טורקיה תחת שלטון ארדואן מממנת בניית מסגדים בטריטוריות שהיו בעבר חלק מהאימפריה העות'מנית – קוסובו, מקדוניה, אלבניה.
ב-1883 נחנכה הכנסייה האורתודוקסית הגדולה במוסקבה, כנסיית ישו המושיע. היא נבנתה לרגל הניצחון על נפוליאון ב-1812. ב-1931 פוצץ סטלין את המבנה הדתי המונומנטלי, שעמד לא רחוק מהקרמלין, ותכנן לבנות במקומו את "ארמון הסובייטים", בניין ענקי שאמור היה להיות גבוה מן ה"אמפייר סטייט בילדינג" (אז הבניין הגבוה בארה"ב), ועל ראשו פסל ענקי של לנין שאמור היה להיות גבוה מפסל החירות. המבנה כולו היה אמור להיתמר לגובה של יותר מ-400 מטרים (להשוואה: פי 2.5 מהגובה הממוצע של מגדלי עזריאלי). העבודות החלו, היסודות הונחו והשלד החל להיבנות. הבנייה נעצרה רק בגלל הפלישה הנאצית לברית המועצות (1941). בזמן המלחמה פורק שלד המתכת ונעשה בו שימוש לצורכי המלחמה. ב-1958 חרושצ'וב, מחליפו של סטלין, הורה להרוס את התחלת הבנייה של ארמון הסובייטים ולהקים במקומה בריכת שחייה ציבורית, שהייתה אז הגדולה בעולם, וכך היה. ב-1994, אחרי נפילת ברית המועצות, יובשה ברכת השחייה ונהרסה, ובמקומה נבנה העתק של הכנסייה שסטלין הרס.
כנסיית ישו המושיע המשוחזרת, מוסקבה, 2011. תצלום אלכס ג., ויקיפדיהברכת מוסקבה, 1967 (ויקיפדיה)תכנון ארמון הסובייטים עם פסל לנין בראשו, 1937 (בול דואר) (ויקיפדיה)פיצוץ הכנסיה המקורית, 1931 (ויקיפדיה)הכנסיה המקורית, 1903 (ויקיפדיה)
(התמונות האלה מזכירות לי משהו – את הפנקסים שלי, שבהם נכתבים ונמחקים דברים, שבהם נגזר חלק מעמוד ומודבק במקום אחר, שבהם פסקה מחוקה מועתקת שוב וחוזרת לחיים… כולם חיים בדמיון: המהמרים, מהאיש שיש לו מספר קבוע בפיס כבר 50 שנה והוא עוד מייחל לזכיה הגדולה ועד ליושבי הקזינו ובעלי המניות, הנוסע לחופשה שם ימצא כביכול את המרגוע והאושר, המתגעגע לאיזה עבר טוב יותר ("ארץ ישראל הישנה והטובה") או לעתיד טוב יותר ("יש עתיד"), הצופה בסדרות טלוויזיה ובסרטי קולנוע (גם ה"ריאליסטיים" שבהם הם כמובן פנטזיה, בסגנון "דמוי מציאות"), אספן האמנות, חובב המוזיאונים, חובב הספרות, מעריצי הזמרות והלהקות, צופי החדשות, מחליף המכוניות, ההיסטוריון של הספרות, חובב המסעדות (הוא אוכל פנטזיה של "איטליה", לא חומרי גלם של לזניה), חובבת האופנה, צוברי הכסף והרכוש, היודעים בדיוק את רצון האל ואת האסטרטגיה שלו, תולי התקוות בפוסטר גדול של המועמד החדש, המתאהבים הבוראים בדמיונם בת-בן זוג "מושלמים" — וגם המדינאים המתוארים לעיל).
