קטגוריה: הערות

מאת ו״ס מרווין

פורסם לראשונה ב-1970. תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

התחילו בֶּעָלִים, בזרדים ובקיני הציפורים שהזדעזעו, שנתלשו או שנשברו בעת הנפילה. יש לאסוף אותם ולחבר כל אחד מהם בחזרה למקומו. אין זו עבודה מפרכת, אלא אם כן ענפים גדולים רוסקו או נפגעו קשות. אם ההפלה תוכננה בקפידה וכהלכה, הסיכוי שזה קרה קטן יותר. הרבה תלוי בגודלו של העץ, בגילו, בצורתו ובמינו. ובכל זאת, תהיו בני מזל אם תצליחו לעבור את השלב הזה בלי להיעזר במכונות. אפילו בתנאים הטובים ביותר, זו עבודה שתגרום לכם לייחל לעזרה מעולם הנמלים, מאימפריית העכברים, או לפחות משבט סנאים מקומי, אילו יכולתם לגייס את עמלם ואת כישרונותיהם. אבל לא, הם משאירים לכם את העבודה. עם הזמן הם למדו לקח: זו מלאכה לבני האדם.

מובן מאליו שאם העץ היה חלול, כולו או בחלקו, והכיל קינים ישנים של ציפורים, יונקים או חרקים, או מאגרי אגוזים, או מבנים מן הסוג שצרעות ודבורים בונות כדי להתקיים, יהיה צורך לתקן את תכולתם במידת הצורך, ולהרכיב אותה מחדש, ככל האפשר בסדר המקורי, לרבות קליפותיהם של אגוזים שכבר פוצחו. באשר לקוּרי עכביש, פשוט תצטרכו לעשות כמיטב יכולתכם. אין לנו ציוד אריגה של עכבישים, וגם לא תחליף לקשר החי שבין העלה לנקודת החיבור וההזנה שלו. קשה עוד יותר ליצור תחליף לקשר הזה לאחר שהעלים יתייבשו, כפי שבהכרח יקרה, שכּן אין זו מלאכה של רגע. כמעט אין צורך לומר שזה גם הרגע הנכון לתקן עצים שכנים, שיחים או צמחים אחרים שאולי נפגעו כשהעץ הופל. אותם הכללים לעיל חלים גם עליהם. כאשר העצים השכנים הם מאותו המין, יהיה קשה להימנע מבזבוז זמן על החזרתו של עלה שניתק לעץ הלא נכון. עבודה, עבודה: בזה עליכם לתלות את תקוותכם.

כעת יש להציב את מתקני ההרמה או את הפיגומים, בהתאם לסביבה ולממדי העץ. זו מלאכה רגישה. כמעט תמיד היא כרוכה, כשלעצמה, בגרימת נזק נוסף לאזור, נזק שיהיה צורך לתקנו בהמשך. אבל, כפי שכבר הבנתם, אין מנוס מכך. זהירות בשלב זה עשויה לחסוך לכם טרחה רבה בהמשך. הקפידו שלא לרמוס ולמעוך שום דבר אל תוך האדמה.

לבסוף מגיע הזמן להעמיד את הגזע. בשלב הזה כבר כמעט אין צורך להזכיר לכם עד כמה השלד העצום הזה עדין. כל תנועה של ציוד ההרמה, כל התרוממות קלה של הגזע, של הענפים ושל מעטה העלים (כבר מתים) המפואר שהורכב מחדש בעמל כה רב, תגרום לכם לעצור את נשימתכם. תתבוננו בחרדה פן יישברו שוב עלה או זרד. תקשיבו לאגוזים המשתקשקים בתוך ענף חלול, ותנסו לשמוע אם הם אכן חוזרים למקומם או מתפזרים באי־סדר – ובמקרה כזה, או אם יקרה משהו מעין זה, יהיה כמובן צורך להפסיק את העבודה עד שתתקנו את המעוות. ההרמה עצמה אינה עניין של מה בכך, מן הרגע שבו השרשראות נמתחות סביב התחבושות הישנות ועד שהגזע ניצב אנכית מעל לגדם, כפיס מול כפיס. עכשיו אפשר לבצע את היישור הסופי של כפיסי העץ עצמם (את העבודה המקדימה מוטב לעשות כשהעץ עדיין ירוק ורך, אבל לפעמים, כשהכפיסים אינם מעוותים מדי, את רוב היישור משאירים לשלב הזה, שבו הקצוות הקרועים ניצבים זה מול זה). כאשר הכפיסים משלימים זה את זה במדויק, מורחים את חומר הקיבוע המתאים. שוב, אין ברשותנו תחליף זהה לחומר המקורי. החומר שלנו חזק להפליא, אבל קשיח. פעולתו מוגבלת לפני השטח, ואין בו שום גמישות. עם זאת, ליבת הגזע אינה החלק שהוליך את החיים מן השורשים אל הענפים ובחזרה. פעילותה הייתה מוגבלת יחסית. חומר הקיבוע המיועד לליבת העץ אינו החומר המיועד לשכבות החיצוניות ולקליפת העץ. מלבד העובדה שחומר הקיבוע של הליבה אינו מתאים וכנראה גם לא יהיה יעיל להיקף העץ, הוא ישאיר צלקת על הקליפה.

