חומוס חתונות

Pieter_Bruegel_the_Elder_-_Peasant_Wedding_-_Google_Art_Project_2 (1)
פיטר ברויגל, 1567, חתונת איכרים, המוזיאון לתולדות האמנות, וינה

 

נזכרתי בציור "חתונת איכרים" של ברויגל (1567) מפני שבשבוע הבא אשתתף בפסטיבל "המשתה" ב"משכנות שאננים" בירושלים, במושב שעניינו טבעונות וספרות (יחד עם אגי משעול ואסף שור, ובהנחיית ריקי בליך). המושב הזה ממוקם בפסטיבל כמו הכלה בחתונה של ברויגל. מי שיביט בכלה יראה מיד עד כמה היא חריגה באופן מביך. כולם שם בגללה, אבל היא הדמות הכי פסיבית בציור. עוד לפני שמביטים בפניה, אפשר להתמקד בידיה. הידיים שלה מחזיקות זו את זו. ידיים כאלה אינן יכולות לתפוס סכו"ם. הן "מדברות" על אי-אכילה. יש הרבה ידיים בציור, ורובן ככולן חלק ממערכת התִמְסוֹרֶת של המזון: יד מוזגת משקה מכד לכד, יד מנגנת בחמת חלילים להנעים את הסעודה, יד מעבירה צלחות ממגש מאולתר אל השולחן, ועוד. גם פּיות רבים נמצאים בעיצומה של אכילה או שתייה, או בהפוגה שבין לבין.

בקִדמת הציור נישא מגש. "מוציאים מנות". המגש הזה הוא דלת עץ מונחת על מוטות, מעין אלונקת דייסות (שמרביתן דומות לצלחות חומוס). אולי ברויגל רומז, בדרכו המתוחכמת, על מה שקורה לנגד עינינו: דלתות הלוע נפתחות, והמזון מתפרץ פנימה. הדלת הזאת היא סמל הממצה בתוכו את ההתרחשות. האוכל תמיד מתדפק על דלתות האדם. מחזקת את המבט הזה העובדה המתמיהה כי לאחד מ"מוציאי המנות", זה הקדמי, יש, איך לומר זאת בעדינות? – שלוש רגליים. ההפרזה הזו אולי היא טעות ציורית, אבל אם לא היא אולי רמז להפרזה – אדם ש"מעמיס" מנות הופך לאדם מופרז. כמובן שבמונחים ישראליים הסעודה שלפנינו היא שמחת עניים, אבל נראה שברויגל רצה לתאר אכילה גדולה.

אם נחזור לכלה, היא תקועה בתוך חגיגת האוכל בפה סגור ובידיים משולבות. בעוד פרט מבריק, מקרב אליה ברויגל צלחת "חומוס" ביד ימין של האיש היושב בכובע האדום פנימה. הצלחת כמעט "נוגעת" בידיה אך גדולה מהן. תנוחת ידיה לא מאפשרת לה ליטול מנה. ולא רק זה: פתאום רואים שהמרחק בין הצלחת הזאת לידי הכלה הוא עצום, הגם שמדובר בסך הכול בשולחן לא רחב במיוחד; ממש אי אפשר לדמיין את הכלה מושיטה יד לצלחת הזאת, שבפרספקטיבה נראית כמנת ענקים.

תנוחת הידיים הזאת דומה לתנוחת האיש בשחור בקצה הימני, ליד הכלב הנפלא המלקט שיירים מהספסל. יש סבורים שזה דיוקן עצמי של ברויגל, ואם כך הרי שהצייר מזדהה עם ההימנעות, מה גם שהוא עסוק בשיחה עם נזיר לצדו. ראו איך ראש הנזיר העטוי ברדס קרוב אל ראש  האיש בעל שלוש הרגליים, שבכובעו תקועה כף עץ. הברדס וכף העץ דומים מאוד בצורה, והרי זה המתח בין "קרנבל" ו"צום" שברויגל תיאר בציור אחר שלו. ראש-ברדס מול ראש-תרווד. הציור הוא קצת מזה וקצת מזה: שפע חוגג לצד מבנה מדוקדק, סצנה חגיגית לצד אירוניה כלפיה.