לפני שבועיים ישבתי בבית אריאלה בפגישה, ולרגע עבר מישהו בסמוך, והרמתי מבט להרף עין, והוא היה נדמה לי מוכּר, וחשבתי שזה ידידי ועמיתי אייל דותן, אבל הוא נראָה חולה מאוד, גון עורו צהוב. היססתי אם לקום ולגשת אליו ולשאול אותו מה קרה לו, והיות שלא הייתי בטוח שזה הוא, והוא כבר חלף ועבר על פניי, לא קמתי. לא רציתי להתנפל על אדם זר. אתמול, כשנודע לי בבהלה של ממש ממודעת אבל של החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב שאייל נפטר בדמי ימיו – עוד לא בן שישים – הבנתי שאכן האיש החולה שראיתי בבית אריאלה היה הוא, ונעצבתי והתייסרתי שלא קמתי ולא ניגשתי לחבקו והחמצתי את פגישתנו האחרונה. היום, ב"שבעה", סיפרתי כל זאת לאלמנתו גוני, במעין התנצלות מאוחרת, אבל למרבה תדהמתי התברר שזה לא היה הוא, ולא יכול היה להיות הוא. הוא בוודאות לא היה שם באותו מועד. כלומר ראיתי כפיל חולה שלו בספרייה, מעין בשׂוֹרה מרה שלא ידעתי את פִּשרה אז, ובעצם עדיין אינני יודע.
על הקיר, מול שולחן העבודה שלו, ראיתי את השיר הזה נעוץ בלוח השעם. כתב אותו רוברט בליי ותרגם משה דור מן הספר הנפלא "אנשים כמונו" בהוצאת "קשב לשירה". צילמתי אותו לזכרו של אדם אלגנטי, לבבי וחכם.
אני קוראת ספרים באופן שאדם שוחה על מנת להציל את חייו. ככה גם כתבתי.
דבר אחד בטוח – עבודה יצירתית דורשת נאמנות מלאה, כמו הנאמנות של המים לכוח הכבידה. אדם שמשׂרך את דרכו במרחבי הפרא של היצירה ואינו יודע זאת – ואינו מַפְנִים זאת – אבוד.
האמן העובד, המתרכז, הוא מבוגר שמסרב להפרעות שלו לעצמו.
מה שאי אפשר לדבּר עליו, על אודותיו אפשר לרמוז.
"מי אתה?" הם קראו בקול, מקצה הכפר. "אני אחד מכם", קרא המשורר בתשובה. אף על פי שהוא היה לבוש כמו הרוח, אף על פי שהוא נראָה כמו מפּל.
אף על פי שלא ראית אותם, יש ברבורים, ממש עכשיו, שנוקשים ומגיחים מתוך ביצה אל תוך אור השמש. הם יודעים מי הם.
משהו לגמרי לא צפוי, כמו חתול נובח [רגעי השירה].
יש מקום ביער שבו כַּלְבִּי הזריז ועז-הנפש מסתובב ומבקש לטפס אל זרועותיי.
ה"אני" של השירה העכשווית הוא, על פי רוב, שיקוף של המשוררת. על כל פנים, לא נטעה הרבה ולא נפגע באף אחת אם נניח שכך הדבר. [לעומת זאת], ה"אני" בשירת העבר, כך הנחתי, לא היה כלל אדם בר-זיהוי. הוא רצה לגמרי להיעלם ולתת לי [=הקוראת] להפוך ל"אני" [של השיר]. חשבתי שמשימתי הייתה להיכנס אל השיר, להפוך לַדּוֹבֶרֶת דוברת בשיר, להפעיל מחדש את השיר כאילו הייתי מי שחוותה אותו. בשירה ההיא אף פעם לא הושקעה הביוגרפיה של המשורר במטרה למנוע מהקוראת השתתפות כזאת ובכך להשאיר אותה בתפקיד של קוראת גרידא. במילים פשוטות, שירים, כך חשבתי, לא היו על אודות המשוררים והמשוררות שכתבו אותם. הם היו על אודותיי, הקוראת.
כשאני מבצעת את עבודתי כהלכה, אני נעלמת.
הקול שמשוררת מעצבת הוא פחות משהו שהמשוררת יוצרת ויותר מה שיוצר את המשוררת.
[על עריכה]. כתיבת הספר הזה הייתה כמו רחיצת כלב. עם כל סבב רחיצה הכלב נעשה מעט נקי יותר. ובכל זאת, יש רגע שבו יש סכנה שהכלב ייעשה נקי מדי ויאבּד את כלביותו לגמרי.