כשהכול מוכן, מורידים את הגזע הקרוע אל כפיסי העץ המזדקרים מן הגדם. זה, אפשר לומר, רק השלד של תחיית המתים. כעת יש לאסוף את שבבי העץ ואת הנסורת ולהחזיר אותם למקומותיהם הקודמים. את חומר הקיבוע המיועד לשכבות העצה יש למרוח על שבבים ונסורת העשויים מעצה בלבד. על שבבים ונסורת המורכבים מסוגי רקמות אחרים יש למרוח את הדבקים המתאימים. מוטב, במידת האפשר, להגן על החומרים מפּגעי מזג האוויר בזמן העבודה. החשיפה לפגעי מזג האוויר מקשה על זיהוים של השברים הקטנים יותר. האדמה ממהרת לתבוע לעצמה במיוחד את נסורת הקליפה. תצטרכו למצוא דרך משלכם להתמודד עם הבעיה הזאת. מפעם לפעם תבחינו ביופי מסוים בדגמים שיוצרים השבבים כשהם מותאמים בחזרה למקומם. אולי תתהו אם ראוי לתאר את היופי הזה כטבעי או כמעשה ידי אדם. הדבר יוביל אתכם להרהורים על מוצָא היופי, הרהורים שעוד תשובו אליהם.

הדבק המיועד לשבבים שקוף למחצה, ואינו קשיח כמו הדבק המיועד לכפיסים. הדבק המיועד לקליפה ולשכבות שמתחתיה שקוף, והוא חודר אל הסיבים משני צדי החיבור וממיס אותם חלקית זה אל תוך זה. הוא אינו מחדש את זרימת המוהל אבל יש בו מעין מחווה למה שחלף פעם בדרכי המלך העתיקות. לא תוכלו לגלגל ביצה על פני החיבורים, אבל כמה מפּירי המִכרות יהיו בכל זאת עבירים, בלי ספק, לחרק הראשון שיבוא לחקור אותם וירים ראש במעברים הצרים, נטולי ההד. יבוא היום שבו הכול ישוב לקדמותו, עד לטחב (שעתה הוא מת) המכסה את הפצע. תישנו שינה טרופה, במחשבה על פירוק הפיגומים שחייב להתחיל למחרת בבוקר. כמה תקוו ליום שמשי, בלי רוח!

פירוק הפיגומים או מתקני ההרמה אולי אינו מסוכן לסביבה כמו הקמתם, אבל גם הוא מעורר קשיים. יש להרחיק מן המקום כל חלק מיד לאחר פירוקו, ולאחסן אותו במרחק מה. כבר התרגלתם לנוכחותם של הפיגומים שם, סביב העץ. השמַים מתחילים להיראות חשופים כשהשרשראות והתמוכות עוזבות את מקומן בזו אחר זו. לבסוף מגיע הרגע שבו מסירים את החלק התומך האחרון, והעץ שב ועומד בכוחות עצמו. לרגע דומה שכּל משקלו מונח על לבכם. אתם מקשיבים לנקישה עמומה של התייצבות, לחריקת אזהרה בעומק מערכת החיבורים המסועפת. אינכם מסוגלים להאמין שהוא יחזיק מעמד. כמה הוא דומה לדבר שנחלם, העץ העומד שם לגמרי בעצמו. כמה זמן יעמוד כך עכשיו? נדמה שמשב הרוח הראשון החולף בעליו המתים זורם כולו אל תוך פיכם. אתם חוששים שאפילו בתנועת העננים יהיה די כדי להפילו. מה עוד תוכלו לעשות? מה עוד תוכלו לעשות?

אבל אין עוד דבר שתוכלו לעשות.

אחרים ממתינים.

יהיה צריך להחזיר את הכול למקום.

***

אלון, יער סוורנק, אנגליה. תצלום: ד"ב

התעוררתי לשוטטות הבאה בעקבות הצעה של רוברט מקפרלן להליכה המצוטטת בספרה של לורן אלקין "המשוטטת". השוטטות נולדה מרוח מושג ה"סחף" של הקבוצה הצרפתית הסיטואציוניסטית, שמבחר מכּתביה אפשר לקרוא בספרו של שרון רוטברד "מלחמת הרחובות והבתים". המטרה פשוטה מאוד: לצאת מהרגלי ההליכה שהם גם הרגלי קשב וחיים ולראות את העיר מחדש, במיוחד את העיר המוכרת, כלומר את השכונה. ואכן, התרגיל הביא אותי לראות את השכונה לגמרי מחדש. זה עובד על היפוך פשוט: ההרגל ללכת ישר ומהר הופך ל״טעות״, ויוצר הליכה בלתי הרגלית. כמו כן העובדה שאין יעד להליכה מוציאה ממנה את מתח הזמן ואת הדחק להגיע, כלומר מעגנת את ההליכה בהווה מרגע לרגע. הדבר משפיע באופן עמוק על ההוויה.