מתחת למושבו של האיש בשחור (אולי ברויגל, כאמור), ואת זה אפשר לראות רק בהגדלה או מול הציור בווינה, יש קוביית משחק בודדת. זהו פרט זעיר וחידתי בציור. הוא אינו יכול להיות מקרי מפני שהוא כמעט בלתי נראה, משמע היה חשוב להטמינו שם. האם אפשר לראות בקובייה את קול הגורל, שהחגיגה מאפילה עליו? גורלה של הכּלה, וגורל כל אחד מהסועדים המתמסרים להמולת המזון הגדולה, תוקעים ראשיהם בתוך כדים?

לפרטים על האירוע ועל הפסטיבל >>>

טְרֶנְד

bison-large-pic
ביזון, לפני כ-14,000 שנה, גילוף בקרן של אַיָּל, 10.4×6.9×2.3 ס"מ קרדיט: RMN-Grand Palais (musée de la Préhistoire des Eyzies) / Franck Raux

הביזון הזה, פרט של המין הנכחד ביזון ערבות, ייחודי כל כך כי הוא מתקפל פנימה. לא תוקף, לא בורח, לא מלחך עשב. הוא חי עם עצמו, בתוך גופו. תחושת החיוּת והעדינות העולה ממנו (וביזון הוא חיה מאוד חזקה) בלתי נתפסת, הוא נמצא ברגע סטטי של התכנסות. הוא יפה מאוד, אבל יותר מזה – הוא חי מאוד. חי כקפיץ. יש לו פוטנציאל נצחי של השתחררות. תנועתו המתקפלת פנימה, המתכנסת, היא גם, באופן פרדוקסלי ומרגש, הפניית מבט, או הצצה, אל המתבונן. גופו נמצא בין היראוּת להסתתרות בתוך עצמו, כמעט כמו ציפור הטומנת ראש בתוך גופה.

ראשו יוצר מעין משולש קטום, או טרפז, הממקד את כל גופו בחתך שאותו הוא מלקק. מהעין מוביל קִוְקוּו אל הפה; מעין המחשה גרפית של מבט החיה. אוזנו פונה מאִתנו והלאה, ולא קעורה לכיווננו. האוזן מתכנסת פנימה כמו הגוף; היא מעין בת זוג של העין, נמצאת על הסף בין תקשורת להתכנסות. הזיקה בין ה"חוד" של העין ובין חוד הקרניים יוצר מורכבות רגישה ביותר בין עוצמה ופגיעוּת. קשה שלא להשתאות לרגישות שבגילוף הקרניים: אחת מהן חקוקה ואחת מגולפת, והדבר יוצר תחושת עומק וחיים.

פיו נוגע במשהו שיכול להיות פצע בצד גופו. היות שהביזון הזה היה חלק מכלי עזר להטלה של כידון אפשר לשער שיש זיקה כלשהי בין כלי ההטלה והביזון. לפי דעה אחת גוּלף הביזון רק אחרי שבירת הכלי, והצורה נבעה מצורת שבר הכלי, שעוררה את דמיונו של האמן לראות בה את החיה (תופעה דומה אנו מוצאים במערות מאותה תקופה, שבהן לפעמים מצוירת החיה בתוך גומחה נתונה בכותל הסלעי). מצד שני, יש כלֵי הטלה דומים שבהם החיה היא חלק מן הכלי השלם, למשל כלי הטלה שבקצהו סוס מנתר. מכל מקום, דבר אחד די ברור: היה אדם, לפני שנים רבות, שפצע של חיה, כאֵב של חיה, היו בעבורו מניע ליצירה.