המחווה האנושית היומיומית נמצאת תמיד במרחק פעימת לב מן המופלא — [זכור] שבסופו של דבר אנו מחוללים דברים באמצעות מעשינו החורגים בהרבה מעבר להבנתנו או לכוונתנו; שלמעשים האנושיים הקטנים והרגילים שלנו, לכאורה, יש תוצאות שאין לשערן; שֶׁלמה שאנו עושים בעולם הזה יש משמעות כלשהי; שאיננו לא־כלום; ושמעשינו האנושיים היומיומיים ביותר, מעצם טבעם, פורמים את תפרי כוונתנו וגולשים, באופן משמעותי ורדיקלי, דרך הזמן והמרחב, ומשנים הכול… מעשינו, זעירים וחסרי חשיבות ככל שייראו לנו, רוויים משמעות ונודעת להם השפעה עצומה; והם משפיעים ללא הרף על הסיפור המתהווה של העולם, בין שאנו יודעים זאת ובין שלא.
במקום להרגיש חסר אונים וחסר ערך, עליך להשלים עם העובדה שכבן אנוש יש בך כוח אינסופי, ולקבל אחריות על הכוח העצום הזה. אפילו במעשינו הקטנים ביותר טמון פוטנציאל לשינוי גדול, לטוב או למוטב, ולאופן שבו כל אחד ואחת מאיתנו מתנהלים בעולם יש משמעות כלשהי. אתה רחוק מלהיות חסר אונים; למעשה, טמונה בך יכולת פעולה עצומה, מעוררת יראה. כך בכולנו. ובכל הכבוד, מוטלת עליך החובה לקום ולקבל אחריות על היכולת הזאת. זוהי חובתך הרגילה והדחופה ביותר.
בברייטון יש מקום לאוכל צמחוני שנקרא Infinity (אינסוף) והייתי אוכל שם לפעמים. בפעם הראשונה שיצאתי שוב לרשות הרבים אחרי ש[בְּני] ארתור מת, הלכתי לשם. עבדה שם אישה שתמיד הייתי נחמד אליה. לא החלפנו יותר מדברי נימוסין רגילים, אבל חיבבתי אותה. עמדתי בתור והיא שאלה אותי מה אני מבקש להזמין, וזה היה מעט מוזר, כי לא היה מצדה שום רמז לכך שמשהו קרה לי. היא התייחסה אליי כמו אל כל אדם אחר, בענייניות ובמקצועיות. היא נתנה לי את האוכל ושילמתי… אך כשהחזירה לי את העודף, היא לחצה את ידי. בכוונה רבה.
זה היה מעשה חסד שקט כל כך. מחווה פשוטה וברורה ביותר, שמשמעותה הייתה גדולה מכל מה שאנשים ניסו לומר לי במילים… משום שהלשון כושלת לנוכח אסון. באותו רגע היא ביקשה עבורי את הטוב ביותר. היה משהו מרגש באמת במעשה החמלה הפשוט והשותק הזה… לעולם לא אשכח אותו. בזמנים קשים אני חוזר לעיתים קרובות אל התחושה שהיא העניקה לי. בני אדם הם יצורים מופלאים, באמת. יצורים דקי הבחנה ועדינים כל כך.
הקטעים לקוחים מתשובה למכתב. מתורגם מתוך הקטעים המופיעים כאן. ראו שם הפנייה לספר שממנו הדברים לקוחים. תרגם לעברית דרור בורשטיין.
כתבתי כאן לא מזמן על הקריאה המסעירה ביצירותיו של כריס וור. מכל הדברים הנפלאים שמצאתי אצלו, בסיפור ובציור, אחד המדהימים היה סילבוס (מונח שמשמעו "רשימה") לקורס שהוא לימד לפני עשור במכון לאמנות בשיקגו. שם הקורס: "קומיקס, ישירוּת רגשית וספק עצמי". הוא מודפס בסוף הספר גדול הממדים Monograph. כאן מובא עמוד אחד.
אפילו הז'אנר הבירוקרטי היבש הזה, סילבוס לאוניברסיטה, דומיין על ידו מחדש. אדם שמסוגל להמציא לגמרי מחדש את המסמך היבש ביותר מסוגל כנראה לראות מחדש ולחשוב מחדש על כל דבר. וזה אכן כך.