זו ההנחיה הפשוטה של מקפרלן:

פִּרשׂו לפניכם מפת רחובות של עיר, הניחו כוס הפוכה, כששפתה כלפי מטה, במקום כלשהו על המפה, ושרטטו מעגל סביב שפתה. הרימו את המפה, צאו אל העיר ולכו לאורך המעגל, תוך שאתם משתדלים להיצמד ככל האפשר לקו המתעקל. תעדו את החוויה תוך כדי הליכה, בכל מדיום שתבחרו: סרט, תצלומים, כתיבה, רישום, הקלטת קול.

קלטו את שיירי הטקסט הזורמים מן הרחובות: כתובות הגרפיטי, האשפה הממותגת, קטעי השיחות. חפשו סימנים. תעדו את זרם הנתונים. היו ערים למטפורות הנקרות בדרככם, שימו לב לחרוזים חזותיים, לצירופי מקרים, לאנלוגיות, לדמיון משפחתי, למצבי הרוח המשתנים של הרחוב.

זאת המפה ששימשה אותי:

וזה הדוח:

בוקר שבת חם ולח באמצע חשוון, סוף אוקטובר. כמה ימים לפני הבחירות לכנסת. על פי מקורות זרים היינו אמורים להיות עכשיו בעיצומה של מלחמה.

מיד בתחילת ההליכה התרגיל "נכשל" – אי אפשר לשמור על קימור המעגל. השדרה מתעקשת ליישר אותך. אילו הייתי שביט או פלנטה הייתי נופל מיד מהמסלול. אני מנסה בכל זאת למצוא, אם לא קשת אז אלכסון בין חצרות הבתים, ואני מוצא את עצמי לראשונה, מכוח האילוץ, במרחבים נסתרים שכבר רבע מאה אני חולף על פניהם ולא ראיתי. שלט זיכרון: מאיר מרגלית. שחקן תיאטרון נודע ונשכח, כמו כולם. כאן אפשר לראותו לרבע דקה בפני סוורי נמל חיפה. הם צוחקים ומחייכים. פניו הם בלי ספק פני קומיקאי. פניו מצאו את ייעודם. כך כתב עליו שלמה שבא באפריל 1964.

"חש אתה, עוד מעט ויאמר משהו – ואתה תצחק".

צו העיגול מחזיר לשדרה ולחצר אחורית אחרת. אני יורד במדרגות לחצר. הן מזכירות שאנו מצויים על גבעה. עץ קלמנטינות, כמה מהן מושלכות ארצה. אני מבחין בסדק בחומה המאפשר קיצור-דרך לרחוב ויצמן. הידד! במעבר – מרזבים קדומים, פעורים כצעקות. נראה שמשהו נתקע שם פעם כל כך חזק עד שהיה צריך לשבור את דופן הצינור. וככה זה נשאר.

חוצה באלכסון את ויצמן ועובר למה שמכונה במפה "חניון הבור" ובפי התושבים פשוט "הבור". הבור הזה הוא חידה עירונית. מגרש שהיה יכול להפוך למשבצת נדל"ן קסומה ומכוערת, או לחניון מוסדר ומניב, נותר מאחורי הקִדמה הדוהרת כקלמנטינה שנפלה מהעץ ואיש אינו שוקל לקלף ולאכול. בחורף הוא מוצף והמכוניות מקבלות שטיפה טבעית, פנימית וחיצונית. יש בו מכוניות חונות לצד גרוטאות שהופקרו שם. על מכונית נטושה מדבקה: "הרוח תנצח את המלחמה, המקצועיות תקבע את המחיר". לא הבנתי.

על מכונית נטושה אחרת – ציור של לב על מכסה המנוע. מישהו רשם, כתשובה, לב על שכבת האבק העבה על השמשה הקדמית.

טויוטה קורולה אפורה, כזו שהייתה לי פעם, כורעת קדימה כגמל מוברך. על החלון פתק שידע גשם ושמש: "מעוניין לקנות, מספר טלפון, יוסי". אתה כבר לא מעוניין, יוסי, תאמין לי.