קשה לי להבין את תיאור היצירה כ"ביזון המלקק עקיצת חרק". סימן הפצע של חרק יהיה קטן בהרבה, ולמעשה בלתי נראה מתחת לפרווה. הפרופורציות מלמדות על פצע גדול בהרבה מעקיצה, והיות שמדובר בחלק מכלי נשק, נראה לי ברור שהסימן הוא של פצע ציִד. במילים אחרות, נראה לי שיש ניגוד בין כלי הנשק שהתגליף הוא חלק ממנו, נשק המשמש לקטילת בעלי חיים, ובין תיאור הביזון, שהוא מלא תשומת לב וחמלה. זוהי אמנות מלאת חמלה שמשתלבת בתעשיית כלי הציִד הקדומה ומדברת על הציִד "מבפנים". על כלי הציד הוא מתאר את הקורבן, אך לא כצייד שחוגג את תבוסת אויבו אלא כחבר; כמעט כמו אותה קסדה שעליה כתוב "בשר הוא רצח" בתקליט הידוע של "הסמיתס".

אם חמלה לבעלי חיים היא טרנד, הרי שלפנינו דוגמה משנת 12000 לפנה"ס. אולי טרנד, אבל איזו התמדה!

כְּפוֹר רִאשׁוֹן הַשָּׁנָה

עָגוּר חוֹלֶה

נִרְאֶה בַּמֶּרְחָק

            (בוסון, מיפנית: איתן בולוקן)

 

הגיישה והשמש

d2ef819bc635dda03c9cb5af42c5600a
אוהרה קוסון, גֵּיְשָׁה, 1910 בערך, 119×366 מ"מ, חיתוך עץ

היא עומדת במרפסת ומביטה. השמש שוקעת באופק, אבל כמעט אפשר לחשוב, על פי צבע השמש, שזה ירח גדול במיוחד. האישה אינה מביטה בשקיעה הגם שהצדודית שלה, בהדפס, קרובה מאוד אל השמש. השמש לבנה כמעט, קרובה מאוד אל האישה, שהפכה לצללית. השחור פעור בתמונה. אולי חתימת האמן השחורה, הקרובה אל שולי שמלתה, מביעה קִרבה. מה הסיפור לא ידוע. אבל האופק המאוזן עומד מול אלכסון המעקה, שגורם למרחב הבנוי להיראות רעוע, נוטה על צדו, מדרוני, משרה תחושה קלה של אי שקט.

מעל ראשה נדלק פנס. אבל הוא לא מאיר אותה. וזה מטריד ומוזר. לא השמש, לא בן דמותה העגלגל, מצליחים לשפוך אור על האפלה שהדמות הזאת עטופה בה. אין זאת אפלה מפחידה, אלא מלנכולית. אפשר רק לנחש מה האישה הזאת עברה בחיים, ומה צפוי לה בלילה היורד עכשיו. עכשיו היא עצמה לילה בעינינו. גיישה לא עוסקת בהכרח בזנות אבל גם לארח גברים יום אחרי יום זה תענוג מפוקפק מאוד. באנגלית כותרת ההדפס תורגמה ל"קוֹרְטִיזָנָה", שהיא מילה בוטה יותר. בין הכינויים המוקדמים ביפן לנשים שירדו מנכסיהן ונדחקו לזנוּת נמצא את הכינוי "אישה נודדת" ו"אישה צפה".

שובל הקימונו נשרך לאחור. אולי זאת תמונה על רצון לברוח. פניה לא מביטים אל האופק, אולי מפני שהיא יודעת שבריחה אינה אפשרית. אבל ריצודי אור השקיעה על פני המים ממשיכים את שובל הקימונו וכמו יוצאים מתוך גוף האישה הצפה הזאת, מובילים אותה כגשר אור כהה אל הסירות העוגנות והשקיעה.

