הכותרת "הסכמי אברהם", שאיני יודע מי הגה, היא הברקה, בלי להיכנס לפרטיהם, שאיני מכיר. זה ניסיון להכניס למישור הפוליטי והכלכלי ממד מיתולוגי. מובן שדמותו של אברהם היא גם דמות קשה כדמות מגשרת, שהרי מה שמחבר בין יצחק וישמעאל, בשני פרקים מקבילים בספר בראשית (ועמד על כך במפורט מורנו לקריאה, מנחם פרי) הוא דווקא פירוד מכוח אבהות קשה ומערערת – העקדה וסף המוות בשיני המאכלת מזה, והגירוש וסף המוות בצמא מזה. אבל דווקא מסיבה זו דמותו של אברהם מתאימה, אם רק יצליחו הצדדים לחבור זה לזה דרך סיפור הכאב, שמקורו אב אחד.
הסכמי אברהם צריכים להיות מבוססים על משהו יותר עמוק מהסכם פוליטי. עליהם להתבסס על דרך רוחנית חדשה לגמרי, וליתר דיוק חדשה-ישנה. הדרך הזאת כבר קיימת, והיא קרויה "דרך אברהם". יש לה ספר יסוד וספר תפילות שקניתי ואני מצפה לקרוא בקרוב. המחשבה היא על ארגון מחדש של התודעה הלאומית והרוחנית על ידי מציאת המכנה המשותף בין בני הדתות בארץ הזאת. כל אחד יכול להבין שלא כל פרט בהתנהגות הדתית מקורו בשורש. לא כל דבר הוא עיקר שצריך להתווכח עליו. אם שני אנשים יילחמו כי אחד חובש כיפה שחורה גדולה ואחד כיפה סרוגה קטנה, זה יהיה מגוחך. החיים הדתיים מלאים במאות פרטים כאלה שאינם העיקר. "לא תרצח" זה עיקר. שלום זה עיקר. כיבוד הורים.
הבסיס של "דרך אברהם" הוא בסוּפיות המוסלמית. ספר אחר, אותו כן קראתי, מדגים במפורט עד כמה אפשרית ההליכה בדרך הזאת. בספרה של שרה סבירי, טעמם של דברים נסתרים, ספר מלא אוצרות שראה אור בראשית השנה, משכה את לבי במיוחד רשימת אחד-עשר העיקרים של הדרך הנקשְבַּנְדית (על שם המורה בַּהַאא' א-דִין נַקְשְבַּנְד שמת ב-1389), אחד מן הזרמים הסוּפיים. כותבת סבירי (עמ' 112-111):
"כשאומרים ׳עיקרים׳ מיד עולה על הדעת רשימה של עיקרי אמונה שהמאמינים חייבים בהם, אבל העיקרים הנַקְשְבַּנְדִים אינם עיקרי אמונה כלל, ואף לא הנחיות, אלא רישום מדוקדק, מעין התוויה או מיפוי או צילום של מצבי תודעה משתנים שהמורים מגלים בעצמם ובתלמידיהם בתהליך המסע אל האל. ׳המילים׳ הללו, רובן ככולן, מתייחסות למצבי תודעה שבתהליך ההתמקדות בזכירת האל הולכים ומעמיקים, הולכים ומתרחבים".
סבירי מונה רשימה של אחד-עשר עיקרים עם המינוח הפרסי (תענוג לבטאו בקול!), ואני אביא רק כמחציתם כדי לעודדכם לקרוא את הספר. אפשר לחשוב עליהם כתזכורות מעשיות פשוטות לחיי היומיום:
הוּש דַר דַם – מודעות בנשימה;
נַזַר בַּר קַדַם – להתבונן בצעדים;
סַפַר דַר וַטַן – המסע הביתה / למולדת;
בַּאז גַשְת – חזרה, חזרה ממצב הסח הדעת למצב של מודעות;
נִגַאהּ דַשְת – התמקדות, ריכוז המבט, תשומת לב;
וֻקוּף זַמַנִי – תשומת לב לרגע שבו אני נמצא/ת;
יש קרבה גדולה בין העיקרים הללו לדברים שאנו מוצאים בבודהיזם, בחסידות, בצ'אן/זן. יתר על כן, הדברים קרובים ואף זהים למה שאפשר לכנותו "דרך השירה" או "דרך האמנות". כל הדברים הללו, שמופיעים כאן כפרקטיקה דתית, הם דברים שמאפיינים את חיי המשורר.
מכל העיקרים הללו חביב עלי במיוחד ה"וֻקוּף זַמַנִי". תרגיל פשוט ורב-עוצמה, שתוכלו לנסות ממש עכשיו ובכל יום, כמה פעמים ביום: פשוט לעצור שניה, להסתכל סביב, לשים לב לרגע החד-פעמי שבו אני נמצא עכשיו. לעובדה שאני חי, עכשיו, בתוך העולם. בתשומת הלב לרגע כלולים כמה מהעיקרים האחרים: נִגַאהּ דַשְת (ריכוז הלב), חזרה ממצב היסח הדעת למצב של מודעות (בַּאז גַשְת), מסע הביתה, כלומר אל העצמי (סַפַר דַר וַטַן), מודעות לנשימה (הוּש דַר דַם), ועוד.
זה מוסלמי? זה יהודי? זה סיני? זה הודי? זה אנושי, זה הכול. ואם יש לנו תקווה לחיות כאן, בזה היא מצויה.
