קטגוריה: הערות

באמת קצת מבהיל איך שהזמן עובר. עשר שנים? אתה בטוח? ג'ק קורנפילד אמר פעם שהדקה האחרונה נעלמה אל העבר ביחד עם הדינוזאורים; הדקה האחרונה בלתי-מושגת כמו דקה מלפני 100 מיליון שנה. על כל פנים, ב-23 במארס נציין עשור לפטירתו של ישראל אלירז, וגם יום הולדת 90. ביקשו ממני להנחות סדנת כתיבה של "כתיבה בעקבות" והתאריך המוצע היה בדיוק תאריך יום-השנה, ומטבע הדברים הצעתי ללכת בעקבות אלירז. לפרטים ולהרשמה ראו נא כאן. שימו לב גם לשלושת המפגשים שלפניי, בהנחיית מיטב המשוררות והמשורר. נקרא בספר הזה ובעקבותיו גם ננסה ללכת, בישיבה, במגדל שלום, בגבהים האלה.

ג'יימס הילמן, שני קטעים מתוך מהדורת הכתבים, כרך 8, עמ' 75, 85.

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין [בסוגריים רבועים – הערות המתרגם].

*

מתוך "על האתיקה של עסקי השעשועים"

[לאמרגן] פ"ט בארנום מיוחסת האמירה: "בכל רגע נולד פתי". עלינו הוא דיבר, כי כולנו פתאים. כל אחד מאיתנו "נופל" בעסקי השעשועים. ומדוע? האם אין בנו תשוקה לתיאטרון חי, לראות מיתוס מוגשם, להיסחף באשליות ובתעתועים של "השעיית הספק"? אנו רוצים להיסחף פנימה ממש כפי שאנו רוצים בתעתועים ובאשליות של ההתאהבות. אנו פתאים מול כוחה של המסֵכה.

[יש מנהיגים פוליטיים שהבינו כנראה שבני האדם שטופים כל כך ב"שואוביז" – סדרות, סרטים, כתבות צבע, רומנים וכו', שהדמות האנושיות היחידה שהם יכולים לתפוס כממשית ומשכנעת היא זו של השחקן, של איש במסכה. כוחם של מנהיגים אלה הוא שהם נכונים לשחק כל הזמן, להיות "בדמות" כל הזמן. יתרונם על עמיתיהם אינו בהכרח הבדל של כישורי מעשה. הדבר הזה מכשף, בלי קשר לעמדותיך, ממש כפי שאתה נמשך למסך טלוויזיה בלי קשר למה שמוצג שם. בהמשך (עמ' 81) מעיר הילמן כי הניסיון להבין מיהו הנשיא "באמת" מבוסס על ההנחה שיש הפרדה בין השחקן למסכה, אך הנחה זו אינה נכונה במקרה של הפוליטיקאי מהסוג הזה. הוא, למשל, לא מתאבל, אלא "מראה אֵבֶל למצלמה"].

*

פתיחת "קוסמולוגיה לנשמה: מִיְּקוּם לקוסמוס"

אתחיל את דבריי כחולָה המציגה תלונה לדוקטור לפילוסופיה, למדע או לתאולוגיה. החולָה היא הנשמה, הנפש. בכך שאני נותן קול לנשמה אני ממשיך מסורת רטורית שראשיתה במצרים העתיקה ונעשה בה שימוש בידי טרטוליאנוס [220-155 בערך] בחיבורו "עדוּת הנשמה". תלונת הנשמה כפי שאני שומע אותה היא כזאת: מדוע אני כה זנוחה בתיאוריות שלכם על היקום? מדוע נותנים לי מקום כה אגבי בתבנית הגדולה של הדברים? מדוע מיתוס הבריאה, שבּו הכול מוסבר בתרבות המערבית – אבולוציה לאורך הזמן [=ששת ימי הבריאה] – משלבת אותי, אם בכלל, בשלב מאוחר, ומקצה לי מקום כה מצומצם רק בתוך גולגולות וגופים של בני אדם [הכוונה כנראה ל"וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים", בראשית ב, ז].