כריס וור, מתוך Monograph. גודל מקורי A3
לדוגמה, הוא חושב מחדש בכך ששֵם המורה (שמו שלו), הפרט הטכני הזה, הופך אצלו לדיוקן עצמי קריקטורי של המורה! הסילבוס חותר תחת סמכות המורה אבל בד בבד גם מאשרר אותה, כי הסמכות של אמן קומיקס נובעת בדיוק מיכולתו ליצור קריקטורה כזו באופן עקבי ומשכנע. במילים אחרות, כבר הסילבוס הוא שיעור, הוא עניין לדון בו, לא מבוא גרידא למשהו אחר אלא התרחשות יצירתית.
כמובן, אפילו הצבעוניות של הסילבוס והעיצוב שלו חשובים. הם מלמדים את הסטודנטים להרחיב את גבולות אמנותם ככל האפשר, לצבוע גם את מה שאמור היה להיות משעמם, טכני, אמצעי למטרה, אפור. זה שיעור גדול.
הוא מזכיר, כנהוג, את חדר הלימוד והבניין שבו יתקיים הקורס, אבל אומר גם מי תכנן את הבניין ומעיר על חוסר האנושיות של הארכיטקטורה שלו. מספר החדר-בניין אינו פרט סתמי.
והוא אומר, כבר בסילבוס: "זמנכם עלי אדמות מוגבל". לכן בקורס אתם תכתבו על הדבר הכי חשוב לכם בחיים כרגע. כתבו-ציירו את הדבר שהייתם כותבים-מציירים אילו זה היה הדבר האחרון שלכם, נכון להיום.
ועוד ועוד. אנשים שמכינים סילבוס לקורסים, שנה אחר שנה, יבינו כמה כל זה גאוני – כמו לכתוב מתכון לקרקר כוסמת כאופרה.
[תמליל הקלטה של הקראה מספר, משולבת בשיחה חופשית עם קהל. ההקראה מתוך ספרו Inter Views, 1983, עמ' 188־190. תרגם מאנגלית: דרור בורשטיין]
*
האהבה אינה אישית. זו הנקודה המרכזית, וזה מה שאנחנו שוכחים כל הזמן. זו האשליה העיקרית של האהבה, ההיסטריה העיקרית שהיא גורמת, מפני שהיא אינה שלך, היא אינה שלי, והיא כנראה אפילו אינה שייכת לאֵלים.
אֵרוֹס עצמו לא היה אל. מושג האהבה הוא מוזר, זר לאופיו של אל בהקשר היווני, ובהקשר של רוב התרבויות, למעט הנצרות. זה אמור להיות כוחה המיוחד של הנצרות, ייחודה. הנצרות הפכה את האהבה לאל שלה.
לכן, כדי להישאר בקשר עם האל של התרבות שלנו, עלינו להרגיש נאהבים, להיות מאוהבים, להיות ראויים לאהבה, לאהוב אחרים ואת עצמנו כמצווה. ואז האהבה נעשית בעיה עצומה, המשימה המרכזית של הטיפול.
אתם רואים אפוא כיצד הרקע היהודי־נוצרי משפיע גם על האופן שבו אנחנו מתייחסים למה שבאמת חשוב מאוד בחיינו. בעיית האהבה בתרבות הנוצרית כרוכה כולה בהצלת עצמנו ובמציאת האל.
אפילו השיחה הזאת עכשיו, העובדה שאנחנו מדברים כל כך הרבה על אהבה, כבר מכניסה אותנו למלכודת של התרבות הנוצרית שלנו. אילו רק יכולנו להניח לאהבה לנפשה; אילו רק יכולנו לתת לה יותר מרחב ופחות תשומת לב, היא הייתה דואגת לעצמה. היא כמו חבר שנמצא בבית: אל תטריד אותו ללא הרף בניסיון לגרום לו להרגיש בנוח. או כמו חולה: אל תמדוד לו חום כל הזמן.
אילו רק יכולנו לזוז מן הדרך, לתת לה לבוא, לתת לה ללכת. אבל אנחנו תמיד מנסים לתעל את האהבה לאפיקים: לקשר אותה, לחלוק אותה, לעשות אותה נכון. למה?