בעפר חצי שלט הרוס שאמר פעם "אין מעבר" (התרגום לאנגלית היה שגוי): הערה עבורי מהמקום. אני עובר בכל זאת, מתעקל ונכנס למין שמורת טבע זעירה, בין רחוב פנקס והספרייה הציבורית. עצים, חצבים רבים, חלקם עוד פורחים. שלט "פיקוס קדוש" נוגע ללב כשלט באתר דתי. לידו כלונס שפּחית תקועה בו כראש דחליל מופשט, משקיף אל מגדלי כיכר המדינה החדשים, הצחורים והעקומים לתפארת.

בז חג במעגלים גבוה מעל. זיעה ניגרת במקום גשמי חשוון. בובת כלב מוקעת על הברזלים.

אני יוצא אל רחבת הכניסה של הספרייה. ספסל. עשרות בדלי סיגריות מושלכים מאחוריו. יש להניח שהושלכו לפניו, על הגרנוליט, ומישהו פשוט העיף אותם אחורה במפוח. אולי הם של הקוראים-המעשנים, שמחמת השתקעותם בעלילות הרומאנים ובדימויי השירה הדחוסים שכחו למעֵך את הבדלים בפח הסמוך האומר "תודה רבה"? עורבים קוראים חזק מאוד מעל הראש.

לאורך צירלסון, מנסה להתעקל מערבה. דגל ישראל מגולגל הדוק על המוט ומתנוסס אינטרוברטית בחלון. מספרה ובתוכה רפליקה קטנה של פסל-כלב-בלון של ג'ף קונץ.

כמה צעדים צפונה, ואני נבלם מול עיטור קרמיקה עגול ועליו צבי מביט בי ופרחים. הה! כמו משב רוח מעולם אחר. איך לא ראיתי את זה עד כה? אולי הד לשיר השירים? שילוב של "דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים" עם "אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים"? העיגול מושך אותי להיכנס לחדר המדרגות. שלט מבקש "לכבות את כל כל הטלפונים". ושם לתדהמתי אני גם מגלה פסלי ראש ותמונות סיניות, מין גלריה בחדר המדרגות, ומעל זה, כמין הערה מצחיקה המיועדת ישירות אלי, פוסטר של ג'ון קליז ב"הליכה המטופשת" שלו. אני משתקף בזגוגיתו של ההולך המטופש וצוחק בקול רם.

על קיר – צלמית קרמיקה של חצי מלאך ועליו חרוט NOW. מלאך ההווה. מדהים, איך המרחב מחזיר לך את מצבך, או את מה שאתה מחפש.

הלאה. שרברב שפתח לנו סתימה לפני רבע מאה עומד ברחבה ריקה ומביט בצינורות.

עוד שלט – המלחין עמנואל עמירן-פוגצ'וב גר כאן. "את המוזיקה ל'בת יפתח', שחיבר בגיל 12, השמיע עמירן למשורר חיים נחמן ביאליק כשזה התארח בבית הוריו" (ויקיפדיה). ובחדר המדרגות, על אחת מתיבות הדואר: משפחת באך. העיר לפעמים כותבת דברים מוצלחים מדי.

גדר בחצר – מכל אחד מצדדיה – דוכיפת.

ילדה עם כדור מברכת אותי ב"שבת שלום" לבבי.

פתק נרגש על גור חתולים אבוד. "מחפשים אותו בטירוף".

הודעה על הסופרמרקט. מה? הם יודעים משהו שאני לא? מה פשר הרמז הזה בנוגע לשעת הסגירה? בגלל ביקוש אל-תוך הלילה לשמפניה? אבל מי יחלוץ, מי ילגום?

מעל לסופּר, מתברר, שוכנת "המחלקה לקידום סחר והשקעות" של שגרירות הרפובליקה הפולנית. אולי ברגעים אלה מקוּדם שם במרץ הסחר הישראלי-פולני ואני לא העליתי על דעתי.

על גדר גן הילדים שבני היה בו יריעה ובה חורים שכנראה קרעו הורים להציץ בילדיהם. בשער הגן השלט הזה, שאיש לא היה מאמין לי שאכן קיים אילולי הייתי מצלמו. ג'יזס.

אני מתחיל לסגור את המעגל העקום. בתוך אחד הבניינים מודעת אבל לחתולה בשם אורית שכמו כלבו של אודיסיאוס חייתה עד גיל 20: RIP . בחצר האחורית של הבניין זוג בלוני גז, הורים אפורים, ובנם המחופש לסופרמן, כבולים בשלשלות כבדות כאסירים מסוכנים.

פרפר כתום מתעופף לכיוון הפיקוסים של הקונסרבטוריון.

במגרש כדורסל של בית הספר שבו תוצב הקלפי מישהי מנגבת מישהי ואומרת לה, לא נורא, יותר גרוע לא יהיה.

בהוצאת "אקט סיד" הצרפתית יראה אור בקרוב תרגומה של רוזי פנחס-דלפש לספר "טיט", שבצרפתית שמו "ירמיהו בטיט". פרטים נוספים בקישור זה.