פגשתי את המשורר מרדכי (מוטי) גלדמן פעמים רבות מאוד, אבל הפגישות הללו היו כלא היו. כוונתי לכך שבצירוף מקרים מוזר ביותר פגשתי בו שוב ושוב, כשֶגרתי בצפון הישן בתל אביב, בתחנת האוטובוס של קו 5 ברחוב יהודה המכבי לכיוון מרכז העיר. הפגישות היו כה תכופות עד שהיינו מחליפים מבטים כביכול-כבר-לא-מופתעים-אבל-כן כל אימת שקרו ומהנהנים במבוכה. היה לי מנהג מוזר לכתוב לאשתי הודעה בנוסח אחיד: "מוטי גלדמן. קו 5" בכל פעם שזה קרה. אבל הפגישות היו אגביות, תמיד רק סמול-טוק בתחנה או באוטובוס. היום אני מצטער על כך, כי היה לי מה לומר לו על שיריו, ונראה שהעולם, בצירופי מקריו, דחק בנו לשוחח, אבל החמצתי את ההזדמנות בגלל נסיבות המפגשים. שבתי ונזכרתי בו כששלפתי היום (לצורך שיעור באוניברסיטה העברית) את ספרו "מילאנו" (הקיבוץ המאוחד, 1988), הקרוי על שם כיכר מילאנו הסמוכה לאותה תחנה, ונזכרתי כמה יפה הספר הזה. מוטי צריך היה לחגוג בפסח הקרוב יום הולדת 80, והקריאה בשיר הזה היא מעין מחווה מאוחרת לאוטובוס שכבר עזב את התחנה.
זה שיר על איי סנטוריני, הנראה בתחילה כשיר על "גן עדן". איזו שורת פתיחה מתנגנת – "שָם ישנתי בשמַים". אבל סנטוריני אינו אלא שריד של הרי געש, והלגונה שבתוכו היא לועו של ההר שקרס לתוך עצמו והתמלא במי הים. השינה בשמַים, "בין כוכבים רוטטי אור", מקבלת איכות אחרת לגמרי כשיודעים שזו שינה על לוע של הר געש שהביא לחורבן של תרבות שלמה. "צפוּנות הלילה השקוף העמוק" למעלה מדברות עם ה"תהום שיכור המים" למטה. השיר מתרחש בין תהום לתהום, בין לוע "מנצנץ כספספים" (זהרורי אור) שהשתכר מרוב מֵי ים, לשמים "רוטטי אור". השיר מדהים אותי ביכולתו ליצור תחושת "תולה ארץ על בלימה" (איוב) בתוך נוף ממשי. בתצלום האוויר תחושת הבלימה הזו ניכרת. היופי בשיר הוא ש"על בלימה" יש יומיום שקט, נערות דואגות לו בשיא העדינות ("נגעו במיטתי"), וגרניום "גידל פרחיו". אני חושב שאסע בקרוב לסנטוריני.
אך אז השיר, כמו האי עצמו, קורס לתוך עצמו. אם היה נדמה שזה שיר על חיים יפים ושקטים אחרי האסון, בא החלום בעמוד השני, וברוב עניין הופך את אסון בני האדם להווה מתואר. הכוח הוא בפירוט החושי של מראות וקולות. "כלבים וכלובי ציפורים". כאן גלדמן האנין הופך לרגעים לצייר אקספרסיוניסטי – שחור ולבן של פיח-שלג, אדמה נבלעת בים אדום.
התרבות כולה נעלמת "כתעתוע מוח", כהזיה חולפת. זהו חלום על "כפרים חולמניים", כלומר זהו חלום על מציאות שהיא כחלום בעצמה. בזמן שלוקח לקרוא את השיר הזה תרבות יכולה להפוך לאַין. והמילה "מורס" מביאה את כל החורבן הזה להווה של המאה ה-20. וה-21.
השיר מסתיים במעט נחמה. "אך אנשים התעקשו ושבו / וציפורים זעירות שבו אף הן". המשורר הוא אחד מהאנשים ששבו. הוא כמובן לא מפליטי החורבן – זה קרה לפני כ-3,500 שנה. אבל הוא בכל זאת מן השבים ומן הזוכרים.
"כאן באי האנושי העיקש / ידעתי את כוחם של הבית, הגן, החלום". אני נאחז בשורה הפשוטה והמרעישה הזאת, במילים האלה: "יָדַעְתִּי אֶת כֹּחָם שֶׁל הַבַּיִת, הַגָּן, הַחֲלוֹם". מסביבנו בני אדם שואפים להיות כ"זעם היסודות", כ"צד התוהו של היוצר הגדול". עינינו הרואות בני אדם הנוהגים כהרי געש לצד פומפיי. השיר של גלדמן מנסה להעמיד שירה – האין היא "בית, גן וחלום"? – מול חלום החורבן, להוציא יבול מ"עפר מר", ליצור "צלמים חדשים", כמו השיר הזה.
מחר, יום שני, 1.12.25, בשעה 18:00-19:00 אדבר ב"זום" של בית עגנון על סיפורו של ס' יזהר "טיול חם". הסיפור פורסם לראשונה בהמשכים ב"דבר לילדים" (1947), ומאוחר יותר בקובץ "שישה סיפורי קיץ". סיפורי יזהר לנוער, ובראשם "הכרכרה של הדוד משה", הם יצירות מופת קטנות המחכות למהדורה חדשה. מה שנכתב במקור לנוער יתאים כיום לקוראים מבוגרים בלבד, ואולי כבר אז התאים לקוראים כאלה.
גם מי שלא ירצה או לא יוכל להצטרף להרצאה מוזמן לקרוא את הסיפור, המצורף למטה כפי שנתפרסם לראשונה. זה סיפור מסע מבהיל ומצחיק בנגב המערבי (מרביבים לגבולות) מתישהו באמצע שנות ה-40. הוא רלוונטי עד מאוד לימינו.
מעניין לראות עד כמה חריג היה ס' יזהר בהקשר של "דבר לילדים". סיפורו מופיע בין כל מיני פזמונים ואיורים לגיל הרך.
לפרטים ולהרשמה, ראו בקישור. ההשתתפות ללא תשלום אך כרוכה בהרשמה מראש.