היא מוכנה לפרוץ בכל רגע. מה שהאהבה רוצה הוא נשמה. היא מחפשת נשמה. יש לה עבודה לעשות על הנשמה. כלומר, האהבה מתעניינת הרבה יותר בפנטזיות שלנו, בדימויים ובתסביכים שלנו, מאשר בנו באופן אישי, במה שאנחנו מרגישים, צריכים ומשתוקקים לו.
זה רעיון משונה, מפני שאנחנו מרגישים כל הזמן שמצב האהבה שבו אנחנו נמצאים אינו דואג לצרכים שלנו, לרגשות שלנו ולתסביכים שלנו. "את לא עושה מספיק בשבילי. אתה לא כך-וכך בשבילי. אתה לא מבין אותי." כל הדברים האלה שאנחנו רוצים שהאהבה תטפל בהם. אבל אולי האהבה כן מטפלת במשהו.
מדוע אתה עדיין נשאר קשור לאותו אדם? אולי האהבה עושה משהו לחיי הפנטזיה שלך, לתסביכים שלך, ומחזיקה אותך קשור. היא עושה משהו לנשמה שלך, אבל היא אינה מטפלת בצרכים שלך.
זה עשוי לרמוז שהאהבה באמת מתעניינת יותר בנשמה מאשר במה שמכונה האגו, או במה שאתה חושב שהם רגשותיך, או כל דבר אחר. לכן יש אי־שביעות רצון ברגשותיך, ובאותו זמן אתה קשור למצב בלתי אפשרי. היא אינה עושה את מה שרצית שתעשה, את מה שהיא היתה אמורה לעשות. משונה. משונה מאוד.
ומה שאנחנו מתאהבים בו הוא בדרך כלל עולם הפנטזיה של אדם אחר. זו לא בהכרח אהבה בין שני אנשים, אלא בין שני אנשים שאפילו אינם יודעים מי הם באמת, ואף אחד אינו יודע מי הוא באמת. הם כמו שתי פנטזיות שמתאהבות זו בזו, כמו שתי דמויות בסרט מצויר.
ולכן אנחנו מפחדים פחד מוות. זה מקפיץ את כל התסביכים. זה הופך את הפנטזיות שלנו לכאלה שאיננו יכולים להתנגד להן. זה מצפה אותן בזהב. אפרודיטה מכוּנה "זוהרת", "בוערת".
אבל האהבה אינה איזה כוח עצמאי המצוי מחוץ לדימויים, מחוץ לתסביכים. היא נמצאת ממש בתוכם. זה עניין מאוד עמום גם בשבילי, אבל אני חושב שאנחנו מנסים להבין מהו הדבר הזה: הארוס כבר נמצא שם, בתוך הנשמה, מוכן להתלקח באש.
החוויה היא שבכל רגע אתה יכול לעלות באש. הצרפתים קוראים לזה coup de foudre — מכת ברק (=אהבה ממבט ראשון). בכל רגע זה יכול לקרות, אש יכולה לאחוז בנשמתך.
הנשמה היא חומר דליק מאוד. ולכן אנחנו תמיד עוטפים דברים באזבסט (=חומר בלתי דליק), מרחיקים מאיתנו את הדימויים והפנטזיות שלנו, מפני שהם מלאים כל כך באהבה. מבחינתי זו דרך הרבה יותר יפה לחשוב על כך מאשר לחשוב: "יש בנו את כל החומר הנשמתי הזה, ואז האהבה נכנסת לתמונה כגורם עצמאי". אבל נניח שיש בנשמה כל הזמן האפשרות להיתפס ולהישרף, ולכן אתה תמיד מנסה לשמור על עצמך בשליטה, או עטוף, כדי שלא תעלה בלהבות.
אתה תמיד מאוהב, ומה שאתה עושה הוא לשמור את זה עטוף. רוּמי הוא משורר נפלא מפני שהוא מסיר מעל זה את העטיפות, מודה בכך שהנשמה היא, במובן מסוים, כל הזמן בתוך הלהבה של התשוקה.
באופן חלקי, הצורך באדם אחר נובע מכך שבעזרתו אתה יכול להסיר את העטיפות. אבל אם אתה מסיר את העטיפות, ייתכן שהאדם האחר כבר אינו כה מכריע.