בעברית הספר פורסם בהוצאת "כתר" לפני עשר שנים. בקישור יש גם ספר קולי בקריאתו של דורון תבורי.

זה ספרי השלישי שרוזי מתרגמת. קשה לי לחשוב על הבעת אמון גדולה מזו. מתרגמת היא הקוראת הכי מסורה של טקסט. דייוויד הינטון אמר על תרגומיו מסינית שהוא מאפשר בהם למשוררים הסינים הקדומים לדבר בקולו, ולעצמו – לדבּר בקולם. עד כדי כך תרגום הוא דבר אינטימי. תרגום בינה מלאכותית הוא אולי מדויק, אבל אין בו חילופי קולות אנושיים.

שני הספרים הקודמים בתרגומה של רוזי נמצאים כאן.

בסוף נובמבר אהיה בצרפת – בפסטיבל MEET בסן נאזר ובפריז – לרגל צאת הספר, ואשמח לפגוש קוראים מן הפזורה.

ב"ספרי בלימה" רואה אור "לפנֵי", ספר על ההיריון, כלומר על החיים-שלפני-החיים. ניסיתי לתאר איך דמיינה הספרות העברית העתיקה (תהילים, מִשנה, מדרש, תלמוד) את מערת ההיריון המצויה מאחורי כל אחד ואחת מאיתנו, וכיצד הדמיון הזה יכול להשפיע גם על תפיסת האדם הבוגר.

נקודת המוצָא לחיבור היא מילת המפתח המודגשת במקור בהקדשה שכתב לי יואל הופמן ז"ל על ספרו "קורות חיים" לפני כמעט 20 שנה, הקדשה שהיא וריאציה של קואן זן:

הספר כולל גם התבוננות בכמה תצלומי ילדות ובמסמכים מתוך הארכיון המשפחתי. כאן תמונת המחבּר במחקר חרקים בערבות נתניה בגיל 11 חודשים.

הספר נמצא כבר בחנויות העצמאיות בירושלים ויגיע גם לחנויות העצמאיות בתל אביב אחרי יום כיפור. אפשר להזמינו ישירות מההוצאה.

תודות לעמית נעמני על הכריכה ולטל גרגיר על העימוד; ליוסי שוויג שזה ספרי השלישי בהוצאתו, ליפעת שחם (העורכת הקבועה, אפשר כבר לומר), לתמי בורשטיין (עורכת הלשון, קבועה אף היא), ולענבל גרין, אֵימת שגיאות ההגהה.

במהלך הכתיבה שוחחתי בבית עגנון, בשלוש פגישות, על הספר, ועל כמה דברים שבסוף לא נכנסו לספר. איני יודע מה אמרתי בדיוק בשיחות האלה, אבל הן כאן.

שני דברים שלמדתי אתמול לתדהמתי מקריאת Deyan Sudjic, The Language of Cities:

1. טורקיה תחת שלטון ארדואן מממנת בניית מסגדים בטריטוריות שהיו בעבר חלק מהאימפריה העות'מנית – קוסובו, מקדוניה, אלבניה.
2. ב-1883 נחנכה הכנסייה האורתודוקסית הגדולה במוסקבה, כנסיית ישו המושיע. היא נבנתה לרגל הניצחון על נפוליאון ב-1812. ב-1931 פוצץ סטלין את המבנה הדתי המונומנטלי, שעמד לא רחוק מהקרמלין, ותכנן לבנות במקומו את "ארמון הסובייטים", בניין ענקי שאמור היה להיות גבוה מן ה"אמפייר סטייט בילדינג" (אז הבניין הגבוה בארה"ב), ועל ראשו פסל ענקי של לנין שאמור היה להיות גבוה מפסל החירות. המבנה כולו היה אמור להיתמר לגובה של יותר מ-400 מטרים (להשוואה: פי 2.5 מהגובה הממוצע של מגדלי עזריאלי). העבודות החלו, היסודות הונחו והשלד החל להיבנות. הבנייה נעצרה רק בגלל הפלישה הנאצית לברית המועצות (1941). בזמן המלחמה פורק שלד המתכת ונעשה בו שימוש לצורכי המלחמה. ב-1958 חרושצ'וב, מחליפו של סטלין, הורה להרוס את התחלת הבנייה של ארמון הסובייטים ולהקים במקומה בריכת שחייה ציבורית, שהייתה אז הגדולה בעולם, וכך היה. ב-1994, אחרי נפילת ברית המועצות, יובשה ברכת השחייה ונהרסה, ובמקומה נבנה העתק של הכנסייה שסטלין הרס.