יש הרבה מובנים והקשרים שנדבקו למילה 'זן'. על המובנים המסחריים אין טעם לדבּר (מותגי תה ובושם שמשתמשים במילה וכדומה), וגם לא על המובנים המסחריים הסמויים יותר ("טכניקות" שמטרתן "להרגיש טוב" וכדומה). מי שמחפש פתח הצצה, ואולי שער כניסה, אל העולם הזה, ייטיב אם יקרא את מדף הספרים שדיוויד הינטון חתום עליו. הינטון (יליד 1954) הוא המתרגם הבולט של שירה ומחשבה סינית לאנגלית, והמדף שלו כולל כעשרים ספרי תרגום ועוד כעשרה ספרי מסות ושירה מקורית. הספר להתחיל בו הוא 'שורש סין', China Root, שהוא מבוא לצ'אן (המילה הסינית שביפן ובמערב הפכה ל"זן"), לצד האנתולוגיה 'דרך הצ'אן' The Way of Ch'an. שני הספרים האלה הם המבוא העקרוני הבהיר והמקיף ביותר המוכר לי לצ'אן הסיני, שעליו אמר יואל הופמן כי הוא "הניסיון היפה ביותר של בני אדם להבין".
אני כותב כאן כאחרון התלמידים, ולא על הספרים הנ"ל, אלא על תרגום חדש של הספר שאפשר לתרגם את שמו "רשומות הקלוּת והשלווה" (כאן קישור לספר וכאן דגימה ממנו; כאן דגימה ארוכה למדי מן המבוא). קלות ושלווה – מצרכים שיש לנו שפע מהם! זהו ספר שיחות (קוּנג-אנים בסינית, "קואנים" ביפנית) משנת 1145 בערך. לפי גישתו של הינטון, הצ'אן הוא הרבה יותר דאואיזם מעודכן מאשר סוג של בודהיזם, ובעצם את עיקרי דרך הצ'אן אפשר למצוא כבר אצל לאו דזהוג'ואנג דזה באמצע האלף הראשון לפנה"ס. במובנים מסוימים, טוען הינטון, הצ'אן הוא אנטי בודהיסטי.
הצ'אן, כפי שהוא עולה מתרגומיו של הינטון, מוצג כתורה הכי רלוונטית לימינו שאני יכול לחשוב עליה, תורה של אקולוגיה רוחנית וארצית, תורה המכבדת את האדם בכך שאינה דורשת ממנו להאמין בכל מיני אמונות "כי ככה אמרתי" ובכל מיני דמויות סמכותיות, תורה המטילה ספק בסמכות ובמוסכמות, כלומר מטילה ספק בעצמה, ובעיקר תורה ששאיפתה היא ראיית התודעה והיקום כמרקם אחד, כלומר תורה המציעה לאדם לא רק רשימת מטלות וצווים אלא התמקמות בעולם, יום-יום.
אתרגם כאן כמה קטעים מן הספר כדי להמחיש זאת. מדובר בתרגום חלקי מתרגום ויש להתייחס אליו ככזה. זה ממש לא מבוא לצ'אן, רק בדל רמז.
בפרק השלישי נשאל מישהו מדוע הוא אינו קורא בסוטרות (כתבי הקודש). התשובה: "אני רק נזיר עני השוכן ב'דרך' [=דאו]… זוהי הסוטרה שלי, רקמת הקיום של העולם המתגלגלת בשינויי צורה: מאה, אלף, עשרת אלפים, מאה אלף מגילות". פשוט: העולם הוא כתבי הקודש שלי. העולם הוא הספרייה הגדולה. כן, אפשר לכתוב עליו, אבל יש לזכור שזו כתיבה משנית.
בפרק הרביעי האל אינדרה לוקח נבט של עשב ושותל אותו באדמה, ואז מכריז "בניית המקדש הושלמה". על פני הבודהא, בסיפור, מתהווה חיוך. נבט אחד הוא מקדש ראוי, שלם! והינטון מעיר, שהסימנית הסינית ל'מנזר' או 'מקדש' מכילה ציור של יד האוחזת בשתיל. שתיל הוא מקדש מפני שיש בו את כל כוח היקום של צמיחה והתהוות. כן, אפשר לבנות מקדש, אבל לא כדאי לשכוח שהמקדש העיקרי הוא העולם.
מורה אחר (פרק 7) מתבקש ללמד את הציבור. הוא יושב שעה ארוכה בלי לדבּר, ואז קם וחוזר לחדרו. נוזפים בו על כך והוא אומר, "לסוטרות יש מורים לסוטרות; לשסטרות [הדרכות] יש מורים לשסטרות. מדוע אתה נוזף בי?". ובמילים אחרות, הוא אומר: אני מורה לדממה.
בפרק 8, בשיר המלווה את השיחה (יש שיר כזה אחרי כל שיחה) נאמר: "ברגע שאתה מבין, גם המלמול של תינוק בן יומו, 'גוּ-גוּ, גא-גא', הוא הסבר מספק". לא צריך להסתבך בפילוסופיה יותר מדי, במילים על מילים על מילים. ברגע שאתה מבין, אפילו מלמול טרום-מילולי של תינוק מראה את התבונה היקומית, את יצירת השפה, את יכולת הלימוד הנובטת-מאליה של תינוק. המלמול התינוקי הוא פלא גמור והוא גם 'אומר' את זה. וגם כאן, כן, אפשר לדבּר מעבר למלמול, אבל לא כדאי לשכוח את המלמול כמעין איזון מפני ההשתלחות מילולית חסרת הרסן שכולנו מוּעדים לה.
עלי לקצר, ברוח הדברים האלה. הנה רק עוד שני דברים. בפרק 88 מצוטטת סוטרה: "כשאיני רואה את טבעי המקורי, מוטב שאתבונן אל המקום שאני נמצא בו, שבו איני רואה את טבעי המקורי". יש כאן עצה מעשית, כל הטריק הוא לזכור שכשאתה מרגיש אבוד, שאיבדת את הדרך, לזכור שזה בדיוק הסימן שאתה צריך לחפש את הדרך. הדרך היא לחפש את הדרך. ההבדל בין מצב של חיפוש דרך למצב של הליכה לאיבוד הוא עצום. במצב של הליכה לאיבוד אתה שקוע בתחושת ה"איבוד" והיא נוטה להתעצם, להסלים. במצב של חיפוש דרך אתה מתקן את הנתיב, שם לב היכן אתה, שואל שאלות. ואף אחד לא אמר שזה פשוט.