מה אומרות התיאוריות שלכם על חומר, והנוסחאות המתמטיות שלהן, והחישובים האסטרונומיים, ומושגי המציאות שלכם – מה כל אלה אומרים על מציאותי ועל זיקותיה לחיים עלי אדמות, לחידות האהבה והיופי, לצדק ולפעולה הנכונה, לטיפוח ולמיאוס? מדוע הפילוסופיות הקוסמולוגיות מספקות הזנה כה מזערית לעולם הפנימי, לדמיון, לחושיוּת […]? אני מבקשת עזרה קוסמולוגית, קוסמולוגיה תרפויטית; קוסמותרפיה. הפסיכותרפיה לעולם לא תוכל להגשים את מטרותיה ביחס לנשמה מפני שתפיסת העולם שבתוכה הפסיכותרפיה פועלת מוגבלת באופן יסודי על ידי קוסמולוגיות המצהירות שהנשמה נחותה, בין אם הקוסמולוגיות הללו מטריאליסטיות, מונותאיסטיות, אבולוציוניסטיות או אידיאליסטיות. אף אחת מהן לא מתחילה בנשמה.

הכותרת "הסכמי אברהם", שאיני יודע מי הגה, היא הברקה, בלי להיכנס לפרטיהם, שאיני מכיר. זה ניסיון להכניס למישור הפוליטי והכלכלי ממד מיתולוגי. מובן שדמותו של אברהם היא גם דמות קשה כדמות מגשרת, שהרי מה שמחבר בין יצחק וישמעאל, בשני פרקים מקבילים בספר בראשית (ועמד על כך במפורט מורנו לקריאה, מנחם פרי) הוא דווקא פירוד מכוח אבהות קשה ומערערת – העקדה וסף המוות בשיני המאכלת מזה, והגירוש וסף המוות בצמא מזה. אבל דווקא מסיבה זו דמותו של אברהם מתאימה, אם רק יצליחו הצדדים לחבור זה לזה דרך סיפור הכאב, שמקורו אב אחד.

הסכמי אברהם צריכים להיות מבוססים על משהו יותר עמוק מהסכם פוליטי. עליהם להתבסס על דרך רוחנית חדשה לגמרי, וליתר דיוק חדשה-ישנה. הדרך הזאת כבר קיימת, והיא קרויה "דרך אברהם". יש לה ספר יסוד וספר תפילות שקניתי ואני מצפה לקרוא בקרוב. המחשבה היא על ארגון מחדש של התודעה הלאומית והרוחנית על ידי מציאת המכנה המשותף בין בני הדתות בארץ הזאת. כל אחד יכול להבין שלא כל פרט בהתנהגות הדתית מקורו בשורש. לא כל דבר הוא עיקר שצריך להתווכח עליו. אם שני אנשים יילחמו כי אחד חובש כיפה שחורה גדולה ואחד כיפה סרוגה קטנה, זה יהיה מגוחך. החיים הדתיים מלאים במאות פרטים כאלה שאינם העיקר. "לא תרצח" זה עיקר. שלום זה עיקר. כיבוד הורים.

הבסיס של "דרך אברהם" הוא בסוּפיות המוסלמית. ספר אחר, אותו כן קראתי, מדגים במפורט עד כמה אפשרית ההליכה בדרך הזאת. בספרה של שרה סבירי, טעמם של דברים נסתרים, ספר מלא אוצרות שראה אור בראשית השנה, משכה את לבי במיוחד רשימת אחד-עשר העיקרים של הדרך הנקשְבַּנְדית (על שם המורה בַּהַאא' א-דִין נַקְשְבַּנְד שמת ב-1389), אחד מן הזרמים הסוּפיים. כותבת סבירי (עמ' 112-111):

"כשאומרים ׳עיקרים׳ מיד עולה על הדעת רשימה של עיקרי אמונה שהמאמינים חייבים בהם, אבל העיקרים הנַקְשְבַּנְדִים אינם עיקרי אמונה כלל, ואף לא הנחיות, אלא רישום מדוקדק, מעין התוויה או מיפוי או צילום של מצבי תודעה משתנים שהמורים מגלים בעצמם ובתלמידיהם בתהליך המסע אל האל. ׳המילים׳ הללו, רובן ככולן, מתייחסות למצבי תודעה שבתהליך ההתמקדות בזכירת האל הולכים ומעמיקים, הולכים ומתרחבים".