ינשוף, דרורים והודעות

koson-owl
שָׂעִיר (Scops owl) ושני דרורים, סביבות 1900, בערך 25×40 ס"מ, הדפס (חיתוך עץ)

זהו ככל הנראה הינשוף המכונה בעברית שָׂעִיר (Scops owl). יש כ-45 מינים חיים של הינשוף הזה. הערב יורד על העץ העירום בצבעים שכּמו שאולים מֵחָזָן של הציפורים. ככל הנראה הינשוף ירד ותפס את מקומו של הדרור שבאוויר. שני הדרורים גוערים בינשוף. נסו לדמיין את זה: מישהו שגודלו ומשקלו פי כמה משלכם מגיע אליכם הביתה ותופס את המקום. המישהו הזה דומה לכם, אבל יכול להרוג אתכם במכה אחת. נגיד, גורילה. יש לכם אב קדמון משותף אבל התרחקתם כבר מאוד. ינשוף ודרור רחוקים כל כך: ציפור שיר מול ציפור טרף, ציפור יום מול ציפור לילה. קוסון הקפיד, כמדומה, לצייר אותן מאותה פָּלֶטָה של צבעים כדי להדגיש את הדמיון ולא רק את השוני הברור.

בתמונה, הכנף של הדרור סמוכה לכנף של הינשוף, אבל המרווח הזה נוצר במשך מיליוני שנים, שמפרידות בין הדרורים ודורסי הלילה על ה"עץ הביולוגי". הינשופים התקיימו לפחות לפני כ-25 מיליון שנה (The House of Owls, טוני אנג'ל); יש אף המקדימים את ראשיתם סמוך לסוף עידן הדינוזאורים, 67 מיליון שנה לפני ההווה (The Hidden Lives of Owls, לי קלווז) והם נמנים על אחת משושלות הציפורים העתיקות ביותר. השעיר הוא ינשוף פחות עתיק, אבל אלו סדרי הגודל; על פי ג'ניפר אקרמן (The Genius of Birds) יש הסבורים שהדרורים הפכו למין מובחן רק לפני 10,000 שנה, בסמיכות ובזיקה למהפכה החקלאית של בני האדם. לפי גישה אחרת הדרורים הם כבני 500,000 שנה. כך או אחרת, בהשוואה לינשופים – הדרורים זה מקרוב באו.

התמונה מדמה מצב בלתי אפשרי: קשה לדמיין דרור שיישב כך ליד ינשוף [* הערה מאוחרת: ראו דיון וקישורים בתגובות]. מצבו של הדרור שמתחת לענף מייצג את התגובה הטבעית של ציפור מול עוף דורס: מנוסה. אבל נדמה שקוסון החליט להקנות לדרור שעל הענף אומץ חריג. הוא גוער בינשוף ללא מורא ומקרוב, בעוד הינשוף נועץ מבט נִכחו, כמי שאין בפיו מענה. זוהי פנטזיה במסווה של ציור-טבע, פנטזיה על יכולת עמידה מול כוח עדיף, דורס. קוסון מראה כי למרות אמצעי הקטילה של הינשוף (טפרים, שמיעה חדה, ראיית לילה, מקור מאונקל, מעוף חרישי) אין הוא יצור אחר לחלוטין מהדרור. הדרור והוא הם קרובי משפחה רחוקים. לשניהם כנפיים, זנב, מקור, אחיזה דומה בעץ ובעיקר צבעים דומים מאוד. בתמונה אחרת, דומה, של קוסון, דרור אחד בורח והדרור השני כבר לפות, מת, בכפו של נץ גדול.

