דוח על שוטטות

התעוררתי לשוטטות הבאה בעקבות הצעה של רוברט מקפרלן להליכה המצוטטת בספרה של לורן אלקין "המשוטטת". השוטטות נולדה מרוח מושג ה"סחף" של הקבוצה הצרפתית הסיטואציוניסטית, שמבחר מכּתביה אפשר לקרוא בספרו של שרון רוטברד "מלחמת הרחובות והבתים". המטרה פשוטה מאוד: לצאת מהרגלי ההליכה שהם גם הרגלי קשב וחיים ולראות את העיר מחדש, במיוחד את העיר המוכרת, כלומר את השכונה. ואכן, התרגיל הביא אותי לראות את השכונה לגמרי מחדש!

זו ההנחיה הפשוטה של מקפרלן:

פִּרשׂו לפניכם מפת רחובות של עיר, הניחו כוס הפוכה, כששפתה כלפי מטה, במקום כלשהו על המפה, ושרטטו מעגל סביב שפתה. הרימו את המפה, צאו אל העיר ולכו לאורך המעגל, תוך שאתם משתדלים להיצמד ככל האפשר לקו המתעקל. תעדו את החוויה תוך כדי הליכה, בכל מדיום שתבחרו: סרט, תצלומים, כתיבה, רישום, הקלטת קול.

קלטו את שיירי הטקסט הזורמים מן הרחובות: כתובות הגרפיטי, האשפה הממותגת, קטעי השיחות. חפשו סימנים. תעדו את זרם הנתונים. היו ערים למטפורות הנקרות בדרככם, שימו לב לחרוזים חזותיים, לצירופי מקרים, לאנלוגיות, לדמיון משפחתי, למצבי הרוח המשתנים של הרחוב.

זאת המפה ששימשה אותי:

וזה הדוח:

בוקר שבת חם ולח באמצע חשוון, סוף אוקטובר. כמה ימים לפני הבחירות לכנסת. על פי מקורות זרים היינו אמורים להיות עכשיו בעיצומה של מלחמה.

מיד בתחילת ההליכה התרגיל "נכשל" – אי אפשר לשמור על קימור המעגל. השדרה מתעקשת ליישר אותך. אילו הייתי שביט או פלנטה הייתי נופל מיד מהמסלול. אני מנסה בכל זאת למצוא, אם לא קשת אז אלכסון בין חצרות הבתים, ואני מוצא את עצמי לראשונה, מכוח האילוץ, במרחבים נסתרים שכבר רבע מאה אני חולף על פניהם ולא ראיתי. שלט זיכרון: מאיר מרגלית. שחקן תיאטרון נודע ונשכח, כמו כולם. כאן אפשר לראותו לרבע דקה בפני סוורי נמל חיפה. הם צוחקים ומחייכים. פניו הם בלי ספק פני קומיקאי. פניו מצאו את ייעודם. כך כתב עליו שלמה שבא באפריל 1964.

"חש אתה, עוד מעט ויאמר משהו – ואתה תצחק".

צו העיגול מחזיר לשדרה ולחצר אחורית אחרת. אני יורד במדרגות לחצר. הן מזכירות שאנו מצויים על גבעה. עץ קלמנטינות, כמה מהן מושלכות ארצה. אני מבחין בסדק בחומה המאפשר קיצור-דרך לרחוב ויצמן. הידד! במעבר – מרזבים קדומים, פעורים כצעקות. נראה שמשהו נתקע שם פעם כל כך חזק עד שהיה צריך לשבור את דופן הצינור. וככה זה נשאר.

חוצה באלכסון את ויצמן ועובר למה שמכונה במפה "חניון הבור" ובפי התושבים פשוט "הבור". הבור הזה הוא חידה עירונית. מגרש שהיה יכול להפוך למשבצת נדל"ן קסומה ומכוערת, או לחניון מוסדר ומניב, נותר מאחורי הקִדמה הדוהרת כקלמנטינה שנפלה מהעץ ואיש אינו שוקל לקלף ולאכול. בחורף הוא מוצף והמכוניות מקבלות שטיפה טבעית, פנימית וחיצונית. יש בו מכוניות חונות לצד גרוטאות שהופקרו שם. על מכונית נטושה מדבקה: "הרוח תנצח את המלחמה, המקצועיות תקבע את המחיר". לא הבנתי.

על מכונית נטושה אחרת – ציור של לב על מכסה המנוע. מישהו רשם, כתשובה, לב על שכבת האבק העבה על השמשה הקדמית.

טויוטה קורולה אפורה, כזו שהייתה לי פעם, כורעת קדימה כגמל מוברך. על החלון פתק שידע גשם ושמש: "מעוניין לקנות, מספר טלפון, יוסי". אתה כבר לא מעוניין, יוסי, תאמין לי.