סבירי מונה רשימה של אחד-עשר עיקרים עם המינוח הפרסי (תענוג לבטאו בקול!), ואני אביא רק כמחציתם כדי לעודדכם לקרוא את הספר. אפשר לחשוב עליהם כתזכורות מעשיות פשוטות לחיי היומיום:

• הוּש דַר דַם – מודעות בנשימה;
• נַזַר בַּר קַדַם – להתבונן בצעדים;
• סַפַר דַר וַטַן – המסע הביתה / למולדת;
• בַּאז גַשְת – חזרה, חזרה ממצב הסח הדעת למצב של מודעות;
• נִגַאהּ דַשְת – התמקדות, ריכוז המבט, תשומת לב;
• וֻקוּף זַמַנִי – תשומת לב לרגע שבו אני נמצא/ת;

יש קרבה גדולה בין העיקרים הללו לדברים שאנו מוצאים בבודהיזם, בחסידות, בצ'אן/זן. יתר על כן, הדברים קרובים ואף זהים למה שאפשר לכנותו "דרך השירה" או "דרך האמנות". כל הדברים הללו, שמופיעים כאן כפרקטיקה דתית, הם דברים שמאפיינים את חיי המשורר.

מכל העיקרים הללו חביב עלי במיוחד ה"וֻקוּף זַמַנִי". תרגיל פשוט ורב-עוצמה, שתוכלו לנסות ממש עכשיו ובכל יום, כמה פעמים ביום: פשוט לעצור שניה, להסתכל סביב, לשים לב לרגע החד-פעמי שבו אני נמצא עכשיו. לעובדה שאני חי, עכשיו, בתוך העולם. בתשומת הלב לרגע כלולים כמה מהעיקרים האחרים: נִגַאהּ דַשְת (ריכוז הלב), חזרה ממצב היסח הדעת למצב של מודעות (בַּאז גַשְת), מסע הביתה, כלומר אל העצמי (סַפַר דַר וַטַן), מודעות לנשימה (הוּש דַר דַם), ועוד.

זה מוסלמי? זה יהודי? זה סיני? זה הודי? זה אנושי, זה הכול. ואם יש לנו תקווה לחיות כאן, בזה היא מצויה.

לספריה של רחל גורדין – באותה רוח

להרחבה על הדרך הנקשבנדית (אנגלית)

פגשתי את המשורר מרדכי (מוטי) גלדמן פעמים רבות מאוד, אבל הפגישות הללו היו כלא היו. כוונתי לכך שבצירוף מקרים מוזר ביותר פגשתי בו שוב ושוב, כשֶגרתי בצפון הישן בתל אביב, בתחנת האוטובוס של קו 5 ברחוב יהודה המכבי לכיוון מרכז העיר. הפגישות היו כה תכופות עד שהיינו מחליפים מבטים כביכול-כבר-לא-מופתעים-אבל-כן כל אימת שקרו ומהנהנים במבוכה. היה לי מנהג מוזר לכתוב לאשתי הודעה בנוסח אחיד: "מוטי גלדמן. קו 5" בכל פעם שזה קרה. אבל הפגישות היו אגביות, תמיד רק סמול-טוק בתחנה או באוטובוס. היום אני מצטער על כך, כי היה לי מה לומר לו על שיריו, ונראה שהעולם, בצירופי מקריו, דחק בנו לשוחח, אבל החמצתי את ההזדמנות בגלל נסיבות המפגשים. שבתי ונזכרתי בו כששלפתי היום (לצורך שיעור באוניברסיטה העברית) את ספרו "מילאנו" (הקיבוץ המאוחד, 1988), הקרוי על שם כיכר מילאנו הסמוכה לאותה תחנה, ונזכרתי כמה יפה הספר הזה. מוטי צריך היה לחגוג בפסח הקרוב יום הולדת 80, והקריאה בשיר הזה היא מעין מחווה מאוחרת לאוטובוס שכבר עזב את התחנה.