koson-goshawk-and-sparrows

מה שעושה אוהרה קוסון הוא לאפשר את הדיבור, את התוכחה, מן הצד החלש. הבריחה אפשרית ואינסטינקטיבית, אבל בציור היא אינה הכרחית. האם חשב קוסון על הֶקשר פוליטי יפני? איני יודע. אבל הציור הזה רלבנטי לימינו אנו ויהיה תמיד רלבנטי בכל מקום שבו תהיה היררכיה של כוח. ראו את הפרט הפשוט הזה: מה שנראה כאוזני הינשוף – מול פיו של הדרור, במיוחד הדרור המעופף. שני "סהרים" דומים בצורתם, קטן וגדול. לאמיתו של דבר הציצות שנראות כאוזניים אינן אוזני הינשוף, אבל המבט של רוב המתבוננים בציור יראה בהן אוזניים, ונראה שכך גם התייחס אליהן הצייר. הינשוף לא מגיב, ואולי בעוד רגע ישסע את הדרורים. אבל בינתיים, להרף-העין המתמשך שהאמנות מאפשרת, המקור הקטן וה"אוזניים" הגדולות דומות ומתאימות, ויש ענף אחד שאפשר לשבת עליו ולהטיח ביקורת.


וכמה הודעות:

  1. ב-8.1.17 בשעה 17:00-18:00 מפגש לילדים בני 4-7 בערך על "מעיל ושמו שמואל" עם אפרת לוי, מאיירת הספר, ואתי. חנות "המגדלור", לבונטין 1, תל אביב. כניסה ללא תשלום אך נדרשת הרשמה מראש. לפרטים >>>
  2. הקלטתי את הספר הנ"ל ל"אייקאסט". זה כאן. ביום ראשון תעלה לקישור גם הקלטה של דורון תבורי לספר "טיט".
  3. ב-12.1.17 בשעה 18:00-21:00 מפגש לרגל פרסום מבחר ההייקו בעברית החדש "קֹמֶץ" ב"פסיכודהרמה", קמפוס ברושים, תל אביב. משתתפים: יעקב רז, ליאת קפלן, יובל אידו טל, אלכס בן-ארי, איתן בולוקן, ואני. הספר לא יימכר בחנויות עד למפגש זה. הכניסה בתשלום מראש.

דואט

%d7%a7%d7%95%d7%a1%d7%95%d7%9f-%d7%a2%d7%95%d7%a8%d7%91
אוהרה קוסון, עורב על עץ בשלג, הדפס (חיתוך עץ)

עורב עומד על ענף בשלג. אבל זה קצת פחות פשוט ממה שהמילים מתארות. מילת היחס "על" היא שמוטלת כאן בספק.

הניגוד בין השחור והלבן אינו צריך שום הסבר. הפלא הוא שיש ציפורים שחורות בשלג. איננו חושבים על עורב כעל ציפור פגיעה, אבל להיות שחור בשלג משמעו להיות מובחן ממרחק, גם על ידי טורפים. התמונה הזאת מתארת זרוּת, חריגוּת, פגיעוּת. עוד לפני שהעורב הזה פוער את פיו לקרוא, גופו קורא. קריאת השחור הָעַז בעולם שהלבין.

מתוך המקור בוקעת הלשון. נדמה שזו דרכו של הצייר להשמיע לנו את הקול שציור משתיק תמיד. צבעוניות הלשון הזאת על רקע הנוף שצבעיו שחור-לבן-אפור היא לא פחות מניצן של פרח שעולה בנוף כזה. אנשים חושבים על קריאת עורב כמוזיקה גרועה, אבל הציור הזה מאפשר לה להופיע במלוא יופייה. בנוף נטוש, קריאת עורב אינה פחות נעימה לאוזן משירת הזמיר, ולשון של עורב אינה פחות יפה מפרח.

העורב לופת את הענף המושלג. הטופֶר האחורי נראה, ואפשר בקלות לחוש ולשמוע את הציפורן על קליפת העץ בקור, ואת רחש מעיכת השלג על ידי האצבעות האחרות. התמונה הקרה הזאת כל כך חיה. אפשר ממש לשמוע אותה.