אי אפשר לסיים את הסקירה הקצרה הזו בלי הפרק המסיים, מספר 100. נזיר שאל את המורה: "בראשית היה רק מארג המקור הצלול של הבודהא [המונח 'בודהא' בהקשר של צ'אן הוא לרוב 'היקום' ולא האדם המסוים, סידהרתהה גאוטמה]; כיצד זה לפתע נוצרו מתוכו הרים ונהרות והארץ רחבת הידיים?". המורה ענה: "בראשית היה רק מארג המקור הצלול של הבודהא; כיצד זה לפתע נוצרו מתוכו הרים ונהרות והארץ רחבת הידיים?". כן: תשובתו של המורה היא ציטוט של השאלה! התשובה היא – שמוֹר על השאלה. שאלה מצוינת. וגם אתה כלול בשאלה. איך היקום עבר ממצב של 'המפץ הגדול' למצב שבו מישהו יושב כאן ומקליד או קורא? מצב-השאלה הזה הוא מה שראוי לחפש. "אין תשובות, יש רק מעמקים", כתב הינטון בפתח ספר אחר שלו.
זו סצנה מ"מקבת" בגרסה הקולנועית המדהימה של ג'סטין קורזל מלפני עשור. במקור משתתפים ליידי מקבת, הרופא ומשרתת. בסרט הפכה השיחה למונולוג של ליידי מקבת (מריון קוטיאר). בנוסף, בסרט מופיע ילד-רפאים, שהוא ילד מת שהוסיף הסרט לבני הזוג מקבת. הסרט מתחיל מקבורתו. הזוג שבמחזה אין לו ילדים הופך בסרט, בפרשנות נועזת אך אפשרית, לזוג שכּוּל (הם מאבדים עוד נער בקרב שבפתיחת הסרט).
זה תרגום המונולוג שבסרטון על פי תרגומו של דורי פרנס; כמעט אפשר להאמין ששייקספיר כתב מונולוג נוסף לגברת:
בכל זאת הנה כתם. רֵד כּתם מקולל – רד אני אומרת. אחת – שתיים – טוב אז הגיע הזמן לעשות את זה – חושך מִצְריים בַּגיהינום. בּוז לך, אדונִי, בּוז, חייל, ופוחד? מה יש לנו לפחוד מי עשה את זה, כשאף אחד לא יכול לדרוש מאיתנו דין וחשבון? אבל מי היה חושב שיש לו לַזַּקֵן כל כך הרבה דם בתוכו.
למֶקְדַף ראש-השבט היתה אשה אוהבת – איפה היא עכשיו? מה, הידיים האלה לעולם לא יהיו נקיות? מספיק עם זה, אדוני, מספיק עם זה – אתה מקלקל הכל עם הַבֶּהלות האלה.
עדיין יש פה ריח של דם – כל בָּשְמֵי עָרָב לא ימתיקו את היד הקטנה הזאת. אוֹ, אוֹ, אוֹ.
שְטוֹף את הידיים, תלבש את החלוק שלך, אל תֵרָאֶה חיוור כל כך […].
לַמיטה, לַמיטה – יש דפיקות בַּשער – בוא, בוא, בוא, בוא, תן לי את היד שלך – מה שנעשָה אין להשיב. לַמיטה, למיטה, למיטה.
כשהיא אומרת "מה יש לנו לפחוד מי עשה את זה, כשאף אחד לא יכול לדרוש מאיתנו דין וחשבון?" היא ממצה את הפסיכולוגיה של העריץ, שמגדיר מעשה כראוי או כפסול רק באמת המידה של כוחו להיות חסין מפני תוצאותיו.
וכשהיא אומרת "מי היה חושב שיש לזקן [=המלך דנקן שהיא ומקבת רצחו, ד"ב] כל כך הרבה דם בתוכו" היא עוד המרשעת הלועגת לנרצח.
אבל אז היא מדברת על ליידי מקדאף, שנרצחה אף היא עם ילדיה (רצח שנולד מהרצח הראשון ולא היה מתוכנן מראש). וכשהיא מדברת עליה – בביצוע הזה, בסרט – היא נשברת ומתחילה לבכות. לא נראה לי שזו התעוררות של מצפון, אלא של הזדהות – העובדה שהנרצחת היא "מקבילה" שלה. כאישה וכאם שכולה. אולי לא על ליידי מקדאף היא חומלת, אלא על עצמה? אולי היא מבינה שאף היא לא חסינה מאלימותו של מקבת? הרי היא היחידה שיודעת בוודאות על חלקו במזימה; אולי היא הבאה בתור ברשימת החיסולים? האם זו דמעת חמלה (על זולתה) או דמעת פחד (על עצמה?).
הליידי מדברת אל מקבת המדומיין בעוד ילד הרפאים שלה יושב, מת-חי, לצדה. ואז היא יוצאת אל הנוף הסקוטי הפתוח ופוגשת – וגם זאת תוספת נועזת למחזה, אבל משכנעת – ב"מכשפות". מן המפגש הזה כבר לא תקום. דמעתה היא מין משקולת זעירה המטה את הגלגל לקראת הקריסה.
*
נ"ב
שימו לב לשמות המפיקים-בפועל של הסרט, בכותרות הסיום.