זה שיר על איי סנטוריני, הנראה בתחילה כשיר על "גן עדן". איזו שורת פתיחה מתנגנת – "שָם ישנתי בשמַים". אבל סנטוריני אינו אלא שריד של הרי געש, והלגונה שבתוכו היא לועו של ההר שקרס לתוך עצמו והתמלא במי הים. השינה בשמַים, "בין כוכבים רוטטי אור", מקבלת איכות אחרת לגמרי כשיודעים שזו שינה על לוע של הר געש שהביא לחורבן של תרבות שלמה. "צפוּנות הלילה השקוף העמוק" למעלה מדברות עם ה"תהום שיכור המים" למטה. השיר מתרחש בין תהום לתהום, בין לוע "מנצנץ כספספים" (זהרורי אור) שהשתכר מרוב מֵי ים, לשמים  "רוטטי אור". השיר מדהים אותי ביכולתו ליצור תחושת "תולה ארץ על בלימה" (איוב) בתוך נוף ממשי. בתצלום האוויר תחושת הבלימה הזו ניכרת. היופי בשיר הוא ש"על בלימה" יש יומיום שקט, נערות דואגות לו בשיא העדינות ("נגעו במיטתי"), וגרניום "גידל פרחיו". אני חושב שאסע בקרוב לסנטוריני.

אך אז השיר, כמו האי עצמו, קורס לתוך עצמו. אם היה נדמה שזה שיר על חיים יפים ושקטים אחרי האסון, בא החלום בעמוד השני, וברוב עניין הופך את אסון בני האדם להווה מתואר. הכוח הוא בפירוט החושי של מראות וקולות. "כלבים וכלובי ציפורים". כאן גלדמן האנין הופך לרגעים לצייר אקספרסיוניסטי – שחור ולבן של פיח-שלג, אדמה נבלעת בים אדום.

התרבות כולה נעלמת "כתעתוע מוח", כהזיה חולפת. זהו חלום על "כפרים חולמניים", כלומר זהו חלום על מציאות שהיא כחלום בעצמה. בזמן שלוקח לקרוא את השיר הזה תרבות יכולה להפוך לאַין. והמילה "מורס" מביאה את כל החורבן הזה להווה של המאה ה-20. וה-21.

השיר מסתיים במעט נחמה. "אך אנשים התעקשו ושבו / וציפורים זעירות שבו אף הן". המשורר הוא אחד מהאנשים ששבו. הוא כמובן לא מפליטי החורבן – זה קרה לפני כ-3,500 שנה. אבל הוא בכל זאת מן השבים ומן הזוכרים.

"כאן באי האנושי העיקש / ידעתי את כוחם של הבית, הגן, החלום". אני נאחז בשורה הפשוטה והמרעישה הזאת, במילים האלה: "יָדַעְתִּי אֶת כֹּחָם שֶׁל הַבַּיִת, הַגָּן, הַחֲלוֹם". מסביבנו בני אדם שואפים להיות כ"זעם היסודות", כ"צד התוהו של היוצר הגדול". עינינו הרואות בני אדם הנוהגים כהרי געש לצד פומפיי. השיר של גלדמן מנסה להעמיד שירה – האין היא "בית, גן וחלום"? – מול חלום החורבן, להוציא יבול מ"עפר מר", ליצור "צלמים חדשים", כמו השיר הזה.

מחר, יום שני, 1.12.25, בשעה 18:00-19:00 אדבר ב"זום" של בית עגנון על סיפורו של ס' יזהר "טיול חם". הסיפור פורסם לראשונה בהמשכים ב"דבר לילדים" (1947), ומאוחר יותר בקובץ "שישה סיפורי קיץ". סיפורי יזהר לנוער, ובראשם "הכרכרה של הדוד משה", הם יצירות מופת קטנות המחכות למהדורה חדשה. מה שנכתב במקור לנוער יתאים כיום לקוראים מבוגרים בלבד, ואולי כבר אז התאים לקוראים כאלה.