אצבעותיו של העורב כמעט צומחות מן העץ. הענפים הדקים שמימין לרגליו אינם שונים כל כך מרגל של ציפור על הענף. העץ כמו מחקה את העורב ויוצר רגל בת ארבע אצבעות דקות. העץ, במילים אחרות, מתערב.

הענפים הכבדים משלג נראים במבט ראשון כמצויים לפני גוף העורב, אבל מכוח תחבולה מחוכמת של האמן אפשר לראותם כ"מנסרים" את נוצותיו, תחובים בתוכן. כשרואים את זה כך הופכת קריאת העורב לקריאת מצוקה. הקור מורגש אז כקור חודר פשוטו כמשמעו. הענפים נראים כמאיימים לפרוס את הציפור לארבע פרוסות.

ואפשר לראות זאת גם אחרת. הגזע בימין מתפצל לשניים. הדמיון למקור הפעור – ברור. העץ והעורב קוראים ביחד. זה דואט. העורב לא עומד על העץ אלא עִם העץ. עורב ועץ הם דברים שונים, אבל המרווח שיוצר המקור הפעור והמרווח שיוצר הענף הפעור – זהה. שניהם קוראים בעת ובעונה אחת אל – אל מה? אל הריקוּת? אל הקור? אל עצמם? אלינו?

האלכסון

img_0546
אוהרה קוסון, חַרְטוֹמִית בגשם, 1925-1930, הדפס (חיתוך עץ)

 

זוהי חרטומית. עוף שרגליו קצרות יחסית ומקורו ארוך במיוחד. הוא מקנן בביצות או בשדות לחים. מדריך הציפורים הישן (היינצל-פיטר-פרסלאו, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1975, עמ' 140) מספר על "שירה מפכפכת" של מין אחד (חרטומית בינונית); מין אחר (חרטומית גמדית), "כשהיא מוחרדת ומתעופפת ממקומה אינה משמיעה קול כלל, או שקול קריאתה חלש ונמוך", אך במעוף הכלולות היא משמיעה "קול כדהרת סוס רחוקה". חרטומית הביצות, שנראית לעיני הלא-מקצועית כקרובה ביותר לעוף שצייר אוהרה קוסון, "קריאתה רמה וצרודה, 'קריץ', כשהיא נחרדת ממקומה, וגורמת בנוצותיה למשק אוויר הנשמע כקול תוף". פכפוך, סוסים, תיפוף – מגדירי הציפורים מזכירים לא אחת מדריכי יין במטפוריקה הנהדרת והבלתי אפשרית שלהם.

בסרטון הקצר הזה אפשר לראות את החרטומית בפעולה, כפי שצולמה ביפן. מעניין להשוות את תיעוד הטבע והעוף כפי שהוא "מתועד" ביצירת האמנות. בסרטון אפשר לראות את ה"עצבנות" שבחיפוש מתמיד אחר מזון המסתתר מתחת לעלים. בהדפס התנועה המתמדת נעצרת. לא רק שהעוף נעצר, אלא גם מרים את ראשו. הוא עומד, רגליו במים. גשם אנכי יורד. דומה שהאמן ניצל את תנועת סיבי העץ כדי ליצור את תחושת הגשם. הקווים האנכיים של הממטר מוּפָרִים בבת אחת בתנועת הראש של העוף, הפונה למעלה והצידה, באלכסון. התנועה הזאת עוצרת נשימה כי לא ברור מה גרם לה ולאן היא פונה. הוא מביט אל תוך הריק. האם הוא שמע עוף דורס? האם שמע משהו אחר? הוא עוצר לרגע ופנה את מבטו מהמקום שאליו אמור היה לפנות כדי לאכול – למטה. מזונו נמצא למטה, אבל מבטו פונה למעלה, חורג מהחיצים שהגשם כביכול מתווה בעבורו – גשם שכמו אומר לו להביט למטה, אל המים.