אהבתי עד דמעות את רישום הסוסים הגדול בכניסה לתערוכתה של מריה סאלח מחאמיד. עולה ממנו הד מן המערות, אלו של אמנות עידן הקרח. סוסים וקווים דוהרים בפראות חזקה ועצובה – סוס סומא, סוס מחוק פנים, סוס כסוי עיניים, סוס-דיוקן-עצמי של האמנית, סוס עקום לסת, סוס מפלצת עדינה…האמנית רואה את ריצתם החצי-עיוורת מאין לאין. הם דוהרים כמשהו שבין חיות נבדלות לבין נהר של עדר שועט, של קו חי. וכמו משום מקום נופלת אל דהרתם ציפור הפוכה. היא לא נרמסת אלא כמו תלויה מעל הזרימה כמו ירח הפוך מעל נהר.
בתערוכה מוצג גם סרטון המתאר את האמנית בעבודתה ואפשר לדמיין שזו הצצה לאופן שבו עבדו אמני המערות. רואים איך דהרת סוסי הלב מרטיטה את הגוף ואת האצבעות.
2
השתאיתי מציור מוקדם של יוסי מרק. אני מכיר את ציוריו שהם עיקר התערוכה, אבל מפוזרים בה כמה ציורים משנות השבעים, שסגנונם אחר לגמרי, ובעיקר בהם מצאתי את עצמי מתבונן. הציור המדובר הוא טבע דומם קטן התלוי בסוף התערוכה. ספל ריק ובו עצם – הנקישה המדומיינת היבשה של חרס בעצם – נוקבת. הספל מטיל צל על דף ריק של פנקס פתוח. ריקות הספל מטילה את נוכחותה (שהמוות בדמות עצם תחוב בה) על ריקות הדף בלחישה סודית. כנפי צל נפתחות. הכול נתון באפלולית ענברית דחוסה. ציור הפותח מרחב קטן של אורצל שהוא אתר של חיימוות.
_____
מערת שובה. לפני כ-36 אלף שנה
—
(בני אדם מתים מרעב בעזה. חטופים חצי מתים בעזה. אני אופה לחם וחושב על כך. הולך לראות ציורים וחושב על כך. אילו הייתי חושב שהימנעות מאכילת לחם והימנעות מאמנות היתה עוזרת למצב הזה, כמחאה, הייתי עושה זאת).
צוי באי, סביבות 1050, סין, 'דרורים של חורף', דיו וצבעים על משי, 23.5/101.4 ס"מ, מוזיאון הארמון, בייג'ינג. לחצו להגדלות
כשאני רואה ציור כמו זה (נא להגדיל על מסך גדול) התגובה הראשונה היא מין אאאאההה המתארך לרוחב המגילה, כמעט כמו הקול שיוצא מול דבר קצת מפחיד, או כמו ברכבת עקלתון בלונה-פארק. כל מי שראה דרורים יודע שאי אפשר לראות ולזכור את מה שמצויר כאן כתמונה קפואה. גם אילו היו מסתדרים ככה בעולם, אי אפשר "לצלם" את הרגע הזה מהתבוננות. הדרורים האלה הם מומצאים לגמרי, ובה בעת ההמצאה נובעת מהתבוננות והיכרות של מציאותם בטבע. הצייר הוא כמו חקיין שמכיר פוליטיקאי כל כך טוב שהוא יכול לדבר בקולו בכל סיטואציה.
הדרור הראשון משמאל מגרד (או אוחז) את ראשו בידו ומהרהר בהבעה ספקנית. הדרור השני הוא למעשה שניים, ומה שנראה במבט ראשון ככנף של אחד מהם הוא שתי הכנפיים של חברו: דרור מחביא דרור בשרוולו. הדרור השמאלי צוחק. אולי זה הצמוד אליו סיפר לו בדיחה.
אחר כך דרור אחד גבוה יותר, מתבונן למטה, אל מרגלות העץ, מקנה למגילה הרוחבית ממד מרומז של גובה. לצדו מופיע מעין דרור דו-כיווני, כלומר שניים צמודים הפונים ימינה ושמאלה. אחד מהם מביט בחבר שהתהפך. כנפו הימנית של ההפוך מצביעה אל זה שעף ומתקרב. מיד יפנו לו מקום על העץ.
הם דרוכים זה אל זה, פונים זה אל זה בערנות, יוצרים משולשים וצמדים, מדגימים תשע דרכים להיות דרור. רוח חיים נושבת לרוחב המגילה והיא נהיית כמעט ל"מגילה עפה", כמו בספר זכריה (ה, א). וגם העץ משתתף בחייהם בכל מיני הערות צורניות קטנות ומבריקות. רק ראו איך הענף בימין משתתף עם הכנף של הדרור ההפוך ביצירת מעין כלי קיבול לדרור המנמיך. או איך לזנבו של הדרור המביט לארץ מלמעלה עונה ענף קצר.
בעודי כותב את השורות האלה אני שומע ורואה את הדרורים בבניין שממול, וכאילו לא עברו אלף שנה, וכאילו אין הבדל בין סין לכאן.
יולי תמיד יהיה החודש של מוטי, אבא שלי. החודש שבו נולד ובו התחתן, שבו קיבל את האירוע המוחי ובו מת. 93 יולים עברו עליו.
דברים שלימד אותי: להחנות את הדודג׳ כשהפרונט קדימה; לשחות למזח בקיסריה; לעשות ואדיות; לטפס על ג׳בלאות; שלא צריך להשקיע בהכנת ארוחה יותר מהזמן שלוקח לאכול אותה; שצריך לאכול קצת מכל דבר; שחשוב ללכת ברגל; שהמוח האנושי זה משהו; שהעולם הוא כפר קטן; שהכול שטויות; שהבל הבלים הכול הבל; שהכול בחיים מקריות ומזל; שכּוּלוּ צ׳יזבּ כּוּלוּ בְּלוֹף; שבסופו של דבר השאלה היא מה האמריקאים רוצים; שאנשים לא מובילים את המסקנות עד הסוף; שכשנותנים לך תיקח, כשמרביצים לך תברח וכשמרימים ידיים תרים רגליים; שטוב שלום מארץ ישראל השלמה; שתמיד יש מי שמבשל את המלחמה הבאה; שלֵך דע מי בוחש בצלחת; שאם הייתה לו מכונת רנטגן שמתעדת את זרימת הכסף בעולם, הוא היה מבין הרבה דברים; שלמעשה הם אינם מחדשים דבר; שאתה יכול לקחת עיתון מלפני שנה ולראות איזה שטויות אנשים כותבים; שמי שקורא עיתון בלי חוש הומור יש לו בעיה; שהכי חשוב להיות מענטש.