(התמונות האלה מזכירות לי משהו – את הפנקסים שלי, שבהם נכתבים ונמחקים דברים, שבהם נגזר חלק מעמוד ומודבק במקום אחר, שבהם פסקה מחוקה מועתקת שוב וחוזרת לחיים… כולם חיים בדמיון: המהמרים, מהאיש שיש לו מספר קבוע בפיס כבר 50 שנה והוא עוד מייחל לזכיה הגדולה ועד ליושבי הקזינו ובעלי המניות, הנוסע לחופשה שם ימצא כביכול את המרגוע והאושר, המתגעגע לאיזה עבר טוב יותר ("ארץ ישראל הישנה והטובה") או לעתיד טוב יותר ("יש עתיד"), הצופה בסדרות טלוויזיה ובסרטי קולנוע (גם ה"ריאליסטיים" שבהם הם כמובן פנטזיה, בסגנון "דמוי מציאות"), אספן האמנות, חובב המוזיאונים, חובב הספרות, מעריצי הזמרות והלהקות, צופי החדשות, מחליף המכוניות, ההיסטוריון של הספרות, חובב המסעדות (הוא אוכל פנטזיה של "איטליה", לא חומרי גלם של לזניה), חובבת האופנה, צוברי הכסף והרכוש, היודעים בדיוק את רצון האל ואת האסטרטגיה שלו, תולי התקוות בפוסטר גדול של המועמד החדש, המתאהבים הבוראים בדמיונם בת-בן זוג "מושלמים" — וגם המדינאים המתוארים לעיל).

לפני שבועיים ישבתי בבית אריאלה בפגישה, ולרגע עבר מישהו בסמוך, והרמתי מבט להרף עין, והוא היה נדמה לי מוכּר, וחשבתי שזה ידידי ועמיתי אייל דותן, אבל הוא נראָה חולה מאוד, גון עורו צהוב. היססתי אם לקום ולגשת אליו ולשאול אותו מה קרה לו, והיות שלא הייתי בטוח שזה הוא, והוא כבר חלף ועבר על פניי, לא קמתי. לא רציתי להתנפל על אדם זר. אתמול, כשנודע לי בבהלה של ממש ממודעת אבל של החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב שאייל נפטר בדמי ימיו – עוד לא בן שישים – הבנתי שאכן האיש החולה שראיתי בבית אריאלה היה הוא, ונעצבתי והתייסרתי שלא קמתי ולא ניגשתי לחבקו והחמצתי את פגישתנו האחרונה. היום, ב"שבעה", סיפרתי כל זאת לאלמנתו גוני, במעין התנצלות מאוחרת, אבל למרבה תדהמתי התברר שזה לא היה הוא, ולא יכול היה להיות הוא. הוא בוודאות לא היה שם באותו מועד. כלומר ראיתי כפיל חולה שלו בספרייה, מעין בשׂוֹרה מרה שלא ידעתי את פִּשרה אז, ובעצם עדיין אינני יודע.

אני חושב שאייל היה מתעניין מאוד בהתרחשות הזו.

על הקיר, מול שולחן העבודה שלו, ראיתי את השיר הזה נעוץ בלוח השעם. כתב אותו רוברט בליי ותרגם משה דור מן הספר הנפלא "אנשים כמונו" בהוצאת "קשב לשירה". צילמתי אותו לזכרו של אדם אלגנטי, לבבי וחכם.

מרי אוליבר

ציטוטים מתוך ספרי המסות Upstream ו- Blue Pastures

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

• אני קוראת ספרים באופן שאדם שוחה על מנת להציל את חייו. ככה גם כתבתי.
• דבר אחד בטוח – עבודה יצירתית דורשת נאמנות מלאה, כמו הנאמנות של המים לכוח הכבידה. אדם שמשׂרך את דרכו במרחבי הפרא של היצירה ואינו יודע זאת – ואינו מַפְנִים זאת – אבוד.
• האמן העובד, המתרכז, הוא מבוגר שמסרב להפרעות שלו לעצמו.
• מה שאי אפשר לדבּר עליו, על אודותיו אפשר לרמוז.
• "מי אתה?" הם קראו בקול, מקצה הכפר. "אני אחד מכם", קרא המשורר בתשובה. אף על פי שהוא היה לבוש כמו הרוח, אף על פי שהוא נראָה כמו מפּל.
• אף על פי שלא ראית אותם, יש ברבורים, ממש עכשיו, שנוקשים ומגיחים מתוך ביצה אל תוך אור השמש. הם יודעים מי הם.
• משהו לגמרי לא צפוי, כמו חתול נובח [רגעי השירה].
• יש מקום ביער שבו כַּלְבִּי הזריז ועז-הנפש מסתובב ומבקש לטפס אל זרועותיי.
• ה"אני" של השירה העכשווית הוא, על פי רוב, שיקוף של המשוררת. על כל פנים, לא נטעה הרבה ולא נפגע באף אחת אם נניח שכך הדבר. [לעומת זאת], ה"אני" בשירת העבר, כך הנחתי, לא היה כלל אדם בר-זיהוי. הוא רצה לגמרי להיעלם ולתת לי [=הקוראת] להפוך ל"אני" [של השיר]. חשבתי שמשימתי הייתה להיכנס אל השיר, להפוך לַדּוֹבֶרֶת דוברת בשיר, להפעיל מחדש את השיר כאילו הייתי מי שחוותה אותו. בשירה ההיא אף פעם לא הושקעה הביוגרפיה של המשורר במטרה למנוע מהקוראת השתתפות כזאת ובכך להשאיר אותה בתפקיד של קוראת גרידא. במילים פשוטות, שירים, כך חשבתי, לא היו על אודות המשוררים והמשוררות שכתבו אותם. הם היו על אודותיי, הקוראת.
• כשאני מבצעת את עבודתי כהלכה, אני נעלמת.
• הקול שמשוררת מעצבת הוא פחות משהו שהמשוררת יוצרת ויותר מה שיוצר את המשוררת.
• [על עריכה]. כתיבת הספר הזה הייתה כמו רחיצת כלב. עם כל סבב רחיצה הכלב נעשה מעט נקי יותר. ובכל זאת, יש רגע שבו יש סכנה שהכלב ייעשה נקי מדי ויאבּד את כלביותו לגמרי.