אתה חושב שהאדם האחר מכריע מפני שאתה שומר את זה עטוף; אתה שומר את העובדה שאתה מאוהב עטופה, באזבסט, ולכן אתה רוצה שהאדם האחר יצית את זה, או יכיר בזה, וכן הלאה. אבל אם אתה מסיר את העטיפות, במובן של רוּמי, אם אתה קולט את העובדה שאתה מאוהב, ושהיית מאוהב מאז שהיית בן תשע, כמו דנטה וביאטריצ'ה, ושאתה תמיד מאוהב, ושהפנטזיות שלך — כלומר, שהחומר הנשמתי שלך רווי, איך לומר זאת אחרת, פשוט בלהיות־מאוהב. הוא דליק. ואז האדם האחר אינו כה מכריע.
כי האם זה האדם האחר, או שמא העובדה שאתה מוצת היא זו שמטרידה אותך? ומה לעשות עם העובדה שאתה מוצת?
פרויד צדק. תוכנהּ של הנשמה המודחקת הוא ארוס, וההתנגדות קשורה לקירות חסיני אש. באופן טבעי כל אחד נרתע מאנליזה, מחלומותיו ומן הדמויות שבתוכו: הם עמוסים באהבה.
אבל הדרך אל האהבה אינה ישירה. אי אפשר ללכת אליה ישר. וטיפולים שמעודדים אהבה, שמתמקדים בהעברה, עושים את הטעות הזאת של הליכה ישרה אליה. לפחות בעיניי, הדרך היא דרך הנשמה, דרך הדימויים שבהם האהבה מסתתרת ממילא.
התחילו פשוט לדבר עם מישהו מהנשמה, על הנשמה, על הפחד שלכם למות, על זיכרון שובר לב, על הניכור המוזר שלכם, על הבדידות — ומיד האהבה מתחילה להתרחש.
אתם רואים, זה פשוט מתחיל. זה פורץ. זה מתחיל לקרות כאשר רמת הדיבור באה משם. באופן טבעי זה פורץ במפגשי טיפול. בכל מקום שיש בו נשמה, יש אמוֹר (Amor), ארוס, אהבה.
האהבה נכנסת לטיפול כדי למצוא נשמה, כדי להיעשות פסיכולוגית. וזו באמת טעות פסיכולוגית לקחת את האהבה באופן אישי. כמובן שהיא מורגשת כאישית, מפני שהאהבה היא פנימית, אינטימית, אבל הפנימיות הזאת מתייחסת לנשמה ולהפעלת התסביכים. זה עניין קשה, מפני שכאשר אנחנו מרגישים שמשהו הוא אינטימי ונמצא "כאן בִּפְנים", אנחנו מרגישים שהוא אישי, והוא לא בהכרח אישי. כולם מרגישים בדיוק אותו דבר. אהבה היא אירוע קולקטיבי לחלוטין.
האלכימאים אמרו שככל שאתה ממשיך בעבודה — עבודת נשמה, עשיית נשמה — אהבתה תגדל בך. הם לא אמרו שאתה תאהב יותר או טוב יותר. הם לא אמרו שהעבודה תאהב אותך יותר, או שתמצא אהבה או שתיאהב. אני חושב שהם התכוונו לגורם המשונה הזה: שככל שאתה נעשה עסוק בנשמה, יש גדילה כזאת; הנשמה גדלה באהבה הצמחית, באהבה המינרלית, וכמובן באהבה החייתית, שאליה אנחנו קרובים יותר ושאותה אנחנו מזהים יותר. אבל הגדילה הזאת אינה גדילה של התודעה. זו אינה גדילה במובן של התבגרות בפנטזייה של התפתחות.
מתחת לרעיונות ההומניסטיים־חילוניים האלה יש פעילות אלכימית המתרחשת בממלכת הצומח ובממלכת המינרלים, כאילו העלים שעל העצים פשוט מלבלבים באביב מפני שהם אוהבים; כאילו אבני אודם ואזמרגד צומחות בסלעים כמו טיפות של אהבה עזה; כאילו הסלעים עצמם מלאים תשוקה, שואפים אל איזו עוצמה גבישית, אל איזו זוהר בתוך עצמם.