מוטי נולד ב־1930 בתל אביב. סבא וסבתא שלו, מרדכי וחנה וייסר, היו ממייסדי העיר. במלחמת העולם הראשונה, כשתושבי תל אביב גורשו ממנה, הגיעו בני הזוג לטבריה עם חמשת ילדיהם. מרדכי חלה שם ומת, ובתום המלחמה חזרה האלמנה עם ילדיה לביתם בלילינבלום 13. לפני כמה חודשים דיברתי עם חיים חצב, שחוקר את תולדות טבריה והתעניין בתצלום הקבר של מרדכי וייסר בבית הקברות הישן שם. כשסיפרתי לו שאבא שלי נפטר לא מזמן, הוא שאל: ״ומי היה אבא שלך? גם הוא בנה עיר?״ ״לא״, עניתי לו, ״הוא לא בנה עיר״. ובליבי חשבתי: אבל הוא האיר אותה.
לאבא שלי ולשותפיו שמואל, מאיר ויחיאל היה בית חרושת לשלטי ניאון. יחיאל היה סבא שלי. הסיפור מתחיל בו. הוא נולד ב־1900 באודסה, וכשהיה בן 18 עלה לארץ, הכיר את סבתא שלי בִּתיה התל־אביבית והתחתן איתה. מייד לאחר החתונה הם נסעו לניו יורק לנסות את מזלם שם, אבל בִּתיה התגעגעה למשפחתה והם חזרו. בשנות ה־30 הקים מַכָּר של יחיאל בית מלאכה קטן לשלטי ניאון ברחוב מרחביה 17 בדרום תל אביב (פלורנטין). באותן שנים הייתה ליחיאל חנות למנועים חשמליים ברחוב העלייה: "אמפר", בית מלאכה אלקטרו־מכני לתיקון מכונות ומנגנונים חשמליים. בזמן מלחמת העולם השנייה הוא היה נוסע לביירות, קונה שם ממישהו מנועים חשמליים שרופים, חוזר איתם לתל אביב, מתקן אותם ומוכר. בתחילת שנות ה־40 היגר המכר של סבא עם משפחתו לארצות הברית, וסבא והאיש מביירות רכשו את העסק הקטן ברחוב מרחביה ונעשו שותפים. הם קראו לעסק פלניאון (פלסטיין ניאון). השותף מביירות היה שולח עובד לתל אביב לייצר את הניאונים. כל זה נמשך כמעט עד 1948. זמן מה לפני פרוץ המלחמה מכר השותף מביירות את חלקו בעסק לסבא שלי, והעובד מביירות לא הגיע עוד לתל אביב. את מקומו בייצור הניאונים תפס בחור שעלה לארץ מדמשק. בתחילת שנות ה־50 נכנס אבא שלי לתמונה. הוא היה בן 20, וסבא יחיאל שלח אותו לניו יורק ללמוד להכין שלטי ניאון. מוטי נסע ועבד שם כשנה במפעל לניאונים. לאחר כמה שנים השתלם חצי שנה בפריז. ב־1952 רכש סבא יחיאל חלקת אדמה באזור התעשייה של חולון (יַזוּר הפלסטינית לשעבר) והקים עליה בית חרושת. בית החרושת פעל 55 שנה. ב־2007 הלכנו כולנו, הילדים והנכדים, להיפרד ממנו ומכל הג׳אנק שאחסנו בו במשך השנים. הוא היה המחסן שלנו, שמרנו בו הכול.
מוטי היה קם בכל יום בארבע לפנות בוקר ונוסע במכונית המסחרית המתפרקת שלו לבית החרושת ביַזוּר. לפני שיהיו פקקים. לפני שיהיה חם. ייצור ניאונים דורש עבודה באש. האש מרככת את צינורות הזכוכית ומאפשרת לעצב אותם בצורה הרצויה, על פי שרטוט. כשהאותיות, או הציור, מעוצבים מכניסים גז (ניאון או ארגון) לצינור, וזרם חשמלי שעובר דרכו מאיר אותם בצבע. אדום או כחול. בשביל לקבל את כל קשת הצבעים צובעים את הצינורות. כשהיינו מבקרים את אבא בבית החרושת, הוא היה מכין לנו ברבורים מזכוכית; מחמם את הצינורות, מנפח אותם בריאותיו והופך אותם לברבורים.
בשלושת העשורים הראשונים היה בית החרושת גדול. הוא השתרע על פני שתי קומות, והיו בו כמה מחלקות: מחלקת טרנספורמטורים (הם הכינו את הטרנספורמטורים בעצמם בעזרת מכונת ליפוף); מחלקת פרספקס (מלבד שלטי ניאון הוכנו שם גם שלטים מוארים מפלורסנטים, קופסאות פח ובהן נורות פלורסנט ארוכות מכוסות בפרספקס שעליו כיתוב צבעוני); ומחלקת פחחות והלחמות. עם השנים החל העסק להצטמצם. טרנספומטורים החלו לייבא בזול מסין ולימים גם נורות לד. שלטי הניאון, שנעשו בעבודת יד, החלו לעבור מן העולם, כבר לא היה רווחי לייצר אותם. "עולם שנגוז", היה אבא שלי אומר. בתחילת דרכו של בית החרושת היו תלויות על מסמר בשירותים חתיכות נייר עיתון במקום נייר טואלט, והעובדים היו מקבלים בכל יום במתנה שקית חלב לקחת הביתה ובסוף כל שבוע את שכרם במזומן בשקיות נייר חומות. יום אחד גנב אחד העובדים את כל המעטפות. כשאבא שלי נשאל למה לא פנה למשטרה, אמר: ״למה להרוס למשפחה שלו את החיים? מה הם אשמים? רק פיטרנו אותו״. מקרה דומה קרה ליד הבית. מוטי יצא לפנות בוקר לעבודה וראה בתוך המסחרית נער שמנסה לגנוב את הרדיו. מוטי רדף אחריו כמה עשרות מטרים, תפס אותו ואמר לו: "בשביל רדיו אתה רוצה להרוס לעצמך את החיים?" ושחרר אותו.