המחווה האנושית היומיומית נמצאת תמיד במרחק פעימת לב מן המופלא — [זכור] שבסופו של דבר אנו מחוללים דברים באמצעות מעשינו החורגים בהרבה מעבר להבנתנו או לכוונתנו; שלמעשים האנושיים הקטנים והרגילים שלנו, לכאורה, יש תוצאות שאין לשערן; שֶׁלמה שאנו עושים בעולם הזה יש משמעות כלשהי; שאיננו לא־כלום; ושמעשינו האנושיים היומיומיים ביותר, מעצם טבעם, פורמים את תפרי כוונתנו וגולשים, באופן משמעותי ורדיקלי, דרך הזמן והמרחב, ומשנים הכול… מעשינו, זעירים וחסרי חשיבות ככל שייראו לנו, רוויים משמעות ונודעת להם השפעה עצומה; והם משפיעים ללא הרף על הסיפור המתהווה של העולם, בין שאנו יודעים זאת ובין שלא.

במקום להרגיש חסר אונים וחסר ערך, עליך להשלים עם העובדה שכבן אנוש יש בך כוח אינסופי, ולקבל אחריות על הכוח העצום הזה. אפילו במעשינו הקטנים ביותר טמון פוטנציאל לשינוי גדול, לטוב או למוטב, ולאופן שבו כל אחד ואחת מאיתנו מתנהלים בעולם יש משמעות כלשהי. אתה רחוק מלהיות חסר אונים; למעשה, טמונה בך יכולת פעולה עצומה, מעוררת יראה. כך בכולנו. ובכל הכבוד, מוטלת עליך החובה לקום ולקבל אחריות על היכולת הזאת. זוהי חובתך הרגילה והדחופה ביותר.

בברייטון יש מקום לאוכל צמחוני שנקרא Infinity (אינסוף) והייתי אוכל שם לפעמים. בפעם הראשונה שיצאתי שוב לרשות הרבים אחרי ש[בְּני] ארתור מת, הלכתי לשם. עבדה שם אישה שתמיד הייתי נחמד אליה. לא החלפנו יותר מדברי נימוסין רגילים, אבל חיבבתי אותה. עמדתי בתור והיא שאלה אותי מה אני מבקש להזמין, וזה היה מעט מוזר, כי לא היה מצדה שום רמז לכך שמשהו קרה לי. היא התייחסה אליי כמו אל כל אדם אחר, בענייניות ובמקצועיות. היא נתנה לי את האוכל ושילמתי… אך כשהחזירה לי את העודף, היא לחצה את ידי. בכוונה רבה.

זה היה מעשה חסד שקט כל כך. מחווה פשוטה וברורה ביותר, שמשמעותה הייתה גדולה מכל מה שאנשים ניסו לומר לי במילים… משום שהלשון כושלת לנוכח אסון. באותו רגע היא ביקשה עבורי את הטוב ביותר. היה משהו מרגש באמת במעשה החמלה הפשוט והשותק הזה… לעולם לא אשכח אותו. בזמנים קשים אני חוזר לעיתים קרובות אל התחושה שהיא העניקה לי. בני אדם הם יצורים מופלאים, באמת. יצורים דקי הבחנה ועדינים כל כך.

---

הקטעים לקוחים מתשובה למכתב. מתורגם מתוך הקטעים המופיעים כאן. ראו שם הפנייה לספר שממנו הדברים לקוחים. תרגם לעברית דרור בורשטיין.

