אמילי סנט ג'ון מנדל, תחנה אחת-עשרה, מאנגלית שרון פרמינגר, בבל 2017.
בספר "לגיהינום ובחזרה: אירופה 1914–1949" של איאן קרשו מוקדש התיאור הבא לשפעת הספרדית שהכתה אחרי מלחמת העולם הראשונה: "מגפת השפעת ששטפה את היבשת בשנים 1918–1919 הוסיפה למאזן עוד המוני מתים בשיעור כפול ממספר הנופלים בשדות הקרב של אירופה" (תרגמה כרמית גיא, עם עובד/אופקים 2016, עמ' 108). זה הכול. משפט אחד. קרשו הוא היסטוריון דגול (אגב, דומה שספריית אופקים מעט הגזימה בדגש ששמה על ספרים על התקופה שבין שתי מלחמות העולם), אבל משפט כזה קצת מערער את אמוני בכתיבת היסטוריה. השפעת הספרדית קטלה לפי הערכות מתונות 40 מיליון איש תוך פחות משנתיים. אם סבל בממדים כאלה זוכה למשפט אחד בספר היסטוריה, איך אני יכול לסמוך על הספר? מה עוד הוא מסתיר? לא פלא שרבים אינם יודעים על השפעת הזאת; על הקרבות של מלחמת העולם הראשונה מפתה יותר לכתוב, הם דרמטיים יותר, ספרותיים יותר, מרבבות אנשים ונשים צעירים במיטות בבתי חולים.
הרומן הנהדר "תחנה אחת-עשרה" מצליח במקום שבו כתיבת ההיסטוריה מתקשה. זה רומן, והוא אינו מתיימר "לכסות" משהו מעבר לעלילתו ודמויותיו. גם הוא מתאר מגפה ויראלית של שפעת קטלנית, שבזמן קצר מכחידה כמעט את כל המין האנושי (מעריכים כי שרדו חצי אחוז ממנו). אבל המחברת (ילידת 1979) מצליחה לחדור, כביכול, את המשפט ההיסטוריוני האנונימי הנ"ל ולתאר רשת של גורלות אנוש ייחודיים בתוך ההתרחשות הזאת. כוחו העיקרי של הספר, בעיני, הוא לא בתיאורי העולם החדש-ההרוס, ולא במורכבות של היחסים בין הדמויות – ושני אלו עשויים להפליא – אלא במבטה של המספרת ביחס לציר הזמן. התנועה של מבטה בין הזמן שלפני פרוץ המגפה ובין הזמן שאחריה היא הישג גדול. היא רואה את האנשים לפני ואחרי רגע אחד של משבר עולמי. ילדה על בימת תיאטרון, בתפקיד ללא-מילים ב"המלך ליר" שתקבל תפקיד ראשי בספר הזה; השחקן שמגלם את המלך; מישהו שיעלה לבמה בניסיון להציל את המלך כשהוא יתמוטט, ועוד. מבט המספרת כאן נע במעין קשתות של זמן, מהעבר עד ההווה ובחזרה, בעולם שבו דומה שהזמן ההיסטורי קרס, ורצף אינו אפשרי עוד.
ההשפעה של התנועה הזאת קדימה ואחורה בזמן מצמיתה, מפני שהיא מאירה מחדש (גם עבורי כקורא) כל דבר בהווה, כלא-מובן-מאליו. לא יכולתי שלא לאמץ סוג כזה של מבט ביחס לחיי ולעולם בכלל, ויש משהו מערער בהתבוננות כזאת ביחס לעצמנו ולזמננו. כמו תנועת ראש רצופה ימינה ושמאלה שמביאה לסחרחורת. הוא כה מערער עד שחדר לחלומותי ביומיים האחרונים שבהם קראתי אותו, אבל על החלומות לא אספר כאן.
הספר משרה מלנכוליה מפני שיש בבדיון שלו גרעין של אמת-אפשרית, כמו השפעת הספרדית הנ"ל. הבסיס לפנטזיה הוא ההיסטוריה, ולא איזו המצאה פרועה שמושלכת אל עתיד שאין בינו ובינינו כל קשר. עלתה בי תחושה מוזרה בקריאה כאילו המתואר כאן לא הומצא אלא כבר התרחש, וזה נראה לי כמו המרב שספרות בדיונית יכולה להשיג. בציור של אונורה דומייה מתואר רצח על בימת תאטרון שבו הקהל נראה כמגיב במלוא הרצינות למשהו שהוא – ככל הנראה – רק הצגה. הספר הזה מתחיל בסצנה כזאת בדיוק, וכוחו הגדול הוא שהוא יכול להביא את הצופים/קוראים בו לתחושה דומה.
נ"ב