אבל לפני שמוטי נהיה יצרן ניאונים, הוא היה פלמ"חניק. החברים, הצופים, הפלמ"ח, כל אלה עיצבו במידה רבה את אופיו ואת זהותו. חברי הילדות שלו חנוך ובועז נותרו חבריו הטובים עד סוף ימיו. הם היו יחד ב"גוש הצופים הקשישים" בתל אביב ובהכשרת הצופים נען, וכשהחלה מלחמת השחרור, בכ"ט בנובמבר 1947, התגייסו לפלמ"ח. אבא שלי היה בן 17. בועז היה צעיר יותר, בן 16, הוא זייף את גילו כדי להתגייס.
שפת האם של מוטי הייתה עברית. כל חבריו דיברו בבית שפות אחרות: חנוך דיבר גרמנית, בועז דיבר ארמית, סשה דיבר יידיש, אהרון דיבר לדינו ועוד ועוד. רק הוא דיבר עברית, ורק לו הייתה פה סבתא, שדיברה עברית. עברי, דבר עברית! באוגוסט 1947 היה מוטי במחנה עבודה בקיבוץ שמיר. אימא בִּתיה כתבה לו מכתב:
19.8.47 מוטלה יקר וחביב, […] אנכי עוד ראויה שתכתוב מדי שבוע בשבוע. למרות שהנך עסוק. שלחתי לך 3 חבילות ממתקים ואתה הזכרת רק חבילה אחת […] מקווה אנכי שקבלת את 2 החבילות רק שכחת לכתב. צריך לעיין בכתיבת מכתבים […] כולם זכרו את יום נישואינו ה־27. רק אתה בן יקיר שכחת! מעתה תדע התחתנו בראש חדש אלול […] בבקשה לכתוב לציונה [דודה שלו]. היא לא תסלח לך (זה עוד לא מאוחר). […] יום יום מתרחצת אנכי בים. נהנית מאד. ושואפת אוויר צח […] כמה קילו כבר קיבלת?
מוטי לא התרגש יותר מדי מהנזיפות של אימו. הוא היה ילד טוב. אהב את הוריו וטיפל בהם יפה עד יום מותם.
ב־20 באפריל 1948, ערב פסח, יצאה שיירה ארוכה של משאיות ומשוריינים בדרך לירושלים. אבא שלי וחבריו מהגדוד החמישי של חטיבת הראל ליוו אותה. בשער הגיא הותקפה השיירה. 15 נהרגו, 44 נפצעו, אבא שלי היה אחד מהם. אפשר לקרוא על המבצע הזה, מבצע הראל, בספרי ההיסטוריה, אבל אילו שאלתם את מוטי, הוא היה מספר לכם ככה: "במשוריין היה שוקולד ורציתי שוקולד, אז נכנסתי לאכול וחטפתי כדור בלסת. ידעתי שאם אישאר שם בפנים אאבד דם ואמות, אז גלגלתי את עצמי החוצה. כשפוניתי במשוריין אחר לבית החולים בירושלים, החובשת נשכבה עליי כדי להגן עליי מהתרמילים החמים שיצאו ממכונת הירייה של המשוריין".
מוטי נפצע בבאב אל ואד בדרך אל העיר. כשהיה אפשר לצאת מירושלים שבועות ארוכים לאחר מכן ("ההפוגה הראשונה" קראו לזה? צירוף ששמעתי אין־ספור פעמים בילדות ושנים לקח לי להבין מה פירוש הדבר), שלחו את הפצועים לבית הבראה. בדרך, בראשון לציון, ברח מוטי מההסעה והלך לדודים שלו ציונה ודייב. מה בית הבראה עכשיו? קודם כול הביתה. דייב לקח אותו באוטו לתל אביב, להורים. אלה סיפורי הגבורה ששמעתי.
ההורים שלי הכירו ביום העצמאות של שנת 1950. מוטי היה פלמ״חניק משוחרר בן 19 וחצי ועבד עם אביו. רותי הייתה נערה עובדת ולומדת בת 16 וחצי. בבוקר עבדה כפקידה בבית העולים ברחוב העלייה ובערב למדה בתיכון בבית הספר אחד העם. ביום העצמאות עשה מוטי מסיבה בדירת שני החדרים שבה גר עם הוריו (קלישר 29 פינת נחלת בנימין). רותי באה עם חברים. שש שנים לאחר מכן, כשרותי כבר הייתה אחות במחלקת עיניים בתל השומר, הם התחתנו. 73 שנה היו יחד.