גם מי שלא ירצה או לא יוכל להצטרף להרצאה מוזמן לקרוא את הסיפור, המצורף למטה כפי שנתפרסם לראשונה. זה סיפור מסע מבהיל ומצחיק בנגב המערבי (מרביבים לגבולות) מתישהו באמצע שנות ה-40. הוא רלוונטי עד מאוד לימינו.

מעניין לראות עד כמה חריג היה ס' יזהר בהקשר של "דבר לילדים". סיפורו מופיע בין כל מיני פזמונים ואיורים לגיל הרך.

לפרטים ולהרשמה, ראו בקישור. ההשתתפות ללא תשלום אך כרוכה בהרשמה מראש.

יש הרבה מובנים והקשרים שנדבקו למילה 'זן'. על המובנים המסחריים אין טעם לדבּר (מותגי תה ובושם שמשתמשים במילה וכדומה), וגם לא על המובנים המסחריים הסמויים יותר ("טכניקות" שמטרתן "להרגיש טוב" וכדומה). מי שמחפש פתח הצצה, ואולי שער כניסה, אל העולם הזה, ייטיב אם יקרא את מדף הספרים שדיוויד הינטון חתום עליו. הינטון (יליד 1954) הוא המתרגם הבולט של שירה ומחשבה סינית לאנגלית, והמדף שלו כולל כעשרים ספרי תרגום ועוד כעשרה ספרי מסות ושירה מקורית. הספר להתחיל בו הוא 'שורש סין', China Root, שהוא מבוא לצ'אן (המילה הסינית שביפן ובמערב הפכה ל"זן"), לצד האנתולוגיה 'דרך הצ'אן' The Way of Ch'an. שני הספרים האלה הם המבוא העקרוני הבהיר והמקיף ביותר המוכר לי לצ'אן הסיני, שעליו אמר יואל הופמן כי הוא "הניסיון היפה ביותר של בני אדם להבין".

אני כותב כאן כאחרון התלמידים, ולא על הספרים הנ"ל, אלא על תרגום חדש של הספר שאפשר לתרגם את שמו "רשומות הקלוּת והשלווה" (כאן קישור לספר וכאן דגימה ממנו; כאן דגימה ארוכה למדי מן המבוא). קלות ושלווה – מצרכים שיש לנו שפע מהם! זהו ספר שיחות (קוּנג-אנים בסינית, "קואנים" ביפנית) משנת 1145 בערך. לפי גישתו של הינטון, הצ'אן הוא הרבה יותר דאואיזם מעודכן מאשר סוג של בודהיזם, ובעצם את עיקרי דרך הצ'אן אפשר למצוא כבר אצל לאו דזה וג'ואנג דזה באמצע האלף הראשון לפנה"ס. במובנים מסוימים, טוען הינטון, הצ'אן הוא אנטי בודהיסטי.

הצ'אן, כפי שהוא עולה מתרגומיו של הינטון, מוצג כתורה הכי רלוונטית לימינו שאני יכול לחשוב עליה, תורה של אקולוגיה רוחנית וארצית, תורה המכבדת את האדם בכך שאינה דורשת ממנו להאמין בכל מיני אמונות "כי ככה אמרתי" ובכל מיני דמויות סמכותיות, תורה המטילה ספק בסמכות ובמוסכמות, כלומר מטילה ספק בעצמה, ובעיקר תורה ששאיפתה היא ראיית התודעה והיקום כמרקם אחד, כלומר תורה המציעה לאדם לא רק רשימת מטלות וצווים אלא התמקמות בעולם, יום-יום.

אתרגם כאן כמה קטעים מן הספר כדי להמחיש זאת. מדובר בתרגום חלקי מתרגום ויש להתייחס אליו ככזה. זה ממש לא מבוא לצ'אן, רק בדל רמז.

בפרק השלישי נשאל מישהו מדוע הוא אינו קורא בסוטרות (כתבי הקודש). התשובה: "אני רק נזיר עני השוכן ב'דרך' [=דאו]… זוהי הסוטרה שלי, רקמת הקיום של העולם המתגלגלת בשינויי צורה: מאה, אלף, עשרת אלפים, מאה אלף מגילות". פשוט: העולם הוא כתבי הקודש שלי. העולם הוא הספרייה הגדולה. כן, אפשר לכתוב עליו, אבל יש לזכור שזו כתיבה משנית.