וכל זה דורש חום, לחץ נורא בתוך ענף העץ, בתוך העפרה. לכן אנחנו מתאהבים, מסמיקים באדום ומתחממים מתשוקה. זו האהבה האלכימית המתגברת בך, קונקרטית מאוד, גופנית מאוד, מפני שהיא נמצאת בתוך הטבע עצמו.
זו דרך אחרת להסתכל על השאלה מדוע העצים מוציאים את עליהם. זה לא רק שהמוהַל עולה במובן ביולוגי מפני שחודש מארס הגיע והמוהל עולה בעצי האדר כאשר לילות קרים וימים חמים מחוללים זאת. נניח שנדמיין שהעצים אוהבים לעשות את זה.
או שבמקום לדמיין זיקית, או לטאה, או סרטן שמשנים את צבעם כאשר הם עוברים לסביבה חדשה, ולקרוא לזה "הסוואה" מפני שטורפים היו תופסים אותם אילו לא היו עושים זאת — מין פנטזיית ווֹל סטריט כזאת, שלפיה צריך להסתתר כל הזמן אחרת הטורפים יתפסו אותך — נניח שנאמר שבעל חיים "מתלבש" כך מפני שהוא אוהב לעשות זאת, אוהב להחליף את לבושו כדי להסתדר עם שכניו.
למשל, יש מיני סרטנים שכאשר שמים אותם באקווריום אחד עם צמחים ירוקים וטחב ירוק ודברים ירוקים, הסרטן לוקח את כל הדברים הירוקים האלה, מסתתר בהם, ועושה את עצמו ירוק, מתלבש בירוק. ואז לוקחים את אותו סרטן ושמים אותו באקווריום אחר עם הרבה שושנות ים אדומות ואלמוגים וכל מיני דברים כאלה, והסרטן מסיר מעליו את כל הדברים שהיו עליו, את כל טחב הים, לובש אדום ומתלבש כולו מחדש.
אם קוראים את זה דרך הפנטזיה הפרנואידית, הסרטן מגן על עצמו מפני טורפים באמצעות הסוואה. אבל אפשר גם לדמיין שהסרטן רוצה להיות מותאם ולחיות בסביבה נחמדה עם כל השאר. שמה שמניע הרבה פעילות הוא אהבה, לא בהכרח פחד. לא בהכרח.
ואז ההרגשה כלפי הדברים תהיה שונה: הסימביוזה שמתרחשת בין חרקים וצמחים, והדרך שבה אדם חי בעולם. מפני שאפשר באותה מידה לומר "הפחד מחלחל בכל הדברים", כפי שאמר הבודהה, "ולכן אל תפחדו"; או שאפשר לומר "האהבה מחלחלת בכל הדברים", ולכן אנחנו תמיד מאוהבים.
שעות ספורות לפני הטיסה חזור התחילה המלחמה החדשה. הטיסה בוטלה ונשארתי בינתיים באנגליה. אני מנסה לא לשכוח את המלחמה ואת הנמצאים בה גם כשאיני שומע את האזעקות. למען האמת איני צריך לנסות. זה קורה מאליו.
עמדתי היום מול הדיוקן הזה של ג׳ובני בליני בגלריה הלאומית. כמו פרצוף אחד בקהל של רכבת תחתית הומה הוא קורא לך, ודווקא בלי לפגוש את מבטך. השפלת מבטו חזקה מקשר עין.
האיש מוקף פריחה ואור. הוא אוחז שושן צחור גדול, פרח קודש נוצרי. האריג מאחוריו מלא דגמי פרחים, ובמקום אחד מתלכד הפרח האמיתי עם פרח עגול על האריג, בדיוק במקום ההתפצלות לשלושה גבעולים. אפילו הספר שבידו מעוטר במרכזו בפרח זהוב. בפינותיו הספר מעוטר בספק רבעי פרחים ספק רבעי הילות, שכמו קוראות אל הילתו הגדולה, זהב אל זהב. וכמה נפלא הוא שהשושן נתחב ברווח שבין הבד וההילה, ספק קיים על מישור האריג, ספק קיים במישור הקדמי, ״במציאות״.
יש שיחה מצמררת בין חוד הספר ומיפתח הגלימה המגלה בגד תחתון לבן. הזיווג הזה הופך את היושב למעין ספר חתום-פתוח. ואת צדו הפנימי לפרח סמוי. הלבן של הפרח כמו צומח מתוך פנימיותו הלבנה.