מוטי בא ממשפחה חילונית לחלוטין ורותי ממשפחה מסורתית. בילדותה למדה בבית ספר דתי לבנות. אבא שלה, שרגא, קרא לאבא שלי "גוי שבע דורות". זה סיפור שאבא שלי אהב לספר בחיוך. היו לו המון סיפורים. למשל הסיפור על כך שפעם התקשר לתוכנית טריוויה בטלוויזיה. המתחרים יכלו להיוועץ בחבר טלפוני. אחד מהם נשאל שאלה כלשהי בהיסטוריה, ואבא שלי ידע את התשובה. כללי המשחק היו כאלה: החבר הטלפוני מתקשר ואומר מיהו, והמתחרה מחליט אם הוא מעוניין בתשובתו. אבא שלי אמר שהוא "מוטי, חשמלאי מרמת אביב". המתחרה לא היה מעוניין בתשובתו. או הסיפור על כך שיום אחד שטף את המכונית שלו מול המשרד של פלניאון, ומישהו שחנה שם חשב שהוא שוטף מכוניות בשכר, ושאל כמה עולה שטיפה. מוטי נקב בסכום, שטף וקיבל את שכרו. בעלי החנויות עמדו מסביב וצחקו. והיה הסיפור על הקורס בהיסטוריה שלמד ב־NYU כשנסע לניו יורק להשתלם בניאונים. המרצה התלהב ממנו והציע לו סטיפּנדיה, מלגת לימודים לתואר ראשון. מוטי סירב. הוא רצה לחזור הביתה.
לאבא שלי היו שני דודים בריטים. דודה שושנה, דודתו מצד אימו, התחתנה בתקופת המנדט פעמיים עם בריטים. היא נולדה בתל אביב ב־1904, וכשהייתה בת עשרים בערך התחתנה עם פטריק הסקוטי. פטריק היה סוכן של מכונות התפירה זינגר במזרח התיכון. הוא הסתובב בדמשק, בטהרן, בתל אביב. לאחר שלוש שנים נולד להם ילד, דוגלס (דוגי) גראהם היה שמו בישראל. דוגי ואבא שלי היו חברים טובים. פטריק מת לאחר כמה שנים, וב־1942 מת גם הילד דוגי, כנראה ממום מולד בלב. ואז התחתנה דודה שושנה שוב עם בריטי. הפעם עם ריצ׳רד, מייג׳ור ולשי בצבא הבריטי, ששירת בארץ במלחמת העולם השנייה, בוגר החוג להנדסת מכונות באוקספורד. כשהסתיימה המלחמה והתגבר הטרור נגד הבריטים בארץ, עברו שושנה וריצ׳רד לגור בלונדון. אבל לפני שעברו הזמין יום אחד הדוד ריצ׳רד את אבא שלי לשיחה ואמר לו (באנגלית): ״מוטי, תזכור שלוחם החופש של עם אחד הוא הטרוריסט של העם השני״. ריצ׳רד חשש שמוטי יצטרף לאצ״ל או ללח״י. הוא לא הצטרף. אבל את המשפט הזה זכר היטב והיה חוזר עליו מעת לעת.
אבא שלי לא זרק דברים. לא החליף. לא "התחדש". הרהיטים בבית נותרו אותם הרהיטים משנות ה־50, המטבח אותו מטבח (משנות ה־70), והמכונית אותה מכונית. דודג' דארט מודל 1970 שגדלה לצידנו כמו אחות קטנה. גדולה. משוריין. אבא שלי טיפח אותה כל השנים, נסע למוסך של מוריס בנווה צדק כשהתקלקלה.
ב־6 ביוני 1982 פרצה המלחמה שנקראה לימים מלחמת לבנון הראשונה. אני ואחותי התאומה היינו בסוף כיתה ט׳ ואח שלי בסוף שירותו הצבאי. שבועיים בערך לא שמענו ממנו כלום. אני בכיתי כל היום, אימא שלי נכנסה למיטה, אבא שלי תיקן כל מיני דברים בבית – וכולנו הלכנו להפגין נגד המלחמה. אחרי שבועיים הגיעה גלויה. ״אני בבירה הצפונית״ היה כתוב בה, ובסוף אותו שבוע יצאו חיילים מהמחלקה של אחי בשריון לחופשה. אחד מהם התקשר להוריי וסיפר שביום ראשון תצא מהתחנה המרכזית בתל אביב הסעה חזרה לביירות. מוטי בן ה־52 הוריד מדים מהבוידעם, לבש אותם, נסע לתחנה המרכזית ועלה להסעה לביירות. נסע להחזיר את הילד. אף אחד לא שאל אותו מיהו. בערוב ימיו סיפר לי שהמפקד התרגש מאוד מבואו ונתן לאחי לצאת לחופשה. בערב הם התקשרו מנהרייה לומר שהם בדרך הביתה.
באמצע שנות ה־80, לאחר שהשותפים הזקנים בפלניאון הלכו לעולמם, עבר המשרד של פלניאון מפלורנטין לאבן גבירול 139. נותרו בעסק שני שותפים בלבד, מוטי ומאיר. "פַּלניאון בַקְשָה", היה עונה אבא שלי לטלפון בעבודה. מוטי ומאיר היו שותפים כמעט 70 שנה. ביוני 2021 רכב מאיר בן ה־91 על אופניים למשרד ונפל. בעודו בשיקום היה לאבא שלי אירוע מוחי. מאיר נפטר לאחר חודש וחצי. מוטי חי עוד שנתיים בבית. טיפלנו בו באהבה. הוא נפטר במיטתו ב־18 ביולי 2023. על המצבה כתבנו:
מוטי שלימוביץ
1930–2023 תל־אביבי פלמ״חניק איש שלום
בתור הזהב של בית החרושת היו בו שלושה ״צוותי הרכבה ותיקון״ שהסתובבו בכל הארץ, הרכיבו ותיקנו שלטים: שלטים של סופרמרקט, שלטים של סונול ודלק (אפילו בתחנת הדלק בסנטה קתרינה היה בשנות השבעים שלט של פלניאון), שלטים של בתי קולנוע רבים. עוד אפשר למצוא פה ושם בתל אביב שלטים שיוצרו בפלניאון: מכבסות קלין שופ, השלט ״פתוח״ בחלון ראווה במרכז טאגור ברמת אביב, לא רחוק מהבית של ההורים. אבא היה מצביע עליו בשתיקה כשטיילנו שם, הוא בכיסא גלגלים, בסוף חייו.
מתחת לשולחן 