בפרק הרביעי האל אינדרה לוקח נבט של עשב ושותל אותו באדמה, ואז מכריז "בניית המקדש הושלמה". על פני הבודהא, בסיפור, מתהווה חיוך. נבט אחד הוא מקדש ראוי, שלם! והינטון מעיר, שהסימנית הסינית ל'מנזר' או 'מקדש' מכילה ציור של יד האוחזת בשתיל. שתיל הוא מקדש מפני שיש בו את כל כוח היקום של צמיחה והתהוות. כן, אפשר לבנות מקדש, אבל לא כדאי לשכוח שהמקדש העיקרי הוא העולם.

מורה אחר (פרק 7) מתבקש ללמד את הציבור. הוא יושב שעה ארוכה בלי לדבּר, ואז קם וחוזר לחדרו. נוזפים בו על כך והוא אומר, "לסוטרות יש מורים לסוטרות; לשסטרות [הדרכות] יש מורים לשסטרות. מדוע אתה נוזף בי?". ובמילים אחרות, הוא אומר: אני מורה לדממה.

בפרק 8, בשיר המלווה את השיחה (יש שיר כזה אחרי כל שיחה) נאמר: "ברגע שאתה מבין, גם המלמול של תינוק בן יומו, 'גוּ-גוּ, גא-גא', הוא הסבר מספק". לא צריך להסתבך בפילוסופיה יותר מדי, במילים על מילים על מילים. ברגע שאתה מבין, אפילו מלמול טרום-מילולי של תינוק מראה את התבונה היקומית, את יצירת השפה, את יכולת הלימוד הנובטת-מאליה של תינוק. המלמול התינוקי הוא פלא גמור והוא גם 'אומר' את זה. וגם כאן, כן, אפשר לדבּר מעבר למלמול, אבל לא כדאי לשכוח את המלמול כמעין איזון מפני ההשתלחות מילולית חסרת הרסן שכולנו מוּעדים לה.

עלי לקצר, ברוח הדברים האלה. הנה רק עוד שני דברים. בפרק 88 מצוטטת סוטרה: "כשאיני רואה את טבעי המקורי, מוטב שאתבונן אל המקום שאני נמצא בו, שבו איני רואה את טבעי המקורי". יש כאן עצה מעשית, כל הטריק הוא לזכור שכשאתה מרגיש אבוד, שאיבדת את הדרך, לזכור שזה בדיוק הסימן שאתה צריך לחפש את הדרך. הדרך היא לחפש את הדרך. ההבדל בין מצב של חיפוש דרך למצב של הליכה לאיבוד הוא עצום. במצב של הליכה לאיבוד אתה שקוע בתחושת ה"איבוד" והיא נוטה להתעצם, להסלים. במצב של חיפוש דרך אתה מתקן את הנתיב, שם לב היכן אתה, שואל שאלות. ואף אחד לא אמר שזה פשוט.

אי אפשר לסיים את הסקירה הקצרה הזו בלי הפרק המסיים, מספר 100. נזיר שאל את המורה: "בראשית היה רק מארג המקור הצלול של הבודהא [המונח 'בודהא' בהקשר של צ'אן הוא לרוב 'היקום' ולא האדם המסוים, סידהרתהה גאוטמה]; כיצד זה לפתע נוצרו מתוכו הרים ונהרות והארץ רחבת הידיים?". המורה ענה: "בראשית היה רק מארג המקור הצלול של הבודהא; כיצד זה לפתע נוצרו מתוכו הרים ונהרות והארץ רחבת הידיים?". כן: תשובתו של המורה היא ציטוט של השאלה! התשובה היא – שמוֹר על השאלה. שאלה מצוינת. וגם אתה כלול בשאלה. איך היקום עבר ממצב של 'המפץ הגדול' למצב שבו מישהו יושב כאן ומקליד או קורא? מצב-השאלה הזה הוא מה שראוי לחפש. "אין תשובות, יש רק מעמקים", כתב הינטון בפתח ספר אחר שלו.