בתוך העצב הזה הוא אוחז בפרח ובספר. מה עוד אפשר לומר?
אבל בתוך כל הפריחה הזו והאור קמל המבט. מבטו של המצויר (האח תאודורו מאורבינו, המצויר כאן כקדוש דומניקו) בוהה בעצב ובתימהון, ברוח נכאים. הוא מוקף פרחים ואור אך עיניו אינן פורחות ואינן מאירות. העצב ודאי אכן נשקף מפניו של תאודורו, ואולי גם ניתן לו מן הצייר, שצייר את הציור הזה בגיל המופלג 80, לא הרבה לפני מותו ב-1516. זה הדיוקן האחרון של בליני. הוא אולי אינו יודע שזה יהיה האחרון, אבל אולי הוא יודע או חש משהו אחר.
רובו שחור. גלימה, כובע, אישונים. אישוניו רואים משהו עמוק כשם שהוא רחוק ליד פרחים קטנים על האריג הירוק, פרחי עיניים, שאף הם לבן ובתוכו נקודה שחורה. אך הוא אינו רואה את הפרחים – אינו רואה אף לא אחד מן הפרחים שאנו יכולים לראות, גם לא את זה שהוא אוחז בו.
הדבר היפה ביותר בתערוכת התצלומים האסטרונומיים השנתית במוזיאון הימי בגרניץ', לונדון, אינה תצלום אלא גוש. גוש מתכתי שבא מהחלל. הוא עשוי ברזל וניקל, והוא בן כארבעה מיליארד וחצי שנה. זה בערך גילה של השמש; בערך גילו של כדור הארץ. מי יודע איזה מרחק גמא הגוש עד שנחת בנמיביה והתרסק. כאן מונח אחד מרסיסיו הגדולים, 65 סנטימטרים רוחבו.
הוא מוצג בתערוכת תצלומים המתארת את היקום שממנו הגיע – החלל. אך הוא אינו דימוי של דבר אלא הדבר עצמו, ויתר על כן, מותר לגעת בו. והו, כמה שנגעתי, וליטפתי, והנחתי את מצחי באחת מגומחותיו הקרירות, המשויפות-אטמוספרה, כאילו היה זה לא גוש מתכתי אלא כלב שאבד לי וחזר פתאום הביתה.
אפשר היה בקלות לבנות סביבו מקדש ולייסד דת חדשה. האיקונות שלה היו התמונות שאכן יש כאן – במקום הילות אור של קדושים ומלאכים הילות האור שהן גלקסיות וצבירי כוכבים. למען האמת, ישנה סברה כי הכעבה במכה מושתתת על מטאוריט מעין זה.
זה הדבר העתיק ביותר שאי פעם תיגע בו. זה גם הדבר המרוחק ביותר שאי פעם תיגע בו. איזה עומק בל ישוער של זמן-מרחב, ואני מניח יד על פרוותו הקרירה. ליבת כדור הארץ עשויה בעיקרה מהחומרים שממנו הוא עשוי, ולא במקרה: על פי הסברה, מטאוריטים כאלה, שהלמו בכדור הארץ בתקופת הראשית של היווצרותו התחפרו בו והקנו לו את הליבה היוצרת בין השאר שדה מגנטי המגן עלינו. כך, בהביטנו בו אנו מציצים לא רק למרחקים אלא גם פנימה, אל מתחת לרגליים.
הוא מזכיר לי גולגולת של דינוזאור, או גונגשי ("אבן חכמים") סינית שֶמים ורוח שחקו, או קונכייה גדולה, או רכס הרים… אבל הוא לא נראה באמת כמו שום דבר אחר. היד לא שׂבעה מלמשש אותו, אלמוג חלל שֶמי יודע מה היה יכול לספר לנו אילו היו לו עיניים ולשון.
יש בלונדון תמיד הרבה דברים לראות ולשמוע. אבל כל הציורים והגנים והרחובות – ולרגע גם המלחמה ודאגותיה – מתגמדים ומתפוגגים בהשוואה למטבּע המתכתית הזאת שהחלל הטיל לקופתנו.
מתחת לשולחן 