---

מאת מארי אוליבר

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

מתוך שירים חדשים ונבחרים, כרך 2

*

וּמָה אִם מֵאָה גַּבְתָּאִים וְרֻדֵּי-חָזֶה יָעוּפוּ בְּמַעְגָּלִים סְבִיב רֹאשֵׁךְ? מָה אִם

הַזָּמִיר יָבוֹא אִתָּךְ הַבַּיְתָה וְיִהְיֶה לָךְ לְיוֹעֵץ? מָה אִם

הַדְּבוֹרִים יְמַלְּאוּ דְּבַשׁ אֶת קִירוֹתַיִךְ וּלְבַקָּשָׁתֵךְ יְמַלְּאוּ

אֶת קַעֲרָתְךָ? מָה אִם הַנַּחַל יִגְלֹשׁ בְּמוֹרַד הַגִּבְעָה מַמָּשׁ לְיַד חַלּוֹן חַדְרֵךְ וְתוּכְלִי לְהַאֲזִין

לִתְפִלּוֹתָיו הָאִטִּיּוֹת בְּעוֹדֵךְ נִרְדֶּמֶת? מָה אִם הַכּוֹכָבִים יֹאמְרוּ בְּקוֹל אֶת שְׁמוֹתֵיהֶם, אוֹ יִתְרוֹצְצוּ

אָנֶה וָאָנָה מֵעַל לָעֲנָנִים? מָה אִם תְּצַיְּרִי עֵץ, וְהֶעָלִים

יָקִימוּ קוֹל רַחַשׁ, וְצִפּוֹר תָּשִׁיר בְּעַלִּיזוּת מֵהָעֲנָפִים הַמְּצֻיָּרִים? מָה אִם תִּרְאִי לְפֶתַע

שֶׁהַמַּיִם הַכְּסוּפִים נוֹצְצִים יוֹתֵר מִמַּטְבְּעוֹת כֶּסֶף? מָה אִם סוֹף-סוֹף תִּרְאִי

שֶׁהַחַמָּנִיּוֹת, הַפּוֹנוֹת לַשֶּׁמֶשׁ כָּל הַיּוֹם, כָּל יוֹם – מִי יוֹדֵעַ כֵּיצַד, אֲבָל הֵן עוֹשׂוֹת זֹאת –

יְקָרוֹת יוֹתֵר, מַשְׁמָעוּתִיּוֹת יוֹתֵר מִזָּהָב?

*

כתבתי כאן לא מזמן על הקריאה המסעירה ביצירותיו של כריס וור. מכל הדברים הנפלאים שמצאתי אצלו, בסיפור ובציור, אחד המדהימים היה סילבוס (מונח שמשמעו "רשימה") לקורס שהוא לימד לפני עשור במכון לאמנות בשיקגו. שם הקורס: "קומיקס, ישירוּת רגשית וספק עצמי". הוא מודפס בסוף הספר גדול הממדים Monograph. כאן מובא עמוד אחד.

אפילו הז'אנר הבירוקרטי היבש הזה, סילבוס לאוניברסיטה, דומיין על ידו מחדש. אדם שמסוגל להמציא לגמרי מחדש את המסמך היבש ביותר מסוגל כנראה לראות מחדש ולחשוב מחדש על כל דבר. וזה אכן כך.

לדוגמה, הוא חושב מחדש בכך ששֵם המורה (שמו שלו), הפרט הטכני הזה, הופך אצלו לדיוקן עצמי קריקטורי של המורה! הסילבוס חותר תחת סמכות המורה אבל בד בבד גם מאשרר אותה, כי הסמכות של אמן קומיקס נובעת בדיוק מיכולתו ליצור קריקטורה כזו באופן עקבי ומשכנע. במילים אחרות, כבר הסילבוס הוא שיעור, הוא עניין לדון בו, לא מבוא גרידא למשהו אחר אלא התרחשות יצירתית.

כמובן, אפילו הצבעוניות של הסילבוס והעיצוב שלו חשובים. הם מלמדים את הסטודנטים להרחיב את גבולות אמנותם ככל האפשר, לצבוע גם את מה שאמור היה להיות משעמם, טכני, אמצעי למטרה, אפור. זה שיעור גדול.

הוא מזכיר, כנהוג, את חדר הלימוד והבניין שבו יתקיים הקורס, אבל אומר גם מי תכנן את הבניין ומעיר על חוסר האנושיות של הארכיטקטורה שלו. מספר החדר-בניין אינו פרט סתמי.

והוא אומר, כבר בסילבוס: "זמנכם עלי אדמות מוגבל". לכן בקורס אתם תכתבו על הדבר הכי חשוב לכם בחיים כרגע. כתבו-ציירו את הדבר שהייתם כותבים-מציירים אילו זה היה הדבר האחרון שלכם, נכון להיום.

ועוד ועוד. אנשים שמכינים סילבוס לקורסים, שנה אחר שנה, יבינו כמה כל זה גאוני – כמו לכתוב מתכון לקרקר כוסמת כאופרה.

---

לראיון עם כריס וור, אחד מני רבים.

---