בעפר חצי שלט הרוס שאמר פעם "אין מעבר" (התרגום לאנגלית היה שגוי): הערה עבורי מהמקום. אני עובר בכל זאת, מתעקל ונכנס למין שמורת טבע זעירה, בין רחוב פנקס והספרייה הציבורית. עצים, חצבים רבים, חלקם עוד פורחים. שלט "פיקוס קדוש" נוגע ללב כשלט באתר דתי. לידו כלונס שפּחית תקועה בו כראש דחליל מופשט, משקיף אל מגדלי כיכר המדינה החדשים, הצחורים והעקומים לתפארת.

בז חג במעגלים גבוה מעל. זיעה ניגרת במקום גשמי חשוון. בובת כלב מוקעת על הברזלים.

אני יוצא אל רחבת הכניסה של הספרייה. ספסל. עשרות בדלי סיגריות מושלכים מאחוריו. יש להניח שהושלכו לפניו, על הגרנוליט, ומישהו פשוט העיף אותם אחורה במפוח. אולי הם של הקוראים-המעשנים, שמחמת השתקעותם בעלילות הרומאנים ובדימויי השירה הדחוסים שכחו למעֵך את הבדלים בפח הסמוך האומר "תודה רבה"? עורבים קוראים חזק מאוד מעל הראש.

לאורך צירלסון, מנסה להתעקל מערבה. דגל ישראל מגולגל הדוק על המוט ומתנוסס אינטרוברטית בחלון. מספרה ובתוכה רפליקה קטנה של פסל-כלב-בלון של ג'ף קונץ.

כמה צעדים צפונה, ואני נבלם מול עיטור קרמיקה עגול ועליו צבי מביט בי ופרחים. הה! כמו משב רוח מעולם אחר. איך לא ראיתי את זה עד כה? אולי הד לשיר השירים? שילוב של "דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים" עם "אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים"? העיגול מושך אותי להיכנס לחדר המדרגות. שלט מבקש "לכבות את כל כל הטלפונים". ושם לתדהמתי אני גם מגלה פסלי ראש ותמונות סיניות, מין גלריה בחדר המדרגות, ומעל זה, כמין הערה מצחיקה המיועדת ישירות אלי, פוסטר של ג'ון קליז ב"הליכה המטופשת" שלו. אני משתקף בזגוגיתו של ההולך המטופש וצוחק בקול רם.

על קיר – צלמית קרמיקה של חצי מלאך ועליו חרוט NOW. מלאך ההווה. מדהים, איך המרחב מחזיר לך את מצבך, או את מה שאתה מחפש.

הלאה. שרברב שפתח לנו סתימה לפני רבע מאה עומד ברחבה ריקה ומביט בצינורות.

עוד שלט – המלחין עמנואל עמירן-פוגצ'וב גר כאן. "את המוזיקה ל'בת יפתח', שחיבר בגיל 12, השמיע עמירן למשורר חיים נחמן ביאליק כשזה התארח בבית הוריו" (ויקיפדיה). ובחדר המדרגות, על אחת מתיבות הדואר: משפחת באך. העיר לפעמים כותבת דברים מוצלחים מדי.

גדר בחצר – מכל אחד מצדדיה – דוכיפת.

ילדה עם כדור מברכת אותי ב"שבת שלום" לבבי.

פתק נרגש על גור חתולים אבוד. "מחפשים אותו בטירוף".

הודעה על הסופרמרקט. מה? הם יודעים משהו שאני לא? מה פשר הרמז הזה בנוגע לשעת הסגירה? בגלל ביקוש אל-תוך הלילה לשמפניה? אבל מי יחלוץ, מי ילגום?

מעל לסופּר, מתברר, שוכנת "המחלקה לקידום סחר והשקעות" של שגרירות הרפובליקה הפולנית. אולי ברגעים אלה מקוּדם שם במרץ הסחר הישראלי-פולני ואני לא העליתי על דעתי.

על גדר גן הילדים שבני היה בו יריעה ובה חורים שכנראה קרעו הורים להציץ בילדיהם. בשער הגן השלט הזה, שאיש לא היה מאמין לי שאכן קיים אילולי הייתי מצלמו. ג'יזס.

אני מתחיל לסגור את המעגל העקום. בתוך אחד הבניינים מודעת אבל לחתולה בשם אורית שכמו כלבו של אודיסיאוס חייתה עד גיל 20: RIP . בחצר האחורית של הבניין זוג בלוני גז, הורים אפורים, ובנם המחופש לסופרמן, כבולים בשלשלות כבדות כאסירים מסוכנים.

פרפר כתום מתעופף לכיוון הפיקוסים של הקונסרבטוריון.

במגרש כדורסל של בית הספר שבו תוצב הקלפי מישהי מנגבת מישהי ואומרת לה, לא נורא, יותר גרוע לא יהיה.