*

איפה אנחנו? איפה אנחנו?

כדאי שנתחיל ב'כאן ועכשיו', כמו שאומרים.

מה הערך של הפסיכולוגיה עכשיו?

הביטי בעולם. הביטי בארצות הברית.

הביטי בכל האנשים שלמדו קורסים בפסיכולוגיה,

והביטי בהיעדר הפסיכולוגיה בממשלה שלנו, בגישה שלנו:

אין לנו מושג.

אנו מסתובבים ברחבי העולם כאילו אין דבר כזה כמו נפש,

כאילו אין דבר כזה כמו נשמה.

אנחנו מפציצים ומנצלים ולוקחים והורגים

כאילו אין לזה שם השפעה על נשמת העם שלנו –

שלא לדבר על עמים אחרים.

*

(ג'יימס הילמן, מתוך הראיון למעלה. הסרטון המובא כאן הוא מקטע קצר מתוך שני ראיונות [להערכתי, מראשית המאה ה-21], שאפשר לצפות בהם, בתשלום, כאן).

נראה שהדקה הזאת מסבירה די הרבה על מצב העולם (בהיבטיו העכורים) כיום:

כאן השיחה המלאה:

כאן ערך ויקיפדיה בעברית הכולל גם הפניות למקורות הראשוניים, ובעיקרם זה.

אמן לא ידוע, סין (שושלת מינג או צ'ינג), קמליות, מוזיאון המטרופוליטן

זו סצנה מ"מקבת" בגרסה הקולנועית המדהימה של ג'סטין קורזל מלפני עשור. במקור משתתפים ליידי מקבת, הרופא ומשרתת. בסרט הפכה השיחה למונולוג של ליידי מקבת (מריון קוטיאר). בנוסף, בסרט מופיע ילד-רפאים, שהוא ילד מת שהוסיף הסרט לבני הזוג מקבת. הסרט מתחיל מקבורתו. הזוג שבמחזה אין לו ילדים הופך בסרט, בפרשנות נועזת אך אפשרית, לזוג שכּוּל (הם מאבדים עוד נער בקרב שבפתיחת הסרט).

זה תרגום המונולוג שבסרטון על פי תרגומו של דורי פרנס; כמעט אפשר להאמין ששייקספיר כתב מונולוג נוסף לגברת:

בכל זאת הנה כתם. רֵד כּתם מקולל – רד אני אומרת. אחת – שתיים – טוב אז הגיע הזמן לעשות את זה – חושך מִצְריים בַּגיהינום. בּוז לך, אדונִי, בּוז, חייל, ופוחד? מה יש לנו לפחוד מי עשה את זה, כשאף אחד לא יכול לדרוש מאיתנו דין וחשבון? אבל מי היה חושב שיש לו לַזַּקֵן כל כך הרבה דם בתוכו.

למֶקְדַף ראש-השבט היתה אשה אוהבת – איפה היא עכשיו? מה, הידיים האלה לעולם לא יהיו נקיות? מספיק עם זה, אדוני, מספיק עם זה – אתה מקלקל הכל עם הַבֶּהלות האלה.

עדיין יש פה ריח של דם – כל בָּשְמֵי עָרָב לא ימתיקו את היד הקטנה הזאת. אוֹ, אוֹ, אוֹ.

שְטוֹף את הידיים, תלבש את החלוק שלך, אל תֵרָאֶה חיוור כל כך […].

לַמיטה, לַמיטה – יש דפיקות בַּשער – בוא, בוא, בוא, בוא, תן לי את היד שלך – מה שנעשָה אין להשיב. לַמיטה, למיטה, למיטה.

כשהיא אומרת "מה יש לנו לפחוד מי עשה את זה, כשאף אחד לא יכול לדרוש מאיתנו דין וחשבון?" היא ממצה את הפסיכולוגיה של העריץ, שמגדיר מעשה כראוי או כפסול רק באמת המידה של כוחו להיות חסין מפני תוצאותיו.

