלף חרקים קטן יצא להכריז שבא לילה. השמש שקעה, והכוכבים הראשונים יצאו: כוכבי הלכת נוגה, צדק ושבתאי. הוצאנו פעם אחרונה את הטלסקופ, ששימש אותנו לתצפית בציפורים, וכיוונו אותו שוב אל השמים. עתה, בִּמקום העופות הופיעו בעיגול הטלסקופ צדק וארבעת ירחיו, שניים מכל צד, ואז טבְּעות שבתאי. פתאום נראה שהריחוף הוא הכלל, והחיבור לקרקע מוצקה הוא חריג מוזר, אפילו מגוחך. כל חרק מעופף וכל ציפור מעופפת וכל עטלף דומים לכוכבים יותר מאִתנו. העדשות שאנו מלטשים מזכוכית (שהיא חול הארץ) הן גם הודאה בנחיתותנו הכבדה. אנו צופים בריחופם בעוד הם מרחפים.
ציפורים, בגלל המעוף, יכולות להזכיר לנו שגם כדור הארץ הוא מעין עוף. להזכיר לנו שכולנו רוכבים על גב ציפור בודד ועגלגל, שעף ללא כנפיים במהירות של 108,000 קמ"ש, במסלול נדידה סביב השמש, יום אחר יום, שנה אחר שנה. ממש עכשיו אנו עפים על גב הציפור ואיננו נופלים.
6.10.21
===
מקהלת ברתיני רכשה עותקים מספרי "לטובת הציפורים" והם נמכרו במסגרת הקונצרטים המשותפים שקיימנו באוקטובר. נותרו ברשות המקהלה עותקים והם מוצעים למכירה בחצי המחיר (50 ש"ח, לא כולל דמי משלוח), כמחירם בקונצרטים. המעוניינים יפנו נא לחגי גורן, מנהל המקהלה, במייל haggigoren1@gmail.com.
מתחת לשולחן 