במילים אחרות, העוף חורג לשנייה אחת מה"גריד" של סדר העולם שקובע את תנאי הישרדותו. מבט אלכסוני כזה דומה מאוד למבט האמן שיצר את התמונה הזאת. להתבונן כך בציפור מִגַּבָּהּ אך לא כטורף/צייד אלא כצייר, זהו מבט "אלכסוני" ביחס למבט האנושי-התועלתני ההרגלי. עין העוף פונה למעלה, אבל כמעט אל הצייר, כמעט אלינו. אני מציע להתמקד בעין הזאת לכמה שניות, לראותה שם כמעט מרחפת במרכז, כמעט כמו חריר הצצה בדלת עץ.

צמחים ספורים נעוצים במים, קרובים ודומים לרגלי החרטומית. החלק התחתון של רגליה נראה כמחובר לפני האדמה הרטובים, כמו הצמחים. אבל קוסון, בגאונותו, ראה איך הצמחים עצמם מפנים ראש, יחד עם הציפור. הדבר בולט במיוחד אצל השניים בצד שמאל. ברגע הזה, גם הם פונים למעלה ובאלכסון. ואם כל העולם פונה כך וזוקף ראשו עכשיו, לא יהיה זה מן הנימוס שלא להצטרף גם אנו.

 

 

 

 

 

בורא פרי העץ

koson
אוהרה קוסון, סביבות 1910, ירח מלא ושזיף, הדפס (חיתוך עץ)

ירח מלא מאחורי הצד הרחוק של ענף שזיף בפריחה. כמה מוזר לחשוב על זה, שפרי השזיף הוא המשכה של התמונה. איפה נמצא הפרי כרגע? המעבר מאור ירח מלא ופריחה לבנה לסגול של השזיף הוא מוזר לא פחות ממעבר של זחל לפרפר. מין מעשה נועז של תרגום. אנסה לזכור את זה בפעם הבאה אצל הירקן מול סלסלה מלאה בפרי הזה.

אבל הירח לא "מאחורי". האור עובר והירח גם כאן. ענף של עץ וירח. הזמן הוא, ככל הנראה תחילת האביב (פברואר-מרץ). אבל למען האמת יש עוד עץ בתמונה, והוא העץ ששימש מצע להדפס. ברפרודוקציות מסוימות הסיבים ניכרים יותר. במובן זה, גם הירח וגם העץ הם פרי העץ. "בורא פרי העץ", צריך לברך כאן. העץ השני הזה הוא, באופן מטפורי, המצע החי של צמיחה, יצירה ופריחה. כל אחד זקוק לעץ כזה. גם הירח. גם העצים.

הירח הוא הפרח הגדול ביותר של עץ השזיף הזה. והפרחים הם מעין נציגיו עלי אדמות. אילו היה הירח ענן, היו עלי הכותרת הגשם שלו. העיגול האחד הגדול מופיע בדמות עלי כותרת רבים, שכל אחד מהם אומר גם "ירח". הפרחים נסגרים ונפתחים; הירח מתמלא ומתמעט; המצבים השונים של הפרחים על העץ מרמזים לזה. מעין תנועה של שאיפה ונשיפה שחולקים העץ והירח. התמונה מזמינה להשתתף בזה.

וישנה, כמובן, הנשירה. עלה כותרת אחד נושר, ועוד שניים. הם נעצרים במקביל לחתימה ולחותמת של האמן. שמו נושר לצדם, ביחד אִתם. הוא עוצר את עצמו ואותם בדרך הבלתי נמנעת למטה. זהו הרגע של האמנות. מלבן, מעין קבוצת כוכבים, נוצרת שם. כתמי הלבן האלה אינם שייכים כבר לא לעץ ולא לירח; הם ערבוב של שניהם, כמעט לבן טהור. אכן, כך מגיע אלינו אור הירח – כמו עלי כותרת נושרים של אור.