וכשהיא אומרת "מי היה חושב שיש לזקן [=המלך דנקן שהיא ומקבת רצחו, ד"ב] כל כך הרבה דם בתוכו" היא עוד המרשעת הלועגת לנרצח.

אבל אז היא מדברת על ליידי מקדאף, שנרצחה אף היא עם ילדיה (רצח שנולד מהרצח הראשון ולא היה מתוכנן מראש). וכשהיא מדברת עליה – בביצוע הזה, בסרט – היא נשברת ומתחילה לבכות. לא נראה לי שזו התעוררות של מצפון, אלא של הזדהות – העובדה שהנרצחת היא "מקבילה" שלה. כאישה וכאם שכולה. אולי לא על ליידי מקדאף היא חומלת, אלא על עצמה? אולי היא מבינה שאף היא לא חסינה מאלימותו של מקבת? הרי היא היחידה שיודעת בוודאות על חלקו במזימה; אולי היא הבאה בתור ברשימת החיסולים? האם זו דמעת חמלה (על זולתה) או דמעת פחד (על עצמה?).

הליידי מדברת אל מקבת המדומיין בעוד ילד הרפאים שלה יושב, מת-חי, לצדה. ואז היא יוצאת אל הנוף הסקוטי הפתוח ופוגשת – וגם זאת תוספת נועזת למחזה, אבל משכנעת – ב"מכשפות". מן המפגש הזה כבר לא תקום. דמעתה היא מין משקולת זעירה המטה את הגלגל לקראת הקריסה.

*

נ"ב

שימו לב לשמות המפיקים-בפועל של הסרט, בכותרות הסיום.

*

הסרט בשלמותו נמצא ברשת וכדאי לצפות בו על מסך גדול ככל האפשר.

1

אהבתי עד דמעות את רישום הסוסים הגדול בכניסה לתערוכתה של מריה סאלח מחאמיד. עולה ממנו הד מן המערות, אלו של אמנות עידן הקרח. סוסים וקווים דוהרים בפראות חזקה ועצובה – סוס סומא, סוס מחוק פנים, סוס כסוי עיניים, סוס-דיוקן-עצמי של האמנית, סוס עקום לסת, סוס מפלצת עדינה…האמנית רואה את ריצתם החצי-עיוורת מאין לאין. הם דוהרים כמשהו שבין חיות נבדלות לבין נהר של עדר שועט, של קו חי. וכמו משום מקום נופלת אל דהרתם ציפור הפוכה. היא לא נרמסת אלא כמו תלויה מעל הזרימה כמו ירח הפוך מעל נהר.

בתערוכה מוצג גם סרטון המתאר את האמנית בעבודתה ואפשר לדמיין שזו הצצה לאופן שבו עבדו אמני המערות. רואים איך דהרת סוסי הלב מרטיטה את הגוף ואת האצבעות.

2   

השתאיתי מציור מוקדם של יוסי מרק. אני מכיר את ציוריו שהם עיקר התערוכה, אבל מפוזרים בה כמה ציורים משנות השבעים, שסגנונם אחר לגמרי, ובעיקר בהם מצאתי את עצמי מתבונן. הציור המדובר הוא טבע דומם קטן התלוי בסוף התערוכה. ספל ריק ובו עצם – הנקישה המדומיינת היבשה של חרס בעצם – נוקבת. הספל מטיל צל על דף ריק של פנקס פתוח. ריקות הספל מטילה את נוכחותה (שהמוות בדמות עצם תחוב בה) על ריקות הדף בלחישה סודית. כנפי צל נפתחות. הכול נתון באפלולית ענברית דחוסה. ציור הפותח מרחב קטן של אורצל שהוא אתר של חיימוות.

 

_____

—

(בני אדם מתים מרעב בעזה. חטופים חצי מתים בעזה. אני אופה לחם וחושב על כך. הולך לראות ציורים וחושב על כך. אילו הייתי חושב שהימנעות מאכילת לחם והימנעות מאמנות היתה עוזרת למצב הזה, כמחאה, הייתי עושה זאת).